שיחה ב 177
א.
איתא בגמרא 1
: "אמר רבא מיחייב איניש לבסומי
(להשתכר ביין 2 )
בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" 3 .
ובהמשך לזה: "רבה ור' זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי,
איבסום
(נשתכרו 2 ),
קם רבה שחטי' לר' זירא,
למחר בעי רחמי ואחיי'.
לשנה אמר לי' ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי,
אמר לי' לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא".
ולכאורה סיפור זה לפי פשוטו דורש ביאור והסברה,
דאיך אפ"ל שרבה נכשל בענין של
(אפילו אביזרייהו דאביזרייהו ד)
שפ"ד ר"ל 4 ?
בחדא"ג מהרש"א 1
מבאר שלא הי' כאן ענין של מיתה ממש
(שחטי' כפשוטו),
אלא "כעין שחטי',
דאגברי' חמרא וכפיי' לשתות יותר מדאי עד שחלה ונטה למות".
וכעין זה 5
ביאר גם בהגהות יעב"ץ 1
— "שלא שחטו ממש..
(אלא)
באחיזת עינים..
(רק)
שהרואים היו סבורים ששחטו באמת..
אף ר' זירא נתפעל מהם לבש חרדה ונתעלף מרוב דאגה כו'".
אבל נוסף ע"ז שפשטות הסיפור ובפרט סיומו "למחר בעי רחמי ואחיי'" *5
אינו מובן עפ"ז,
הרי עדיין אין זה מיישב הנהגתו של רבה,
דסוף סוף הזיק הדבר לבריאותו של ר' זירא
(ועד ש"נטה למות"),
שזהו איסור של תורה לחבול בחבירו באיזה אופן שהוא ובפרט — כנ"ל?
בתשובות החת"ס 6
מקשר זה ששחטי' רבה לר' זירא עם דברי הגמרא 7
"האי מאן דבמאדים יהי גבר אשיד דמא
(שופך דמים)..
אמר רבה אנא במאדים כו'".
אבל ראה יעב"ץ 1
שכותב "אבל דם ודאי לא שפך רבה,
אף אם הי' במאדים",
ולכאורה אין לומר שהי' אצל רבה ענין של שפיכות דמים,
ח"ו.
וכמבואר ברמב"ם וכו' 8 ,
שזה שאדם נולד בטבע
(כולל מזל מאדים)
מסויים אינו בסתירה לבחירה חפשית,
ואדרבה,
ובודאי ניתנו לו הכחות להתגבר על נטיותיו הטבעיות 9 ,
ובודאי שכן הי' אצל רבה.
178
וביותר תמוה:
בהמשך הסיפור מפורש
(כנ"ל)
"לשנה אמר לי' ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי" — כלומר: לא זו בלבד שלא מצינו בגמרא שרבה יעשה תשובה על מעשה זה,
אלא עוד זאת,
שלשנה הבאה שוב הזמין את ר' זירא לחגוג וכו' עמו סעודת פורים
(למרות שיודע שעלול לקרות מה שקרה בשנה שעברה)
!
זאת ועוד: הסיבה שר' זירא לא נענה להזמנתו של רבה היתה רק מפני ש"לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא",
היינו,
שבעצם הי' מוכן גם השנה לחגוג סעודת פורים ביחד עם רבה,
אף שיתכן שרבה יעשה מה שעשה בשנה שעברה 10 ,
והטעם שלא הסכים הי' רק מפני שלא הי' בטוח שגם הפעם יקרה הנס שרבה יחי' אותו אחרי פורים!
ב.
והנה מצינו ביאורים 11
ע"ד הדרוש והסוד,
שסיפור זה ש"איבסום קם רבה שחטי' לר' זירא" מרמז לענינים רוחניים.
ולפי זה אפ"ל שאינו אלא משל בלבד,
וע"ד שמצינו הענין ד"מיבסמי" בעובדא דרבה בר בר חנה 12
— שאינו אלא משל
(וע"ד כמה מהסיפורים שבסוגייא דרבה בר בר חנה,
שהם משלים ורמזים על ענינים רוחניים 13 ,
ולא שאירעו בפועל בגשמיות).
אבל אין לפרש כן בעניננו
(שסיפור דרבה ור' זירא הוא רק משל ורמז על ענין רוחני)
— שהרי סיפור זה הובא בהמשך
(ובתור סיוע חיזוק ודוגמא)
לפסק הלכה שבגמרא,
"מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע",
שרבה ור' זירא קיימו את החיוב "לבסומי..
עד דלא ידע" בפועל ממש; ומכיון שמדובר בענין של הלכה,
על כרחך צריך לפרש,
שסיפור זה הי' כפשוטו,
ולא
(רק)
ברוחניות הענינים
[משא"כ סיפורי רבה בר בר חנה הנ"ל,
שהובאו בחלק האגדה שבגמרא].
וכן מוכח מדברי הר"ן ובעל המאור 14
שהביאו הא ד"כתב ה"ר אפרים ז"ל מההוא עובדא דקם רבה ושחטי' לר' זירא..
אידחי לי' מימרא דרבא,
ולית הלכתא כוותי',
ולאו שפיר דמי למעבד הכי".
ומוכח מזה דדעתם בפשטות שהסיפור דרבה ור' זירא הוא כפשוטו — ונגרם היזק
(מיתה)
לר' זירא,
כי בלאה"כ אין מקום לומר שמשום כך יבטל החיוב לבסומי בפוריא כו'.
ג.
ולכן נראה לומר,
שסיפור זה הי' כפשוטו,
שכתוצאה ממצב של "איבסום" נגרמה
(ע"י רבה)
מיתה כפשוטו לר' זירא — ומ"מ היתה מיתה זו
(ומעשה רבה)
באופן כזה שאין בה שום סרך אפילו של שפ"ד או בכלל איזה ענין בלתי רצוי,
ועד כדי כך — שגם לשנה הבאה רצה רבה לחזור שוב על אותה הנהגה.
וי"ל בזה בהקדם המבואר בענין מיתת נדב ואביהוא 15
— שכמאמר חז"ל 16
179
מתו מפני ש"שתויי יין נכנסו למקדש",
שמיתה זו היתה קשורה
(תוצאה)
משתיית יין יותר מדאי.
וידועה התמי': מפורש בכתוב שמשה אמר לאהרן "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש" 17 ,
ובפרש"י "עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך" — וכיצד יתכן שיהי' אצלם דבר בלתירצוי ובפרט עד כ"כ שיכנסו למקדש "שתויי יין"?
ומבואר בזה 18
ע"פ מ"ש באוה"ח הקדוש 19 ,
שנדב ואביהוא מתו מפני גודל תשוקתם להתקרב להקב"ה,
ש"לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות נשיקות מתיקות עד כלות נפשותם מהם".
ובלשון הכתוב 19
"בקרבתם לפני ה' וימותו",
היינו,
שסיבת מיתתם היא "קרבתם לפני ה'" 20 .
וזהו גם הפירוש ד"שתויי יין נכנסו למקדש": הכוונה ב"יין" היא 21
לסודות ופנימיות התורה,
כמאמר 22
"נכנס יין יצא סוד",
דכמו שיין גשמי מגלה את הטמון בלבו של אדם 23 ,
כן הוא ברוחניות,
ש"יינה של תורה" היינו גילוי סודות התורה 24
; ו"שתויי יין" מורה על גודל ועוצם הגילוי דפנימיות התורה 25 ,
עד למצב של "כלות הנפש"
[דכמו ב"שתויי יין" כפשוטו הרי היין גורם לביטול החושים,
כך גודלו של גילוי זה והשתוקקות זו גרמו אצלם ביטול החושים,
ועד לכלות הנפש].
ולכן לאחרי מאורע זה הזהירה התורה "יין ושכר אל תשת" 26 ,
שאסור לשתות "יין דרך שכרותו" 27 ,
שבזה נרמז,
דכאשר "שותים" יין שבתורה,
סודות ורזין דתורה,
צריכים להזהר שלא לבוא למצב של "שכרות" של "כלות הנפש",
וצ"ל באופן של "נכנס בשלום ויצא בשלום" 28 ,
כידוע הפירוש בזה 29 ,
שהכניסה ל"פרדס" צריכה להיות "בשלום",
באופן כזה שבודאי תהי' היציאה "בשלום" — נשמות בגופים 30 .
180
ד.
והנה פשוט,
שביאור זה ב"שתויי יין נכנסו למקדש" לא בא להוציא הענין והקרא מידי פשוטו — שהרי מפורש בכתוב
(כנ"ל),
שלאחרי זה הזהירה תורה "יין ושכר אל תשת",
האיסור לשתות "יין דרך שכרותו" כפשוטו.
וא"כ עכצ"ל,
שגם אצל נדב ואביהוא הי' ענין של שתיית יין
(גם)
בגשמיות.
וי"ל פירוש הדבר,
שאצל נדב ואביהוא היתה שתיית היין כפשוטה קשורה עם גילוי "יין" שבתורה
(סודות ורזין דתורה).
וכמבואר בשל"ה 31 ,
דזה שמצינו אצל "קדושים אשר בארץ..
ששתו לפעמים הרבה יותר מדאי בסעודות גדולות..
היתה כוונתם בזה לש"ש כי מתוך משתה היין הוו מבדחי טובא ומתוך כך אומרים ד"ת על השלחן הרבה מאד וכפליים לתושי'..
דמתוך שמחה מגלה החכם רזי התורה..
כי ברבות השמחה יתחזק הכח השכלי שיש בנפש ואז הוא יותר מוכן לגלות תעלומות חכמה..
נכנס יין יצא סוד..
שע"י משתה היין יצאו ד"ת הנקראת סוד כו'" 32 .
וכן הי' אצל נדב ואביהוא,
שהיו "קדושים" ביותר וביותר — "בקרובי אקדש" כנ"ל,
שע"י "ששתו..
הרבה יותר מדאי" נגלו אצלם רזי תורה עד שהגיעו לכלות הנפש.
ועפ"ז י"ל שזו היתה גם סיבת מיתת ר' זירא — שהיתה ע"ד מיתת נדב ואביהוא,
דמ"ש "שחטי'" היינו
(כמ"ש המהרש"א)
"דאגברי' חמרא..
לשתות יותר מדאי",
ו"חלה ונטה למות"
(לא ע"י היין הגשמי,
אלא)
היינו כלות הנפש ע"י רוב "שתי'"
(גילוי)
של "יין" שבתורה
(סודות התורה).
ומ"מ אין זה מוציא הענין מידי פשוטו — שהיתה שתיית יין כפשוטה
(ע"ד הנ"ל בנדב ואביהוא)
; וגם מיתת ר' זירא היתה כפשוטה,
פירוד הנשמה מן הגוף ממש
(לא רק התעלפות)
— ולכן ס"ל לר' אפרים שמפני העובדא דרבה ור' זירא בטל החיוב דלבסומי.
ולפי זה מובן היטב שאין כאן אביזרייהו של שפיכות דמים ח"ו כלל,
שהרי המיתה היתה כלות הנפש בלימוד סודות התורה של ר' זירא.
ובזה מבוארת גם הדגשת הגמרא "איבסום" — "נשתכרו"
(לשון רבים),
היינו,
שרבה ור' זירא שניהם נשתכרו,
ומשמע ששכרות שניהם גרמה ל"קם רבה שחטי' לר' זירא" — כי
(לא רק מעשהו של רבה אלא)
גם מיתת ר' זירא היתה מפני שהגיע למצב של שכרות המביא ל"כלות הנפש" של האדם כנ"ל,
אלא שזה נעשה בו ע"י רבה,
"קם רבה שחטי' לר' זירא",
כדלקמן סעיף ו.
ה.
וזהו תוכנו של הסיפור ש"רבה ור' זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי איבסום
(נשתכרו)
":
שתיית היין שלהם
(כפשוטה)
היתה לכוונה כנ"ל בשל"ה,
שמתוך משתה היין יתגלה אצלם יין שבתורה,
רזי תורה 25 .
וכן הי',
שע"י שתייתם בסעודה זו נגלו אצלם סודות ורזי תורה נעלים ביותר,
עד לתכלית העילוי ד"עד דלא ידע" 33 .
181
אבל אף ששניהם נשתכרו,
מ"מ רק אצל ר' זירא בא מזה כלות הנפש ממש.
והטעם — כי רבה הי' לו שכל רב יותר
("מוחין דגדלות"),
ולכן הי' יכול לקבל עוצם הגילוי של רזי תורה,
משא"כ ר' זירא לא הי' יכול להכיל גילוי זה
[וכמרומז גם בשמותיהם 34
: "רבה" מורה על גדלות,
ו"זירא" מורה על קטנות,
מלשון זעירא 35 ].
ולכן אצל ר' זירא בא עי"ז כלות הנפש ממש,
עד שנפרדה נשמתו מגופו כפשוטו; משא"כ רבה
(מצד עצמו),
לא בא לכלות הנפש.
ו.
עפ"ז י"ל הפירוש ד"קם רבה שחטי' לר' זירא"
[דלכאורה הול"ל "קטלי'" וכיו"ב]
:
איתא בגמרא 36
"אין ושחט אלא ומשך",
היינו שתוכן ענין השחיטה הוא —
(משיכה ו)
העלאה,
שכן,
ע"י השחיטה מכשירים את הבהמה לאכילת אדם,
ועי"ז מעלים את הבהמה מסוג החי לסוג המדבר
(שנעשית דם ובשר כבשרו — דהמדבר),
וכמבואר בכ"מ 37 ,
שמטעם זה הותרה השחיטה למרות הענין דצער בעלי חיים — מכיון שעי"ז מעלים את הנשחט לדרגא נעלית יותר.
ובעניננו: הפירוש ד"רבה שחטי' לר' זירא"
("כפיי' לשתות יותר מדאי")
הוא — שרבה משך
(שחט)
והעלה את ר' זירא לדרגא נעלית שלא בערך
(עי"ז שגילה לו סודות ורזין דתורה עמוקים ביותר
("יותר מדאי")
בערך לימודו הרגיל לפי דרגתו),
ודבר זה הביאו לכלות הנפש כפשוטו ממש,
וכמו בנדב ואביהוא.
ושני הענינים ישנם — שהכוונה ב"שחטי'" היא לכלות ופירוד הנשמה מן הגוף ממש
(לא רק התעלפות),
וביחד עם זה — אין זה ענין של שפיכות דמים ח"ו,
אלא אדרבה,
ענין נעלה ביותר — כלות הנפש
(בדוגמת נדב ואביהוא).
[וזהו גם דיוק הלשון "קם רבה שחטי' לר' זירא" — דלכאורה,
הול"ל "שחטי' רבה לר"ז" ומהו קם רבה?
וי"ל הביאור בזה: קימה מורה על עלייתו של רבה לדרגא נעלית ביותר
(ויקם — תקומה היתה לו 38 ),
"לבסומי עד דלא ידע".
אלא שבנוגע לרבה עצמו,
מכיון שהיו לו כלים ד"רבה",
הרי גם כשהי' במצב של "קם"
(עלי' גדולה ביותר גם לגבי דרגתו של רבה),
לא הכריח כלות הנפש.
משא"כ בנוגע לר' זירא,
וכאשר רבה גילה לו את הענינים שהשיג אז
(במצב ד"קם"),
עי"ז — כלתה נפשו,
"שחטי' לר' זירא",
ממש].
ולכאורה איך יביא רבה את ר' זירא לכלות הנפש,
היפך הכוונה שצ"ל "לשבת יצרה" 39 ,
נשמות בגופים דוקא — כי רבה אמר והעריך את ר' זירא שהוא בערך דרבה ולא יבוא לכלות הנפש.
ובעומק יותר י"ל: כיון שרבה הי' בכחו לפעול "ואחיי'" 40
— להחזיר נשמת ר"ז לגופו,
לכן לא הי' זה בסתירה להכוונה דנשמות בגופים דוקא,
כי כלות 182
הנפש אצל ר' זירא הי' רק ענין עראי — במשך יום הפורים
(שאז ישנו החיוב "לבסומי..
עד דלא ידע" 33 )
— משא"כ "למחר"
(לאחרי הפורים 41 ,
שאין חיוב "לבסומי..
עד דלא ידע" ואדרבא)
— "בעי רחמי ואחיי'" 42 ,
בהתאם לכוונה העליונה — נשמות בגופים דוקא,
ע"ד "נכנס בשלום
(למשך זמן,
ואח"כ)
יצא בשלום".
ז.
ע"פ כהנ"ל אתי שפיר גם המשך סיפור הגמרא — "לשנה אמר לי' ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי,
אמר לי' לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא":
לא זו בלבד שרבה לא הצטער על מה שאירע בסעודת פורים הקודמת,
אלא אדרבה — הוא הזמין את ר' זירא לערוך סעודת הפורים יחדיו גם בשנה זו,
מתוך כוונה שגם בשנה זו יפעל אצל ר' זירא עילוי גדול כזה עד לכלות הנפש.
וכיון שתכלית הכוונה היא נשמות בגופים — הרי לאחרי פורים יחזור ויחייהו
(כפי שהי' מעשה רב בשנה שעברה),
ויהיו בר' זירא ב' המעלות: העילוי דכלות הנפש והעילוי דמילוי הכוונה של נשמות בגופים.
[או באופן אחר קצת: רבה חשב שבמשך השנה התעלה ר' זירא למדריגה עליונה יותר,
וכבר ביכלתו להשיג סודות ורזין דאורייתא עמוקים ביותר באופן שלא יבוא לידי כלות הנפש בפועל,
פירוד הנפש מן הגוף].
וע"ז ענה לו ר' זירא — "לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא": הוא חפץ ומשתוקק לעילוי דכלות הנפש
[ע"ד "מתי יבוא לידי ואקיימנו" 43 ],
ומשום זה הי' רוצה לערוך סעודת פורים ביחד עם רבה גם השנה; אבל אעפ"כ,
מכיון שתכלית הכוונה היא נשמות בגופים,
חושש הוא שלאחרי שיגיע לכלות הנפש שוב לא תרצה נשמתו לרדת ולהתלבש בגופו,
ומי יודע אם גם בפעם הזו יצליח רבה לפעול "נס" כזה שנשמת ר"ז תרצה לירד ולהתלבש עוה"פ בגופו — "לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא" 44 .
ח.
והנה להלכה נפסק בשו"ע 45
שיש חיוב לבסומי בפורים עד דלא ידע,
ואין חוששים שיסתעף מזה שום דבר בלתי רצוי כו'.
ומזה מובן גם בנוגע לתוכן הרוחני של שתיית יין "עד דלא ידע" — דהיינו ללמוד באופן דבאהבתה תשגה 46
סודות 183
("יין")
התורה,
עד שמגיע למצב של "שכרות" וביטול מציאותו 47 ,
שבפורים ניתן הכח לכאו"א מישראל,
כל חד וחד בכל מאדך
(שלך)
בערך שיעורא דילי',
לקיים "שתי'" זו ולהגיע לדביקות כזו בסודות התורה המבטלת מציאותו,
מבלי חשש שמעבודה זו יבוא לידי הנהגה של התבודדות ופרישות מן העולם,
היפך הכוונה של "לשבת יצרה",
אלא אדרבה,
ע"י קיום חיוב זה ביום הפורים,
יתוסף לו חיות בעבודת השם במשך כל השנה כולה,
בעשיית דירה לו ית' בתחתונים — "נכנס בשלום ויצא בשלום".
(משיחות ש"פ שמיני וש"פ תזריע תשד"מ)