וישב — חנוכה 169
א.
"ויאמר האיש נסעו מזה כי שמעתי אומרים נלכה דתינה גו'" 1 ,
ופרש"י
[בהמשך לפירושו הקודם 2
"וימצאהו איש — זה גבריאל"]
"נסעו מזה — הסיעו עצמן מן האחוה"; "נלכה דותינה — לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם.
ולפי פשוטו שם מקום הוא ואין מקרא יוצא מידי פשוטו".
הרמב"ן העתיק לשון רש"י וכתב "ואין הכוונה לרבותינו שיפרש לו האיש נסעו מזה מן האחוה והלכו לעורר עליך דינין ותרעומות שאם כן הי' נמנע ללכת ולא הי' מסכן בעצמו.
אבל הכוונה להם כי האיש גבריאל אשר הגיד לו הגיד אמת ואמר לשון משמש לשני פנים ושניהם אמת והוא לא הבין הנסתר בו והלך אחר הנגלה ממנו".
אבל מפרש"י משמע,
שלפי הדרש "הסיעו עצמן כו' לבקש לך נכלי דתות כו'",
זוהי לשונו של גבריאל אל יוסף.
וכן מפורש בפרש"י בש"ס 3 ,
"משכם גנבוהו כדכתיב 4
וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה ושם היו רועין ודותן אינה מקום והאי דכתיב ויאמר האיש נסעו מזה כו' כך אמר לו אתה אומר 5
את אחי אנכי מבקש,
סעו מן האחוה הזאת ואין מחזיקין עצמן כאחים לך כי שמעתי אומרים נלכה ונבקש דתות ודינין היאך להמיתו אם יבוא אצלנו".
וגם לפי דיוק לשון רש"י בפירושו עה"ת כאן,
שמסיים "
(ולפי פשוטו שם מקום הוא)
ואין מקרא יוצא מידי פשוטו" — שמזה משמע,
שבלימוד ע"ד הפשט,
לא בא הפירוש "הסיעו עצמן מן האחוה..
לבקש לך נכלי דתות כו'" לשלול ש"דותן" הוא שם מקום,
אלא ב' פי' יש בזה —
מ"מ נ"ל,
שלכאורה אין כוונת רש"י בזה כדברי הרמב"ן
[שהמלאך אמר רק "נסעו מזה..
נלכה דותינה" אלא שבתיבות אלו רמז ש"הסיעו עצמן כו' לבקש לך נכלי דתות כו'" ויוסף "לא הבין הנסתר בו" 6 ]
— כי מסתימת לשון רש"י "נסעו מזה — הסיעו כו'; נלכה דותינה — לבקש לך כו'"
(ולא כתב "רמז לו שהסיעו כו' לבקש לך כו'" וכיו"ב)
משמע 7 ,
שדברים אלו הם בכלל פשט הדברים שנאמרו ליוסף 8
; ומה שמוסיף "ולפי 170
פשוטו שם מקום הוא ואין מקרא יוצא מידי פשוטו" הוא,
שאף שכוונת המלאך היתה "לבקש לך נכלי דתות",
מ"מ הלכו אחי יוסף למקום אחר
(ששמו דותן),
אלא שמדיוק התיבות "נסעו מזה" ואריכות הלשון "כי שמעתי אומרים נלכה דותינה" 9
מובן שאמר לו גם ע"ד אופן הליכתם שהוא "לבקש לך נכלי דתות שימיתוך כו'".
ועפ"ז לפרש"י הלך יוסף לבקש את אחיו אע"פ שידע שהם מבקשים להמיתו 10 .
[ויש להוסיף,
שגם לפי הרמב"ן,
כוונת הכתובים כאן היא להדגיש שנתאמץ יוסף בכיבוד אב וסבל הרבה בשביל זה,
וכמו שפירש בפסוק 4
"וישלחהו מעמק חברון",
"יזכיר הכתוב המקום שלחו משם לומר כי הי' מרחק רב ביניהם ולכן עשו עמו רעה כי רחוקים היו מאביהם ולהגיד כי יוסף לכבוד אביו נתאמץ ללכת אחריהם אל מקום רחוק ולא אמר איך אלך והם שונאים אותי",
ובפסוק 2
"וימצאהו איש והנה תועה בשדה" כתב "ויאריך הכתוב בזה להגיד כי סבות רבות באו אליו שהי' ראוי לחזור לו אבל הכל סבל לכבוד אביו".
אבל לפי פרש"י נמצא יתירה מזה,
שהכתוב בא להשמיענו,
שלא רק שיוסף "סבל לכבוד אביו"
(כדברי הרמב"ן) 11 ,
אלא שהלך למקום סכנה 12
ממש כדי 13
לקיים רצון יעקב].
ב.
ויש לומר,
שפלוגתת רש"י והרמב"ן תלוי' בפלוגתת הראשונים בדין "יעבור ואל יהרג":
הלכה רווחת היא,
שבכל העבירות שבתורה חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכת דמים אם אומרים לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג אם הוא בצנעה יעבור עליו ואל יהרג 14 .
ואם רוצה להחמיר על עצמו וליהרג נחלקו הראשונים בדבר: לדעת הרמב"ם 15
"כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו",
אבל י"א 16
דמ"ש יעבור ואל יהרג היינו שה"רשות בידו לעבור כדי שלא יהרג",
ו"שלמים וכן רבים סוברים דאם נהרג ולא עבר צדקה תחשב לו" 17 .
ועפ"ז יש לומר שבזה פליגי רש"י והרמב"ן בפירוש כתובים אלה: לשיטת הרמב"ן כל מי שדינו שיעבור ואל יהרג אם נהרג ולא עבר ה"ז מתחייב בנפשו 18
; 171
ורש"י ס"ל שהרשות בידו לעבור כדי שלא יהרג אבל אם נהרג ולא עבר "צדקה תחשב לו".
ולכן בנדו"ד,
כיון שמצות כיבוד או"א אינה מג' עבירות דיהרג ואל יעבור
[ויתירה מזה שאפילו בשעת הגזירה שהדין הוא דיהרג ואל יעבור אפילו אשאר מצות,
י"א ד"לא אמרו אלא לעבור על מצות ל"ת אבל לא דגזרו לבטל מ"ע" 19 ],
פשיטא שלא הי' חיוב על יוסף לסכן את עצמו; ולכן מפרש הרמב"ן שדברי המלאך לא נאמרו מפורש ליוסף כי אם הי' ידוע לו שיש סכנה בדבר הי' אסור לסכן עצמו; ואילו לדעת רש"י אף ששמע בפירוש מגבריאל שבקשו לו נכלי דתות להמיתו הלך וסיכן את עצמו לקיים שליחות אביו,
כי אף שמצד הדין יעבור ואל יהרג,
ה"ז רק רשות 20 .
וכיון שאם נהרג ולא עבר צדקה תחשב לו הלך אף שיש סכנה בדבר 21 .
ג.
ועדיין יש לדון בזה: לפרש"י בש"ס שהאחים לא נסעו משכם
(כי דותן אינו שם מקום),
אלא שבמקום בואו אז לא מצאם,
מובן הטעם דגם כשאמר לו גבריאל שהסיעו עצמן מן האחוה לבקש לך נכלי דתות המשיך בקיום ציווי אביו,
"הלא אחיך רועים בשכם לך ואשלחך אליהם גו' לך נא ראה את שלום אחיך גו'" 22 .
אבל לפי פרש"י עה"ת שאין מקרא יוצא מידי פשוטו,
ש"דותן הוא שם מקום" וכבר נסעו אחיו משכם והלכו למקום אחר,
לא הי' בחיפוש אחיו במקום אחר קיום שליחות וציווי אביו
(כיון שיעקב אמר לו "הלא אחיך רועים בשכם").
בפשטות יש לומר דמה שהזכיר יעקב שכם רק מראה מקום הוא לו,
והציווי הי' "לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן"
(וכמ"ש באור החיים 23 ),
ולכן קיום דברי יעקב הוא כשימצא אותם בכל מקום שהם.
172
וצ"ע בכל הליכה זו: לאחרי שיוסף שמע מגבריאל שהסיעו עצמם מן האחוה לבקש לו נכלי דתות שימיתוהו,
הרי בזה שהלך הרי לא רק שהעמיד עצמו בסכנה כדי לקיים שליחות אביו,
אלא עוד זאת,
שהעמיד בספק כל עצם קיום הציווי,
שהרי שליחות יעקב היתה לא על עצם ההליכה,
"לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן",
אלא העיקר הוא "והשיבני דבר",
וא"כ מה מקום יש לילך כאשר הציווי "והשיבני" לא יתמלא *23 .
ד.
ויש לבאר זה ע"פ מ"ש הפוסקים 24 ,
שגם לדעת הרמב"ם שכל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג פי' שאסור ליהרג כדי שלא יעבור,
הנה "אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם ולמדו כו'" 25 .
ויש לומר,
שחיוב המס"נ במצב זה אינו בשביל קיום המצוה הפרטית שבשבילה מוסר נפשו,
אלא לקדש שמו ית' לבטל פירצות הדור.
ועפ"ז י"ל
(לדעת רש"י)
שיוסף ראה בהנהגת אחיו שבהם חסר בכיבוד אב,
ולא רק מצד המאורעות שעברו
[כמו הא דשמעון ולוי הרגו את כל אנשי שכם,
שהי' שלא לרצון יעקב,
כמו שאמר יעקב 26
"עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ..
ואני מתי מספר" 27 ,
וכן ראובן שבלבל יצועי אביו 28 ],
אלא בשנאת אחיו אליו,
דכיון ששנאתם אותו באה בסיבת אהבת יעקב אביהם אליו,
כמ"ש 29
"וישראל אהב את יוסף מכל בניו גו' ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו",
הי' זה פגיעה בכבוד אביו,
ולכן סבר יוסף שחל ע"ז הדין דכאשר הדור פרוץ בכך רשאי למסור נפשו ע"ז,
שיראו שהוא מוכן למסור נפשו בלי כל חשבון כו' "ולמדו כו'" 30 .
ולכן לא איכפת לי' שמא לא יתקיים הציווי,
כי המס"נ במצב זה הוא בשביל קידוש השם כנ"ל.
ה.
ידועים דברי השל"ה
(בפרשת נו 31 ),
שכל מועדי השנה יש להם שייכות להפרשיות שחלים בהן,
ומבואר שם בארוכה השייכות דחנוכה לסיפור זה דפרשתנו "מענין עסק יוסף עם אחיו שהלך לראות שלום אחיו כו'",
"וענין יוסף יהי' ג"כ במלכות חשמונאי בימי יון..
שאז נחשבנו כצאן לטבחה למסור נפשנו לקדש שמו הגדול,
וזה צאן יוסף וחנה ושבעה בני' עדים נאמנים על קדושת שם המיוחד כו'".
ועפ"ז יש להוסיף,
שגם אופן מסירת נפשו של יוסף הנ"ל
(שלא הי' חייב בזה ע"פ דין,
ועוד זאת שהי' למעלה מכל חשבון)
מצינו בחנוכה.
כתב הרמב"ם בריש הל' חנוכה "בבית שני כשמלכו יון גזרו גזירות על ישראל 173
ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות וצר להם לישראל מאוד מפניהם ולחצום לחץ גדול".
והנה מפשטות לשונו נראה שדינו של מצב ימי חנוכה הוא כשעת גזירה,
שכתב הרמב"ם בהל' יסודי התורה 32 ,
שהחילוקים בין שאר מצות וג' העבירות; בפרהסיא או בצנעה וכו' — הם רק שלא בשעת השמד,
"אבל בשעת השמד 33 ,
והוא שעומד מלך רשע כנבוכדנאצר וחבריו ויגזור שמד 33
על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצות,
יהרג ואל יעבור אפילו על אחת משאר מצות".
ולפ"ז נמצא שאז היו ישראל חייבים למסור נפשם,
ובפרט שנוסף על הגזירות על מילה שבת וחודש
(כמובא בכמה מקומות 34 )
אמרו 35
"כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל".
אבל יש מקום לעיון בזה.
דאע"פ שבשעת שמד "יהרג ואל יעבור" בכל אופן — הרי זהו רק שאם כופים אותו לעבור על מצות התורה חייב למסור נפשו ולא לעבור; אבל לכאורה אין לומר שיש חיוב לצאת במלחמה נגד המלכות הרשעה שגזרה גזירות אלה.
ועוד זאת: בנדו"ד הרי בני חשמונאי היו מעטים נגד רבים וחלשים נגד גיבורים 36
(שע"פ טבע אין מקום שינצחו),
ולא שייך לומר שהיו חייבים בזה ע"פ דין.
דאף את"ל שהליכה למלחמה בכלל אינה בגדר מס"נ,
כיון שזהו תוכן כל מלחמה,
שמעמידים א"ע בסכנה
(וא"כ בזה גופא שהתורה התירה הליכה למלחמה
(אפילו מלחמת רשות)
הופקע דין מלחמה מדיני מסירת נפש 37 ),
מ"מ,
באופן זה,
שאין מקום כלל בטבע שינצחו,
הוי סכנה ודאית,
ולכאורה אין היתר לצאת למלחמה כזו 38 .
אלא שאצל בני חשמונאי היתה מסירת נפש בלי מדידה ושיעור,
ובמילא הלכו במסירת נפש גם בענינים שע"פ חיובי התורה אין מקום לזה,
כנדו"ד,
שיצאו למלחמה
(לסכנה ודאית)
נגד היוונים
[נוסף על עצם קיום מ"ע דמילה וחודש,
להדיעות שלא אמרו יהרג ואל יעבור אלא לעבור על מצות ל"ת ולא אם גזרו לבטל מצות עשה,
כנ"ל].
ו.
ועפ"ז יש לבאר מה שאומרים בנוסח "הנרות הללו",
שהתשועות הנסים והנפלאות היו "על ידי כהניך הקדושים",
וכן מדייק הרמב"ם 39
"עד שריחם עליהם אלקי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם",
דלכאורה יש לדייק בזה,
האם יש נפק"מ בזה שההצלה היתה "על ידי כהניך הקדושים",
"בני חשמונאי הכהנים הגדולים"?
174
ויש לומר,
שבזה מודגש שההיתר למס"נ כזו אז,
ועד באופן של יציאה למלחמה גלוי' נגד היוונים
(לא רק מסירת נפש לקיים המצות),
הוא מחמת זה שהיו "כהניך הקדושים",
"בני חשמונאי הכהנים הגדולים",
והי' דינם כ"אדם גדול וחסיד ירא שמים",
שמוסר נפשו בכל זמן ובכל אופן שהוא,
גם כשאין זה על פי חיובי מס"נ ע"פ תורה.
ומטעם זה גופא נעשו לאבותינו תשועות נסים ונפלאות,
כיון שבכח הכהנים הקדושים והגדולים הגיעו במסירת נפש שלהם למעלה מהגדרת הטבע.
ז.
והנה ענין זה מתאים עם המבואר במ"א 40
בדיוק לשון הנוסח ד"ועל הנסים",
שמלכות יון הרשעה עמדה "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך",
שעיקר מלחמתם היתה נגד הרוחניות
(והאלקות)
שבתומ"צ 41 .
דזהו "להשכיחם תורתך" דוקא,
שלהיוונים לא הי' איכפת
(כ"כ)
שישראל ילמדו תורה,
אלא רצו שלימוד התורה יהי' מצד השכל שבתורה,
"כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" 42 ,
ועי"ז "להשכיחם תורתך",
להשכיח ח"ו מישראל שהתורה היא תורת השם.
ועד"ז במצוות,
שמלחמת היוונים היתה נגד האלקות שבמצוות,
מה שהמצוות הם רצונו ית',
דזהו "להעבירם מחוקי רצונך"
(חוקי דוקא ורצונך דוקא),
דשני ענינים בזה:
(א)
שעל המצוות דעדות ומשפטים,
להיותם מצוות שכליות,
הסכימו היוונים,
ועיקר מלחמתם היתה נגד חוקים שלמעלה מטעם.
(ב)
בחוקים גופא,
היו מסכימים אם קיומם הוא מצד איזו הסברה שכלית
[כמו: שבודאי יש טעם להמצוה כמפורש ברמב"ם 43 ,
להיותה ציווי השי"ת,
אלא שהטעם הוא עמוק ביותר,
אבל סומכים על מצווה המצוות שיש בזה טעם ושכל 44
כו'],
ועיקר מלחמתם היתה נגד "
(חוקי)
רצונך",
שקיום החוקים יהי' אך ורק מפני שזהו רצון השם,
"חוקה חקקתי גזירה גזרתי" 45
ו"אין לך רשות להרהר אחרי'" 46 .
ובזה יובן לשון הגמרא 47
"כשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל",
דמשמעות הלשון הוא,
שכשנכנסו להיכל השתדלו לטמא את השמנים — דלכאורה היו צריכים לאבד את השמן,
ולמה רק טמאו אותו 48 ?
וע"פ הנ"ל יש לבאר,
ד"שמן" מורה על חכמה 49 ,
והיוונים הסכימו שיהי' ענין החכמה
("שמן")
אצל ישראל,
אלא רצו ששמן זה יהי' "שמן טמא" 50 ,
שלא יורגש בזה האלקות 175
שבתורה,
שהתורה היא "תורתך",
תורת השם,
ושהמצוות הן "חוקי רצונך".
וזהו גודל הנס דחנוכה,
שמצאו שמן טהור,
ועוד זאת,
שהשמן הי' מפך שהי' חתום "בחותמו של כהן גדול" 47 .
דהנה,
ע"פ הנ"ל
(בכוונת היוונים)
מובן,
שהמלחמה נגד זה,
וכ"ש וק"ו נצחון מלחמה זו,
בא ע"י העבודה דמסירת נפש דוקא,
ובמסנ"פ גופא,
מס"נ כזו שלמעלה מטעם ודעת לגמרי
(מקצה אל הקצה מדעת היוונים שהכל צ"ל רק ע"פ שכל דוקא).
וזה נרמז ב"פך שמן" החתום בחותמו של כהן גדול — דכהן גדול,
הנקרא "קודש הקדשים" 51 ,
ענינו ביטול להקב"ה עד כדי מסירת נפש,
למעלה מטעם ודעת לגמרי 52 .
וזהו הנצחון דימי חנוכה,
שמצאו פך שמן טהור חתום בחותמו של כהן גדול,
שהיתה מסירת נפש זו בבנ"י
(ע"י החשמונאים,
"כהניך הקדושים"),
ובכח זה ניצחו את היוונים.
ונקודה הנ"ל בנוגע למלחמת החשמונאים נגד מלכות יון — שהיתה מסירת נפש שלמעלה מטעם ודעת לגמרי
(יותר אפילו מהמחוייב ע"פ שכל דתורה)
— עולה בקנה אחד עם תוכן נס הנרות,
שמצאו פך שמן טהור חתום בחותמו של כהן גדול והדליקו ממנו שמונת ימים,
וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול.
(משיחות ש"פ מקץ תשכ"ד,
ש"פ וישב תשמ"ג)