מטות

שיחה א 186

א.

בפירושו בריש פרשתנו,

לאחרי שרש"י מפרש הטעם שנאמר "ראשי ה­מטות לבני ישראל" — "חלק כבוד ל­נשיאים ללמדם תחלה ואח"כ לכל בני ישראל כו'",

כותב: "ומה ראה לאומרה כאן למד 1

שהפרת נדרים ביחיד מומחה ואם אין יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות".

וצריך ביאור: מלשון רש"י "למד 2

שהפרת נדרים ביחיד מומחה כו'" משמע שאין כאן המקור לגוף הדין דהפרת נדרים 3 ,

אלא רק לפרט זה שההפרה היא ע"י "יחיד מומחה

(ואם אין יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות)

" — ולכאורה,

מנא לן בפשוטו של מקרא שיש אפשרות של "הפרת נדרים" ע"י בנ"א

(וחכם),

והרי בכל הפרשה מדובר רק ע"ד הפרת האב נדרי בתו והבעל נדרי אשתו 4 ,

ולא בהפרת — התרת — נדרים ע"י חכם ו­כיו"ב?

והרי גם ע"ד הדרוש וההלכה אי' במשנה 5

"היתר נדרים פורחין באויר ו­אין להם על מה שיסמוכו",

ופרש"י "התרת נדרים שאמרו חכמים שהחכם מתיר את הנדר מעט רמז יש במקרא ואין על מה לסמוך אלא שכן מסור ל­חכמים בתורה שבעל פה",

ופשיטא ש­אינו מפורש בכתוב לפי פשוטו של מקרא!

והנה בגמ' שם 5

הובאו דעות כמה תנאים ש"יש להם על מה שיסמוכו" מ­כמה כתובים

(אבל אינם בפרשת נדרים),

ולבסוף הובא מאמר ר"י אמר שמואל "שנאמר 6

לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו"

(ולימוד זה הובא בפוסקים וכו' כמקור על התרת נדרים 7 ).

אבל רש"י בפירושו על התורה בפסוק הנ"ל מפרש "לא יחלל דברו לא יעשה דבריו חולין",

ואינו מביא כלל

(אפילו לא בתור "רבותינו דרשו")

הלי­מוד ש"הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו".

ב.

לכאורה י"ל,

שלשיטת רש"י 187

התרת נדרים ע"י חכם היא דבר פשוט ע"פ פשוטו של מקרא,

ואין צריך לימוד מיוחד על זה,

כי התרת הנדר לפי פשוטו היא ע"י שפותחים לו פתח לנדרו,

שאילו ידע מתחלה שעתיד להיות כך וכך,

לא הי' נודר מלכתחלה.

וא"כ אין צריך לחידוש ולימוד מיוחד שחכם יכול להתיר הנדר,

כיון שהחכם רק מראה לדעת 8

שהי' כאן טעות בנדר ואדעתא דהכי לא נדר 9 .

וכן מוכח דעת רש"י בפירושו לש"ס,

שפירש מאמר ר' יוחנן 10

"אין חכם מתיר כלום אלא בחרטה" — "שפותח 11

פתח לנודר בדברים הבאים לו ע"י נדר זה שאילו ידע מתחילה שכן עתיד להיות לא הי' נודר נמצא שמתחילתו אינו נדר".

ומדבריו למדנו ג' דברים בגדר התרת נדרים 12

:

א)

היתר נדרים מעיקרו הוא ע"י פתח חרטה,

דאף שאיתא בש"ס שהיתרו של נדר הוא בשני אופנים,

ע"י חרטה או ע"י פתח 13 ,

מ"מ עיקרו של היתר נדרים

(גם כשתלוי בחרטה)

הוא ע"י פתח לנדרו.

ב)

התרת הנדר אינה פעולה הנעשית

(עכשיו)

ע"י החכם,

אלא מצד הפתח,

שע"י הפתח נמצא שהנדר בטל מאליו 14

(ע"ד לשון רש"י במק"א 15

"צריך לחכם למצוא פתח לשואל שיהא לו פתחון פה לומר לדעת כן לא נדרתי ואילו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי נודר ונמצא נדר נעקר מאליו").

ג)

יתירה מזה: ההתרה אינה בגדר ביטול,

אלא הוי גילוי מילתא 16

שאינו נדר מתחילתו,

ולכן מדייק רש"י "נמצא שמתחילתו אינו נדר" 17

(ולפ"ז לרש"י הא דאמרינן 18

ה"חכם עוקר את הנדר מ­עיקרו",

אין הפירוש בזה שהחכם מבטל עכשיו את הנדר

(למפרע)

כאילו לא הי',

אלא 19

שמגלה עכשיו שמעיקרא הוי נדר בטעות) 20 .

188

ולכן בכלל אין רש"י צריך לפרש מ­היכן יודעים היתר נדרים,

כי אין צורך ללימוד על זה,

דפשוט שאם נתגלה ש­הנדר הי' בטעות,

הנדר בטל מעיקרו,

ומתחלה לא חל ע"ז החיוב ד"לא יחל דברו" 21 .

והחידוש בהפרשה הוא רק ב­הפרת נדרים ע"י האב והבעל,

שאינו ע"י פתח חרטה כו',

וע"ז בא עיקר פרשת נדרים כאן.

ג.

ועפ"ז מובן זה שלא הביא רש"י הדרש "הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו" כי ע"פ פשש"מ,

לא רק שאין צורך בלימוד זה,

אלא שדרש זה אינו מתאים לתוכן ענין התרת נדרים — כי ה­התרה אינה תלוי' באחרים שהם פועלים התרת הנדר.

ואף גוף הדרש "לא יחל דברו..

אבל אחרים מוחלין לו" אינו מתאים לענין ההתרה ע"פ פשטות,

שהרי רש"י פירש "לא יחל דברו,

כמו לא יחלל דברו לא יעשה דבריו חולין" 22 ,

וא"כ אין מקום

(עכ"פ ע"פ פשט)

לדרוש "אבל אחרים עושין אותו חולין" 23

(היינו ש­יכול לחלל דברו) 24

— כיון שגדר ה­התרה ע"פ פשט הוא גילוי מילתא שמעיקרא לא הי'

("דברו")

דיבור של נדר.

[וגם לפי פירוש הראשונים 25

בלשון הש"ס "אבל אחרים מוחלין לו" — "מחי­לה ויחל הכל ענין אחד שלשון לא יחל לא יתיר,

והענין כמתיר הקשר שחוזר הענין כאילו לא הי'..

וזהו שאמרו ש­חכם עוקר הנדר מעיקרו ומחילה ג"כ שעושה את החוב או החטא כאילו לא הי'" — שמפרש שענין המחילה הוא כמו התרת הקשר,

והיינו שהי' קשר ועכשיו מתירו

(אלא שלאחרי ההתרה הרי הוא

(מעתה)

כאילו לא הי')

— הרי כיון שיש כאן פעולה של ביטול והתרת הנדר מ­עכשיו 26 ,

לא יתכן הלשון "אחרים מוחלין לו" לפירוש הנ"ל

(ברש"י)

בגדר התרה,

שאין זה שנתחדש עתה הביטול,

באופן שעכשיו הוא כאילו לא הי',

אלא שהוא דבר שבסברא,

היינו שאין זה כמו מחילת חוב,

אלא גילוי מילתא שלא הי' כאן נדר מעולם].

ד.

ברם,

ביאור זה יש לו מקום ב­דרך ההלכה שבפירוש רש"י,

אבל לא בביאור פרש"י עה"ת לפי פשוטו,

שהרי לא מצינו בפשוטו של מקרא חילוקי אופנים דהתרת נדרים ע"י חכם אם ב­ 189

חרטה סתם או ע"י פתח וכיו"ב,

שאין שום רמז בזה בפשש"מ באופני היתר נדרים.

ויתירה מזו: בפרש"י עה"פ "זה הדבר — מיעוט הוא לומר שהחכם בלשון התרה ובעל

(ואב)

בלשון הפרה כלשון הכתוב כאן 27 ,

ואם חלפו אין מותר ואין מופר",

ומדיוק לשונו

[ובפרט שרש"י משנה בזה מלשון הספרי כאן "זה הדבר אשר צוה ה' הבעל מפר ואין חכם מיפר,

חכם מתיר ואין בעל מתיר"

(ועד"ז הוא הלימוד בגמרא 28 ),

ומדגיש שהחכם ב­לשון התרה ובעל בלשון הפרה],

משמע,

שאין חילוק בין בעל

(ואב)

וחכם בגדר ואופן ביטול הנדר

(ופשיטא לא כמש­נת"ל שבהיתר חכם הוא רק ע"ד גילוי מילתא שלא הי' נדר מעיקרא,

ואין זה מצד ביטולו של החכם)

— אלא ששניהם,

החכם והבעל,

שווים באופן וסוג ביטול הנדר,

והחילוק ביניהם הוא רק בלשון 29 .

ולכן יש לומר,

שגדרה של התרת נדרים ע"פ פרש"י בפשש"מ שונה מגדרה ע"פ הלכה,

ובהקדם עוד דיוק בלשון רש"י שכ' בתחלת דבריו "למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה..

מפר כו'",

שלכ­אורה הול"ל "שהתרת נדרים ביחיד מומחה כו'",

שהרי החכם מתיר את הנדר דלא כבעל

(ואב)

שמפר את הנדר — ורש"י כותב "שהפרת נדרים" 30 ?

ובפרט שמשנה בזה מלשון הספרי כאן "שאין היתר נדרים אלא מפי מומחים",

שמפו­רש בו "היתר" ולא "הפרה".

ויש לומר,

דס"ל לרש"י בפשוטו של מקרא,

שהיתר נדרים ע"י חכם הוא אותו הגדר של הפרת נדרים שע"י הבעל והאב

(המפורש בכתוב),

שכשם שהבעל מפר נדרי אשתו והאב נדרי בתו בלי שום טעם 31

ובלי שום פתח וחרטה,

כן הוא בהתרת חכם,

שגדרה הוא הפרה,

בלי פתח וחרטה 32 .

ולכן לא הביא רש"י לימוד מיוחד ע"ז,

כי ה"ז מעין הפרה המפורשת ב­פרשה,

דכיון שנאמר בריש הפרשה "וידבר משה אל ראשי המטות",

מובן,

שגדרה הוא כעין הפרת הבעל והאב,

שכשם שהאשה והבת כשהם ברשות ה­בעל או האב 33 ,

הרי מרות שלהם עליהן להפר נדריהם — כן הוא ב"ראשי ה­מטות",

שלהיותם ראשם של אנשי שבטם ניתן להם הכח להפר נדרי בני השבט.

והנה גם בכלי יקר 34

קישר שני ה­ענינים,

וכתב ה"טעם להיתר נדרים ב­יחיד מומחה או בג' הדיוטות שנקראו ב"ד,

אנו למדין מן הפרת האב והבעל כי כשם שהאב והבעל לכך יש בידם להפר מטעם שכל אשה ברשות בעלה או ב­רשות אבי' ואין כח בידה לעשות גדולה או קטנה בלתי הסכמתם ודומה כאילו 190

התנו בשעת הנדר ע"מ שיסכימו הבעל או האב,

וכשאינם מסכימים אזי למפרע בטל הנדר כי מסתמא על דעתם נדרה או כאילו נדרה על דעתם 35 ,

כך כל איש מישראל הוא ברשות ב"ד ומחוייב לעשות ככל אשר יורו לו הב"ד וכל נודר ה"ז כאילו התנה בשעת הנדר ע"מ שיסכימו הב"ד עמו וכשאינן מסכימין נעקר הנדר מעיקרו וכל יחיד מומחה נקרא ב"ד וכל שלשה הדיוטות בידם להתיר נדרו".

אבל ע"פ פשש"מ דוחק לפרש כן,

כי *35

גדר זה דרשות ב"ד מתאים יותר לסנהדרין וזקני ישראל וכיו"ב,

והוצרך להיות הדיבור

(לא אל ראשי המטות,

אלא)

לסנהדרין,

שבעים זקנים וכיו"ב.

ומזה שהדיבור הי' לראשי המטות,

ה­נשיאים — נראה יותר

(בפשש"מ)

שאין זה מצד שזהו כאילו נדר ע"מ שיסכימו ב"ד,

אלא מצד מרות הנשיא על שבטו 36 ,

מעין *36

בעלות האב והבעל על בתו ו­אשתו.

ה.

ע"פ הנ"ל יובן גם המשך פרש"י "או יכול שלא אמר משה פרשה זו אלא לנשיאים בלבד נאמר כאן זה הדבר ונאמר בשחוטי חוץ 37

זה הדבר מה להלן נאמרה לאהרן ולבניו ולכל בני ישראל שנאמר 37

דבר אל אהרן וגו' אף זו נאמרה לכולן".

— והנה מקור הגז"ש לשחוטי חוץ הוא בגמ' 38 ,

אבל בגמ' ממשיך "ומה 39

כאן ראשי המטות אף להלן ראשי ה­מטות בפרשת נדרים למאי הלכתא

(בעינן גבי נדרים אהרן ובניו וכל ישר­אל 40 )

אר"א ב"י להכשיר שלשה הדיוטות

(להכי אהני גזירה שוה כאילו נכתב ב­נדרים אהרן ובניו וכל ישראל לומר לך ששקולין כל ישראל להתיר נדרים ו­אפילו הדיוטות 40 ),

והא ראשי המטות כתיב,

אר"ח כו' ביחיד מומחה.

ראשי ה­מטות בשחוטי חוץ למאי הלכתא אמר רב ששת לומר שיש שאלה בהקדש",

והיינו שלפי הגמ' הגז"ש דפרשת נדרים ושחוטי חוץ היא למילף מיני' שהיתר נדרים יכול להיות גם בשלשה הדיוטות,

ושיש שאלה בהקדש.

אבל רש"י לא הביא הגז"ש לענין ההלכתא

(שהתרת נדרים בג' הדיוטות)

אלא רק לענין זה שפרשה זו "נאמרה לכולן"

(בהמשך לתחילת פירושו שלכל ישראל נאמרה).

ועפ"ז צ"ע למה הוצרך רש"י להוסיף "ואם אין יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות",

דלמאי נפק"מ הלכה זו לגוף פירושו

(שלכל ישראל נאמרה) 41 .

וגם צ"ע,

דכיון שמפרש התיבות "ראשי ה­מטות" הו"ל לרש"י לנקוט בלשון "מומ­חין" ולא "ביחיד מומחה",

וע"ד לשון הספרי,

מקורו של פרש"י

(שחלק כבוד 191

לנשיאים שהם קודמים לעדה)

שמסיים "מגיד שאין היתר נדרים אלא מפי מומחים"

(ולא "יחיד מומחה").

[וגם אינו מוסיף בספרי "ואם אין יחיד מומחה מתיר בשלשה הדיוטות" — ואדרבה,

הפכו משמע,

כפשטות לשון ה­ספרי "שאין היתר כו' אלא מפי מומ­חים"].

אלא שרש"י לא בא להשמיענו כאן דיני התרת נדרים,

אלא להדגיש גדרה ע"פ פשש"מ,

שהתרת נדרים ע"י ראשי המטות היא באותו גדר דהפרת נדרים ע"י הבעל והאב,

להיותו נשיא שבט — "יחיד מומחה" *41

(ולא מצד היותם "מומ­חים" דעלמא) **41

; ומזה מובן שהפרת הנדר ע"י ג' הדיוטות הוא רק ענין של בדיעבד,

היינו לא לפי שהתורה רבתה ג' הדיוטות להפרת נדרים מגז"ש

(דאהרן ובניו וכל ישראל)

דשחוטי חוץ 42 ,

שכחם שוה ליחיד מומחה,

אבל רק בדוחק ובדיעבד *42 ,

"ואם אין שם יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות".

ו.

מיינה של תורה שבפרש"י:

בתוכן ענין הנדרים,

שאדם אוסר על עצמו דבר המותר לו,

נאמרו בזה כמה אופנים בחז"ל,

ובדברי הרמב"ם מצינו בזה ג' הלכות:

בהל' נדרים 43

כתב הרמב"ם "מי ש­נדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח,

כיצד כגון מי שהי' זולל ואסר עליו הבשר שנה או שתים או מי שהי' כו' כולן דרך עבודה לשם הם ובנדרים אלו וכיוצא בהן אמרו חכמים 44

נדרים סייג לפרישות";

ובהלכה שלאח"ז 45

ממשיך "ואע"פ שהן עבודה

(לשם)

לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהן בלא נדר";

ובהל' דעות כתב הרמב"ם 46

"ציוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד..

כך אמרו חכמים 47

לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים".

הרי לפנינו ג' אופנים בעבודת ה': א)

פרישות מדברים המותרים ע"י נדר.

ב)

פרישות בלא נדר.

ג)

לא לפרוש מ­דברים המותרים.

וידוע הביאור בזה,

שהמדובר אודות דרגות שונות בעבודת ה' 48

:

מי שנמצא בדרגא נמוכה בעבודת ה' זקוק לפרוש א"ע גם מדברים המותרים,

כי מצד המשכתו אחרי מותרות

(דברים המותרים)

יורד האדם למטה יותר,

וכיון 192

שהוא מצד עצמו אסור וקשור עם עניני העולם,

זקוק הוא לנדר לפרוש א"ע

(היפך רצונו מצ"ע)

— ואדם כזה הרי דרך עבודתו להשם צ"ל בהתחזקות ע"י נדר.

למעלה מזה ישנו אדם שאין נמשך אחרי מותרות,

ובמילא אינו זקוק לנדר להפריש עצמו,

אבל מ"מ כיון שעדיין לא הגיע לדרגא נעלית בעבודת ה' פורש את עצמו בלא נדר מדברים ה­מותרים,

וזהו מ"ש הרמב"ם בהלכה בפ"ע "אע"פ שהן עבודה

(לשם)

לא ירבה אדם בנדרי איסור כו' אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהן בלא נדר",

ומקיים הציווי 49

"קדש עצמך במותר לך",

והיינו כי המדובר באדם שעלה במעלה עליונה יותר בעבודת ה'.

למעלה מזה הוא מי שכבר הגיע לדרגא נעלית יותר בעבודת ה' שאין מקום לחשוש שהדבר המותר יגרום אצלו ירידה,

ועליו ארז"ל

(כמובא ב­רמב"ם כנ"ל)

"לא דייך מה שאסרה תורה" — כי אדם בדרגא זו,

שאין אצלו חשש של ירידה,

הרי אדרבה,

עליו לעסוק עם עניני העולם,

לברר ולזכך את דברים המותרים,

כפי שמסיים ה­רמב"ם

(בהל' דעות 50 )

"ציוו חכמים ו­אמרו 51

וכל מעשיך יהיו לשם שמים",

ועד באופן של "בכל דרכיך דעהו" 52

ול­העלותם לדרגת קדושה של האדם.

ז.

והנה ע"פ הנ"ל מובן כללות תוכן הענין דהפרת והתרת נדרים בעבודת ה­אדם,

שאדם הנודר נדר ואוסר עצמו מדברים המותרים,

הרי בכחו של האב

(ובעל)

וחכם 53

להעלות אותו לדרגא נעלית יותר,

שלא יצטרך לנדר לפרוש א"ע מדברים המותרים.

ובזה יש ב' אופנים:

מי שנמצא בדרגא נמוכה יותר,

ש­עדיין צריך להנהגה של פרישות מעניני העולם,

מפירים ומבטלים את הנדר,

היינו שמעלים אותו לדרגא שלא יצטרך לנדר כדי להפריש א"ע,

כי יכול כבר לפרוש מכחו ורצונו הטוב,

בלא נדר; וזהו גם תוכן הענין דהפרת הנדר,

ש­מורה שעדיין יש לו שייכות לענין הנדר,

אלא שמפירים ומבטלים אותו,

והיינו לפי שהאדם מצד עצמו שייך עדיין לגדר ענין הנדרים,

דהיינו הנהגה של פרישות,

אלא שבנוגע לפועל נתעלה לדרגא שיכול להפריש את עצמו בלא נדר,

"קדש עצמך במותר לך".

למעלה מזה הוא ענין דהתרת נדרים על ידי חכם

("ראשי המטות") 54 ,

שאומר מותר לך,

ובעבודת האדם הוא מה שה­חכם ממשיך קדושה עליונה בהאדם עד שבכחו להתעסק בדברים שבעולם ב­אופן שמעלה אותם לדרגת קדושת האדם.

[ויש לומר,

שהענין דחכם עוקר הנדר מעיקרו הוא,

שהחכם מגלה הפנימיות של איש ישראל,

שלכל או"א יש התוקף

(והחכמה)

הנצרך כדי להמשיך קדושה 193

בעניני העולם.

דהצורך בענין הנדר הוא כי כח זה שבנשמתו הי' בהעלם; והחכם מגלה בו כח זה של הנשמה,

באופן ש­נתברר שהנדר בטעות יסודו,

שלא הי' יודע אמיתית כחו,

אבל "אילו הי' יודע" והי' בגילוי כח זה מעיקרא לא הי' נודר,

אלא הי' עוסק בבירור וזיכוך העולם].

ח.

ע"פ כל הנ"ל יש לבאר החילוק בין פעולת החכם ע"פ דרך הפשט לכמו שהיא ע"פ הלכה:

הלימוד ע"ד הפשט — כנגד עולם העשי' 55

— הוא בהתאם לדרגא פשוטה ונמוכה בעבודת האדם,

ולכן ע"פ פשט,

פעולת החכם היא רק בגדר "הפרה"

(כנ"ל בארוכה),

לפי שאדם כזה אינו ראוי עדיין להתעלות לדרגא כזו שצריך להתעסק בדברים גשמיים באופן של "בכל דרכיך דעהו".

אבל ע"פ הדרוש וההלכה בתורה ש­בע"פ,

שזהו בהתאם לאדם שהגבי' א"ע למעלה מעולם העשי' והפשט 56 ,

בדרגא זו יכול להיות היתר נדרים,

שהחכם פועל בהאדם שיוכל להעלות הדברים גשמיים לעבודת ה'.

ובעומק יותר יש לומר — דזה שע"פ הלכה חכם מתיר נדרו של כאו"א מיש­ראל,

בלי הבדל

(גם מי שהוא בדרגא נמוכה בעבודת ה')

— הוא לפי שזהו כחו של חכם אמיתי,

שיכול להמשיך כח עליון בכאו"א מישראל,

להעלותו לדר­גא עליונה יותר

(שלא לפי ערך מצבו מצ"ע).

וזהו הרמז בלשון חז"ל 57

ש"היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו" 58

— דזה שחכם יכול להתיר נדר של כל איש ישראל הרי הוא דבר "פורח באויר",

שהוא דבר שנשאר ל­מעלה ומובדל מהאדם הנודר,

ואין בו

(בהנודר)

על מה ש"יסמוך" כח זה של החכם,

שיותפס בו באופן פנימי.

משא"כ ע"פ פשוטו של מקרא — כנגד עולם העשי' — כיון ש"אין להם על מה שיסמוכו",

אין כח זה של החכם

(להתיר הנדר)

יכול לפעול בפועל בהנודר

(ש­אינו בדרגא זו).

וזהו הביאור

(הפנימי)

בזה,

שגם לפי פרש"י

(שהחכם מפר הנדר)

צריך החכם לומר בלשון "התרה"

(ולא בלשון הפרה)

— כי זה שהחכם רק מפר הנדר,

הוא רק מחמת מצבו של הנודר,

שאינו "כלי" לכחו של החכם,

ולכן פעולת החכם בו היא רק גדר של הפרת הנדר; אבל מצד החכם הרי כחו הוא שיכול להתיר הנדר,

ולכן לשונו של החכם היא — התרה.

(משיחות ש"פ מטו"מ וש"פ דברים תשמ"ח)