שיחה א 156
א.
בסוף הל' "כלי המקדש והעובדים בו" 1
(בסיום הפרקים דבגדי כהונה) 2
כותב הרמב"ם: זה שאתה מוצא בדברי נביאים שהכהנים היו חוגרין אפוד בד
("שמונים וחמשה איש נושא אפוד בד" 3 ),
לא היו כהנים גדולים,
שאין האפוד של כהן גדול אפוד בד.
ואף הלוים היו חוגרין אותו,
שהרי שמואל הנביא לוי הי' ונאמר בו 4
נער חגור אפוד בד.
אלא אפוד זה היו חוגרים אותו בני הנביאים ומי שהוא ראוי שתשרה עליו רוח הקודש להודיע כי הגיע זה למעלת כהן גדול שמדבר על פי האפוד והחושן ברוח הקודש 5 .
וצריך להבין:
ספרו של הרמב"ם הוא פסקי דינים "הלכות הלכות" 6
— א"כ למה כתב הרמב"ם בסיום הל' כלי המקדש "זה שאתה מוצא בדברי נביאים שהכהנים היו חוגרין אפוד בד לא היו כהנים גדולים וכו'",
שלכאורה אין בזה נפקותא להלכה
(ואי משום שדרכו לסיים כל ספר מספרי היד בדברי מוסר ומדות טובות 7
— הרי סיום זה הוא לא מענינים אלו),
כי אם פירוש וביאור ב"דברי נביאים"
(שמ"ש "שמונים וחמשה איש נושא אפוד בד",
אין הכוונה לכהנים גדולים וכו'),
שלכאורה אין מקומו בספר היד?
בכסף משנה כאן: "כתב כן כי היכי דלא תיקשי לן היאך כתוב 8
גבי אחימלך בן אחיטוב פ"ה כהנים חגורים אפוד בד".
אבל אינו מובן
[נוסף לזה שאין ענינו של הרמב"ם בספרו היד ליישב ולפרש פסוקים בנ"ך 9 ,
הרי גם]
— את"ל שכוונת הרמב"ם להתאים דבריו עם הכתובים
(שאפוד בד הנזכר בדברי הנביאים אינו האפוד של כהן גדול)
— הו"ל להביא ענין זה לעיל,
בפרק שלפנ"ז 10 ,
במקום שהמדובר הוא בפרטי דיני עשיית האפוד 11 ?
157
גם אריכות לשון הרמב"ם כאן מורה ברור שאין כוונתו
(רק)
לבאר שאפוד בד הנזכר בדברי הנביאים אינו מהבגדי כהונה
(אפוד של כה"ג)
— כי:
(א)
לפ"ז שחידוש הלכה זו הוא שאפוד בד אינו האפוד של כה"ג — למה ממשיך הרמב"ם לבאר דמה שבני הנביאים חגרו אפוד בד הוא כדי "להודיע כי הגיע זה למעלת כהן גדול",
היינו הדגשה הפכית מתוכן ההלכה שאפוד בד אינו שייך לאפוד כה"ג 12 ?
(ב)
הרמב"ם מביא ראיתו מזה ש"אף הלוים היו חוגרין אותו שהרי שמואל הנביא לוי הי' ונאמר בו נער חגור אפוד בד" — לכאורה הו"ל להביא ראי' אלימתא יותר,
ממש"נ 13
ודוד חגור אפוד בד,
שלא הי' משבט לוי כלל
(שזה מוכיח עוד יותר שאין אפוד בד שייך לאפוד של כהן גדול) 14 .
ב.
ולכן נראה שאין כוונת הרמב"ם
(רק)
לתרץ שאלה מ"דברי הנביאים",
כי אם לבאר ענין של הלכה:
מ"ש הרמב"ם "אפוד בד..
היו חוגרים אותו בני הנביאים" — יש לומר,
שכוונתו בזה לומר שיש
(גדר של)
הלכה על בני הנביאים
(לחגור אפוד בד,
ועי"ז)
"להודיע כי הגיע זה למעלת כהן גדול שמדבר על פי האפוד והחושן ברוח הקודש".
ויובן זה ע"פ מ"ש הרמב"ם בהלכות יסודי התורה 15
ש"הנביא עומד..
להודיענו דברים העתידים להיות בעולם..
ואפילו צרכי יחיד מודיע לו,
כשאול שאבדה לו אבדה והלך לנביא להודיעו מקומה".
ולכן,
בכדי שבנ"י ידעו מיהו הנביא שאליו יפנו בצרכיהם,
היו בני הנביאים חוגרים אפוד בד,
"להודיע כי הגיע זה למעלת כהן גדול שמדבר..
ברוח הקודש",
שאז יוכלו כל ישראל לשאול אצלו כו' 16 .
וזהו ביאור המשך הענינים ברמב"ם כאן:
לאחרי שמבאר פרטי דיני אורים ותו 158
מים 17 ,
"כיצד שואלין
(באורים ותומים)
עומד הכהן כו'",
וכי "אין נשאלין בהן להדיוט אלא או למלך או לבית דין או למי שצורך הציבור בו" — מוסיף שיש עוד אופן של שאלה: "אפוד בד..
היו חוגרים אותו בני הנביאים ומי שהוא ראוי שתשרה עליו רוח הקודש להודיע כי הגיע..
למעלת כהן גדול שמדבר על פי האפוד והחושן ברוח הקודש" — דמכיון ש"אין נשאלין בהן
(באורים ותומים באפוד וחושן)
להדיוט",
לכן היו צריכים בני הנביאים לחגור אפוד בד,
"להודיע" שהגיעו "למעלת כהן גדול שמדבר..
ברוח הקודש",
וכאו"א מבנ"י יכול לשאול אצלם בכל הענינים ואפילו צרכי יחיד.
ועפ"ז מובן הטעם שלא הביא הרמב"ם מזה שדוד הי' חגור אפוד בד — כי חגירת "אפוד בד" של דוד היתה בקשר להעלאת הארון 18
ולא בשייכות לענין הנבואה
("להודיע כי הגיע זה למעלת כהן גדול שמדבר..
ברוח הקודש" כדי שיוכלו לשאול אצלו)
— אלא מביא הראי' משמואל הנביא,
שאליו הלך שאול כשאבדה לו אבדה להודיע לו מקומה,
שאין זה שייך לאורים ותומים כי אם לנביא 19 .
ג.
אלא שעדיין אינו מובן:
הלכה זו ע"ד "בני הנביאים" ומי שהוא ראוי שתשרה עליו רוח הקודש — שייכת לכאורה להלכות יסודי התורה 20 ,
ששם נתבארו פרטי דיני הנבואה,
דרכי הנבואה והנהגת הנביא וכו',
וגם הענינים שהוא מודיע לבני ישראל
(כנ"ל)
— ומדוע כתבה הרמב"ם בהלכות כלי המקדש ודיני כהונה?
ואע"פ שיש בלבישת האפוד בד דמיון ללבישת אפוד דכהן גדול,
ועד שזה מודיע ש"הגיע זה למעלת כהן גדול שמדבר..
ברוח הקודש" — הרי זה גופא דורש ביאור: מהו טעם ההכרח לקשר מעלת הנביא ומי שהוא ראוי שתשרה עליו רוח הקודש
(ובמילא יכול להודיע "דברים העתידים להיות")
עם מעלת הכהן גדול "שמדבר על פי האפוד והחושן ברוח הקודש" 21 ?
ויש לומר,
שזהו בהתאם לשיטת הרמב"ם בגדרם של האורים ותומים,
כדלקמן.
159
ד.
ביאור הענין:
באופנה של תשובת האו"ת איתא בגמ' 22
: ר"י אומר בולטות
(האותיות בולטות,
כגון עי"ן משמעון למ"ד מלוי ה"י מיהודה — לומר עלה,
וכל אחת אינה זזה ממקומה אלא בולטת במקומה והוא
(הכהן)
מצרפן 23 ),
ר"ל אומר מצטרפות
(שמאליהן הן מצטרפות),
ומקשה בגמ' "כל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש ושכינה שורה עליו אין שואלין בו שהרי שאל צדוק ועלתה לו ואביתר ולא עלתה לו",
ומתרץ בגמ' "סיוע הוי מסייע בהדייהו".
ופרש"י "כהן בהדי אורים ותומים הלכך אם כהן כשר הי' וראוי לשרות שכינה עליו האותיות בולטות או מצטרפות על ידו כשנשאלין בו ואם לאו לא בולטות ולא מצטרפות".
הרי דס"ל לרש"י שהאותיות עצמן היו בולטות או מצטרפות אם הי' כהן כשר.
אמנם הרמב"ם 24
כתב "רוה"ק לובש את הכהן ומביט בחושן ורואה בו במראה הנבואה עלה או לא תעלה באותיות שבולטות מן החושן כנגד פניו",
והיינו דס"ל שהאותיות לא היו בולטות כפשוטן אלא במראה הנבואה 25
(ולשיטה זו תירוץ הגמרא הוא כפשוטו,
שאם אין הכהן כשר אינו רואה דבר במראה הנבואה).
ומזה מובן,
דלשיטת רש"י תשובת האו"ת שייכת לגוף האו"ת עצמם,
שהאותיות עצמן בולטות או מצטרפות.
משא"כ לדעת הרמב"ם התשובה דאו"ת אינה ענין השייך לגוף האותיות דהחושן,
אלא הוי רק דבר המסייע,
המעורר את גילוי הנבואה של הכה"ג.
ולפ"ז נראה,
דלהרמב"ם השאלה והתשובה באו"ת של כה"ג אינו פרט מעניני כהונה שבו אלא גדר ומעלה בפני עצמו,
שיש לכה"ג עוד ענין,
שהוא רוה"ק ונבואה שבו.
אבל מזה שכתב הרמב"ם לפנ"ז 26
"עשו בבית שני אורים ותומים כדי להשלים שמונה בגדים 27
ואע"פ שלא היו נשאלין בהן",
מוכח דס"ל שהאו"ת הוי חלק מבגדי כהונה גופא 28
(ולא כדעת 160
האומרים 29
דהאו"ת אינם מבגדי כהונה אלא דהוי שם המפורש או שמות הקודש שמניחין בתוך החושן והאפוד וגם בלעדי השמות אינו חסר בבגדי כהונה 30 ),
וא"כ נמצא שהאו"ת הם חלק ופרט מענין הכהונה ובגדי כהונה 31
(היינו — שלימות הכהונה ובגדי כהונה כפי שהוא בכה"ג כשמלובש בשמונה בגדים),
שאין זה ענין של נבואה כ"א שירות ועבודה דכהונה.
ועכצ"ל שלשיטת הרמב"ם יש בגדר כהן גדול
(ובגדי כהונה שלו)
— שני 161
ענינים: א)
השירות והעבודה דכהונה גדולה,
ב)
מעלתו של כהן גדול בדרגת נבואה ורוה"ק 32 ,
שגם פרט זה
(השני),
מעלת הכה"ג בתור נביא,
הוא חלק מגדר כהונה גדולה ושייך לבגדי כהונה 33 .
וזהו תוכן שני הענינים שמצינו באו"ת: א)
אחד מבגדי כהונה,
ב)
השאלה בהם,
ענין דנבואה
(דהכה"ג).
ה.
ובזה מובן מה שממשיך הרמב"ם בהלכה בפ"ע ע"ד לבישת אפוד בד של בני הנביאים — "זה שאתה מוצא בדברי הנביאים שהכהנים היו חוגרין אפוד בד לא היו כהנים גדולים כו' אלא אפוד זה היו חוגרים אותו בני הנביאים ומי שהוא ראוי שתשרה עליו רוה"ק להודיע כי הגיע זה למעלת כה"ג שמדבר על פי האפוד והחושן ברוח הקודש" —
שי"ל כוונתו בזה: לאחרי שביאר לפנ"ז,
שענין הדיבור ע"פ רוח הקודש דאו"ת ה"ז גדר בכהן גדול ובגדי כהונה — ממשיך לבאר,
שמעין זה הוא גם בבני הנביאים,
שגם הם הגיעו למעלה זו שיכולים לדבר "ברוח הקודש",
שאין ענינו של נביא רק להודיע דברי עתידות כו' וכיו"ב לתועלת בנ"י,
אלא ככהן גדול שענינו משרת לה' 34 ,
ולכן יש גם אצלם בגד הדומה לאפוד של הכה"ג.
וי"ל שלכן מדייק הרמב"ם ומאריך "מעלת כהן גדול שמדבר על פי האפוד והחושן ברוח הקודש" — ולא כ' בקיצור
(כלשונו לפנ"ז 35 )
"מעלת כהן גדול שמדבר ברוח הקודש" 36
— לבאר,
שהדיבור ברוח הקודש אינו ענין צדדי
(ענין נוסף)
בכה"ג,
אלא שזה נוגע לגדר הכהונה שבו
(כנ"ל),
ובמילא לבגדי כהונה — "מדבר על פי האפוד והחושן ברוח הקודש"; ומזה מסתעף שגם בכל נביא
(ומי שראוי שתשרה עליו רוח הקודש)
שהוא ג"כ כעין גדר דכהן גדול,
יש בו דין לבישת אפוד,
אלא שאינו אפוד של כהן גדול רק אפוד בד 37 .
ו.
והנה ע"פ הנ"ל שחגירת אפוד בבני הנביאים היא מעין לבישת האפוד של הכה"ג,
שהיא גדר בכהונה — יש לבאר הטעם שבני הנביאים היו חוגרין אפוד בד דוקא.
דיש לומר,
שאין זה רק כדי להודיע שאין הם כהנים גדולים,
אלא
(גם)
למעליותא,
מפני שאפוד בד שלהם קשור עם בגדי בד שלובש הכה"ג ביום הכיפורים דוקא.
והביאור בזה:
אע"פ שבספר היד לכאורה לא נחית הרמב"ם לחלק בין נבואה לרוח הקודש — וכותב שתי הלשונות הן בנוגע לכהן גדול והן גבי נבואה: באורים ותומים *37
162
"רוח הקודש לובש את הכהן..
ורואה..
במראה הנבואה",
ולעיל בהל' יסודי התורה 38
"אין הנבואה חלה אלא כו' מיד רוח הקודש שורה עליו" —
מ"מ,
מצינו במורה נבוכים 39
אריכות הביאור בדרגות שונות של נבואה,
כולל החילוק בין "רוח הקודש" ל"נבואה".
ומבאר שם,
שדרגת כהן גדול הנשאל באורים ותומים נכלל ב"מדרגה הב'" שבכללות נקרא "רוח הקודש",
ומדרגה זו של נבואה היא "בעת היקיצה והשתמש החושים על מנהגיהם" 40 .
אבל בהגדרת הנביאים כתב הרמב"ם לעיל בהלכות יסודי התורה 41
"הנביאים מעלות מעלות הן..
וכולן אין רואין מראה הנבואה אלא בחלום בחזיון לילה..
וכולן כשמתנבאים אבריהן מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתונותיהם מתטרפות כו'".
הרי שגדר "נביאים" כפי שמתבאר בספר היד כולל רק נביאים ממש
(ולא מי שמדבר רק ברוח הקודש,
שזהו גם "בעת היקיצה והשתמש החושים על מנהגיהם").
ומזה מובן,
שאף שהרמב"ם כותב שבני הנביאים לובשים אפוד בד "להודיע כי הגיע זה למעלת כהן גדול שמדבר..
ברוח הקודש" — כוונתו רק בכללות
(ע"ד מ"ש בהל' יסוה"ת גבי נביאים "רוח הקודש שורה עליו"),
אבל בפרטיות הרי הם למעלה ממעלת כהן גדול המדבר ברוח הקודש.
ולכאורה חידוש גדול הוא,
אבל לכאורה בלאה"כ מוכרח לומר כן,
שהרי בנוגע לנביאים,
מבאר הרמב"ם בארוכה בהל' יסודי התורה שם 38 ,
שדרושים כו"כ תנאים והכנות — "אין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם..
בעל דעה רחבה נכונה עד מאד..
שלם בגופו..
מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם..
ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהי' לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים..
דעתו פנוי' תמיד למעלה..
להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות כו'"
(כמו שמאריך שם)
— שאין תנאים אלו במינוי כהן גדול; ומצינו רק ש"כהן גדול צריך שיהי' גדול מכל אחיו הכהנים בנוי בכח בעושר בחכמה ובמראה" 42
— שאין זה בערך כלל להתנאים הנדרשים מאדם שרוצה להגיע לדרגת הנבואה
(שזהו 43
ענין "בני הנביאים" — שמתנהגים בכל תנאים אלו ומבקשין להתנבא) 44 .
ויש לומר,
שזהו גם הטעם שהיו בני הנביאים חוגרים אפוד בד דוקא — לרמז על מעלתם לגבי כה"ג "שמדבר על פי האפוד והחושן ברוח הקודש".
כי החושן והאפוד הרי הם משמונה בגדים,
בגדי זהב; אמנם "
(אפוד)
בד" הרי הוא ע"ד "בגדי בד" של כה"ג,
בגדי לבן,
שהי' לובש בכניסתו לקדש הקדשים ביום הכפורים 45 .
163
[ולהעיר מדברי הרמב"ם בסוף הל' שמיטה ויובל,
"ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה'..
ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים" — היינו שמגיע לא רק למעלת שבט לוי או מעלת הכהנים,
אלא גם למעלת כהונה גדולה
(שזהו התואר "קדש קדשים" — הנאמר בכה"ג דוקא,
"ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים" 46 ),
ובזה גופא — מעלת כה"ג בשייכות ל"קדש קדשים",
שזוהי מעלתו ביום הכפורים בכניסתו לקודש בבגדי לבן] 47 .
אבל — מכו"כ סיפורי חלות נבואה בפועל אשר בספרי הנביאים
(ובדרז"ל שעליהם),
מובן — שלא היו אז במצב שמתארו הרמב"ם דלעיל
(חכם גדול כו' שלם בגופו כו' שלא תהי' לו מחשבה כלל כו' תמיד למעלה כו')
— וע"כ צ"ל
(אף שדוחק קצת) 48 ,
שכוונת הרמב"ם לשלימות חלות הנבואה
(וגם אז כשהי' בעצבות נפסקה
(לשעה).
ולהעיר ממאמר רז"ל 49
: כל ל"ח שנה כו').
ואכ"מ.
ז.
והנה ע"פ המבואר לעיל
(ס"ב),
שלבישת אפוד בד על ידי בני הנביאים יש בה גדר של הלכה — יש לעיין מהו הדין לעתיד לבא,
שאז יקויים היעוד 50
"אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם" — דלכאורה ע"פ הנ"ל יצטרכו הכל לחגור "אפוד בד" כ"בני הנביאים".
ולכאורה יש לומר דמכיון שיעוד זה יתקיים אצל כל ישראל,
שוב אין צורך "להודיע כי הגיע זה למעלת כהן גדול" — אבל עדיין יש מקום לשקו"ט,
כי בפשטות,
גם לעתיד לבא תהיינה כמה מעלות בענין הנבואה,
ובלשון הרמב"ם 51
"הנביאים מעלות מעלות הן..
נביא גדול מנביא"
[ע"ד המפורש בקרא 52
שגם לעתיד לבא יהיו חילוקים בין "קטנם" ל"גדולם"],
ובמילא יש לומר,
שגם אז יצטרכו לשאול מנביא 53
גדול יותר,
ויש מקום לחגירת אפוד בד.
ויהי רצון שעל ידי העסק בלימוד ההלכות הקשורות עם בגדי כהונה עד ל"אפוד בד" ד"בני הנביאים" — יראה 164
כהן בציון,
ונזכה בקרוב לקיום היעוד "אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם",
"כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" 54 .
(משיחת ט"ו תמוז תשמ"ז)