ברכה

שיחה א 217

א.

עה"פ "ולכל היד החזקה גו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל" — סיומה וחותמה של פ' ברכה ושל כל התורה — מפרש רש"י התיבות "לעיני כל ישראל": שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם שנאמר 1

ואשברם לעיניכם והסכימה דעת הקב"ה 2

לדעתו שנאמר 3

אשר שברת יישר כחך ששברת.

והמקור לפרש ש"לעיני כל ישראל" קאי על שבירת הלוחות הוא בספרי עה"פ,

וז"ל: בשברי לוחות נאמר..

ואשברם לעיניכם וכאן הוא אומר אשר עשה משה לעיני כל ישראל.

ולכאורה תמוה: פירוש זה אינו ע"ד הפשט כלל,

שהרי הכתובים כאן מדב­רים בשבחו של משה וגודל מעלותיו,

וכפרש"י על הכתובים כאן 4

: "אשר ידעו ה' פנים אל פנים" — שהי' לבו גס בו ומדבר אליו בכל עת שרוצה; "ולכל היד החזקה" — שקיבל את התורה בלו­חות בידיו; "ולכל המורא הגדול" — נסים וגבורות שבמדבר הגדול והנורא —

ואיך מתאים,

שלאחרי מעלות גדולות ונפלאות אלו,

יסיים הכתוב

(ב"לעיני כל ישראל" —)

ש"נשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם"?

!

ורש"י — שבפירושו עה"ת לא בא "אלא לפשוטו של מקרא" 5

— הו"ל לפרש ככמה פשטני המקרא 6 ,

ש"לעיני כל ישראל"

(אינו ענין בפ"ע,

אלא)

בא בהמשך ל"היד החזקה" ו"המורא הגדול" — ש"נעשו לעיני כל ישראל" 7 .

מפרשי רש"י 8

כתבו,

שמטעם זה מו­סיף רש"י

(ממקום אחר בחז"ל 9 )

"והסכי­מה דעת הקב"ה לדעתו שנאמר אשר שברת יישר כחך ששברת" — להדגיש דעם היות ששבירת הלוחות מצ"ע אינה ענין של מעלה,

מ"מ יש בזה משום שבח בנוגע למשה שהרי "הסכים השם על ידו" 10 .

218

אבל תירוץ זה צ"ע,

שהרי סו"ס שבי­רת הלוחות עצמה היא דבר בלתי רצוי והיפך השבח לגמרי.

ודוחק גדול לומר שכדי לרמז "שהס­כים השם על ידו",

יצרף הכתוב את הענין דשבירת הלוחות

(ענין שמצ"ע הוא בלתי רצוי בתכלית)

עם כל המעלות הנפלאות של משה

(נבואתו,

האותות בארץ מצרים,

קבלת הלוחות וכו'),

ומה גם — בסיומם וחותמם!

[ובפרט שתוכן שבח זה "הסכים השם על ידו" — מצינו אצל משה בענין נעלה וטוב,

"הוסיף משה יום אחד מדעתו" 11

; נוסף לזה שמצינו כמה פעמים,

שע"י תפלתו פעל משה שהקב"ה יבטל גזירה על ישראל וכיו"ב 12

— ומה טעם שהביא הכתוב את הענין דהסכים הקב"ה — דוקא בשבירת הלוחות

(הקשור עם חטא העגל שעליו נאמר 13

"וביום פקדי ופ­קדתי וגו'") 14 ].

ועוד — העיקר חסר מן הספר: בלשון הכתוב

("לעיני כל ישראל")

נרמז רק ע"ד המעשה דשבירת הלוחות לעיניהם,

ואין כאן שום רמז לשבחו של משה

(הסכמת השם על ידו).

ב.

גם צריך להבין:

א)

רש"י מדייק לומר "לשבור את הלוחות לעיניהם שנאמר ואשברם לעיניכם",

לפי שבזה הוא הרמז בלשון הכתוב "לעיני כל ישראל".

אבל הא גופא טעמא בעי — מדוע בא הכתוב לרמז את הענין דשבירת הלוחות דוקא באופן השבירה שהיתה "לעיני כל יש­ראל",

שלכאורה אינו אלא ענין צדדי 15

[ובפרט,

שאינו ענין מיוחד לשבירת הלוחות דוקא,

שהרי כמה מהענינים ה­מנויים בהכתובים כאן נעשו "לעיני כל ישראל",

כנ"ל מהמפרשים]?

ב)

מהו הדיוק בלשונו של רש"י "נשאו לבו 16

לשבור את הלוחות" — דלכאורה

(א)

הול"ל בקיצור "ששבר את הלוחות";

(ב)

עכ"פ הו"ל לרש"י לנקוט "עלה בדעתו" — כהמשך לשון רש"י עצמו "והסכימה דעת הקב"ה לדעתו",

ומה ענין נשיאת לב לשבירת הלוחות?

ג.

ומכל הנ"ל מוכרח לומר,

שלדעת רש"י יש בהפעולה דשבירת הלוחות עצמה ענין נעלה ביותר המורה על מעלתו ושבחו של משה רבינו.

[ובהמשך לשון רש"י "והסכימה דעת הקב"ה לדעתו" אין כוונתו שזהו כל תוכן השבח,

אלא — תוספת ראי' שב­שבירת הלוחות יש שבח] 17 .

219

ומכיון שזה נאמר לאחרי כל המעלות הנפלאות של משה רבינו,

מובן,

כנ"ל,

שלא זו בלבד שבשבירת הלוחות יש מעלה,

אלא שמעלה זו עולה על המע­לות שנמנו לפנ"ז

(כולל קבלת הלוחות — "שקיבל את התורה בלוחות בידיו").

ובזה מתורצת עוד תמי' בהענין: ידוע הכלל 18

ש"מסיימים בטוב" — וכיצד יתכן,

שסיום וחותם התורה כולה

("סיו­מה

(גמרה)

של תורה" 19 )

יהי' ע"ד שבירת הלוחות,

ענין בלתי רצוי בתכלית?

ושאלה זו היא גם בנוגע ללשון רש"י עצמו,

שמסיים פירושו על התורה ב­תיבת "ששברת" — דלכאורה,

אפילו אם ישנו הכרח לפרש ש"לעיני כל ישראל" קאי על שבירת הלוחות,

הו"ל לרש"י לסדר את דבריו באופן שסיומם לא יהי' בתיבת "ששברת" 20 ,

ענין בלתי רצוי,

כ"א בהתיבות "יישר כחך" או "הסכימה דעת הקב"ה לדעתו" וכיו"ב 21 .

ועכצ"ל,

כנ"ל,

שבשבירת הלוחות עצמה יש ענין של מעלה ושבח גדול ביותר למשה,

לכן מסיימת התורה ב"ל­עיני כל ישראל",

"שנשאו לבו לשבור את הלוחות" 22

; ולכן גם רש"י מסיים פירושו על התורה דוקא בתיבת "שש­ברת".

ד.

וי"ל ביאור כל זה ע"פ מה שכתב רש"י לפנ"ז במקומו,

בביאור הטעם ד­שבירת הלוחות:

על הפסוק 23

"פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים גו'" מפרש רש"י 24

"פסל לך — משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות מתוך קלקול השפחות יצא עלי' שם רע עמד שושבינה וקרע כתובתה אמר אם יאמר המלך להורגה אומר לו עדיין אינה אשתך..

המלך זה הקב"ה השפחות אלו ערב רב והשושבין זה משה ארוסתו של הקב"ה אלו ישראל".

והיינו,

שכוונת משה בשבירת הלוחות היתה כדי להגן על ישראל ולהצילם מעונש כו'

(כמו קריעת הכתובה ע"י השושבין).

ואף שבמקומו ממש,

על הפסוק 25

"וישלך מידיו את הלוחות וישבר גו'",

מפרש רש"י 26

"אמר מה פסח שהוא אחד מן המצות אמרה תורה 27

כל בן נכר לא יאכל בו התורה כולה כאן וכל ישראל מומרים ואתננה להם"

(בתמי')

— היינו ששבירת הלוחות היתה משום שאין ישראל ראויים לקבל את התורה,

הרי מזה שרש"י אינו מביא את ב' הענינים בתור שני פירושים,

מובן,

של­ 220

שיטת רש"י תרווייהו איתנהו בה,

ששתי כוונות היו למשה בשבירת הלוחות: א)

מפני כבוד התורה — שלא רצה ליתן אותם ל"מומרים",

ב)

בשביל הגנת ישראל.

ויש לומר,

שהטעם הראשון

("כל ישראל מומרין ואתננה להם")

בא בעיקר לבאר העדר נתינת הלוחות לישראל — אבל אינו טעם

(מספיק)

לשבירת הלוחות

(שזהו היפך כבוד התורה 28 )

; ואילו לטעם השני מוסבר היטב מה שהביאו לשבור את הלוחות 29

— בדוגמת קריעת הכתובה ע"י השושבין 30 .

ומזה מובן לעניננו — שבחו ומעלתו של משה בשבירת הלוחות,

שתוכן השבח

(שאליו מתכוון רש"י כאן)

מודגש

(בעיקר)

בהטעם ששבירת הלוחות היא בשביל הצלת ישראל 31 ,

דוגמת קריעת הכתובה ע"י השושבין להציל את ארוסתו של המלך,

שבגלל זה נאמר לו "פסל לך..

אשר שברת — יישר כחך ששברת" 32 .

ה.

ועפ"ז יש לבאר במה היא מעלת שבחו של משה בשבירת הלוחות יותר משאר מעלותיו:

מובן בפשטות — פשוטו של מקרא — גודל ויוקר ערכם של הלוחות ובפרט בעיני משה רבינו,

שהרי "הלוחות מעשה אלקים המה..

מכתב אלקים" 33 ,

והוא זכה לקבלם מידי הקב"ה בכבודו וב­עצמו 34

— נוסף על החביבות שלו לדברי תורה בכלל 35 .

ואעפ"כ,

כאשר ראה משה רבינו,

ה­רועה הנאמן והאוהב ישראל,

שיש מקום לחשש,

שמציאותם של הלוחות

(שהם בדוגמא ל"כתובה")

יכולה לפגוע ביש­ראל ח"ו,

לא היסס כלל וכלל לרגע

(ואף לא שאל את הקב"ה),

ותיכף ומיד שבר את הלוחות כדי להצילם מעונש.

ולא עוד,

אלא ששבירת הלוחות היתה כדי להציל רק חלק הכי קטן שהיו במצב ירוד ביותר,

שנכשלו בחטא העגל 36 ,

ואעפ"כ,

כדי להגן עליהם לא היסס משה רבינו לשבור את הלוחות

(והראשונות).

221

וזוהי מעלתו הנפלאה של משה רבינו,

מנהיג ישראל,

רועה נאמן של ישראל: לא זו בלבד שהפקיר את כל מציאותו כדי להגן על כלל ישראל

(וכמ"ש "ואם אין מחני נא מספרך",

"מכל התורה כולה" 37 ),

אלא עוד זאת,

ששבר את הלוחות שקיבל מיד הקב"ה בכבודו ובעצמו,

כדי להגן על אלה שנכשלו בחטא העגל!

ולכן,

לאחרי שהתורה מונה כמה וכמה מעלות גדולות ונפלאות של משה רבינו,

מסיימת התורה במעלה הגדולה ביותר — "לעיני כל ישראל",

"שנשאו לבו לשבור הלוחות",

מעלה גדולה יותר מקבלת הלוחות

("היד החזקה")

— שכן,

רק בשבירת הלוחות בא לידי ביטוי גודל מסירת נפשו של משה רבינו עבור ישראל,

שבשביל להגן עליהם שבר את הלוחות.

ו.

ובזה מתורץ גם דיוק לשון רש"י

(דלעיל ס"ב)

— "שנשאו לבו לשבור הלוחות": לשון זה

(נשיאת הלב)

מורה על תנועה של נדיבות לענין טוב

(ע"ד הלשון גבי נדבת המשכן "כל איש אשר נשאו לבו" 38 ,

ועוד 39 )

— כלומר,

ששבירת הלוחות היתה תוצאה מגודל הרגש של אהבת ישראל בלבו של משה,

עד כדי למסור נפשו בשביל הגנת ישראל.

ולכן נקט רש"י "שנשאו לבו" ולא "עלה בדעתו" — כי רגש אהבת לבו לישראל הוא הוא שהביאו לשבור את הלוחות.

ויש להוסיף

(ע"ד הרמז עכ"פ)

— שבלשון "נשאו לבו לשבור הלוחות" מרמז רש"י,

שכדי "לשבור הלוחות" הוזקק משה לענין של הרמה והגבהה

("נשאו")

ברגש שבלב,

שהרי כבוד התו­רה שלו ויראתה היו גדולים מאד,

ולכן,

כדי "לשבור הלוחות" הי' צריך לנשא את האהבה שבלב עוד יותר 40 ,

והיינו לעורר בלבו אהבת ישראל גדולה כ"כ — עד כדי שתכריע את יראת וכבוד ה­תורה שלו,

ולשבור את הלוחות כדי לה­ציל את ישראל 41 .

וי"ל שזהו גם הטעם ע"ז שהכתוב מרמז את הענין דשבירת הלוחות ב­התיבות "לעיני כל ישראל": זה שמשה שבר את הלוחות "לעיני כל ישראל"

("ואשברם לעיניכם"),

הוא א)

שבחו של משה,

מסנ"פ עבור ישראל גברה אפילו על היפך כבוד התורה לעיני כל ישראל.

ולהוסיף ע"ד הרמז ב)

כדי לנטוע בלבן של כל ישראל,

עד סוף כל הדורות,

הענין של אהבת ישראל בתכלית השלי­מות.

נמצא,

שבתיבות "לעיני כל ישראל" נרמז שבחו של משה בשבירת הלוחות — גודל אהבת ישראל שלו.

ז.

אמנם עדיין צריך ביאור:

ע"פ הכלל 42

ד"הכל הולך אחר ה­חתום" מסתבר לומר,

שסיום וחותם 222

התורה

("גמרה של תורה")

צ"ל בענין המבטא את

(שלימות)

מעלת התורה.

ותמוה: אף שע"פ הנ"ל יוצא,

שסיום התורה הוא בדבר טוב — שבחו של משה בענין גודל אהבתו ומסירת נפשו עבור ישראל,

וגם יש בו משום גודל מעלתם של ישראל,

שגם כשהם במצב ירוד ביותר,

הנה כדי להגן עליהם ולהצילם מעונש כו' כדאי אפילו לשבור את ה­לוחות,

מ"מ,

בנוגע לתורה עצמה — ה"ז היפך השבח,

שכן,

שבירת הלוחות ה"ז "ביטו­לה של תורה" 43

(והיפך כבוד התורה 44 )

!

ויש לומר הביאור בזה:

איתא בתדבא"ר 45

: "שני דברים יש בעולם..

תורה וישראל אבל איני יודע איזה מהם קודם 46 ,

אמרתי לו בני דרכן של בני אדם אומרים התורה קדמה..

אבל אני אומר ישראל קדמו".

ולכאורה אינו מובן: מהו הספק "איזה מהם קודם"

(עד שצריכים לאליהו לחדש "אני אומר ישראל קדמו")

— הרי כל ענין התורה לא יתכן בלי ישראל שלהם נאמרו ציוויי התורה

(כההמשך ב­תדבא"ר 47

— שאינו מובן מעיקרא מה קס"ד?

!)

והם המקיימים אותם,

ועכצ"ל שישראל קדמו,

וכמפורש במדרש 48

"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר..

אילולי..

ישראל עתידין לקבל את התורה לא הי' כותב בתורה צו את בני ישראל דבר אל בני ישראל"?

אלא הביאור בזה — שממ"ש "צו את בנ"י דבר אל בנ"י" נלמדת

(רק)

קדימה בזמן,

אבל בנוגע לקדימה במעלה אפשר לומר שהעיקר היא התורה

(שהתורה קדמה במעלה וחשיבות לישראל),

ומע­לתם של ישראל היא שרק הם בכחם וביכלתם לקיים את ציוויי התורה 49

; וזהו החידוש ד"אני אומר" 50 ,

שקדימה זו היא בעיקר קדימה במעלה,

מעלתם של ישראל,

"ישראל קדמו".

ואולי י"ל יתרה מזה דהתורה ניתנה כדי לגלות מעלתם של ישראל 51 .

223

וזהו גם תוכן החילוק בין שני הטע­מים לשבירת הלוחות שבפירוש רש"י:

בטעם הא' — "כל ישראל מומרים ואתננה להם" — מודגשת מעלת התורה על ישראל,

שמעלת ישראל היא בזה שהם מקיימים וממלאים ציוויי התורה,

ולכן,

בהיותם "מומרים" אין לתת להם את התורה;

ואילו בטעם הב' — מודגשת מעלתם של ישראל על התורה,

עד כדי כך,

ששוברים את הלוחות כדי להציל את ישראל — דישראל קדמו לתורה

(וה­תורה היא בשביל ישראל) 52 .

ח.

ובזה יובן הקשר ד"לעיני כל יש­ראל"

(שבירת הלוחות)

עם "גמרה של תורה":

ב"גמרה של תורה",

סיומה וחותמה של כל התורה כולה,

המקום שיבוא ה­תוכן דכל התורה כולה.

וענין זה מודגש בהתיבות,

בהענין "לעיני כל ישראל",

"שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם" — לומר לך,

שכאשר מסיימים את כל התו­רה כולה,

יודעים,

ששלימותה ותכליתה של התורה היא — "צו את בנ"י דבר אל בנ"י",

"ישראל קדמו"

(שבגלל זה "נשאו לבו לשבור הלוחות").

וענין זה מודגש בשמחת­תורה — שאז קורין "לעיני כל ישראל",

"ועושין בו סעודת משתה לגמרה של תורה" 53

:

בשמח"ת

(יו"ט שני של שמיני עצרת)

מודגשת ומתגלה מעלתן של ישראל — "פר אחד איל אחד" 54

(שקורין אז בתורה למפטיר),

"כנגד ישראל" 55 ,

"פר יחידי..

כנגד אומה יחידה,

משל למלך..

אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך" 56 ,

היינו,

שהענין דשמח"ת הוא — "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך" 57 ,

ובלשון הזהר 58

— "לא אשתכח במלכא אלא ישראל בלחודוהי".

ולא עוד,

אלא שהדגשת וגילוי מעלתן של ישראל בשמח"ת היא — גם לגבי התורה:

ב"שמחת תורה" — שני פירושים 59

: א)

שמחת ישראל בתורה

("שמחין..

לגמרה של תורה" 53 ),

היינו שע"י התורה נעשית 224

שמחה בישראל,

ב)

שמחתה של התורה,

עי"ז שישראל משמחין את התורה 60 ,

ועד כדי כך ש"ישראל הם החתן והתורה..

היא הכלה",

היינו,

שישראל הם "משפי­עים לגבי התורה" 61 .

וענין זה — שבכחן של ישראל לשמח את התורה — הוא מפני מעלתם של ישראל,

שקדמו לתורה,

"ישראל קדמו".

ומכיון שבשמח"ת מתגלית מעלתן של ישראל שקדמו

(גם)

לתורה,

לכן קורין ב"גמרה של תורה",

"לעיני כל ישראל"

(שבירת הלוחות כדי להגן על ישראל),

שבזה מתבטאת שלימותה ותכליתה של התורה — "צו את בנ"י דבר אל בנ"י".

(משיחת ליל שמח"ת תשמ"ז)