שיחה ב 106
א.
כתב הרמב"ם 1
: גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים 2 .
היינו,
דאף שקיי"ל דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי 3 ,
ה"ז רק לחייבו ממון,
אבל לא להתחייב
(ע"י הודאת עצמו)
במיתה או במלקות.
וברדב"ז שם: ואפשר לתת קצת טעם 4
לפי שאין נפשו של אדם קניינו אלא קנין הקב"ה 5
שנאמר 6
הנפשות לי הנה הלכך לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו ומלקות פלגו *6
דמיתה הוא אבל ממונו הוא שלו ומש"ה אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי..
ועם כל זה אני מודה שהיא גזירת מלכו של עולם ואין להרהר.
ולכאורה יל"ע בדברי הרדב"ז,
דמאי שנא נפשות שהם קניינו של הקב"ה,
מזה שכל העולם כולו הוי "קנין הקב"ה" כמ"ש 7
"לה' הארץ ומלואה" — ובלשון החינוך 8
"הכל ברשות אדון הכל" — כולל ממונו של אדם,
ובלשון הכתוב 9
"לי הכסף ולי הזהב נאום ה'"?
ועכצ"ל,
שהגם שכל העולם הוא בבעלותו של הקב"ה,
מ"מ,
ביחס לרשות האדם יש הבדל עיקרי בין נפשו וממונו 10 .
ב.
וי"ל הביאור בזה:
נפשו וחייו של אדם נמסרו מהקב"ה להאדם רק בתור פקדון,
ולא לבעלות שלו.
וכפסק רבינו הזקן בשלחנו 11
ד"אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו כו'".
ועפ"ז,
זה שאדם מוזהר שלא להזיק את גופו אינו רק ענין של איסור,
אלא זהו גם מדיני קנינים — שאין לו רשות
(בעלות 12 )
על גופו
(כי הגוף קניינו של הקב"ה שנמצא אצל האדם בתור פקדון).
107
משא"כ ממונו של אדם,
נמסר להאדם באופן שהוא נעשה בעליו של ממון זה
(וע"ד שנאמר 13
"והארץ נתן לבני אדם").
וזה ש"צריך 14
להזהר במאודו שלא לאבדו ולא לקלקלו ולא להזיקו" אינו מפני שהממון אינו שלו 15 ,
אלא זהו איסור 16 ,
שעובר על לאו דבל תשחית.
ואין זה סתירה למש"נ "לי הכסף ולי הזהב נאום ה'"
(וכיו"ב)
— כי בעלותו של הקב"ה,
שהיא מסובבת מזה שהוא ית' ברא את העולם ומנהיגו כו',
הרי היא בעלות כללית,
וגם לאחרי שהממון ניתן להאדם אינו יוצא מבעלותו של הקב"ה 17 ,
ועד שיכול ליטלו ממנו 18 .
[וע"ד ובלשון רש"י 19
(בנוגע לארץ,
ולארץ ישראל בפרט)
"כל הארץ של הקב"ה היא,
הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו,
ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" — דאף שלכתחלה "נתנה להם" בנתינה גמורה 20 ,
הנה אח"כ "ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו"] 21 .
וכיון שיש לאדם בעלות בממונו — לכן הדין בו
(בהממון)
ש"הודאת בעל דין כמאה עדים דמי"; משא"כ בכל דבר הנוגע לגופו ונפשו,
שנשארו לגמרי בבעלותו של הקב"ה ונמצאים אצל האדם רק בגדר פקדון — הרי אין האדם "בעל" עליהם ולכן אין מחייבים אותו על פיו מלקות וכיו"ב.
ג.
ויש להביא ראי' לחילוק זה בין נפשו
(וגופו)
של אדם וממונו — מדין ברכות הנהנין:
אמרו חז"ל 22
(והובא להלכה 23 )
"אסור לו לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה וכל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה מעל..
כאילו נהנה מקדשי שמים שנאמר 24
לה' הארץ ומלואה",
אבל אין חייבין בברכת הנהנין אלא על דבר שגופו נהנה ממנו
(אכילה שתי' וכו') 25 ,
משא"כ כשיש לאדם הנאת ממון 108
(קבלת ממון וכו')
לא תקנו ברכה ע"ז 26 .
ולכאורה אין זה מובן: מאי שנא הנאת הגוף מהנאת ממון — הרי בשניהם נהנה האדם מן עוה"ז,
עליו נאמר,
כנ"ל "לה' הארץ ומלואה",
ולמה אינו מועל ע"י ש"נהנה מקדשי שמים" כשהוא נהנה הנאת ממון בלא ברכה 27 ?
[ועם היות שמצינו כו"כ מצות הנעשות בנכסי האדם,
ומטרתן היא
(כמבואר בספרי טעמי המצות)
להחדיר בהאדם את ההכרה ד"לה' הארץ ומלואה"
(וכמו מצות שמיטה
(שנה זו
(event,
'_dyn_edn_3')
">*),
שענינה "שיראה ממעשה האדם..
כאילו אין דבר מיוחד ברשותו רק שהכל ברשות אדון הכל" 28
; וכן מתנות כהונה,
מעשרות וכו' — שתוכנם "למען דעת שהכל שלו" 29 )
— מ"מ מובן ופשוט שאין הענין דומה כלל לברכת הנהנין,
שהרי המצוה היא שהאדם ברצונו יפקיר שדהו בשמיטה וכו'.
ולהעיר אשר מצות אלו הן בנוגע חלק מנכסי האדם 30 ,
משא"כ דין ברכות הנהנין הוא — שאסור ליהנות שום הנאה
(ואפילו כל שהוא 31 )
בלא ברכה.
ולכאורה אינו שייך לנדו"ד].
וע"פ משנת"ל — בההבדל בגדר בעלות האדם על ממונו או על נפשו וגופו — יש לומר:
בנוגע לנפשו וגופו של אדם,
שהם "קנין הקב"ה" באופן שאין לאדם בעלות עליהם,
הרי גם הנאות שלהם הן כמותם 32
— קניינו של הקב"ה,
ולכן הן "קדשי שמים" שאסור ליהנות מהם בלא ברכה.
והא דאיתא בגמ' 22
שרק קודם הברכה הם "קדשי שמים",
אבל לאחרי הברכה ה"ה במצב ד"והארץ נתן לבני אדם" 33
("הרי היא לבני אדם" 34 )
— אין הכוונה בזה שע"י הברכה נשתנו להיות קניינו של האדם
(שהרי גם אח"כ אומרים "ברוך שאכלנו משלו" 35 ),
אלא שע"י 109
הברכה נפקע מהם דין "קדשי שמים"
(שאסור בהנאה) 36
ומותר ליהנות מהם,
אבל אין הוא נהנה משלו אלא משל הקב"ה 37 ,
והקב"ה נותנם לו באופן שיהי' שלו 38 ,
גם ע"מ שיאכלם
(יאבדם)
וכו'.
משא"כ נכסי האדם וממונו
(מצד עצמם)
מלכתחילה אינם בגדר "קדשי שמים",
כי נמסרו לבעלותו של האדם,
ולכן אין צריך ברכה להתיר הנאת ממון
[אלא שכדי שהאדם יכיר שאין בעלותו מפקיעה ח"ו בעלות
(הכללית של)
הקב"ה על ממונו,
ניתנו לו מצוות בממונו כו' "למען דעת שהכל שלו"
(כנ"ל)].
ד.
אלא שלכאורה הא גופא טעמא בעי: מאי שנא ממונו של אדם שניתן לו באופן שיש לו בעלות עליו,
ואילו נפשו וגופו נשארים "קנין הקב"ה",
ועד "שאין לאדם רשות עליהם כלל"?
לכאורה י"ל שזוהי כוונת הרדב"ז בסיום דבריו "ועם כל זה אני מודה שהיא גזירת מלכו של עולם ואין להרהר",
כי ההבדל הנ"ל בין נפשו של אדם וממונו אינו ענין שכלי,
אלא כך היא "גזירת מלכו של עולם" שנתן רשות ובעלות לאדם על ממונו ולא על נפשו וגופו.
אבל,
בלשון הרדב"ז "אפשר לתת קצת טעם" גם לזה:
מצד הקב"ה אין חילוק כלל בין נפשו וגופו של אדם לממונו,
כי כל העולם ומלואו של הקב"ה הוא בשווה ממש,
אבל יש נפק"מ ביניהם מצד האדם:
בנוגע לגופו ונפשו — ניתנו לו באופן שניכרת בהם בעלותו של הקב"ה,
כי בכל יום אומר "נשמה שנתת בי" מחדש 39 ,
מחוייב בתומ"צ 40
וכו' וכו' ונרגשת בגופו קדושתה של הנשמה,
וגם בגופו 41
110
של איש ישראל יש קדושה 42 ,
ומכיון שנבראו באופן שבעלותו של הקב"ה ניכרת בהם,
הרי לא יתכן שיהי' להאדם דין בעלות עליהם;
משא"כ ממונו הוא באופן שאין בו קדושה
(זו)
ולא ניכרת בו בעלותו של הקב"ה 43
— וכיון שהתורה ניתנה למטה בארץ דוקא 44
(במקום שבעלותו של הקב"ה בהנ"ל אינה ניכרת בו),
לכן,
בדיני התורה יש להאדם רשות ובעלות על ממונו ונכסיו
[אלא שעליו לדעת ולהכיר,
שבעלות זו גופא ניתנה לו משמים
(הקב"ה)
ד"לה' הארץ מלואה",
כנ"ל].
ה.
ע"פ זה יש לבאר עוד חילוק בין דיני ממונות לדיני נפשות:
"דבר 45
תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה..
ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין"
("שימנעו מלהלוות שמא יכפור והעדים יטעו ולא תהא עדותם מכוונת ויפסיד" 46 ).
והנה בפשטות — הטעם לזה שע"פ "דבר תורה" גם דיני ממונות בדרישה וחקירה ולא חששה תורה ל"תנעול דלת בפני לווין"
ובכללות — הטעם לריבוי הענינים דעשו חכמים סייג לתורה,
ולגזירות חכמים מפני שחששו למכשול וטעות וכו' ומדאורייתא ליכא חששא —
יש לומר,
משום שדיני התורה הם ע"פ הכלל דכל ישראל בחזקת כשרות 47 ,
והנהגתם כמתאים לזה 48
ואין מקום לחשש וכו' ובנדו"ד לחשש "שמא יכפור" הלוה 49
ויצטרך המלוה לעדים;
אבל כשרבו 50
הרמאין כו',
ויש חשש שמא יכפור הלוה כו',
אז ראו חכמים צורך לתקן תקנות כדי "שלא תנעול דלת בפני לווין".
ועד"ז בכללות החששות והגזירות 51
— כשראו שהראשונים 52
כמלאכים ואחרונים כבנ"א ואם הראשונים כבנ"א אחרונים כו'.
וי"ל ששינוי המצב מחמת ירידת הדורות הוא
(לא רק בזה שרבו הלווין הרמאין כו',
אלא)
גם מצד המלוה — חשש שהמלוה ימנע מלהלוות כי ירא "שמא יכפור הלוה" וכו',
אבל מצד "דבר תורה"
(המתייחס למצבו של איש ישראל כפי שהוא כדבעי,
כמלאכים וכבנ"א)
אין מקום לחשש זה.
111
וי"ל הסברת הענין:
מצד "דבר תורה" — אין כל ממונו של אדם ברשותו ובבעלותו לגמרי,
אלא רק חלק זה שמשתמש בו לדברי רשות
(בל' המשנה 53
"כל מעשיך"),
דכיון שנמסר לו להשתמש בו כפי רצונו
(לדברים המותרים ע"פ שו"ע)
ה"ה ברשותו ובבעלותו; משא"כ הממון שבו צריך האדם לקיים מצוות,
מלכתחילה לא ניתן לבעלותו של האדם והוא רק בתור פקדון אצלו
(כמו נפשו)
בכדי שיוכל לקיים בו חפצי שמים.
וע"ד ביאור כ"ק מו"ח אדמו"ר 54
בנוגע לצדקה
(ולכספי מלוה)
"דזה מה שהעשיר חונן להעני הרי אין 55
שלו כלל והוא של ה' הנמצא אצלו בפקדון על עת וזמן קבוע".
ולכן אין מקום אז לחשש ד"תנעול דלת בפני לווין" — כי כאשר באה לידו אפשרות של קיום מצות גמ"ח
(ע"י הלוואה),
בודאי יזדרז לקיים את ציווי הקב"ה להלוות את העני,
ולא ימנע א"ע מלהלוות משום חששא 56
ד"שמא יכפור",
מאחר שהוא יודע ומכיר שאין הממון שלו כ"א של הקב"ה שציווהו להלוות לעניים
(וזימן לידו עני זה).
וי"ל שזהו הרמז בזה שאמרו "דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות כו'": כאשר מעמדו של האדם הוא כדבעי
("דבר תורה"),
ה"ה מרגיש שבאמת אין חילוק בין עניני נפשו וממונו,
בידעו שגם הממון שניתן לרשותו הוא של הקב"ה.
אבל לאחרי ירידת הדורות כו'
(שגם העולם "ירד" ונעשה חומרי יותר),
נשתנה מצב האדם
(והעולם)
באופן שיש חילוק בין "דיני נפשות" ו"דיני ממונות",
אינו מרגיש שממונו אינו שלו כ"א של הקב"ה,
ולכן אז "אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין".
ו.
עפ"ז יומתק עוד פרט בהלכה זו:
ההלכה שבדיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה היא,
לכמה דיעות 57 ,
לא רק בהלוואות והודאות
(שבהן שייך החשש ד"תנעול דלת בפני לווין"),
אלא גם "גזילות 58
וחבלות וכתובת אשה וירושות ומתנות בכולהו נמי לא בעינן דרישה וחקירה,
כדי שתנעול דלת בפני גזלנין"
(שיגזלו על סמך שלא ימצאו עדים המכוונים עדותם 59 ).
ולכאורה לדיעות אלו צע"ק: למה נקט הש"ס הטעם ד"לא תנעול דלת בפני לווין"
(השייך רק בהלוואות והודאות),
ולא
(גם)
הטעם ד"תנעול דלת בפני גזלנין"
(ובפרט שטעם זה שייך גם בהלואות והודאות — לנעול דלת בפני הרוצה לכפור במלוה על סמך שלא ימצא עדות מכוונת)?
וע"פ הנ"ל יש לומר,
שבזה משמיענו חידוש בנוגע ל"דבר תורה" — שבהנהגה הדרושה מצד "דבר תורה" הנה לא זו בלבד שאז אין מקום לחשש של גזל וכפירה כו',
אלא עוד זאת,
שאין חילוק 112
אצל האדם
(המלוה)
בין "דיני נפשות" ו"דיני ממונות",
כי מכיר שממונו אינו שלו כ"א של הקב"ה,
וזה מודגש בהטעם ד"לא תנעול דלת בפני לווין"
(שאינו נועל דלת מפני הלוה מחמת חשש כו'),
כנ"ל בארוכה.
ז.
כתיב 60
"אתם עדי נאום ה'",
שבנ"י מעידים,
כביכול,
על מציאותו יתברך שבעולם.
ענין 61
העדות הוא לגלות דבר הסתום.
שהרי בדבר הנגלה לעין כל,
אין צורך לעדות,
וגם במילתא דבעתיד עבידא לגלויי 62
לא הצריכה התורה עדות,
אלא העדות הוא על "דבר הנעלם לגמרי".
וכן בעניננו: זה שבנ"י נק' "עדי"
(של הקב"ה)
הוא לפי שתפקידם הוא לגלות מציאות השם גם בעניני העולם,
שגם ב"עולם"
(לשון העלם 63 )
המעלים ומסתיר על בעלותו של הקב"ה — ועד שע"פ תורה ניתנו עניניו לרשותו ובעלותו של האדם — צריך לגלות שהכל 64
נמצא רק "מאמיתת המצאו" 65 ,
ולכן באמת אין שום מציאות
(אמיתית)
זולתו יתברך,
"אין עוד מלבדו" 66 .
וכידוע הסיפור מאחד מגדולי חסידי אדמו"ר הזקן
(ר' בנימין קלעצקער),
בעל עסקים במסחר עצים,
שפעם כשעשה חשבון במו"מ הסחורות כו',
הרי בהגיעו לכתיבת ה"סךהכל" של כל החשבון — כתב: "אין עוד מלבדו".
מובן וגם פשוט,
דזה שהחסיד הנ"ל כתב כן הוא מפני שככה הרגיש באמת,
שזהו הסה"כ של העסק שעשהו בפו"מ,
והיינו,
שהענין ד"אין עוד מלבדו" הי' חדור בכל מציאותו ובכל עניניו,
ולכן בשעה שהגיע לה"סך הכל" בעניני מסחרו — כתב האמת
(לאמיתו)
"אין עוד מלבדו".
ובעומק יותר — ובהקדם השאלה: מאחר שהענין ד"אין עוד מלבדו" הי' חקוק תמיד על לבו של החסיד הנ"ל — מדוע כתב זה רק בשורה האחרונה של החשבון,
ואילו בשורות הקודמות רשם פרטי המספרים והסחורות כו' כרגיל?
— הי' לו לכתוב זאת בכל שורה ושורה
(במקום מספרי הסחורות כו')
!
והביאור בזה 67
— דאדרבה,
זהו החידוש
(בסיפור הנ"ל)
: 113
ודאי הדבר שכאו"א מבנ"י
(שבחזקת כשרות הם)
ביכלתו להרגיש ש"אין עוד מלבדו",
ע"י שיתבונן היטב איך ש"כל הנמצאים כו' לא נמצאו אלא מאמתת המצאו" 65
וכיו"ב.
אמנם להכרה זו יכול הוא להגיע בשעה שהוא מתבונן כו',
בזמן התפלה והלימוד,
בהיותו פרוש ומובדל מעניני העולם; אבל כאשר האדם עסוק בעניני מסחר כו',
שע"פ טבע העולם הם מעלימים ומסתירים על מציאותו יתברך,
קשה לו להרגיש אז את הענין ד"אין עוד מלבדו".
וזוהי ההדגשה בסיפור הנ"ל 68 ,
שהחסיד הי' אז,
ע"פ הציווי להתעסק בפרנסתו,
במצב שכתב כל פרטי חשבונותיו בדיוק כו',
היינו שעיסוקו אז לא הי' בעניני התבוננות בגדלות האל כו',
אלא בעניני מסחר,
אלא שלהיותו כולו חדור בההכרה ד"אין עוד מלבדו",
הרי גם תוך עשיית חשבון זה באה ההכרה לגילוי גמור במסקנת החשבון,
שה"סךהכל" והתכלית של כל מסחרו ועניניו הוא — "אין עוד מלבדו" 69 .
וע"י עבודה זו,
לגלות בכל העולם כולו שיש מנהיג לבירה זו,
עד לההכרה ש"אין עוד מלבדו" — זוכים למעמד ומצב שלא יהי' צורך בענין של "עדות" האמורה,
כי יקויים היעוד 70
ד"ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר",
בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו,
ובמהרה בימינו ממש.
(משיחות י"ט אדר וש"פ ויק"פ תשמ"ה)