חה"ש

א.

אין שולחן ערוך בסוף פון די הלכות וועגן חג השבועות,

שרייבט דער אלטער רבי 1

: במוצאי חג השבועות אסור להתענות מעיקר הדין לפי שהי׳ יום טבוח בזמן שבהמ״ק קיים דהיינו שבו ביום היו מקריבין עולות ראי׳ שלא היו יכולין להקריב ביו״ט עצמו לפי שאין בהם שום צורך אוכל נפש ואין מחללין יום טוב בשבילם כיון שאפשר להקריבן אחר יו״ט שהעצרת יש לה תשלומין כל שבעה,

ואע״פ שזה הוא לדברי ב״ש אבל לדברי ב״ה מותר להקריבן אף ביו״ט עצמו מ״מ כיון שבדבר זה עשו ב״ה כדבריהם והרבה מישראל נהגו כמותם להקריבן אחר יו״ט ונעשה להם יום זה שהוא מוצאי יו״ט כמו יו״ט עצמו להאסר בו בהספד ותענית א״כ אף עתה משחרב בית המקדש לא הותרה ההספד והתענית בו ביום 2 .

איז ידועה די שאלה וואס מ׳פרעגט 3

: וואו איז דער מקור אז ב״ה האבן זיך אין דעם געפירט כב״ש און האבן מקריב געווען נאד יו״ט און אז "הרבה מישראל נהגו כמותם"?

אין גמרא 4

ברענגט זיך א ברייתא 5

"מעשה ומת אלכסא 6

בלוד ונכנסו כל ישראל לסופדו ולא הניחם רבי טרפון מפני שיו״ט של עצרת הי׳".

פרעגט די גמרא: ״יו״ט ס״ד״ און ענטפערט "אלא אימא מפני שיום טבוח הי׳".

און וויבאלד אז ס׳איז ניט קיין סברא 7

זאגן אז ר׳ טרפון זאל מעצמו פסק׳נען ווי ב״ש 8

און "כל ישראל" זאלן נאך מסכים זיין מיט זיין פסק,

איז דערפון מובן אז "כל ישראל" האבן פריער מעצמם זיך געפירט אין דעם כדברי ב״ש 9 .

יאע״פ אז אין דער משנה 10

רעדט זיך מפורש וועגן "עצרת שחל להיות בערב שבת ב״ש אומרים יום טבוח אחר השבת ובית הלל אומרים אין יום טבוח אחר השבת",

אז אויב עצרת איז ניט חל בשבת דארף מען ניט קיין "יום טבוח" 11 ,

ווייל מ׳קען מקריב זיין אין טאג פון יו״ט —

באווארנט דער תום׳ רי״ד 12

די שאלה: "קשה לי דא״כ ר׳ טרפון כב״ש דאי ב״ה

הא אמרו דאין לה יום טבוח דמקרבי ביו״ט".

און ער ענטפערט: ב״ה א״צ יום טבוח ..

מיהו סתמי דמילתא אין כל ישראל יכולין להספיק ולהקריב שלמי חגיגה ועולת ראי׳ ביום ראשון והרבה מקריבין ביום שני והלכך יום שני של עצרת הוא אסור בהספד ותענית מפני שהוא יום טבוח וכו׳ שעיקר הקרבתן ביום שני 13 .

ועפ״ז איז מען מבאר ומסביר דברי אדה״ז בשו״ע,

אז דאס וואס ער זאגט אז בפועל איז אסרו חג

(פון עצרת)

געווען א יום טבוח,

איז עם בהתאם

(וע״פ 14 )

דברי התוס׳ הרי״ד הנ״ל.

ב,

ס׳איז אבער כלל ניט מסתבר אז מיט די ווערטער "בדבר זה עשו ב״ה כדבריהם" איז דער אלטער רבי אויסן סברת הרי״ד

("אין כל ישראל יכולין להספיק כו׳"),

דער לשון פון אדה״ז האט ניט אין זיך אזא הסבר: און אפילו פון דעם וואס דער אלטער רבי זאגט "והרבה מישראל נהגו כמותם להקריבן אחר יו״ט" איז אויר מוכח אז ער מיינט ניט דעם ענין וואס שטייט אין תום׳ רי״ד,

ווארום דעמאלט וואלט דער אלטער רבי געזאגט

(ניט "נהגו כמותם להקריב! אחר יו״ט",

וואס איז משמע נוהג געווען מלכתחילה ווי ב״ש,

נאר)

"והרבה מישראל שלא הספיקו להקריב ביו״ט נהגו להקריבן אחר יו״ט" וכיו״ב.

ועוד ועיקר: פון דעם וואם דער אלטער רבי דערמאנט נאר "עולת ראי"׳

— "שבו ביום היו מקריבין עולות ראי"׳

(ניט ווי אין תוס׳ רי״ד וואו עם ווערט דערמאנט אויך "שלמי חגיגה"),

און איז מאריך בטעם הדבר לויט ב״ש

(וועל־ כער איז שייך נאר ביי עולת ראי׳ 15 )

"שלא היו יכולין להקריב ביו״ט עצמו לפי שאין בהם שום צורך אוכל נפש 16

ואין מחללין יו״ט בשבילם כו״׳ —

איז מוכח,

אז דאס וואס "בדבר זה עשו ב״ה כדבריהם והרבה מישראל נהגו כמותם" איז ניט מצד דעם וואם "אין כל ישראל יכולין להספיק ולהקריב"

(וואם דאס איז שייך אויך ביי שלמי חגיגה),

נאר ס׳איז פארבונדן מיט דעם טעם פון ב״ש,

וועלכער איז שייך נאר ביי עולת ראי׳.

וי״ל אז דער טעם פארוואס דער אלטער רבי נעמט ניט אן די הסברה דתום׳ הרי״ד וועגן איסור הספד ותענית במוצאי חה״ש,

איז ווייל ס׳איז שווער זאגן אז צוליב די וועלכע ״אין..

יכולין להספיק ולהקריב בו׳ ביום ראשון" זאל דער יום שני האבן דעם גדר פון יום טבוח באיסור הספד ותענית 17 ,

און פאר אלע אידן 18 .

אויר דער טעם עצמו,

אז "אין כל ישראל יכולין להספיק ולהקריב שלמי חגיגה ועולת ראי׳ ביום ראשון" איז דורש ביאור: פארוואס זאל מען אנ־ נעמען אז "אין יכולין להספיק"?

מ׳געפינט דאך אז דעם קרבן פסח,

וואם אויך אין דעם קרבן איז יעדער איינער גע־ ווען מחוייב,

האבן אלע אידן געקענט מקריב זיין אין איין טאג; און נאכמער: דעם ק"פ האט מען בע״פ געקענט מקריב זיין נאר 19

אחר חצות 20

היום,

בעת אז די עולות ראי׳ ושלמי חגיגה האט מען געקענט מקריב זיין א גאנצן טאג,

פון באר דעם תמיד של שחר 21

[ואע״פ אז דעם קרבן פסח האט ניט יעדער יחיד געבראכט,

נאר מ׳האט זיר מונה געווען אויף אים בחבורות 22

— איז דאר דער דין 23

אז אויך עולות ראי׳ ושלמי חגיגה 24

קען מען ברענגען בשותפות].

והדרא קושיא לדוכתא: וואס איז דער מקור והסברה אויר דעם וואס דער אלטער רבי זאגט 25

"כיון שבדבר זה עשו ב״ה 26

כדבריהם והרבה מישראל נהגו כמותם להקריבן אחר יו״ט" 27

(מצד דעם טעם פון ב״ש "לפי שאין בהם שום צורר אוכל נפש").

ג.

אויר בגוף דברי אדה״ז דארף מען פארשטיין:

א)

נאך דעם ווי ער זאגט "כיון שבדבר זה עשו ב״ה כדבריהם"

(פון ב״ש)

— וואס איז ער מוסיף "והרבה מישראל נהגו כמותם"?

וויבאלד אז ניט נאר ב״ש נאר אויר ב״ה האבן מקריב געווען ביום שלאחרי היו״ט — איז פשיטא אז

אלע אידן האבן זיך אזוי געפירט! אויך: וואט איז דער לשון "הרבה",

ניט "כל ישראל"?

ב)

פון אריכות דברי אדה״ז בהתחלת הסעיף "לפי שהי׳ יום טבוח בזמן שבהמ״ק קיים דהיינו שבו ביום היו מקריבין עולות ראי׳ שלא היו יכולין להקריב ביו״ט עצמו לפי שאין בהם שום צורך אוכל נפש ואין מחללין יום טוב בשבילם כיון שאפשר להקריבן אחר יו״ט שהעצרת יש לה תשלומיו כל שבעה"

— איז משמע,

אז דאם וואס "בדבר זה עשו ב״ה כדבריהם

(פון ב״ש)

והרבה מישראל נהגו כמותם" איז פארבונדן מיטן טעם פון ב״ש וואם ער ברענגט אראפ פריער,

וכנ״ל.

דארף מען פאר־ שטיין וואס איז די הסברה בזה,

ווי־ באלד אז לדברי ב״ה איזמותר להקריבן ביו״ט.

ד.

ויובן זה בהקדם הביאור אין דעם סדר הסעיפים פון דעם אלטן רבי׳נם שו״ע בסוף הלכות הנ״ל: פריער קומט דער סעיף י״ח: "אסור להתענות תענית חלום בחג השבועות כר",

דערנאך דער סעיף יט: "במוצאי חג השבועות אסור להתענות מעיקר הדין",

ולאח״ז סעיף כ: "ונוהגין במדינות אלו שלא להתענות ושלא לומר תחנון מר״ח עד ח׳ בו ועד בכלל כו"׳.

ולכאורה,

ס׳איז מובן פארוואס דער אלטער רבי האט די דינים וועגן איסור תענית וכו׳ געשטעלט צום סוף פון הל׳ חג השבועות — ווארום הסברא נותנת אז פריער 28

דארפן קומען די דינים ומנהגים חיוביים וואס מ׳דארף טאן בחג

השבועות,

און דערנאך — די ענינים ודינים וואס זיינען פארבונדן מיט איסורים וכיו״ב.

די שאלה איז אבער בנוגע דעם סדר אין די דריי סעיפים גופא 29

: מצד סדר הזמנים וואלט דאך געווען מתאים,

אז דער אלטער רבי זאל צום אלעם ערשטן אנהויבן מיטן לעצטן סעיף "ונוהגין במדינות אלו שלא להתענות ושלא לומר תחנון מר״ח עד ח׳ בו כו״׳,

און דערנאד — די דינים וועגן איסור תענית

(חלום)

בחג השבועות ובמוצאי חג השבועות 30

[ובפרט אז דער דין אין אומרים תחנון שטייט אין רמ״א

(און אין מתענין אין מג״א 31 )

אויפן ארט; משא״ב דער איסור להתענות תענית חלום בחה״ש ווערט ניט אראפגע־ בראכט אין רמ״א,

נאר אין חק יעקב

(בשם המהרי״ל 32 )].

ה.

דער ביאור בכל זה:

דאם וואם דער אלטער רבי זאגט אז "ב״ה עשו כדבריהם" פון ב״ש איז יש

לומר,

אז דער מקור דערפון איז במםכ־ תא ביצה 33

"מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עלי׳ ביו״ט חברו עליו תלמידי שמאי הזקן אמרו לו מה טיבה של בהמה זו אמר להם נקיבה היא ולזבחי שלמים הבאתי׳ ..

ואותו היום גברה ידם של ב״ש בו׳ והי׳ שם זקן אחד מתלמידי שמאי הזקן כו׳ שהי׳ יודע שהלכה כב״ה ושלח כו׳ ואותו היום גברה ידן של בית הלל וקבעו הלכה כמותן ולא הי׳ שם אדם שערער בדבר כלום".

דערנאך ברענגט די גמרא "שוב מעשה בתלמיד אחד

("לאחר המעשה הזה הי׳ מעשה בתלמיד אחד כו"׳.

רש״י)

מתלמידי ב״ה שהביא עולתו לעזרה לסמוך עלי׳ מצאו תלמיד אחד מתלמידי ב״ש אמר לו מה זו סמיכה,

א״ל מה זו שתיקה שתקו בנזיפה והלך לו".

ולכאורה: וויבאלד אז קבעו הלכה כמותן ווי ב״ה,

אז מ׳ברענגט עולות 34

און מ׳איז סומך עליהן,

איז ווי קומט עם אז לאח״ז איז געווען א מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ב״ה שהביא עולתו לעזרה כו׳ 35 ,

וואס ווייזט,

אז דאם איז געווען ניט א געוויינליכע מעשה,

נאר אן אויס־ געטיילטער פאל בתלמיד אחד — אזוי האבן דאך געדארפט טאן אלע תלמידי ב״ה,

ובכלל — גאנץ כלל ישראל

(ווארום — קבעו הלכה כב״ה)?

איז דערפון גופא מוכח,

אז אויך נאכדעם ווי קבעו הלכה כב״ה,

האבן רוב אידן 36 ,

כולל תלמידי ב״ה,

זיך געפירט ניט צו ברענגען עולתן ביו״ט 37 .

ו.

אבער דאם גופא טעמא בעי: ווי־ באלד אז קבעו הלכה כמותן איז פאר־ וואם האבן זיי ניט געבראכט עולתן ביו״ט כדברי ב״ה,

ובפרט אז די הלכה וועגן ברענגען עולות ראי׳ ביו״ט,

איז ניט בלויז א היתר צו מקריב זיין עולות ראי׳ ביו״ט,

נאר דעמאלט איז "עיקר מצותן" 38 .

ולכן 'לערנט דער אלטער רבי אז די מעשה הנ״ל אין גמרא ביצה איז בהתאם מיט דעם וואם די גמרא דערציילט אין חגיגה אז ר׳ טרפון האט ניט געלאזט מספיד זיין דעם טאג וואס נאך שבועות ווייל ס׳איז יום טבוח.

ד.

ה.

דאס וואס מ׳האט ניט מקריב געווען עולות ראי׳ ביו״ט עצמו,

איז ווייל אזוי האט מען זיך

געפירט בשייכות צו עצרת — חג השבועות — וואס דעמאלט איז געווען יום טבוח נאך שבועות

[און פון דעם איז נסתעף געווארן בחה״פ ובחה״ם אז מ׳האט ניט מדייק געווען להקריב ביו״ט הראשון].

די הסברה בזה:

מעיקר הדין האלטן טאקע ב״ה אז עולות ראי׳ איז זמנם און עיקר מצותן אין טאג פון יום טוב גופא,

ווי מ׳לערנט דאם אפ 39

פון פסוק 40

,

וחגותם אותו חג לה״׳ — "כל דלה׳",

און צוליבן טעם "שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקן" 41 .

אבער בעצרת,

וואס "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם״ — "שישמח בו במאכל ומשתה" 42 ,

האבן זיך ב״ה געפירט כדברי ב״ש און האבן דאן ניט מקריב געווען די עולות ראי׳.

והטעם: אע״פ אז מצד דער סברא "שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקן" איז דא א "צורך קצת" 43

אין הקרבת עולות ראי׳ ביו״ט,

ובמילא איז דאס בכלל ״שמחת יו״ט״ 44

— אבער מצד דעם גודל הענין פון "יום שניתנה בו תורה" שבעצרת,

וואם פאדערט "שישמח בו במאכל ומשתה להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו" 45 ,

האבן ב״ה זיך משתדל גע־ ווען אז די עיקרי הקרבנות ביום זה זאלן זיין נאר די וואם אין זיי איז נראה ניט נאר "קצת צורך",

נאר "צורך גמור",

א שמחה "כמאכל ומשתה".

ז.

ע״פ הנ״ל איז מובן וואם דער אלטער רבי א)

ברענגט

(באריכות)

בתחלת הסעיף דעם טעם פון ב״ש "שלא היו יכולין להקריב ביו״ט עצמו לפי שאין בהם שום צורך אוכל נפש וכו"׳ אע״פ אז דאם איז כלל ניט מתאים מיט דעת ב״ה.

ב)

דערמאנט נאר עולות ראי׳,

ניט ווי אין תום׳ רי״ד

(ועד״ז אין לבוש)

וואו עס ווערן אויר דערמאנט "שלמי חגיגה".

ג)

איז מוסיף "הרבה מישראל נהגו כמותם להקריבן אחר יו״ט״ —

מיט דעם איז דער אלטער רבי מדגיש,

אז כאטש לדעת ב״ה איז "מותר להקריבן

(אף)

ביו״ט",

איז אבער "עשו כדבריהם" און

(ניט צוליב דעם וואם לא הספיקו להקריב עולת ראי׳

(ושלמי חגיגה)

ביו״ט עצמו,

אדער מצד א חומרא שהחמירו ע״ע כדעת ב״ש

(ווי מען געפינט במק״א 46 )

— נאר)

מצד דעם טעם פון ב״ש "שאין בהם שום צורך אוכל נפש״; דערפאר — "הרבה מישראל נהגו כמותם להקריבן אחר יו״ט".

און דער אלטער רבי איז דאם נאך מער מטעים דערמיט וואם ער שטעלט די סעיפים בנוגע איסור תענית ניט לפי סדר זמנם

(שהוא מר״ח עד ח׳ בו,

דער־ נאך דעם איסור תענית חלום בשבועות און לאח״ז איסור תענית במוצאי חה״ש),

נאר ער זאגט דעם מנהג שלא להתענות מר״ח ועד ח׳ בו נאך דעם איסור התענית בחה״ש ומוצאי חה״ש

— בכדי להדגיש אז דאס וואם דער איסור תענית במוצאי חה״ש קומט נאך דעם סעיף וועגן איסור תענית חלום בשבועות,

איז ניט

(נאר)

מצד דעם סדר

הזמנים,

נאר בהמשך לתוכנו פון פריערדיקן סעיף:

דערמיט וואם ,

אסור להתענות תענית חלום בחג השבועות לפי שהוא יום שניתנה בו התורה וצריך לאכול ולשמוח בו להראות שנוח ומקובל לישראל יום שניתנה בו התורה לפיכך אינו דומה לשאר יו״ט ושבתות שמותר להתענות בהם תענית חלום״ — איז מוסבר וואם "במוצאי חג השבועות אסור להתענות מעיקר הדין לפי שהי׳ יום טבוח בזמן שבהמ״ק קיים דהיינו שבו ביום היו מקריבין עולות ראי׳ כו׳",

ווי דער אל־ טער רבי איז מבאר גלייך דעם טעם פון ב״ש

(אבער ניט ברענגענדיק גלײך אז דאס זאגן ב״ש),

ווארום דער גדר איז אויך לויט ב״ה

(כאטש ניט בתור איסור),

וכנ״ל 47 .

[ועפ״ז יומתק דער לשון פון דעם אלטן רבי׳ן דא "הרבה מישראל נהגו כמותם״ — דלכאורה,

וויבאלד אז "בדבר זה עשו ב״ה כדבריהם" איז דאך לכאורה "כל ישראל" האבן זיך אזוי גע־ פירט — ווארום

(דא איז ניט נוגע דאם וואם די אידן האבן זיך אזוי געפירט בפועל

(ווי לויט דעם תוס׳ רי״ד),

נאר דער טעם — ויתכן אז ביי אנדערע פון זיי איז דאס געווען דערפאר וואם ביי זיי האט געפעלט זריזות וכיו״ב,

נאר)

די ראי׳ איז פון דעם וואם ״הרבה״

(עכ״פ)

״נהגו כמותם להקריבן אחר יו״ט״ —

מפני דעם טעם שבדבר,

השייך ל״יום שניתנה בו תורה",

כנ״ל 48 ].

ח.

ויש לומר,

אז דער אלטער רבי לערנט דאס ארויס אויך פון דער ברייתא ר״ט גופא: "לא הניחם ר״ט

(לסופדו)

מפני שיום טוב של עצרת הי"׳ און די גמרא פרעגט "יו״ט ס״ד אי ביו״ט מי קאתי אלא אימא מפני שיום טבוח הי"׳.

ולכאורה ווי קומט עס אז די גמרא

(ברייתא)

זאל לכתחילה אזוי משנה זיין דעם לשון צו זאגן "יום טוב של עצרת" אנשטאט "יום טבוח"?

נאר פון דעם איז פארשטאנדיק אז דאס איז דער תוכן פון דעם ערשטן לשון: דאם איז טאקע ניט יום העצרת עצמו,

נאר לאחרי העצרת,

אבער לאידך האט ער אין זיר אן עיקר פון "יו״ט של עצרת",

זייענדיק דער "יום טבוח" פון די קרבנות "יו״ט של עצרת".

לויטן פירוש פון תוס׳ רי״ד אבער,

איז דער "יום טבוח" פון עצרת ניט עיקר

(קרבנות של)

יו״ט של עצרת,

נאר בלויז א המשך און נאר בא א טייל,

און נאר די וועלכע ״אין..

יכולין להספיק" בפועל,

ומהאי טעמא איז אויך ניט גלאטיק וואם אויף דעם טאג איז חל דער נאמען

(גדר)

פון "יום טבוח"

(און איז משו״ז אסור בהספד ותענית

(ביז אז דאם איז אזוי אויך בזמן הזה לאחרי החורבן ווען מ׳איז ניט מקריב קרבנות)),

וויבאלד אז דער יום גופא איז ניט יום טבוח —

[ס׳איז נאר ע״ד ווי אסרו חג,

בלשון הירושלמי 49

״ברי׳ דמועדא״ — ״בן המועד" 50 ,

אלם א תולדה ותוצאה פון אי

יכולת להקריב כל הקרבנות בחג עצמו 51 ].

משא״כ לפי פירושו פון אלמן רבי׳ן — היות אז עצרת איז "יום שניתנה בו התורה וצריך לאכול ולשמוח בו כו׳",

ולכן האט מען א טייל קרבנות פון עצרת מקריב געווען אין א יום,

וועלכער

(בל׳ פון דעם אלטן רבי׳ן "עשו ב״ה כדבריהם והרבה מישראל נהגו כמותם ..)

נעשה להם יום זה שהוא מוצאי יו״ט כמו יו״ט עצמו",

החיוב ממש פון די קר־

בנות 52

איז ב״יום טבוח" 53

און דערפאר ווערט ער אסור בהספד ותענית.

און לויט דעם איז מובן,

אז ״א״כ אף עוזה משחרב בית המקדש לא הותרה ההספד והתענית בו ביום",

היות אז דער טאג "נעשה כו׳ כמו יו״ט עצמו",

כנ״ל.

ט.

ע״פ כל הנ״ל קומט אויס,

אז דער חילוק צווישן דעם אלטן רבי׳ן מיטן תום׳ רי״ד איז אין צוויי פרטים: א)

יום טבוח איז פארבונדן מיט דעם יו״ט פון עצרת גופא אלס "יום שניתנה בו התורה",

ב)

ס׳איז ניט מצד ההכרח ואי יכולת

(ווי לויטן תום׳ רי״ד — ווייל "אין כל ישראל יכולין להספיק ולהקריב")

נאר ס׳איז אויפגעטאן געווארן מצד עשיית והנהגת ישראל — "עשו ב״ה כדבריהם והרבה מישראל נהגו כמותם" און דערפאר "נעשה להם יום זה כו׳ כמו יו״ט עצמו".

ויש לומר,

אז די צוויי פרטים זיינען קשור זל״ז מצד תוכנם הפנימי:

אין תורה איז פאראן דער ענין פון מתן תורה — ווי דאס איז מצד נותן התורה — הקב״ה,

און קבלת התורה — ווי דאס איז מצד המקבל,

בני ישראל.

און דאם זאגט דער אלטער רבי בשולחנו,

אז דאס וואם "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם״ — איז דאס "להראות שנוח ומקובל לישראל יום שניתנה בו התורה",

ד.

ה.

אויף צו ארוים־ ברענגען דעם גדר התורה ווי דאס איז מצד המקבל,

מצד אידן 54 .

און דעריבער קומט דאם אזוי ארויס בנוגע דעם יום וואס מ׳איז מקריב די קרבנות פון חג השבועות,

יום טבוח,

אז דער חלות שם "יום טבוח" אויף דעם

טאג — איז ניט מצד ההכרח,

וואם לא הספיקו להקריב די קרבנות ביום חה״ש ובמילא ווערט דאם "ברי׳ דמועדא",

א תוצאה פון יו״ט — נאר מצד הנהגת ישראל,

כנ״ל,

אז מצד זייער הנהגה אין דער שמחה ויוקר התורה "להראות שנוח ומקובל לישראל״,

האבן זיי אויפגעטאן און מוסיף געווען

(אויך)

אין זמן 55 ,

אז מוצאי יו״ט איז "נעשה להם יום זה ..

כמו יו״ט עצמו" 56 .

(משיחות יום ב׳ דחה"ש תשט״ז,

תשכ״ג ותשל"ו)