שיחה א 61
א.
בחיוב דחינוך הקטנים,
איתא בכ"מ ד"חינוך מדרבנן" 1 ,
אבל מן התורה ליכא חיוב חינוך — ודרוש ביאור:
כיון שמן התורה ברגע שהקטן נעשה גדול חייב מיד בקיום כל מצוות התורה,
א"כ באם אין חיוב מן התורה להכינו לזמן גדלותו,
יעבור על מצות התורה מחמת חסרון ידיעה וחוסר הכנה?
בפשטות יש לומר,
שזה נכלל במצוה הכללית דתלמוד תורה,
"מצות עשה מן התורה על האב ללמד את בנו הקטן תורה..
שנאמר 2
ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם" 3 ,
וכמו שפי' הרמב"ן בפסוק 4
"ושננתם לבניך",
"מאחר שציוה במצות חוקת עולם לדורותיכם 5 ..
הנה אנחנו מצווים שידעו בנינו המצוות 6 ,
ואיך ידעו אותם אם לא נלמדם" 7 .
ולפ"ז ישנו מן התורה חיוב של חינוך בתור הכנה לקיום המצות בגדלותו,
ואדרבה,
זהו יסוד המצוה הכללית דת"ת לבנים,
כנ"ל.
אלא שמן התורה המצוה היא "שידעו בנינו המצות",
ואתו רבנן ותיקנו שגם מצוה לחנך את הבן בקיום המצות,
וכמ"ש ראשונים,
שהוא כדי "להרגיל את הקטן למצוה..
כדי שיהא מחונך ורגיל למצוות" 8 ,
"להנהיגו שיהא סרוך אחר מנהגו לכשיגדיל" 9 ,
כענין שנאמר 10
"חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" 11 .
אבל לכאורה אין זה מספיק 12
: כיון 62
שידיעת המצות עצמה אינה די' שיקיימן בפועל כשיגדיל,
וכדמוכח מזה גופא שחכמים חייבו לחנכו בקיום המצות בפועל שיתרגל בהן,
הרי,
שמן התורה,
כשיגדל הקטן ויגיע לגיל י"ג שנה ויום אחד,
חסר בהכנתו והכשרתו השלימה כדי שיוכל לקיים בפועל כל המצוות כדבעי כשיגדל.
דאם נתרגל הקטן להתנהג ללא שמירת התורה והמצוות,
הרי גם אם יודע
(בשכלו ומחשבתו)
הלכות כל המצוות,
אי אפשר שבן רגע יתחיל לקיימן כולן בפועל כדבעי
(היפך טבעו ומנהגו הקודם).
ב.
לכאורה יש לומר,
שאכן ישנה חובת חינוך 13
מדאורייתא 14
[ולא רק בידיעת המצות]
— ובהקדם:
כשהתורה מחייבת לקיים איזו מצוה,
ולדוגמא הנחת תפלין,
פשוט שאין החיוב רק למי שיש לפניו זוג תפלין שמחוייב להניחן,
אלא המצוה מחייבתו לעשות כל הדרוש כדי להשיג תפלין,
ואם לא השתדל ומשו"ז לא הניחן ביטל מ"ע.
ועד"ז בכמה מצוות,
שמחוייב מה"ת לעשות כל הדרוש כדי שיוכל לקיים המצוה,
ובל' הרמב"ם 15
"יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפלין וסוכה ולולב ושופר".
ואף שגוף החיוב אינו אלא פעולה מסויימת כהנחת תפלין ונטילת לולב מ"מ חיוב זה עצמו מחייבו בכל ההכנות הדרושות כדי שיוכל לקיים
(פעולת)
המצוה.
ועוד זאת,
שאם לא השתדל ללמוד ולידע איך לקיים המצוה,
ולכן לא קיימה כהלכתה,
הרי גם זה חשוב מבטל מ"ע.
וא"כ,
בקטן שנעשה גדול,
שאז מתחייב מיד מדאורייתא בקיום כל התורה כולה,
הרי כיון שא"א שיקיים כל המוטל עליו בלי הכנה קודמת,
הן לימוד וידיעת המצות,
והן הכנתו והכשרתו שיתרגל לקיימם בפועל
(שזהו ע"ד ההשתדלות להשיג תפילין או לולב וכיו"ב),
א"כ הכנה זו היא ג"כ,
לכאורה,
חובה מה"ת 16 .
ומאחר שישנו חיוב על הקטן להכין עצמו לגדלותו אלא שקטן אינו ברחיובא,
לכן יש מקום לומר שחיוב זה עובר אל האב
[וע"ד מ"ש הריב"ש 17
לגבי פדיון הבן,
ש"עיקר המצוה בעצמו אלא שבקטנותו אי אפשר" 18 ,
ולכן הוטל על האב].
אלא שאעפ"כ אין חובה זו בגדר מצוה,
כי אם רק הכשר והכנה בלבד,
ע"ד ובדוגמת כריתת עצים לעשות פחמים לעשות ברזל
(איזמל למילה) 19 .
וזהו שנתוסף במצות חינוך שמד"ס,
שיש בזה גדר חיוב 63
המצוה.
ויש לומר,
שמצד החיוב מן התורה אין עשיית הקטן עצמה בגדר קיום מצוה,
כ"א עשי' כדי שיתרגל,
ואילו מדרבנן עשיית הקטן היא בגדר מצוה,
ולכן מן התורה קיום המצוה שעושה הקטן אינו צריך להיות בכל הפרטים,
בהכשר גמור,
כי מצד ההכנה אין נפק"מ כ"כ אופן עשייתו,
משא"כ מצד מצות חינוך דרבנן צריך שהקטן יקיים המצות בכל הפרטים כגדול 20 .
ג.
ואת"ל מצינו כעין זה בפירוש רבינו מנוח במ"ש הרמב"ם בהל' שביתת עשור 21 ,
"קטן בן תשע שנים ובן עשר שנים מחנכין אותן לשעות כיצד הי' רגיל לאכול בשתי שעות ביום מאכילין אותו בשלש הי' רגיל בשלש מאכילין אותו בארבע לפי כח הבן מוסיפין לענות אותו בשעות בן אחת עשרה שנה בין זכר בין נקבה מתענה ומשלים מדברי סופרים כדי לחנכו במצות".
וכתב ע"ז רבינו מנוח: "ומה שכתב הרב כאן כדי לחנכו במצות ולעיל נמי כתוב מחנכין אותו לשעות בא להודיענו דתרי חנוכי הוו כדאמרינן בגמרא 22
אמר רבה תרי חנוכי הוו חד לעינוי וחד להשלמה,
וחנוך השעות אינו חובה מדרבנן אלא חובה המוטלת על כל אדם מעצמו ללמד ולהרגיל בניו ללכת בדרכי יושר כדכתיב חנוך לנער על פי דרכו וגומר וכדי להכניסם תחת כנפי השכינה..
אבל בחינוך שני דהיינו כשהם בני י"א שנה שחייבין להשלים מדרבנן שוין בו תינוק ותינוקת..
וז"ש הרב כאן מתענה ומשלים מדברי סופרים ולמעלה כתב מחנכין אותו ולא כתב מחנכין אותו לשעות מד"ס לפי שאין חנוך שעות מדרבנן כלל שאין מדרבנן חיוב חנוך בלא השלמה כלומר שיעשה המצוה כתקנה וכמשפטה בשלמות",
עכ"ל.
ומדבריו נראה דישנו חיוב כללי
(דילפינן מקרא ד"חנוך לנער")
לחנך בניו שילכו בדרך התורה והמצוות 23 ,
וחיוב זה מאחר שאינו אלא להרגילם במצוות אינו מחייב שיתקיימו המצוות כתקונן וכהלכתן.
ונוסף על זה חייבו חכמים שהקטן יעשה כל מצוה ומצוה כמשפטה ובכל פרטי' כעשיית הגדול.
64
ויש לומר,
שמ"ש רבינו מנוח שם ד"חינוך השעות אינו חובה מדרבנן אלא חובה המוטלת על כל אדם מעצמו כו'",
ר"ל דהאחריות של האב לחנך בנו
(באופן כללי)
מוכחת מסברא,
והאדם מחוייב בה מעצמו מבלי שיהי' ע"ז ציווי וחיוב מפורש.
כלומר: מכיון שמן התורה מחוייב כל אחד מעת שהגיע לגיל י"ג שנה ויום א' לקיים כל התורה והמצות,
הרי מובן ופשוט שכל איש ישראל יחנך וירגיל את בניו "ללכת בדרכי יושר",
דרך התורה והמצוה,
כשם שפשוט שכל אדם ישר הולך מדריך ומחנך את בניו בדרך הטוב והישר מבלי שיהי' לו ציווי ע"ז,
כי זהו טבעו של אב,
ובלשון הכתוב 24
גבי אברהם "יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט".
ועפ"ז י"ל שיש בזה גדר דאורייתא 25 ,
וכמבואר בכ"מ בש"ס דדבר המוכח מסברא הוא מה"ת 26
[והכתוב בדברי קבלה "חנוך לנער וגו'" הוא גילוי מילתא בעלמא].
ד.
אולם לכאורה חידוש גדול הוא לומר שישנה חובת חינוך מדאורייתא 27 ,
ולא הוזכר זה בפוסקים,
אלא כולם נקטו דחובת החינוך אינו אלא מד"ס,
וכמפורש בלשון אדמו"ר הזקן בשלחנו ריש הל' ת"ת הנ"ל "שהקטן פטור מכל המצות וגם אביו אינו חייב לחנכו במצות מן התורה אלא מד"ס כו'" 28 .
ועפ"ז כיון שמה"ת ברגע שקטן נעשה גדול מחוייב מיד בקיום כה"ת כולה,
ואם לא נתחנך ונתרגל במצוות לפנ"ז מן הנמנע שיוכל להזהר כדבעי בכל מ"ע ומל"ת מיד כשיגדל,
א"כ איך אפשר לומר דאין חיוב מה"ת להכינו ולהכשירו לזמן גדלותו לבל יעבור על מצוות התורה מחמת
(חסרון ידיעה ו)
חוסר הכנה 29 .
ועוד,
ע"פ משנת"ל דמצד חיוב המצות שיחולו תיכף כשיגדל איכא חובת הכנה שברגע שית 65
גדל יוכל לקיימן,
והרי חובה זו קיימת ועומדת אלא שא"א שתחול על הקטן שאינו בר דיעה,
ולמה לא העבירה התורה החיוב על האב או הב"ד,
וכנ"ל.
ה.
ונראה,
דמה שנת"ל
(סעיף ב),
דכיון שמיד כשהגדיל הקטן ה"ה מתחייב בכל המצוות כולן,
לכן אם לא קיימן או עבר עליהן מחמת חסרון ידיעה והכנה קודמת נחשב כמבטל מ"ע וכעובר על מל"ת — אינו מוכרח.
ובהקדים:
כשהתורה מחייבת באיזו מצוה,
פשוט שהחיוב חל רק באופן שתוכל להתקיים בדרך הטבע,
דלא ניתנה תורה למלאכי השרת 30 ,
ואם קיומה דורש שהיית זמן אינו עובר על החיוב כל משך אותו הזמן.
ולדוגמא,
במצות ביעור חמץ,
הרי כל זמן שעוסק בביעורו עד שנתבער בפועל אינו עובר על מצות תשביתו.
דזהו גדר המצוה — לעשות מה שביכולתו לבער החמץ,
ואם מתעסק בזה ה"ה עוסק בקיום המצוה.
ובלשון אדמו"ר הזקן 31
"מתחילת שעה ז'..
כל רגע ורגע שנמצא חמץ ברשותו ואינו מתעסק לבערו הוא עובר על מ"ע של תורה",
משא"כ כשמתעסק בביעורו הרי ההתעסקות היא חלק מקיום המצוה
(היינו ההתעסקות בהכנת הביעור,
ולא רק העסק בעצם הביעור).
ואין זה שייך לדין אונס רחמנא פטרי'
(שנאמר,
שמאותו רגע של מציאת החמץ ה"ה עובר על מצות השבתה,
אלא שכל הזמן הנדרש כדי לבערו נחשב כאנוס,
ורחמנא פטרי'),
דזה שייך רק אם כבר חל החיוב ונאנס ע"י דבר צדדי שמעכב קיומו,
אבל אם מעצם טבע הדברים אי אפשר לקיים החיוב מבלי שהיית זמן או הכנה והכשרה מוקדמת הרי זהו חלק מהחיוב.
והנה במצות שקיומן בזמנים מיוחדים,
אם קיום המצוה דורש הכנה והכשרה,
כגון תקיעת שופר שצריך להתאמן ולהתרגל כדי שיוכל לתקוע,
או אם צריך השתדלות מוקדמת כדי להשיג חפצי המצוה כמו ד' מינים וכדומה,
מובן לכאורה שחיוב ההכנה מתחיל לפני זמן קיום המצוה כדי שבבוא זמנה יוכל לקיימה כתיקונה 32 .
ולהעיר דהחיוב לקיים כל התורה כולה הוא חיוב תמידי,
וגם מצוות 66
שעצם קיומן צ"ל בזמן מסויים,
מ"מ החיוב שיתקיימו בזמנן הוא תמידי.
ולכן מי שנתעצל להשיג ד' מינים קודם החג,
ולכן לא הי' יכול לקיים מצות נטילתם בזמנה,
נחשב כמבטל מ"ע 33 .
אמנם בקטן שנתגדל,
כיון שקטן פטור מכל התורה כולה,
ולא שייך בי'
(בהיותו קטן)
שום סרך של חיוב מה"ת 34 ,
והתחלת 67
כל המציאות של חיוב אינו אלא משנתגדל,
לכן אם מצד טבע הדברים נחוץ זמן של לימוד והכנה עד שיוכל לקיים כל המצות,
הרי זמן הכנה זו
(מה"ת)
מתחיל רק אחרי שנתגדל,
ושוב אא"ל שעובר על שום מצוה עד שחולף הזמן של ההכנה הדרושה לקיום אותה מצוה.
ואף כי זהו חידוש גדול בהלכה,
מ"מ נראה דמסברא מוכרח הוא,
דאיך יחול איזה חיוב באופן שמעצם טבעו א"א לקיימו,
ומכיון שהאפשריות של קיום המצוה כדבעי אינה אלא ע"י הקדמה של לימוד וחינוך הדורש זמן מסויים,
לכן צ"ל דכל זה נכלל בעצם החיוב.
ולכן אין סברא שהתורה תחייב לחנכו בעודו בקטנותו כדי שיוכל לקיים כל המצוות כשיגדיל,
ואדרבה,
התחלת חלות החיוב אינה אלא ברגע שנתגדל,
ואם צריך זמן של חינוך והכשרה,
הרי זה כלול בעצם חלות החיובים שחלים אחרי שנתגדל 35 .
ו.
והוכחה לסברא זו יש להביא מגר הבא להתגייר,
דקי"ל דמודיעין אותו
(רק)
מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות
[וגם זה רק כדי שיפרוש,
כדאיתא בגמ'] 36 .
והרמב"ם 37
הוסיף "ומודיעין אותו עיקרי הדת שהוא ייחוד השם ואיסור עכו"ם ומאריכין בדבר הזה ומודיעין אותו מקצת מצות..
ואין מאריכין בדבר זה".
והנה פשוט דאם לא נתלמד ונתחנך בעשיית כל המצוות קודם גירותו,
לא יוכל לקיימן מיד אחר הגירות 38 ,
וא"כ למה אין מלמדין אותו כל המצוות ובכל פרטיהם,
ואדרבה — "אין מאריכין בדבר זה".
וע"כ צ"ל כנ"ל בנוגע לקטן,
דכיון שכל עיקר החיוב בתומ"צ חל רק אחרי הגירות,
לכן גם החיוב של הכנה והלימוד מתחיל רק אז,
ואם ידרוש זמן של הכנה ורגילות עד שיוכל לקיים מצוות מסויימות כהלכתן,
הרי כל משך אותו הזמן אינו עובר על מצוות אלו.
ובדוגמת קטן שנתגדל
(וגר שנתגייר)
אירע לאבותינו בשעת מ"ת שאז נתחייבו לראשונה בתורה ובמצוות 39 ,
ובודאי נדרש זמן של לימוד והכנה עד שהיו יכולים לקיים המצוות 40 ,
וכן עד שהיו יכולים להכין חפצי המצוות כמו ציצית ותפלין 41 ,
68
ופשוט דאין לומר שכל אותו הזמן שהיו עסוקים בהכנה היו מבטלים מ"ע
(ונפטרו רק משום דאונס רחמנא פטרי'),
אלא שכיון שאז הותחל כל עיקר החיוב,
לפיכך חל באופן שיוכלו לקיימן,
דהיינו בהקדמת כל ההכנות הדרושות,
כולל גם החינוך והרגילות.
וכן הוא אצל כל קטן שנתגדל
(ועד"ז גר שנתגייר),
שכל החיוב שלו בתורה ומצוות מתחיל רק בהגיעו לגדלות,
לכן כל הזמן שהוא צריך להתעסק בלימוד והכנה וחינוך עד שיוכל לקיים איזו מצוה כהלכתה או להזהר מאיזו עבירה,
אינו מבטל אותה מ"ע ואינו עובר על אותה מל"ת,
ואדרבה ה"ה עסוק בקיומם 42 ,
ולהכי ליכא חובת חינוך בעודו קטן מן התורה 43 .
ז.
ע"פ הנ"ל יש לבאר ענין תמוה בשייכות לאברהם אבינו:
בפסוק 44
"ואברהם זקן בא בימים" ארז"ל 45
שאברהם אבינו עבד עבודתו במשך כל ימי חייו,
עד שכל ימיו היו "יומין שלימין" 46 .
ולכאורה צריך ביאור: איך אפשר לומר שכל ימיו של אברהם היו בשלימות,
והרי חסרו בעבודתו ג' שנותיו הראשונות,
כמחז"ל 47
"בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו שנאמר 48
עקב אשר שמע אברהם בקולי,
חושבני' מאה ושבעין ותרין שנין".
וכ"ש וק"ו לפי הדיעות דבן ארבעים שנה הכיר את בוראו,
או בן מ"ח 49 ,
שצריך ביאור איך אפשר לומר עליו "בא בימים",
שלא הי' חסר אצלו אפילו יום אחד,
ועד שאמרו רז"ל 50
(בנוגע לשרה,
שלכאורה מזה מובן שכן הוא באברהם)
"כולן שוין לטובה"?
וע"פ הנ"ל,
דענין ההכנה והכשרה למצוה הוי תוצאה ופרט בעצם החיוב,
יש לומר עד"ז גם בנוגע לאברהם אבינו:
זה שאברהם הכיר את בוראו בהיותו בן ג' שנה בא ע"י הכנתו והכשרתו בזמן שלפנ"ז,
לחקור ולדרוש את האלקים,
ובלשון הרמב"ם 51
"התחיל לשוטט בדעתו..
69
והי' תמה האיך אפשר שיהי' הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהי' לו מנהיג,
ומי יסבב אותו,
ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת כו'".
וכיון שבמשך כל ג' השנים 52
הי' עסוק בהכשר והכנה להכרת בוראו,
שייך לומר שהיו "יומין שלימין",
גם בשנים לפני שהכיר את בוראו,
וגם בנוגע לג' שנים הראשונות.
אלא שאעפ"כ אין זה בכלל "שמע אברהם בקולי" כל זמן שלא הכיר את בוראו בפועל,
ומ"מ אין שום חסרון בכך שעדיין לא הכיר אז את בוראו,
כי כך מוכרח בטבע הדברים,
שהי' דורש זמן של הכנה והכשרה.
[ע"ד הנ"ל,
דזה שבן י"ג שנה ויום א' אינו יכול להתחיל מיד בקיום המצוה בשלימותה,
אין הפירוש בזה שיש חסרון אצלו בקיום המצוה ורק שאינו נענש כי הוא בגדר "אונס" דרחמנא פטרי',
אלא שמלכתחילה כך מותנה בעצם החיוב,
שבתחלה עוסק בהכנה והכשרה כו' ואח"כ מקיים בפועל ובשלימות כו'].
ח.
והנה כל הנ"ל הוא מן התורה,
אבל מדברי סופרים ישנו ציווי וחיוב גמור בחינוך קטן,
ואדרבה — חמורים וערבים דברי סופרים יותר מדברי תורה 53 .
ויש להוסיף,
שכללות הענין דקיום המצות בזמן הגלות הוא ענין של "חינוך" לגבי קיום המצות אחרי הגאולה,
כדאיתא בספרי 54
"אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ,
היו מצויינין במצוות,
שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים..
הציבי 55
לך ציונים",
שכן,
"עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה'" 56 .
וע"י קיום המצוות בזמן הגלות,
ממהרים ומזרזים את הזמן דקיום המצוות בתכלית השלימות,
כמצות רצונך 57 ,
בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו,
במהרה בימינו ממש.
(משיחות אחש"פ וש"פ שמיני תשמ"ז; ש"פ וירא תשמ"ח)