שיחה ב 174
א.
כ' הרמב"ם בסוף הלכות תמורה — שהוא סיום ספר קרבנות 1
— וז"ל:
אע"פ שכל חוקי התורה גזירות הם,
כמו שביארנו בסוף מעילה
[וז"ל שם: "והמשפטים הן המצות שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעוה"ז ידועה..
והחוקים הן המצות שאין טעמן ידוע..
חוקים חקתי 2
לך כו'" 3 ],
ראוי להתבונן בהן,
וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם,
הרי אמרו חכמים הראשונים 4
שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל 5
חוקי התורה
(ואח"כ ממשיך לבאר "טעם" לדיני תמורה,
כדלקמן סעיף ד).
כלומר: נוסף למה שמשמע מדברי הרמב"ם בהלכות מעילה שם שבעצם יש טעמים גם לחוקים 6 ,
אלא "שאין טעמן ידוע"
[וזהו בהתאם לשיטתו בספרו מורה נבוכים 7 ,
שהאריך בנוגע לטעמי המצות,
ש"כל 8
ציווי ואזהרה..
תוצאת חכמה והמטרה בו תכלית מסויימת
(ולא רק "תוצאת הרצון המוחלט",
"סתם רצון לא לבקשת תכלית")..
כל המצות..
יש להן טעם כלומר שיש לאותו הציווי או האזהרה תכלית מועילה" 9 .
וכן כתב גם הרמב"ן בפירושו על התורה 10 ]
—
מחדש כאן הרמב"ם ענין נוסף,
שיש חובה על האדם,
"להתבונן" בחוקי התורה,
"וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם" 11 .
ב.
וצריך ביאור:
מפורש בשמונה פרקים להרמב"ם 12 ,
דזה שארז"ל 13
"לא יאמר אדם אי אפשי
(לעשות עבירה)..
אלא אפשי ומה אעשה אבי שבשמים גזר עלי",
היינו רק בחוקים,
"שאלמלא התורה לא היו רעות 175
כלל",
ולכן ההמנעות מהם היא רק מצד ציווי התורה,
"אבי שבשמים גזר עלי"; משא"כ במשפטים,
ש"הם הענינים המפורסמים אצל כל בני אדם שהם רעות",
צריך לומר "אי אפשי",
כי "הנפש החשובה לא תתאוה לאחד מאלו הרעות" — הרי מפורש כאן שיש חילוק בין חוקים ומשפטים גם באופן קיומם: במשפטים חייב לומר "אי אפשי",
כלומר שמחיוב האדם לקיימה מחמת טעמה השכלי,
ואילו בחוקים חייב לומר "אפשי",
כלומר שקיומה יהי' באופן שאין לה טעם שכלי אלא רק מצד קבלת עול מלכותו ית',
"אבי שבשמים גזר עלי" 14 .
וכ"כ הרמב"ן בפירושו על התורה 15
(דס"ל כהרמב"ם שיש לכל מצוות התורה "טעם 15
נכון ותועלת שלימה" — כנ"ל ס"א),
שהמשיל ענין החוקים ל"גזירת המלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגלה תועלתם לעם"
(אף שהמלך עצמו "יודע הצורך והתועלת במצוה ההיא..
ולא יגיד אותו לעם זולתי לחכמי יועציו" 16 ),
ומשום כך "אין העם נהנים בהם..
ומקבלים אותם
(רק)
ליראת המלכות".
שמזה מובן גם בנוגע לחוקי התורה,
שקיומם צ"ל "ליראת המלכות".
ועפ"ז יש לתמוה בדברי הרמב"ם כאן ש"ראוי להתבונן" בחוקי התורה,
"וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם" — והיינו שהאדם צריך להשתדל להבין תועלת החוקים
(ושהדברים שנאסרו ע"י חוקי התורה הם דברים רעים כו')
[ולאידך,
אם האדם יכול ליתן לו טעם — הרי אמירתו "אפשי" היא היפך הדרך הרצוי,
שהרי "נפש החשובה לא תתאוה לאחד מאלו הרעות"]?
ג.
וי"ל הביאור בזה — שיש הפרש בין הטעמים דמשפטים והטעמים דחוקים:
הטעמים של "משפטים" הם בשכל האדם,
כי הדברים מוכרחים ע"פ שכל האדם מצד עצמו,
וכלשון חז"ל 17
"אלמלא נכתבו דין הוא שיכתבו"; משא"כ הטעמים של חוקים,
יסודם
(רק)
בשכל התורה
(חכמתו ית',
שלמעלה משכל נבראים),
אינם טעמים מוכרחים בשכל הפשוט דאדם
(אלא שלאחרי שמבארים הטעם והתועלת שבזה,
שכל האדם "מסכים" ומקבל שיש כאן תועלת כו' 18 ).
ובזה יש לבאר דיוק לשון הרמב"ם בהמשך ההלכה,
שלאחרי שמבאר הטעם לדין תמורה
(וכן הטעם דהוספת חומש בפדיון הקדש)
— כדלקמן ס"ד — מסיים: "ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים",
דיש לומר,
שהטעם שנקט הרמב"ם לשון זה,
"עצות מרחוק מגדול העצה",
אינו משום שתפס לישנא דקרא 19
176
ליופי המליצה,
אלא שזוהי הגדרת ענין ה"טעמים" שבהלכה זו 20 ,
שה"טעמים" שאתה יכול ליתן לחוקים הם "עצות" הבאות "מרחוק",
"מגדול העצה".
כלומר: הטעמים דחוקים אינם "עצות"
(שכל)
האדם,
ששכל האדם
(מצד עצמו)
מייעץ לאדם להתנהג כך
(שהרי אינם דברים מוכרחים מצד השכל עצמו),
אלא זוהי "עצה" של הקב"ה 21 ,
"מגדול העצה"
(ה"רחוק" מן האדם).
ולכן צ"ל זהירות,
שאם "לא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה — כי לא הגיע עדיין אליו מרחוק — אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' כו'" 22 .
ולכן הורו חז"ל שהאדם צריך לומר
(בחוקים)
"אפשי ומה אעשה אבי שבשמים גזר עלי" — אע"פ ש"אתה יכול ליתן לו טעם" — כי שכל האדם מצד עצמו
(לולא העצה מרחוק)
אינו רואה את רעת דברים הנאסרים,
וקיומם של החוקים — ע"י קבלת גזירתו של מקום
("אבי שבשמים גזר עלי"),
אלא ניתנה אפשריות להתבונן בהם ו"ליתן לו טעם".
ד.
עפ"ז אתי שפיר ג"כ,
למה כתב הרמב"ם ענין זה בנוגע לחוקים דתמורה
(ולא בחוקים אחרים שקדמו לה) 23
— כי בתמורה מודגש,
שהטעם שאתה יכול ליתן לו הוא רק עצה "מרחוק מגדול העצה".
וז"ל הרמב"ם
(בטעם לדין תמורה)
: יראה לי שזה שאמר הכתוב 24
והי' הוא ותמורתו יהי' קודש,
כענין שאמר 25
ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו,
ירדה תורה לסוף מחשבת האדם וקצת יצרו הרע,
שטבע של אדם נוטה להרבות קניינו ולחוס על ממונו,
ואע"פ שנדר והקדיש אפשר שחזר בו וניחם ויפדה בפחות משוויו,
אמרה תורה אם פדה לעצמו יוסיף חומש.
וכן אם הקדיש בהמה קדושת הגוף שמא יחזור בו וכיון שאינו יכול לפדותה יחליפנה בפחותה ממנה,
ואם תתן לו רשות להחליף הרע ביפה,
יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא.
ולכאורה,
טעם זה אינו מובן כל צרכו: מכיון ש"אין פודין את ההקדשות אלא בשלשה בקיאין" 26 ,
ולא עוד,
אלא ש"מכריזין 27
עליהן בפני כל הבאין לפדות,
אמר אחד הרי הן שלי בעשר סלעים,
ואמר אחד בעשרים כו' בחמי 177
שים" 28
— כיצד יעלה על דעתו שיהי' ביכלתו לפדות "בפחות משוויו",
הרי "כל הבאין לפדות" יציעו סכום גדול יותר,
וכ"ש וק"ו שה"שלשה בקיאין" לא יניחו לפדות בפחות משוויו 29 ?
וכן אינו מובן — החשש ש"אם תתן לו רשות להחליף הרע ביפה,
יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא" — דלאחרי שרואים שהקדיש ממונו
(עי"ז שהתגבר על יצרו וטבעו להרבות קנינו 30 ),
אעפ"כ חוששים לא רק שמא יחזור בו,
אלא שיתהפך מן הקצה אל הקצה,
עד שישקר ו"יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא"!
והביאור בזה — שטעמים אלו הם "עצות מרחוק מגדול העצה": מצד שכל הפשוט דהאדם אין זה דבר המתקבל,
אבל "ירדה תורה לסוף מחשבת האדם כו'",
דהיינו,
שהקב"ה שברא את האדם ותכונות נפשו,
יודע את טבע האדם עד "סופו",
שטבע זה "להרבות קניינו ולחוס על ממונו" יש בכוחו להטות את האדם עד שישתדל לפדות בפחות משוויו,
ועד שאפשר שיתהפך מן הקצה אל הקצה,
ותמורת רצונו הקודם להקדיש ממונו לה',
יתנהג באופן הפכי,
עד ש"יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא".
ורק הקב"ה בורא האדם יכול ליתן "עצות" אלו 31 .
ה.
אבל עדיין אין הענין מתיישב כל צרכו:
כל הנ"ל מתרץ רק שגם לאחרי נתינת הטעם לחוקים,
קיומם תלוי ב"יראת המלכות" וקבלת עול מלכותו
(כי הטעמים ש"אתה יכול ליתן" לחוקים אינם טעמים המוכרחים בשכל האדם,
אלא "עצות מרחוק מגדול העצה")
— אבל עדיין צריך ביאור: סו"ס ההתבוננות בטעמי החוקים הרי היא היפך מענין קבלת עול,
כמובן בפשטות,
דכאשר האדם משתדל ומשתוקק למצוא טעם ותועלת במצוה,
ה"ז סתירה להשתוקקות לקבל ע"ע המצוה רק משום שכך גזר הקב"ה.
גם אינו מתורץ היטב מרז"ל הנ"ל שבחוקים צריך האדם לומר "אפשי" — דלכאורה,
כיון שסו"ס ביכולתו של שכל האדם להבין שיש תועלת בענין החוקים
(וכפי שביאר הרמב"ם בספרו מו"נ התועלת בכו"כ חוקים)
— אף ששכל מצ"ע אינו מכריח ענינים אלו — א"כ "נפש החשובה" צריכה לומר
(עכ"פ לאחרי ההתבוננות בטעמי החוקים)
"אי אפשי"?
ו.
ויובן זה בהקדים דברי הרמב"ם במורה נבוכים 7 ,
שלאחרי שמבאר ש"כל המצות..
יש להן טעם..
תכלית מועי 178
לה" — ממשיך,
שכל זה הוא רק בנוגע לכללות 32
המצוה,
ש"כלל 8
המצות יש להן טעם בהחלט,
ובגלל תועלת מסויימת צוה בהן,
אבל פרטיהן הן אשר נאמר בהן שהן לפשט הציווי 33 ..
אי אפשר ליתן טעם כלל" לפרטי המצות,
והיינו,
שפרטי המצוות הם בגדר "חוקה",
היינו גזירה בלי טעם 34 .
ונמצא,
שלשיטת הרמב"ם יש בכל המצוות — גם משפטים — ענין של חוקה ממש,
ש"אי אפשר ליתן
(לו)
טעם כלל",
שמזה מובן במכש"כ וק"ו בנוגע לחוקים,
שזה שכתב הרמב"ם שאפשר לתת להם טעם
(הרי נוסף ע"ז שהטעם הוא "עצות מרחוק מגדול העצה"),
יש בהם פרטים ש"אי אפשר ליתן
(להם)
טעם כלל" 35 .
179
והחילוק בין משפטים וחוקים הוא: במשפטים כללות המצוה הוא ענין ששכל האדם מחייבו,
וענין זה של המצוה גובר ומכריע על פרטי המצוה שאין להם טעם; משא"כ בחוקים,
שבהם גובר חלק המצוה שאין לה טעם
(אם מצד שכללות המצוה אין לה טעם ידוע,
או שיש לה ריבוי פרטים שאין בהם טעם 36 )
על חלק המצוה שיכולים לתת לו טעם
(ובפרט שגם הטעם שיכולים לתת אינו רק "עצות מרחוק מגדול העצה",
כנ"ל).
ועפ"ז מובן,
שבחוקים ישנם שני הענינים: קבלת עול מלכותו וההתבוננות בטעמים,
ואינם סותרים זא"ז — כי הם בחלקים שונים של המצוה: יש בחוקים מה ש"אי אפשר ליתן טעם כלל"
(ובחוקים — חלק זה הוא הגובר ומכריע)
— וקיום המצוה הוא ע"י יראת המלכות,
קבלת עול מלכותו
[ובהם צריך האדם לומר "אפשי ומה אעשה אבי שבשמים גזר עלי" 37 ]
; ומצד חלק המצוה ש"אתה יכול ליתן לו טעם" — ההתבוננות בטעם המצוה
(אף שחלקה העיקרי אין לו טעם) 38 .
ז.
והנה,
ע"פ כל הנ"ל נמצא,
שלשיטת הרמב"ם יש "התכללות" בהמצוות: במשפטים יש ענין של "חוקה"
(שאי אפשר ליתן טעם כלל),
והיינו פרטי המצוה; ולאידך,
בחוקים יש טעם ותועלת
(וכן הוא בכל החוקים,
כדיוק לשון הרמב"ם בנוגע לשלמה המלך,
ש"הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה").
ובטעם הדבר — יש לומר:
מטבע האדם שטבע בו השם שציווי שיש לו טעם
(משפטים)
— קיומו הוא ביתר חיות ותענוג 39 ,
וציווי שאין לו טעם
(חוקים)
— קיומו הוא ביתר קבלת עול,
כחוק וגזירת המלך.
והתכלית הרצוי' היא — שתהיינה שתי המעלות בכל המצות,
שגם קיום החוקים יהי' מתוך חיות ותענוג
(כמו משפטים),
ולכן גם בחוקים יש ענין של "טעם"; ולאידך,
גם המצוות דמשפטים צריך לקיימם
(לא רק מצד הטעם השכלי,
אלא)
מצד רצון הקב"ה,
"אשר קדשנו במצוותיו וצונו",
כמו חוקים — ולזאת אין טעם לפרטי המצוות
(דמשפטים),
שגם קיומם של משפטים קשור עם קבלת עול מלכותו וקיום גזירתו של הקב"ה.
180
ובעומק יותר:
עי"ז שניתן טעם גם בחוקים,
ה"ז פועל,
שהאדם יקיים מצות אלו בחיות ותענוג,
לא רק מפני חלק זה של המצוה ש"אתה יכול ליתן לו טעם",
אלא גם מצד כללות המצוה,
דהיינו שהקבלת עול שלו היא מתוך חיות ועונג,
קיום החוקה הוא לא רק ע"י כלי המעשה שלו,
שכופה אותה לעשות רצון הקב"ה,
אלא שכל כחות נפשו "משתתפים" בעשיית המצוה,
"כל עצמותי תאמרנה" קיים רצונו ית' 40
;
וכן לאידך במשפטים — דזה שפרטי המצוה אין להם טעם
(ואינם אלא חוקה וציווי השם,
בלי טעם)
פועל גם בחלק השכלי של המצוה,
שהאדם יכיר,
שגם חלק זה של המצוה שמבין ומשיג,
"אין זה..
תכלית הטעם וגבולו" 41 ,
כי באמת הרי הם
(כמו חוקים)
"עצות מרחוק מגדול העצה" 42 ,
שהחכמה האמיתית במצוות השם הרי היא חכמתו ית',
שלמעלה משכל הנבראים,
וכמ"ש הרמב"ם 43
ד"אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא".
אלא שלעתיד לבוא יתגלו גם טעמי תורה,
כפרש"י עה"פ 44
"ישקני מנשיקות פיהו" — "מובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמי' ומסתר צפונותי'" — בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו,
שילמד תורה את כל העם כולו 45 ,
ואז "יהיו 46
ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם שנאמר 47
כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
(משיחת ש"פ ראה תשמ"ז)