שיחה ג 223
א.
איתא בגמרא 1
: "רב נחמן ורב יצחק הוי יתבי בסעודתא,
אמר לי' רב נחמן לרב יצחק לימא מר מילתא,
א"ל הכי אמר רבי יוחנן אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה
(כשיוצא הקול נפתח אותו כובע שעל פי הקנה ונכנס בו המאכל ומסתכן..
מאכל ומשתה הולך דרך הושט 2 ),
בתר דסעיד 3
א"ל הכי אמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת
(אלא 2
חי הוא לעולם 4 ),
א"ל וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא 5 ,
א"ל מקרא אני דורש שנאמר 6
ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים,
מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".
וכבר עמדו מפרשים 7
על כמה דיוקים בזה:
א)
מה הרויח רב יצחק בזה שאמר "אין מסיחין בסעודה",
הרי לכאורה גם על אמירה זו חל זה ש"אין מסיחין בסעודה" 8 ,
ואדרבה,
כיון שרצה לומר לו "יעקב אבינו לא מת",
שהוא דיבור מועט יותר מהדיבור "אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבוא לידי סכנה",
הול"ל מאמר זה
("יעקב אבינו לא מת")
תיכף כשביקשו "לימא מר מילתא"?
יש מפרשים 9 ,
שבאמרו "אין מסיחין בסעודה" לא היתה כוונתו לבאר למה אין הוא
(רב יצחק)
יכול "לימא מילתא" 10 ,
אלא להוכיחו על שדיבר אליו בתוך הסעודה 11 ,
וע"פ הידוע דלאפרושי מאיסורא יש לו דין קדימה 12
לגבי שאר ד"ת 13
224
[ולאידך,
המאמר "יעקב אבינו לא מת" אין בו נפקותא למעשה ולא להלכה 14 ,
ולכן אין צורך באמירתו באמצע הסעודה].
אבל פי' זה צ"ע לכאורה,
דלפ"ז הי' לו רק להשמיעו פסק ההלכה "אין מסיחין בסעודה",
ולא להאריך בדיבורו
(בסעודה)
ולבאר גם טעם הדין "שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה".
ואף שמובן שזה מגדיל את חומר הדבר,
דחמירא סכנתא מאיסורא 15 ,
הרי אדרבה,
מטעם זה גופא אין לו להאריך בדיבורו עתה
(באמצע הסעודה),
אלא לקצר ככל האפשרי,
וכיון שלהפרישו בפועל מסכנתא די באמירת עצם ההלכה "אין מסיחין בסעודה",
למה לא המתין עם הוספת טעם ההלכה עד בתר דסעיד.
ב)
כיון שכל עניני תורה הם בתכלית הדיוק,
מסתבר לומר,
שמאמר ר"י
("הכי אמר ר"י")
שאמרו "בתר דסעיד",
"יעקב אבינו לא מת",
יש לו קשר ושייכות עם הדיבור
("הכי אמר ר"י")
שבתוך הסעודה "אין מסיחין בסעודה" 16 .
ג)
בהמשך הגמ',
"א"ל וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא א"ל מקרא אני דורש..
מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" — למה שאל "וכי בכדי ספדו כו'",
לכאורה עדיפא הו"ל להקשות,
איך "ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא",
והרי "לא מת" 17 ?
ד)
מה השיב לו ממקרא ד"אל תירא עבדי יעקב גו'",
הרי אין זה מתרץ את השאלה "וכי בכדי..
חנטו חנטייא כו'" 18 ?
יש מפרשים 19 ,
שלפי ביאורו שמקורו מקרא ד"אל תירא גו'" ודורש "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים",
הרי הוא מבאר כוונתו בדבריו הראשונים,
שזה שיעקב אבינו לא מת אין הכוונה לחיי הגוף,
שבזה היתה מיתה,
אלא בנפש קאמר.
אבל
(נוסף ע"ז שלפ"ז אינו מובן מהו החידוש שדוקא ביעקב נאמר בו שלא מת,
הרי חיי הנפש של כל הצדיקים הם חיים נצחיים)
: בפרש"י בגמ' שם כ' "מקרא אני דורש,
והאי דחנטו חנטייא סבורים היו שמת",
וכ"כ לאח"ז 20
"ודחנטו חנטייא נדמה להם שמת אבל חי הי'",
ומזה מוכח 21
שס"ל לרש"י שכוונת הגמ' "יעקב אבינו לא מת" היא,
שגופו לא מת,
וכפשטות לשונו "לא מת,
אלא חי הוא לעולם".
ה)
לכאורה,
לפי פרש"י העיקר חסר מן הספר 22 ,
דהתירוץ על השאלה "וכי בכדי כו'" הוא כי רק "נדמה להם שמת"
(וזה לא נזכר בגמ'),
ואילו זה ש"מקרא אני דורש" הוא רק ראי'
(מן הכתוב)
שיעקב אבינו לא מת.
ב.
ויש לומר הביאור בזה,
ובהקדם: סיפור זה בגמ'
(ע"ד ר"נ ור"י דהוי יתבי בסעודתא),
בא בהמשך לכו"כ מאמרים לפנ"ז,
שגם התם שאל ר' נחמן את ר' יצחק,
ור' יצחק ענה לו "הכי אמר רבי 225
יוחנן",
ותוכן כמה מאמרי רבי יוחנן אלה הוא ע"ד הנהגה נסית של הקב"ה עם בני ישראל,
ולדוגמא
(מאמר הראשון שבסוגיא שם 23 )
: "א"ל ר"נ לר"י יורה בניסן היא יורה במרחשון כו' א"ל הכי אמר רבי יוחנן בימי יואל בן פתואל נתקיים מקרא זה דכתיב כו' אותה שנה יצא אדר ולא ירדו גשמים ירדה להם רביעה ראשונה באחד בניסן א"ל נביא לישראל צאו וזרעו אמרו לו מי שיש לו קבים חטים או קבים שעורין יאכלנו ויחי' או יזרענו וימות אמר להם אעפ"כ צאו וזרעו נעשה להם נס ונתגלה להם מה שבכתלין כו' יצאו וזרעו שני ושלישי ורביעי וירדה להם רביעה שני' בחמשה בניסן הקריבו עומר בששה עשר בניסן נמצאת תבואה הגדילה בששה חדשים גדילה באחד עשר יום כו'".
ובהמשך למאמרי רבי יוחנן אלה
(שנאמרו בשמו לר"נ ע"י ר' יצחק)
מביא הש"ס הסיפור דידן,
דהוי יתבי בסעודתא,
וביקש ר"נ מר"י "לימא מר מילתא",
דיש לומר,
שגם ר"נ ידע ההלכה "אין מסיחין בסעודה"
(מפני חשש סכנה),
אלא שכוונת בקשתו "לימא מר מילתא" היתה לדברי תורה 11 ,
וס"ל שדין זה הוא רק בנוגע לשיחת חולין 24 ,
אבל בד"ת אין לחוש לסכנה,
כי תורה מגינא ומצלי 25 ,
ואדרבה,
ממאמר המשנה 26
דשולחן ש"לא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים" מובן שיש חיוב אמירת ד"ת בסעודה,
וכיון שכן אין לחוש לסכנה,
כי כאשר ישראל עוסקים בתורה
(ע"פ ציווי השם),
הקב"ה שומרם גם אם ע"פ טבע יש חשש סכנה.
ועפ"ז מובן הטעם שענה לו ר' יצחק "הכי אמר רבי יוחנן אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה",
ולא הסתפק בהודעת עצם הדין "אין מסיחין בסעודה",
כי בזה כיוון לבאר ולהדגיש שדין זה חל 27
גם אדברי תורה 28 .
והוא ע"ד ההלכה לענין דבר מצוה,
דאף ש"שומר מצוה לא ידע דבר רע" 29
ושלוחי מצוה אינן ניזוקין 30 ,
מ"מ,
"היכא דשכיח היזיקא 31
שאני,
שנאמר 32
ויאמר שמואל איך אלך
(למשוח את דוד,
ואע"פ ששלוחו של מקום הי' הרי הי' ירא — רש"י 33 )
ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך גו'" 30 ,
ועד"ז בעניננו,
דכיון שטעם הדין הוא "שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה" 34 ,
הרי חשש הסכנה הוא ב 226
אופן של "שכיח היזיקא",
ולכן אין מסיחין בסעודה אפילו בד"ת.
ג.
ובזה יש לבאר גם המשך הסיפור,
ד"בתר דסעיד א"ל הכי אמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת":
לפי הפירוש דלעיל נמצא,
שבמענה ר' יצחק "אין מסיחין כו' ויבא לידי סכנה",
נרמז ענין כללי בגדר פעולת התורה ומצוות על עניני העולם,
דאף שאמר רבי יוחנן שישנם כמה פעמים ואופנים שהקב"ה עושה נסים לישראל,
שלא ע"פ טבע לגמרי,
מ"מ,
פעולת התומ"צ של האדם צ"ל בטבע העולם.
ולכן,
אף שהתורה יש בה סגולה של הגנה והצלה,
אין לסמוך ע"ז במקום דשכיח הזיקא וזקוקים להנהגה נסית.
אלא שענין זה גופא
(שפעולת התומ"צ צ"ל בטבע העולם)
אפשר לבאר בשני אופנים:
א)
זהו מצד גדרי הטבע,
כי חוקי הטבע עצמם הם בריאתו של הקב"ה,
וכמבואר בר"ן 35
"שחפץ השי"ת ורצונו לקיים מנהגו של עולם בכל מה דאפשר והטבע יקר בעיניו ולא ישנהו אלא לצורך הכרחי" 36 ,
ולכן,
אין רצונו של הקב"ה שקיום התומ"צ יהי' באופן שיתבטלו חוקי הטבע.
ב)
זהו מצד גדר התומ"צ גופא,
כלומר,
ענינן של תורה ומצוות הוא לפעול בטבע העולם
(ולא לשנותו).
זאת אומרת: לאופן הא',
קיום התומ"צ צ"ל בטבע העולם לפי שגם התומ"צ
(כפי שניתנו למטה)
הם
(כביכול)
תחת הגדרת חוקי הטבע
(מצד "חפץ השי"ת ורצונו לקיים מנהגו של עולם"),
ולכן קיום התומ"צ של האדם מוגבל למצבים אלה שאפשר לקיימן ע"פ טבע; משא"כ לאופן השני,
אין זה שבכח חוקי הטבע מצד עצמם למנוע ולהגביל קיום התומ"צ של האדם,
אלא לפי שכך צ"ל מצד גדר התורה ומצוות עצמן,
שפעולתן צ"ל בטבע העולם גופא 37
(ולא באופן שחוקי הטבע מתבטלים).
ד.
ויש לומר,
שבזה פליגי ר"י ור"נ:
"בתר דסעיד א"ל הכי אמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת",
שיש לומר,
שכוונת ר' יצחק בזה היא להדגיש,
שאין טעם הדבר שקיום תומ"צ צ"ל בטבע העולם
(כמודגש בזה שאין מסיחין בסעודה אפילו בד"ת)
משום שחוקי הטבע יש להם שליטה ח"ו על התומ"צ,
כי אדרבה,
"יעקב אבינו לא מת",
כלומר,
לא זו בלבד שאינו מוגדר בטבע העולם,
אלא עוד זאת,
שהוא למעלה מגדרי הבריאה,
דמצד גדר הבריאה צ"ל מיתה בעולם,
שהרי אי אפשר לנברא מוגבל בעל שינוי להיות קיים בקיום נצחי 38 ,
ואילו "יעקב אבינו לא מת",
והיינו לפי שיעקב אבינו שהוא בחור שבאבות 39
שכל מציאותו היא תורה 40 ,
כמ"ש 41
ויעקב איש תם יושב אהלים,
לכן אין לגבי' מקום להגבלות דטבע העולם
(כמו התורה עצמה) 42 .
227
אבל ר"נ,
לאחרי ששמע מאמר ר' יוחנן "אין מסיחין בסעודה כו' ויבא לידי סכנה",
נקט
(הפירוש בדברי ר' יוחנן,
שס"ל)
כאופן הא' הנ"ל,
שהתומ"צ כפי שניתנו למטה מוגדרים בגדר הטבע,
ויש לומר דזהו מה שהקשה "וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא"
(ולא הקשה לו בפשטות,
איך עשו דברים אלה),
דעיקר כוונתו היתה להקשות מזה שמסופר בתורה ד"ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא",
וגם נעשה ע"פ ציוויו של יוסף 43
(ובפרט הקבורה שהיא מצוה,
ונעשתה ע"פ ציווי יעקב ויוסף),
ומוכח מזה שגם ע"פ תורה יש הגדרת טבע העולם,
כי את"ל ש"יעקב אבינו לא מת",
נמצא,
שכל המסופר בתורה ע"ד הפעולות שנעשו בגופו של יעקב אינו תיאור האמת ע"פ תורה
(אלא רק "בכדי",
לפי דעתם של המצרים שלא ידעו שלא מת).
ועל זה ענה לו "מקרא אני דורש כו' מה זרעו בחיים אף הוא בחיים":
כוונת ר' יוחנן ב"יעקב לא מת" אינה למציאותו של יעקב כפי שנראית למצרים,
אלא לאמיתית מציאותו
(גם של חיי הגוף שלו),
שזוהי מציאותו כפי שהיא בתורה,
שמצד זה דוקא אינו מוגדר בגדרי טבע הבריאה,
"חי הי'".
וזהו שאומר "מקרא אני דורש כו' מה זרעו בחיים אף הוא בחיים",
דזה ש"אף הוא בחיים" אינו ענין שנראה לעיני בשר
(למצרים),
אלא זקוקים ל"מקרא
(ובזה גופא)
אני דורש".
ועפ"ז מובן שאין סתירה בין הענינים
("לא מת",
ולאידך מסופר בתורה ד"ספדו ספדנייא כו'"),
כי זה ש"ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא" הוא לפי ש"נדמה להם שמת",
היינו כלפי המצרים,
דלפי מה שראו — שלגבם ה"ז ענין אמיתי
(ע"פ תורה) 44
— עשו פעולות אלו בגופו של יעקב,
כי גם פעולת התומ"צ כפי שהוא בעניני העולם הוא ענין אמיתי מצד גדר התורה.
ונמצא,
שע"פ תורה תרווייהו איתנהו בי': מצד עצמם אין בני ישראל ומציאות התורה מוגדרים בטבע הבריאה,
אבל לאידך,
רצה הקב"ה שפעולת קיום התומ"צ למטה תהי' בטבע העולם דוקא.
ה.
והנה כשם שהוא בנוגע ליעקב אבינו,
"ישראל סבא" 45 ,
עד"ז הוא בזרעו,
"זרעו בחיים",
דגם בהיותם במצרים,
ערות הארץ,
ועד"ז בכל הגליות,
דכל המלכיות נק' ע"ש מצרים 46 ,
והרי "אתם המעט מכל העמים" 47 ,
והם ככבשה אחת בין שבעים זאבים 48 ,
וא"כ ה"ז בגדר "שכיח היזיקא",
הן בגשמיות,
ועוד יותר ברוחניות — הרי מ"מ נאמר עליהם "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים,
מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים כו'",
דגם בהיותם בשבי ובגלות,
נשארים חיים,
"ואתם הדבקים בה"א חיים כולכם היום" 49 ,
אע"פ שע"פ טבע העולם אין מקום לזה,
כי טבע העולם אינו שולט עליהם.
228
והם שני הענינים שבתומ"צ וישראל: כפי שהם במצב ד"יתבי בסעודתא",
היינו כפי שהם בשייכות לעניני העולם,
שאז פעולתם ע"פ תורה היא בהגבלות דטבע העולם
(ואין מסיחין בדברי תורה במקום דשכיחא הזיקא),
וכפי שהם "בתר דסעיד",
למעלה מעניני העולם,
לאחר גמר הבירורים בעניני העולם,
שאז מתגלית מעלתם דבנ"י,
כפי שהם למעלה מהבריאה,
באופן ד"לא מת",
"מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".
ו.
והנה גדר הנצחיות
(גם)
בנוגע לחיי הגוף,
אף שבגלוי נאמר זה רק בנוגע ליעקב עצמו,
הרי בפנימיות הוא בכל ישראל,
כפסק המשנה 50
"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא",
שפירוש עוה"ב כאן הוא עולם התחי' 51 ,
והטעם לזה
(ממשיך במשנה)
"שנאמר 52
ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר",
שמצד עצם מציאותם,
שהם "נצר מטעי מעשי ידי" של הקב"ה,
יקומו כל ישראל לתחיית המתים,
שאז גם גופם יהי' קיים בקיום נצחי 53 .
וענין זה עבר בירושה מיעקב אבינו,
ש"לא מת",
ובפרט דיעקב הוא בחור שבאבות 39 ,
מצד בחירתו של הקב"ה,
דבחירתו ית' בנוגע לכל ישראל היא
(לא רק בהנשמה,
שהיא חלק אלקה ממעל ממש 54 ,
אלא)
(בעיקר)
בהגוף,
כדאיתא בתניא 55 .
ומזה ש"ספדו ספדנייא כו' וקברו קברייא",
שגם זה הי' ע"פ תורה,
לפי "שנדמה להם שמת",
בא ונמשך הכח לכאו"א,
שהדרך להגיע לתחיית המתים היא ע"י העבודה דזיכוך ובירור הגוף,
ביטול הגוף "אל עפר תשוב" 56 ,
שע"י ביטול זה
(כמבואר במ"א 57
שמקיים זה ע"י העבודה רוחנית ד"ונפשי כעפר לכל תהי'" 58
ואינו חוזר לעפר ממש)
באים אח"כ לתחיית המתים,
בגאולה האמיתית והשלימה.
(משיחת כ' מנחם אב תשל"א)