שיחה ב 181
א.
גרסינן במס' חולין 1
"מאי דכתיב 2
וטבוח טבח והכן 3
פרע להן בית השחיטה,
והכן טול גיד הנשה בפניהם".
ובפרש"י "פרע להן בית השחיטה — שלא יאמרו בשר הנחירה אני אוכל 4 ,
לפי שבני יעקב שומרי מצות היו 5 ,
דאע"פ שלא נתנה תורה מקובלין היו מאבותיהם".
ובפרש"י עה"ת כותב "וטבוח טבח והכן — כמו ולטבוח טבח ולהכן,
ואין טבוח לשון ציווי שהי' לו לומר וטבח",
ולא רמז אפילו שהכוונה לשחיטה כשירה 6 .
וכן לא פירש ורמז לעיל 7
מ"ש
(גבי יעקב ולבן)
"ויזבח יעקב זבח בהר ויקרא לאחיו לאכל לחם" שהיתה שחיטה כשירה 8 .
ובפשטות י"ל שרק לעיל 9
גבי יצחק שנדגש "שא נא כליך",
ד"שא" הוא "ל' השחזה..
חדד סכינך ושחוט יפה שלא תאכילני נבילה"
(כפרש"י שם),
שזהו הפירוש דלשון זביחה וטביחה,
ידעינן שאצל האבות
(כולל יעקב)
היתה שחיטה כשרה.
משא"כ
(ע"ד פשש"מ)
בשבטים,
כדלקמן סעיף ה.
ובנדו"ד הרי אמר יוסף "לאשר על ביתו" לטבוח,
וא"כ ה"ז שחיטת נכרי 10 ,
שגם אם נעשתה כדין
(וישראל עומד ע"ג)
שחיטתו נבילה 11 .
ולהעיר שבתיב"ע מפרש שהממונה על ביתו הי' מנשה,
ובבחיי מפורש "צוה זה למנשה בנו שהרי בני יעקב נזהרים היו על השחיטה",
אבל רש"י לשיטתי' שלא היתה שחיטה כשירה ולא פירש שהממונה על ביתו
(שבכתוב זה)
הוא מנשה 12
(ע"ד שפי' לעיל 13
"שהמליץ בינותם — זה מנשה בנו"),
כי בפשטות הי' זה מצרי,
כפשטות הענין.
ב.
לכאורה יש מקום לומר שהיתה שחיטה כשירה
(אף שהשוחט הי' מצרי),
בהקדם המבואר במ"א 14
בהא דקיימו ה 182
אבות כל התורה כולה עד שלא ניתנה,
שנחלקו המפרשים 15
אי יצאו האבות מכלל בני נח או לא יצאו מכלל ב"נ — שע"ד הפשט מסתבר לומר שקיום כל התורה ע"י האבות הי' חומרא שקיבלו על עצמם,
ואין בכלל
(ובכח)
קבלה זו להפקיעם מדין ב"נ
(והלשון "גירות" שמצינו אצל האבות היא רק בנוגע להוסיף על הנהגת ב"נ — ע"ד שם המושאל 16 ).
ועפ"ז י"ל דהפסול של שחיטת נכרי
(כשנעשתה כדין)
לא שייך לפני מ"ת,
כיון שהאבות לא יצאו מכלל בני נח 17 .
וא"כ יוסף שצוה "לאשר על ביתו" שישחט כדין,
שחיטתו כשירה אף שהוא מצרי.
אבל דוחק קצת לומר שהאיש המצרי שעל בית יוסף הי' בקי בדיני שחיטה ורגיל בשחיטה שלא ידרוס וכו'.
ועוד: לכמה דיעות 18 ,
עיקר הפסול של שחיטת נכרי הוא להיותה שחיטת עכו"ם 19
(והפסול בשחיטת נכרי שאינו עובד ע"ז הוא רק מדרבנן),
ופסול זה שייך גם לפני מ"ת 20 ,
שהרי המצרים עובדי ע"ז היו 21 .
ג.
יתירה מזו: ע"ד הפשט — אין מקום לפרש שצוה יוסף לשחוט כדין
(והממונה על ביתו הי' מנשה)
— כי בין כך לא היו אחיו יכולים לאכול מטבח זה,
שהרי הם לא ידעו שהוא יוסף,
ולדעתם הי'
(יוסף ו)
השוחט עכו"ם.
[ובחדא"ג מהרש"א 22
מבאר שזהו דיוק ל' הגמ' "פרע להם בית השחיטה",
ד"אם הי' שוחט אחד מבית יוסף אפי' לפניהם לא הי' מועיל כיון דשחיטת עכו"ם פסולה אפי' בעומד ע"ג,
ופרע להם בית השחיטה היינו שיניח אותן שיפרעו להן בעצמן",
ומציין לדבריו בחידושי הלכות,
ששם מחלק בין לשון "וטבוח" ול' "והכן",
ד"וטבוח אינו לשון ציווי" 23 ,
והיינו שלא צוה לאשר על ביתו לשחוט,
אלא שיניח אותן לשחוט.
אבל בפרש"י עה"ת אין כל רמז לזה,
והרי אין זה כלל לפי פשוטו של מקרא,
שאחי יוסף הם ששחטו זבח זה].
ויש לומר יתירה מזו,
שגם ליוסף אסור להאכיל את אחיו מטבח זה.
דאף שנשחט כדין,
מ"מ,
כיון שהם חושבים שהוא נבילה,
הרי אם יאכלוהו צריכים כפרה
(כמפורש בגמ' 24
"מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה",
וגם ע"פ פשוטו של מקרא כן הוא,
כפרש"י עה"פ 25
"וה' יסלח לה" — "במה הכתוב מדבר,
באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה ועוברת על נדרה כו' זו היא שצריכה סליחה")
— וא"כ גם 183
יוסף אסור להאכילם בשר זה מצד "לפני עור" 26 .
וי"ל שגם מהאי טעמא לא פרש"י שהיתה כאן שחיטה כשירה,
כיון שאין זה מועיל כלל להתיר בשחיטה לשבטים.
ד.
ולכאורה איך אכלו השבטים בשר זה?
וי"ל שלא הי' איסור באכילת הבשר כי היו מוכרחים בזה מצד יראת המלכות
(וע"ד מ"ש במהרש"א 27
לענין "וישתו וישכרו עמו" 28 ,
שבאותו יום שתו יין עם יוסף — אף שהם חשבוהו לנכרי והוי סתם יינם שאסור
(מדרבנן)
— אלא ש"מפני אימת המלכות" הותר).
גם י"ל
(בדוחק עכ"פ)
שבפועל לא אכלו השבטים מהטבח שהושם לפניהם 29 .
ובכתוב נאמר רק 30
"וישימו גו'" ולא נזכר שאכלו כ"א רק "וישתו וישכרו עמו".
[ואף שנאמר 30
"וישימו גו' ולמצרים האוכלים אתו לבדם כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם כי תועבה היא למצרים",
ובפרש"י "ואונקלוס נתן טעם לדבר",
וז"ל התרגום "ארי בעירא דמצראי דחלין לה,
עבראי אכלין"
(שהעברים אוכלים צאן שהוא יראתם של המצרים 31 )
— ומזה משמע,
שאחי יוסף אכלו אז 32
בשר צאן — בדוחק עכ"פ י"ל שלא אכלו בפועל,
והתרגום בא רק לבאר הנהגת עורכי השלחן,
הטעם ל"וישימו גו' ולמצרים גו' לבדם"
(שלא ישבו לאכול עם העברים),
ולא מדבר ע"ד אכילת השבטים בפועל 33 ].
אבל עדיין אין זה מתרץ הנהגת יוסף — דאיך הותר לו לשים לפניהם בשר נבילה,
הלא יש בזה משום "לפני עור"?
ה.
ולכן נ"ל כי בפשוטו של מקרא לא מצינו שגם השבטים,
בני יעקב,
קיימו כל התורה כולה עד שלא ניתנה.
אצל האבות מביא רש"י שקיימו כל התורה כולה,
וכמ"ש שאברהם קיים 184
אפילו גזירות דרבנן 34 ,
וכן ביעקב 35
כ' "ותרי"ג מצות שמרתי" 36
— אבל בנוגע לשבטים לא נזכר בפרש"י עה"ת בשום מקום 37
שהיו נזהרים בשמירת תרי"ג מצות.
ואדרבה: רש"י מביא בפירושו עה"ת 38
(דעת ר' יהודה)
ש"אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט ונשאום",
שלדיעה זו לא היו נזהרים בכל תרי"ג מצות שהרי נשאו אחותם 39
; ואפילו לדעת ר' נחמי'
(שמביא רש"י כפירוש שני)
שנשי בני יעקב "כנעניות היו",
ובמ"א 40
נת' שא' מטעמי ר"נ שחולק על ר"י הוא לפי שמהדר אכבודם של ישראל ולא נראה לו לומר שהשבטים לא היו נזהרים באיסור אחות — מ"מ,
לא נזכר בפירוש בפרש"י שהיו נזהרים בקיום כל התורה כולה.
ואע"פ שהסברא נותנת,
שכיון שיעקב שמר כל התרי"ג מצות כאברהם בטח שגם הוא "ציוה את בניו ואת ביתו אחריו" לשמור "דרך ה'" 41 ,
והשבטים שמרו תרי"ג מצות — אולי יש לומר,
שהי' זה רק בהיותם בבית יעקב
(בסמיכות אליו) 42 .
כלומר: ע"ד הפשט,
הגדר דקיימו האבות כל התורה כולה עד שלא ניתנה הוא חומרא שקיבלו האבות ע"ע
(כנ"ל),
ואין זה מחייב 43
את השבטים
(וזרעם אחריהם 44 )
להתנהג כמותם.
ולכן לא הזכיר זה רש"י כלל
(בנוגע להשבטים).
ועפ"ז מתורץ בפשטות איך הכין להם יוסף טבח זה שלא נשחט כדין,
כי יוסף חשב שלא היו נזהרים בבשר נחירה 45 .
ובפרט ע"פ פרש"י לעיל 46
שיוסף הי' חושד את אחיו באבר מן החי,
וא"כ אם חשד אותם במה שנצטוו,
כ"ש שאין זהירים במה שלא נצטוו.
ו.
והנה כ"ז מתרץ רק השאלה איך אכלו השבטים מטבח זה
(ואיך הכינו יוסף עבורם)
— אבל עדיין ק"ק פי' "וטבוח טבח והכן" —
והרי מצינו כמ"פ בתורה ע"ד עריכת סעודות,
ולא נתפרשו פרטי ההכנות לסעודה,
וכמו גבי לוט "ויעש להם משתה 185
גו'" 47 ,
וכן אחרי לידת יצחק "ויעש אברהם משתה גדול" 48
ועוד.
[ואינו דומה להאריכות בריש פרשת וירא 49
"וימהר אברהם גו' מהרי שלש סאים קמח גו' ויקח בן בקר גו' ויקח חמאה גו'" — כי שם כוונת הכתוב להדגיש גודל הכנסת אורחים של אברהם אבינו וטרחתו בזה,
וגם שנתן להם מן המובחר כו',
כפרש"י שם 50
"ג' פרים כו' להאכילן ג' לשונות בחרדל"].
ומ"ש גבי יעקב ולבן 7
"ויזבח יעקב זבח בהר ויקרא לאחיו לאכל לחם"
(ובפרש"י "ויזבח יעקב זבח,
שחט בהמות למשתה")
— ולא נאמר בקיצור "ויקרא יעקב לאחיו לאכל לחם"
("כל דבר מאכל קרוי לחם".
רש"י שם)
— י"ל בפשטות,
דכיון שיעקב שמר כל תרי"ג מצות,
הוצרך הכתוב להדגיש שיעקב זבח הבהמות,
דאל"כ לא הי' אוכל מזבחים שזבחו "אחיו"
("אוהביו שעם לבן".
רש"י שם).
לכאורה י"ל שהוזקק לזה כי לולא זה לא היו אוכלים את הבשר מחשש אבר מן החי,
ולכן אמר 51
"וטבוח",
שהוא בשר נחירה 52 .
אבל קשה קצת,
כי גם השבטים ידעו ע"ד שר הטבחים של פרעה 53 ,
שענינו שר של "שוחטי בהמות המלך" 54 ,
וא"כ בטח שגם אצל יוסף הי' כן,
שטבחו הבהמות
(ולא הי' בשר מן החי).
ז.
ויש לומר הביאור בזה:
בהנהגת יוסף עם אחיו,
מצינו דברים הפכיים: נאמר 55
"ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות",
שהטעם בפשטות להנהגה זו הי' 56
כדי לבחון אותם אם מתחרטים על מכירתם אותו
(וכפי שמצינו שע"י הדו"ד עמהם הביאם לכך שאמרו "אבל אשמים אנחנו גו' ויען ראובן גו'" 57 )
;
אבל לאידך מצינו שאע"פ שלכתחילה אסר יוסף את שמעון,
הי' זה רק "לעיניהם,
וכיון שיצאו הוציאו והאכילו והשקהו" 58
(ובודאי שכאשר חזרו למצרים סיפר להם שמעון כ"ז),
וגם עתה הביאם אל ביתו לאכול אתו
(וכאשר עלה על דעתם שזה רק "להתגולל עלינו ולהתנפל עלינו ולקחת אותנו לעבדים גו'" 59 ,
הבטיח להם האיש אשר על ביתו שאינו כן,
אלא "שלום לכם" 60 ),
ויוסף עצמו אכל עמהם,
עד ש"וישתו וישכרו עמו" 28 .
ויש לומר שיוסף רצה שכאשר יתוודע אל אחיו יאמינו לו,
ולכן עשה כמה דברים כדי שאח"כ יתברר להם שכל מעשיו היו לרמז להם שהוא יוסף ומתנהג עמהם כאח.
186
וזהו גם הטעם שאמר "וטבוח טבח והכן",
שמכין עבורם סעודה מיוחדת,
שזהו אות לחיבה יתירה.
ויש להוסיף עוד: נוסף על ההנהגה באופן של קירוב,
מצינו שיוסף עשה כמה דברים שאחיו יחשדו שהוא יודע מי הם.
וכמו זה שהושיב אותם לפניו "הבכור כבכורתו גו'" 61
(ומנאם לסדר תולדותם,
כפרש"י)
עד ש"ויתמהו האנשים איש אל רעהו" 61 .
וזהו גם הטעם לאמירת "וטבוח טבח והכן",
שהדגיש ענין של "וטבוח": ענין הטביחה כהכנה לאכילה היא הנהגה חשובה שיש בה פרטים שתהי' שחיטה יפה,
משא"כ בב"נ שאין מקום להדגיש הטביחה כשלעצמה,
כי אינה אלא הכנה להאכילה.
וזו היתה כוונת יוסף באמרו "וטבוח טבח והכן",
שנקט לשון כזו לרמז להם 51
שהוא יודע מהנוהג בבית יעקב שיש צורך להזהיר במיוחד על אופן טביחת הבהמה.
ח.
וע"ד המוסר יש לומר,
שבזה גופא שהכתוב מדגיש "וטבוח טבח והכן" — שלפרש"י הכין עבור אחיו בשר נחירה — בא ללמדנו את הדרך הרצוי' בההשתדלות בהכנסת אורחים:
הכנסת אורחים כדבעי היא שהמארח טורח בכל כחו לספק לאורחיו את כל צרכיהם.
וגם אם ספק אצלו אם יטלו את חלקם מכל מה שהכין להם — מ"מ מספק להם כל טוב בהרחבה.
ועוד זאת — שאין לו לערב החומרות שלו בהשתדלותו בהכנסת אורחים,
אם עי"ז יוגרע מטיב צרכיהם *61 .
ויתירה מזו: יתכן שאורחיו יחמירו ע"ע כמותו,
אבל אין ענינו להכריחם ע"ז כ"א להכין סעודה בהרחבה,
והבחירה בידם אם להחמיר על עצמם ועד כמה.
וע"י הוספה באהבת ישראל מבטלים סיבת הגלות 62 ,
ובאה הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו,
במהרה בימינו ממש.
(משיחת ש"פ מקץ תשכ"ח)