שיחה ב 26
א.
אודות כריתת הברית בשעת מ"ת,
איתא בגמ' 1
שאבותינו "לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם
(קרבן)..
מילה דכתיב 2
כי מולים היו כל העם היוצאים..
הרצאת דמים דכתיב 3
וישלח את נערי בני ישראל..
טבילה מנלן דכתיב 4
ויקח משה את הדם 5
ויזרק על העם ואין הזאה בלא טבילה".
והנה הפסוקים "וישלח את נערי בני ישראל..
ויקח משה את הדם גו'" נאמרו בס"פ משפטים,
ופליגי תנאים במכילתא 6
בזמנה של פרשה זו: לפי הת"ק הי' כ"ז בחמישי בסיון,
שאז בנה משה מזבח והקריב הקרבנות וזרק הדמים כו'
(וכן מובא בש"ס במס' שבת 7 ,
וכ"כ רש"י בפירושו על התורה 8 )
; אבל "ר' יוסי ברבי יהודה אומר בו ביום נעשו כל המעשים",
שבפשטות "בו ביום" היינו ביום דמתן תורה.
[ברמב"ן עה"ת 9
פי' דברי ר' יוסי ב"ר יהודה "בו ביום נעשו כל המעשים" — "כלומר בו ביום לאחר מתן תורה",
היינו בשביעי בסיון
(וזהו לשיטתו
(וכ"כ בעוד מפרשים 10 )
שהפרשיות
(דיתרו ומשפטים)
נאמרו על הסדר,
והדינים דפ' משפטים נאמרו ביום מ"ת אחרי עשה"ד,
ובו ביום אמרו ישראל "כל אשר דבר ה' נעשה" 11 ,
וביום המחרת
(בשביעי בסיון)
— "וישכם 12
(משה)
בבקר ויבן מזבח גו' ויזבחו גו' ויקח ספר הברית גו' ויאמרו גו' נעשה ונשמע ויקח משה את הדם ויזרוק על העם גו'").
אבל במדרש לקח טוב 13
מפורש שהדיעה ד"כל אלו המעשים בו ביום נעשו",
היינו בבוקר יום מ"ת קודם עשרת הדברות 14 ,
וכן היא פשטות הפירוש של דברי ר' יוסי "בו ביום נעשו",
שמשמעו 27
ביום הידוע
(והרי לא נזכר בכל ההמשך דדברי המכילתא שם — היום שלאחרי מ"ת)].
ולכאורה דיעה זו,
שטבילת בנ"י
(והרצאת דמים)
היתה "בו ביום" דמ"ת 15 ,
דורשת ביאור — כיצד הותרו ישראל לטבול *15
לשם גירות ביום זה,
והרי אחז"ל
(במס' שבת 16 )
של"כולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל",
והלכה פסוקה ברמב"ם 17
ושו"ע 18
שאין מטבילין גר בשבת 19
(וכבר נצטוו על שבת ב
מרה 20
או באלוש 21 )?
[מצינו במפרשי המכילתא 22
שהקשו
(על דברי ר' יוסי ב"ר יהודה)
איך
(בנה מזבח ו)
הקריב קרבנות בשבת?
ותירצו דריבר"י ס"ל דעולות תמיד היו ותמיד דוחה שבת 23 .
אבל צ"ע בנוגע
(לבנית מזבח 24
ו)
לטבילת
(גירות)
בני ישראל,
שאין זה ענין קרבן ציבור].
בפשטות י"ל שר' יוסי ב"ר יהודה
(במכילתא)
אזיל לשיטת המכילתא
(במ"א 25 )
שששי בסיון חל בששי בשבת
(וכן מפורש בפרקי דר"א 26
שמ"ת הי' ביום ששי בשבת)
— ולא כשיטת הש"ס
(דלכו"ע בשבת ניתנה תורה).
אבל במדרש לקח טוב שם 13
מפורש "שבת קבלו עשרת הדברות..
והשכים משה בבקר ובנה מזבח כו' שלא קיבלו ישראל את התורה אלא ע"י טבילה והזאה..
וכל אלו המעשים בו ביום נעשו",
הרי מפורש ש"כל אלו המעשים" נעשו ביום השבת 27 .
28
ב.
והנה לכאורה יש לתרץ,
כי האיסור דטבילת גר ביום השבת אינו אלא שבות דרבנן — כי שני טעמים נאמרו באיסור טבילת גירות בשבת: א)
בגמ' 28
איתא משום ד"תקוני גברא בשבת לא מתקנינן",
ב)
ברמב"ם 29
כתב ד"הואיל והדבר
(טבילת גר)
צריך בית דין 30
אין מטבילין אותו בשבת" — ושני הטעמים
(תקוני גברא ואיסור לדון בשבת)
הם איסורי שבות מדרבנן 31 .
אבל עדיין יש דוחק בדבר,
כי לא מסתבר לומר,
שכניסת ישראל לברית תהי' ע"י מעשה
(הפכי) 32
שיש בו סרך איסור,
איזה שהוא
(אפילו איסור שבות),
שהרי זה כמו דבר והיפוכו.
[ואע"פ שהמדובר באיסור שאינו אלא גזירה דרבנן — הרי אמרו חז"ל 33
"קיים אברהם אבינו כל התורה כולה..
אפילו עירובי תבשילין"
("שאינו..
אלא תקנת סופרים שעתידין לתקן" 34 ),
ובפרש"י עה"ת 35
שאברהם הי' נזהר גם ב"שבות לשבת" ומזה מובן,
שעצם מעשה השבות
(גם קודם גזירה זו,
קודם מ"ת)
יש בו גנאי
(סרך איסור?)] *35 .
וביותר יוקשה לפמ"ש במפרשים 36 ,
שלפי הדיעה 37
שמילה בשבת אסורה מפני המלאכה ד"תיקון כלי"
(מכה בפטיש 38 ),
כיון שע"י המילה "נעשה הילד ישראל שלם" — גם טבילת גר בשבת אסורה מה"ת,
שלפ"ז נמצא,
שטבילת בנ"י אז לשם גירות 39
הי' בה מלאכה דאורייתא 40 .
ג.
ויש לומר בזה,
בהקדם מה שיש 29
לדייק במאמר חז"ל שהכניסה לברית היא "במילה וטבילה והרצאת דם",
שלכאורה אמאי לא מנו גם קבלת מצוות,
שהיא ענין עיקרי בגירות,
ואדרבה,
זהו עיקר הגירות,
כמו שנפסק להלכה בשו"ע 41
שאם לא היתה קבלת מצוות בפני שלשה
(וביום)
מעכבת
(משא"כ הטבילה,
שלכמה דיעות 42
אינה מעכבת אם לא היתה בפני ג').
אך הביאור בזה — פשוט: קבלת מצוות אינה
(רק)
א' מהדברים המכניסים את האדם לברית,
אלא היא היא
(חלק מ)
הברית עצמה,
וכדיוק לשון הרמב"ם 43
"בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית..
וכן לדורות כשירצה הגוי להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן".
הרי,
שהענין ד"יקבל עליו עול תורה" הוא חלק מהרצון "להכנס לברית".
ומזה מובן בפשטות למה לא נמנית קבלת מצוות בין תנאי הגירות,
כי כשאין קבלת מצוות,
אין זה חסרון בתנאי הגירות,
אלא אין כאן גירות 44 ,
ורק לאחר שרוצה "להכנס ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה" יש חלות הגירות במילה וטבילה 45 ,
משא"כ אם לא הקדים קבלת עול תורה ומצוות,
אין כאן מעשה גירות.
ועפ"ז יש לומר,
שחלוקה הגירות דבני ישראל בעת מ"ת מגירות שלאחרי מ"ת: לאחרי מ"ת,
שג' הדברים באים לאחרי קבלת מצוות,
הרי הם מכניסים אותו בפועל לברית ועושים אותו גר; משא"כ בגירות בנ"י במתן תורה,
שקודם מ"ת
(אמירת עשה"ד)
עדיין לא היתה אצלם קבלת מצוות
[דאף שאמרו "כל אשר דבר ה' נעשה..
נעשה ונשמע" 46 ,
אין אמירה זו נחשבת כמעשה קבלת מצוות לענין המצוות שלאחרי מ"ת,
כדלקמן סעיף ד]
— הרי ע"י טבילתם והרצאת הדמים עדיין לא נכנסו לברית בפועל,
ולא נגמרה גירותם עד אמירת עשה"ד,
שאז היתה קבלת מצוות שלהם
(כדלקמן ס"ה).
[ומה שאמרו חז"ל שאבותינו "לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם",
אין הכוונה בזה,
שתיכף לאחרי עשיית ג' דברים הללו נכנסו לברית,
אלא שבשביל כניסתם לברית היו צריכים לג' דברים אלה
(ובלעדם לא היתה קבלת מצוות שלהם מועלת להכנס לברית),
ולכן למדין מזה לדורות ש"לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים" 47
; אבל הגירות אז וכניסה לברית בפועל נעשתה בעת מ"ת גופא].
וזהו גם הטעם שלא הי' אז איסור לטבול ביום השבת לשם גירות — דרק בגירות שלאחרי מ"ת,
כשהטבילה גומרת 30
הגירות ועל ידה נכנסים בפועל לברית,
נאסרה משום "תקוני גברא" 48
; משא"כ בטבילת ישראל קודם מ"ת,
שלא נגמרה הגירות על ידה,
אין לאסור טבילה זו בשבת משום "תקוני גברא".
וגם טעם הרמב"ם
(הנ"ל ס"ב)
— שאין מטבילין גר בשבת כי "הדבר צריך ב"ד" — אינו שייך בגירות בנ"י בעת מ"ת.
כי רק בגירות שלאחרי מ"ת,
כשהמילה וטבילה כו' באות לאחרי קבלת מצוות והן פועלות הגירות וגומרות אותה,
ה"ה בגדר "משפט" שצריך ב"ד; משא"כ בגירות בנ"י במ"ת,
כיון שע"י הטבילה
(והרצאת דמים)
עדיין לא היתה חלות הגירות,
אין הטבילה
(והרצאת דמים)
בגדר "משפט" שצריך ב"ד 49 .
ד.
הסברת הענין:
בפירוש הכתוב 50
"ויספר
(משה)
לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה",
כתב רש"י
(ע"פ המכילתא 51 )
דקאי על מצות פרישה והגבלה,
ז' מצות שנצטוו בני נח,
ומצות שניתנו במרה
(שבת כבוד אב ואם פרה אדומה ודינין 52 ),
ועד"ז בפסוק 53
"ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע",
פרש"י ש"ספר הברית" היינו "מבראשית ועד מתן תורה ומצות שנצטו במרה".
והנה קבלת ז' מצוות בני נח בודאי אינה בגדר קבלת מצות דישראל
(תרי"ג מצוות),
ואפילו קבלת מצוות שנצטוו במרה צ"ע אם די' להחשב קבלת מצוות.
כי אע"פ שאין צריכים להודיע לגר כל תרי"ג מצוות
(ודי להודיעו "עיקרי 54
הדת שהוא ייחוד השם ואיסור עבודה זרה..
מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות")
— הרי חייב לקבל עליו כל מצוות התורה,
דאם קיבל עליו כל התורה כולה חוץ מדבר א' אינו גר 55
— וא"כ גם במרה בקבלת מצות שנצטוו במרה אין כאן קבלת כל התורה.
ועצ"ע.
ונראה לומר,
שגם לפי פשטות סוגיית הגמ' 56
שאמירת נעשה ונשמע היתה קבלת כל התורה כולה
(שקבלו אותה קודם ששמעו אותה,
הקדמת נעשה לנשמע)
— א"א להחשיב אמירה זו שקודם מ"ת גדר של קבלת מצוות
(הנצרך לגירות).
ובהקדם הטעם לסדר קבלת גירות לדורות,
שצריכים להודיע אותו "מקצת 31
מצות חמורות..
ומודיעין אותו עונשן של מצות" 57 ,
שהצורך בהודעה זו הוא בפשטות,
(גם)
לפי שאם לא נודיע אותו מקצת החמורות,
וכן עונשן של מצות,
חסר בקבלת מצות שלו *57
(שיתכן שכשיוודע ע"ד המצוות החמורות או עונשן יתחרט כו' **57 ).
ועד"ז י"ל בעניננו,
דכל זמן שלא ניתנה תורה בסיני מפי הגבורה,
א"א להיות קבלה על מצוות שלאחרי מ"ת.
דכיון שהמצוות שלפנ"ז אינם בגדר של המצוות שלאחרי מ"ת,
וכמובן,
שאינה דומה כלל חומרת המצוות שקיימו האבות מעצמם,
לחומרת המצוות לאחרי שנצטוו עליהם,
ועד"ז אינו דומה כלל חומר הציווים שנצטוו ישראל ע"י משה לפני מ"ת,
לחומר הציוויים לאחרי מ"ת,
שאז שמעו את עשה"ד מפי הגבורה 58 ,
[כדברי הרמב"ם 59
"שכל מה שאנו מרחיקים או עושים היום אין אנו עושין אלא במצות הקב"ה ע"י משה רבינו ע"ה..
מסיני" — ולא מפני "שהקב"ה אמר זה לנביאים שלפניו",
דאף שגם אלה היו ציוויי הקב"ה לנביאים,
מ"מ,
אינו דומה כלל לציוויי הקב"ה בסיני],
לכן,
כל ענין של קבלת מצוות קודם שמיעת עשה"ד מפי הגבורה,
אין להחשיבו כ"קבלת מצוות" שלאחרי מ"ת,
דקודם שהי' התוקף דתומ"צ שלאחרי מ"ת
(שהם "מפי הגבורה")
בעולם,
לא שייך שתהי' ע"ז קבלה
(אמיתית),
דהוי דבר שלא בא לעולם
(ואין להם מושג בסוג ציוויים כאלה 58 ).
[ואע"פ שהודעת
(שכר)
המצות ועונשן אינה מעכבת 60
— יש לחלק בין ההודעה לאחרי שכבר ניתנה תורה ומצוות לישראל ושייך שידע אותם,
אלא שב"ד לא הודיעו שכר מצות ועונשן לגר זה הבא להתגייר
(ובפרט שבזה י"ל שכיון שבא להתגייר,
סמכינן שחקר ודרש ויודע מעצמו טיבן של המצוות שיתחייב בהן כשיתגייר)
; אבל קודם שניתנה תורה,
כשעדיין אין מציאות של תומ"צ
(בתוקף שלאחרי מ"ת)
בעולם,
הרי לא שייך על זה גדר של "קבלה",
כיון שהוא דבר שלא בא לעולם,
כנ"ל].
ועפ"ז יתוסף ביאור בשיטת המפרשים
(הנ"ל ס"א),
שכל פרשה זו
(דס"פ משפטים)
לאחרי מ"ת נאמרה — שלכאורה,
זמן המתאים לקבלת מצות הוא קודם נתינת התורה
(שכאשר יסכימו לקבל עליהם עול מצוות תינתן להם התורה)?
וע"פ הנ"ל מובן,
שאדרבה,
היא הנותנת: כיון שתוכן הפרשה הוא כריתת ברית על קיום התומ"צ,
ס"ל שענין זה אפשרי רק אחרי מ"ת ושמיעת עשה"ד מפי הגבורה,
משא"כ לפני כן לא יתכן ברית על תומ"צ,
שהן בגדר דבר שלא בא לעולם
(כיון שכל מה שידעו ונצטוו 32
לפני מ"ת,
אינו כלל באותו הגדר של המצוות שלאחרי מ"ת).
ה.
ולכן מסתבר לומר,
שעיקר ענין קבלת מצוות
(שעל ידה נכנסו ישראל לברית)
הי' בעת שמיעת עשה"ד,
שאז הודיע הקב"ה ייחוד השם ואיסור ע"ז — אנכי ולא יהי' לך
[עם עונשם — "אל קנא גו'" 61 ]
ואיסור שבת ועוד מהחמורות
(שהם בעונש מיתה),
וגם מהקלות.
ועפ"ז מתורצת בפשיטות קושיית התוס' 62
במחז"ל 63
ש"כפה עליהם את ההר כגיגית"
(ולכן "מכאן מודעה רבה לאורייתא" 63 ,
שיש לישראל תשובה ע"ז שלא קיימו התורה,
"שקבלוה באונס" 64 ),
והרי "כבר הקדימו נעשה לנשמע" 65
— וע"פ הנ"ל י"ל,
שאמירת נעשה ונשמע אין בזה תורת "קבלת מצוות",
וקבלת המצוות דישראל היתה בשעת עשה"ד,
ואז הי' זה באופן ד"כפה עליהם הר כגיגית".
וזהו גם הביאור בשיטת ריבר"י הנ"ל,
שטבילתם לשם גירות היתה ביום השבת — כי מעשה טבילה זו של בנ"י לא היתה בו חלות כניסה לברית,
כיון שעדיין לא היתה קבלת מצוות,
והכניסה לברית בפועל וחלות הגירות נפעלה אח"כ ע"י מעשה הקב"ה 66
(באמירת עשה"ד כנ"ל),
שאז היתה קבלת תומ"צ ע"י ישראל.
ו.
ויש להוסיף מקור לענין האמור
(שהגירות דמ"ת נפעלה רק בעת עשה"ד)
בדברי המדרש 67 ,
ד"כשברא הקב"ה את העולם גזר ואמר 68
השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם,
כשביקש ליתן את התורה בטל את הגזירה הראשונה ואמר התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים ואני המתחיל שנאמר 69
וירד ה' על הר סיני".
מדברי המדרש מובן,
שאע"פ שמצינו התגלות ה' לצדיקים ולנביאים לפני מ"ת,
מ"מ,
כיון שהי' לפני בטול "גזירה הראשונה",
ה"ז נחשב שעדיין ה"עליונים"
(השכינה)
לא ירדו למטה.
וכמבואר בכמה מקומות,
שקודם מ"ת לא היתה שלימות בהתגלותו של הקב"ה,
ורק בעת מ"ת היתה ההתגלות של "אנכי ה' אלקיך",
ולכן רק אז בטלה הגזירה דעליונים לא ירדו לתחתונים.
ומזה מובן גם בנוגע למשה רבינו עצמו,
דאף שהקב"ה נתגלה אליו בסנה ועוד,
מ"מ,
אין זה כלל באותו הגדר של "התגלות ה'" כפי שהיתה בעת ירידת ה' על הר סיני ואמירת עשרת הדברות.
ובזה יש לבאר מה שמ"ת נחשב כ
גירות של עם ישראל,
שענין הגירות
הוא שהגר נעשה מציאות חדשה,
כ
קטן שנולד דמי 70 ,
ולכאורה הרי כבר ביציאת מצרים נאמר 71
"לקחת לו גוי מקרב גוי" 72 ,
וביותר יוקשה לפי הראשו 33
נים 73
שס"ל שהאבות כבר יצאו מגדר ב"נ והי' להם דין ישראל,
ואין לומר שבמ"ת היתה הגירות של עם ישראל 74 .
וע"פ הנ"ל מבואר,
דאע"פ שכבר היו קשורים לה' לפני מ"ת,
הרי אופן ההתגלות דהקב"ה לכל ישראל בעת מ"ת פעלה בהם התחדשות גמורה,
עד שנעשו כמציאות חדשה ממש,
כקטן שנולד דמי.
וזהו גם ההבדל בין המצוות שלפני מ"ת לתומ"צ שניתנו לנו בסיני,
כי התגלות זאת של הקב"ה "ניתנה" בתורה ומצוות 75 ,
באופן כזה,
שע"י שאיש ישראל לומד תורה ומקיים מצוות,
מתקשר ומתחבר עם עצמות הקב"ה,
ובלשון חז"ל,
שע"י תורה "אותי אתם לוקחים" 76 .
(משיחות יום ב' דחג השבועות וש"פ נשא תשל"ט)