מטות 194
א.
ארז"ל 1
שימי בין המצרים נרמזו במש"נ בנבואת ירמי' 2
(אודות חורבן בית ראשון וגלות בבל)
"מקל שקד אני רואה" — "השקד 3
הזה..
משעת חניטתו עד גמר בישולו עשרים ואחד יום כמנין ימים שבין שבעה עשר בתמוז שבו הובקעה העיר לתשעה באב שבו נשרף הבית".
בפשטות משמע,
דזה שזמן גידול השקדים רומז לזמן בין המצרים,
הוא רק מפני ששניהם שווים במספרם
(כ"א).
אבל ע"פ הידוע שכל עניני התורה הם בתכלית הדיוק,
מסתבר לומר,
שיש גם קשר פנימי ביניהם.
ויש לבאר זה ע"פ דברי המשנה 4
שיש שני מיני שקדים — שקדים מרים ושקדים מתוקים,
דשקדים מרים הם מתוקים בקטנותם 5
ונעשים מרים בגדלותם,
ובשקדים מתוקים הוא להיפך,
שבקטנותם הם מרים 6
ואח"כ בגמר בישולם נעשים מתוקים.
ומבואר בצפע"נ
(להרגצובי) 7 ,
שעיקר שם "שקדים" הוא על "הגדולים המתוקים"
(ואלה שבקטנותם הם מתוקים נק' "לוזים" 8 ).
ונמצא,
שתכונת ה"שקד"
(ופעולת כ"א ימי בישול שלו)
היא 9
— להפוך ממר למתוק 10 .
וי"ל שמטעם זה נרמזו ימי בין המצרים ב"מקל שקד" — כי תוכן עבודת ימים אלו הוא לא רק לבטל את הענין השלילי
(ה"מרירות")
שבהם,
אלא עוד זאת
(וע"ד לשון הרמב"ם 11
בנוגע לימי 195
הצומות לעת"ל)
— להפכם *11
ל"ימים טובים 12
וימי ששון ושמחה" 13 ,
שתמורת "מרירותם",
יהפכו הימים ל"מתוקים" ושמחים 14 .
[ועפ"ז יומתק היעוד בירמי' 15
"והי' כאשר שקדתי עליהם לנתוש גו' כן אשקוד עליהם לבנות גו'" — שענין ה"שקד" עצמו הוא להיפך מן הקצה אל הקצה,
שתמורת השקידה להיפך הטוב
(שבתחילת נבואת ירמי')
נעשית השקידה לטוב 16 ].
ב.
עפ"ז יש לבאר עוד פרט בנבואה זו:
הרמז על ימי בין המצרים שב"מקל שקד" הוא מתכונת המהירות בגידול הפרי,
וא"כ צריך תוספת ביאור: מדוע היתה הנבואה ב"מקל שקד"
(שראה "מטה מאילן שגדילים בו שקדים" 17 ,
היינו שהמקל עצמו הי' "בלא עלים ובלא פרחים" 18 ),
ולא הראה לו ענף שיש עליו שקדים כו'?
לכאורה י"ל שבזה נרמז עוד ענין: "מקל" מורה על הכאה 19
— העונשים ופורעניות 20
שהביא הקב"ה על ישראל בימים אלו.
אבל לכאורה אין זה ביאור מספיק,
שהרי עיקר הנבואה כאן הוא על ענין ה"שקידה"
("שוקד אני על דברי לעשותו" 21 ),
ועד שבכתוב זה לא נזכר בפירוש ענין הפורעניות 22 ,
וא"כ עדיפא הו"ל לרמז ענין השקידה באופן ברור וגלוי
(ע"י ראיית פרי
(עכ"פ פרח)
שקדים),
ולא להעלים רמז זה ע"י ראיית "מקל שקד"
(עד שירמי' הוצרך להתבונן בהמקל עד ש"הכיר בו שהוא מעץ שקד" 18 ).
וע"פ משנת"ל בתוכן ענין ה"שקד" י"ל,
שהטעם שראה מקל דוקא הוא משום שהרמז הנ"ל שבשקדים
(הפיכת מר למתוק)
שייך למקל.
ג.
הסברת הענין:
מבואר בכ"מ 23
(בענין שני השמות שבהם נקראו ישראל — "שבטים" ו"מטות")
— ההבדל בין "שבט" ו"מטה" בפשטות,
ש"שבט" הוא ענף רך שיש בו עדיין לחלוחית מיניקת האילן
(ועאכו"כ כשעדיין מחובר לאילן),
משא"כ "מטה" הוא 196
ש
(לאחר שנכרת מן האילן)
כבר נתיבשה לחות יניקתו —
אבל דוקא משו"ז הרי השבט נעשה קשה וחזק — מטה.
ובדרגות העבודה של האדם:
"שבט" מרמז על בני ישראל כשהם במצב של "חיבור למקורם",
שבכללות הוא בזמן שביהמ"ק עומד על מכונו ובנ"י יושבים על אדמתם,
ו"אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחות לפניך" 24
— אז נרגש בישראל החיבור למקורם
("אילנא דלעילא")
; משא"כ "מטה" מורה על מצבם של בנ"י בגלות,
שלא ניכר אז בגלוי חיבורם למקורם,
ד"אותותינו לא ראינו" 25
(שאין ראיית אלקות וכו')
ועד שיש העלמות והסתרים על עבודתו ית' ומניעות ועיכובים.
אבל דוקא בעבודה זו מתגלה תוקפו של איש ישראל,
שמתגבר על כל המניעות והעיכובים ולוחם עם המנגדים ומנצחם,
עד שמגיע לשלימות העבודה,
שמהפך את ה"מרירות" של גלות ל"מתיקות" דגאולה.
ולפי"ז י"ל,
שהרמז ב"מקל" שבנבואת ירמי' הוא לה"תוקף" שבמקל
(ע"ד "מטה")
— כי כדי להפוך ממר למתוק
(שזוהי תכונתם של שקדים כנ"ל)
זקוקים לתוקפו של "מקל" 26 ,
כנ"ל.
[ויש לומר,
שענין התוקף הנרמז ב"מקל" שייך גם לענין המהירות שבשקד — ש"ממהר להוציא פרח קודם לכל האילנות" 27
(וזהו הפירוש הפשוט בנבואת ירמי',
ד"מקל שקד" הוא רמז שהקב"ה "ממהר לעשות" 28
דבריו)
:
ידוע ביאור אדמו"ר הזקן 29
עה"פ 30
"ויגמול שקדים" גבי מטה אהרן הכהן — שברכת כהנים פעולתה השפעת חסד למטה באופן של "מהירות".
כי יש השפעת חסד ה"מתעכב 31
ושוהה עד שנמשך ובא למטה,
שהרי בכל השתלשלות מהיכל להיכל הוא ע"י משפט אם ראוי הוא שיומשך ההשפעה למטה ומעיינים בדינו כו'",
משא"כ כשנמשך החסד על ידי אהרן
(ובניו אחריו)
בברכת כהנים "אזי השפע היא נמשכת במהירות דרך כל העולמות באין מונע ומעכב",
וכמשל "נהר 32
גדול במאד שהליכת המים הוא בתגבורת גדולה..
לא יעוכב ע"י מונעים ומעכבים..
כי אם הלוך ילך כמנהגו וישטוף העצים והעפר המעכבים".
ומובן מזה,
שה"מהירות"
("שקד")
— באה מהתגברות בתוקף
("מקל")
על כל המניעות ועיכובים 33 ].
ד.
והנה ידועים דברי השל"ה 34
ש 197
שלש הפרשיות מטות מסעי דברים "תמיד 35
חלים בין המצרים כי הוא דבר בעתו" 36
(ומבאר כמה פרטים בהשייכות דתוכן שלש פרשיות אלו לימי בין המצרים).
וע"פ הנ"ל יש כאן רמז גלוי לענין בין המצרים בשמה של הפרשה הראשונה
(משלש פרשיות אלו)
— שע"פ מנהג ישראל
(דתורה הוא)
נק' "מטות" 37
(ע"ד "מקל שקד").
ויש לומר,
שתוכן הנ"ל שב"מקל
(שקד)
" ו"מטה" — הכח והתוקף להפוך מצב בלתי רצוי לטוב — מרומז בפרטי פרשה זו,
שיש בה שלשה ענינים:
(א)
פרשת נדרים,
(ב)
מלחמת מדין,
(ג)
סיפור בני גד ובני ראובן.
נדרים: ידוע הביאור 38
במאמרי חז"ל בענין הנדרים — שנראים כסותרים זל"ז,
שבמקום אחד אמרו 39
"נדרים סייג לפרישות",
ובירושלמי 40
איתא "לא דייך מה שאסרה לך תורה" —
שמדובר בהם בשתי דרגות שונות בעבודת האדם: בתחילת העבודה צ"ל זהירות יתירה שעניני העולם לא יורידו את האדם להיות שקוע בגשמיות וחומריות,
ולכן צ"ל הפרישות מעניני העולם,
ו"נדרים סייג לפרישות"; אבל לאחרי שהאדם מתעלה בעבודתו,
ומאיר בו אור הקדושה עד שביכולתו לברר ולזכך גשמיות העולם ולהעלותה לקדושה,
הרי אדרבה,
עליו להתעסק בבירור וזיכוך העולם.
ומזה מובן,
שפרשת נדרים מכוונת בעיקר לאדם שהוא בתחלת ואמצע עבודתו שלכן זקוק לפרישות מן העולם.
אבל התכלית שבדבר היא — הפרת 41
הנדר
(ע"י האב והבעל),
וכן התרת 41
הנדר
(ע"י החכם)
— שהאב והבעל והחכם בכחם לפעול,
שגם אדם כזה,
שמצד עצמו,
ומצבו — שזקוק הוא לנדרים
(להפרישו מעניני העולם),
יוכל להעלות את עניני העולם לקדושה
(הם מבטלים את הנדר ומהפכים את האיסור להיתר 42 ).
וזוהי השייכות בין פרשת נדרים ל"מטות" — כי תכליתם של נדרים,
הפרתם,
הוא ע"י נתינת ופעולת התוקף
("מטה")
להפוך ב"מהירות" את חושך העולם לאור הקדושה.
מלחמת מדין: עיקר האריכות בפרשתנו אינה ע"ד המלחמה ונצחונם של בנ"י,
אלא ע"ד השלל והמלקוח של מדין 43 ,
טהרתן והכשרתן של כלי מדין 44 ,
וכן חלוקת השלל ותרומת המכס לה' ממנו 45 .
198
והיינו,
כי תכלית שלימות
(העבודה ב)
מלחמת מדין היא לא רק ביטול
(קליפת)
מדין,
אלא הפיכת המר למתוק,
לטהר ולהעלות את השלל של מדין לקדושה,
עד שחלקו הורם להיות "תרומת ה'" 46 .
בני גד ובני ראובן: חששו של משה הי' — "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה" 47 ,
היינו שאינם רוצים להלחם עם כנען.
וכן הוא ברוחניות,
שהטעם שבני גד ובני ראובן רצו להשאר בעבר הירדן,
"ארץ מקנה" 48 ,
הוא מפני 49
שבחרו להיות רועי צאן,
עסק המאפשרם להיות במצב של התבודדות
(בשדה,
הרחק מטרדות ושאון שבעיר)
כדי שיוכלו להיות בדביקות תמידית בהקב"ה כו'.
וזוהי טענת משה רבינו בתשובתו להם "האחיכם יבואו למלחמה וגו'" — ר"ל שעיקר העבודה היא שהאדם יבא וילחם בחומריות העולם,
כדי לבררה ולזככה כו',
ולכן התנה עמהם,
"אם תעשון את הדבר הזה אם תחלצו לפני ה' למלחמה..
(עד ש)
נכבשה הארץ לפני ה'" 50 .
ובזה הוא גם סיום הפרשה — הסיפור אודות בנין ערי סיחון ועוג על ידי בני גד ובני ראובן 51 ,
ובאופן של "מוסבות שם" 52 ,
שערים אלו היו שייכות לע"ז,
"ובני ראובן הסבו את שמם לשמות אחרים" 52
— אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למתקא 53 .
ולכן קורין פ' זו בבין המצרים — להורות,
שתכלית ענינם של ימים אלה היא להפכם ממרירו למתקא,
שיהפכו ל"ימים טובים וימי ששון ושמחה",
בגאולה העתידה לבא,
במהרה בימינו ממש.
(משיחת ש"פ מטו"מ תשל"ה)