א.
בשייכות מיטן ענין פון פקוח נפש שטייט אין גמרא 1
: "מנין לפקוח נפש שדוחה את השבת",
און די גמרא ברענגט כו״כ לימודים,
און פירט אויס 2
אז דער לימוד אויף וועלכן ס׳איז ניטא קיין פירכא איז — פון פסוק
(שבפרשתנו 3 )
"ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם״ — "וחי בהם ולא שימות בהם".
איז לכאורה תמוה 4
: עס איז א כלל בכל התורה כולה אז "אין 5
לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכת דמים".
איז פארוואס דארף מען האבן א באזונדער לימוד פון "וחי בהם" אז פקוח נפש איז דוחה שבת"?
נאך מער: בנוגע דעם דין פון "יעבור ואל יהרג" 6
ברענגט זיך בכו״כ מקומות 7
אז עס ווערט אפגעלערנט 8
פון דעם זעלבן פסוק "וחי בהם ולא שימות בהם".
איז דערפון מובן,
אז דאס וואס די גמרא ברענגט דעם לימוד במיוחד בנוגע צו שבת,
איז דאס ניט דער זעלבער ענין
(וואס שטייט בכמה מקומות)
נאר א באזונדער ענין 9 ,
וועלכער איז שייך צו שבת דוקא — איז ניט מובן:
(א)
וואס איז דער דיוק וענין מיוחד פון "וחי בהם" בא שבת?
(ב)
ועיקר: דער פסוק "ושמרתם גו׳ וחי בהם" רעדט דאך וועגן מצוות בכלל און ניט וועגן שבת במיוחד?
עד״ז דארף מען פארשטיין אין רמב״ם,
וואס אויך ער ברענגט דעם לימוד צוויי מאל: פריער אין הל׳ יסודי התורה" 10
זאגט ער: כיצד כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו יעבור ואל יהרג שנאמר במצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם,
וחי בהם ולא שימות בהם,
ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו: און דערנאך אין הל׳ שבת 11
זאגט ער נאכאמאל: ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם 12 .
איז ניט פארשטאנדיק
(ע״ד הנ״ל בגמרא),
פארוואס דארף ער ברענגען דעם זעלבן לימוד צוויי מאל 13 ?
ב.
לכאורה יש לומר: אין הל׳ שבת 14
איז דער רמב״ם מוסיף "הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם".
אבער אין הל׳ יסודי התורה — לגבי אלע
(אנדערע)
מצוות,
זאגט ער דאס ניט 15
.
איז פון דעם פארשטאנדיק,
אז דאס איז שייך,
נוגע נאר לגבי דעם וואס פקו״נ דוחה שבת.
און ווי דער רמב״ם איז ממשיך בנוגע לשבת: ואלו 16
האפיקורוסים 17
שאומרים שזה חילול שבת ואסור עליהן הכתוב אומר 18
וגם 19
אני נתתי להם 19
חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם.
וואס י״ל די הסברה בזה: דאס וואס בא כל המצות איז "אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש" און "יעבור ואל יהרג" — איז א דין מיוחד בפ״ע,
ד.
ה.
ס׳איז ניט דער פירוש אז במקום סכנת נפשות איז ניטא דער חיוב לקיים המצוה — דער חיוב בלייבט,
עס איז נאר אז פקו״נ איז דוחה דעם חיוב;
משא״כ בא שבת זאגט דער רמב״ם 20
"שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להן",
ד.
ה.
ניט אז פקו״נ איז דוחה דעם איסור מלאכה בשבת,
נאר עס מאכט דעם שבת "כחול",
לגבי חולה שיש בו סכנה איז מלכתחילה ניטא
(בנוגע די "דברים שהוא צריך להן")
דער שבת 21 .
[און ווי דער מגיד משנה 22
איז מבאר דעת הרמב״ם אז דאס וואס מ׳זאגט ביי שבת "וכל שאפשר לשנות משנין" אין דער מלאכה וואס מ׳טוט פארן חולה — איז לגבי א חולה שיש בו סכנה ניט געזאגט געווארן,
ווייל לגבי א חולה שיש בו סכנה "הרי הוא כחול לכל הדברים" 23 ,
און מ׳איז "מחלל לכל צרכיו אע״פ שאין במניעת דבר שעושין לו" א סכנה 24 ].
און דעריבער זאגט דער רמב״ם נאכאמאל
(בנוגע לשבת)
דעם לימוד "וחי בהם ולא שימות בהם",
און איז אויך מוסיף "הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם" צו זאגן,
אז בנוגע סכנת נפשות איז די משפטי התורה
(באיסורי שבת)
מלכתחילה ניט געזאגט געווארן
(ניט ווי אנדערע איסורים וועלכע מ׳איז דוחה).
און דערפאר איז דער רמב״ם ממשיך "ואלו האפיקורוסים שאומרים שזה חילול שבת ואסור עליהן הכתוב אומר ..
חוקים לא טובים כו׳".
דערמיט איז ער מדגיש אז די חוקים
(חילול שבת)
ווערן לא טוב.
בסגנון אחר: בא שאר המצות איז דאס בגדר דחוי׳,
פקו״נ איז דוחה דעם איסור,
משא״כ בא שבת איז — הותרה 25
: דער איסור איז מלכתחילה ניט געזאגט געווארן 26
לגבי חולה שיש בו סכנה,
"הרי הוא כחול" 27 .
ג.
ולכאורה יש לומר אז דאס איז אויך דער טעם לשינויי הלשונות ברמב״ם:
אין הל׳ יסוה״ת בנוגע צו כל המצות ברענגט ער דעם לימוד "שנאמר במצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם
(און ער חזר׳ט איבער)
וחי בהם ולא שימות בהם״; משא״כ אין הל׳ שבת זאגט ער "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם" און חזר׳ט ניט איבער די ווערטער "וחי בהם" 28 .
והביאור:
בכל המצות איז דאס א לימוד מיוחד פון פסוק,
מען לערנט אפ פון פסוק א באזונדערן דין,
אז מצוות זיינען ניט דוחה דעם נפש פון א אידן,
נאר פארקערט,
פקוח נפש איז דוחה די מצוות;
משא״כ בנוגע לשבת איז דער פירוש פון "וחי בהם ולא כו'"
(לויטן רמב״ם)
— ניט אז מען לערנט אפ א באזונדערן דין
(פקוח נפש דוחה שבת),
נאר דער "ולא שימות בהם" איז דער המשך הביאור פון פסוק: משפטי התורה זיינען געזאגט געווארן נאר ווען "וחי בהם",
אויב אבער עס קען ברענגען "שימות בהם״ — איז דער איסור מלכתחילה ניטא.
ד.
ע״פ הנ״ל,
וואלט מען לכאורה אויך געקענט מבאר זיין לשון רש״י
(אין ש״ס)
וואו ער ברענגט דעם לימוד פון ״וחי בהם״ — אז פקו״נ איז דוחה אלע מצוות,
זאגט ער דעם לשון 29
"טעמו של דבר לפי שחביבה נפשן של ישראל לפני המקום יותר מן המצות אמר הקב״ה תבטל המצוה ויחי' זה"; אבער ביי דעם לימוד פון "וחי בהם" לגבי שבת
(אז פקו״נ איז דוחה שבת אויך במקום ספק) 30
איז לשון רש״י 31
: "אשר יעשה האדם המצות שיחי׳ בהם ודאי ולא שיבא בעשייתה לידי ספק מיתה,
אלמא מחללין על הספק".
ד.
ה.
בא כל המצות זאגט מען אז מצד חביבות פון אידן איז "תבטל המצוה ויחי׳ זה״; משא״כ בנוגע לשבת איז דאס ניט א ביטול המצוה,
נאר א פרט אין עשיית המצות — די עשי׳ איז געזאגט געווארן "שיחי׳ בהם ודאי ולא שיבא בעשייתה לידי ספק מיתה" 32 .
ה.
דער ביאור הנ״ל איז אבער ניט אינגאנצן מספיק 33
:
דער רמב״ם זאגט אין הל׳ שבת
(כנ״ל)
"הא למדת שאין משפטי התורה כו"׳,
ד.
ה.
ער רעדט וועגן מצוות בכלל,
וכפשטות הכתוב "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם״ — איז פארוואס זאגט ער דאס ניט אין הל׳ יסוה״ת בנוגע לכל המצוות?
קומט דערפון אויס,
אז כאטש דער לימוד
("הא למדת")
איז בנוגע אלע "משפטי התורה",
איז דאס בעיקר מודגש בא שבת,
און דעריבער זאגט דאס דער רמב״ם נאר אין הל׳ שבת,
און איז דארט אויך מוסיף די שלילה "ואלו האפיקורוסים שאומרים שזה חילול שבת ואסור עליהן כו"׳,
כדלקמן.
ו.
וועט מען דאס פארשטיין בהקדים וואס דער לימוד פון "וחי בהם ולא שימות בהם" ברענגט דער רמב״ם בשבת ניט אויף דעם כלל הענין אז פקו״נ דוחה את השבת,
נאר אויף דעם וואס "אסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה" 34 ,
ולכאורה: אין גמרא איז דער לימוד אויף דעם כלל הענין אז פקו״נ איז דוחה שבת
(אויך במקום ספק) 35 ?
מפרשים 36
זאגן אז דער מקור פון דעם דין הנ״ל
(דאסור להתמהמה)
ברמב״ם איז פון א צווייטער גמרא 37
: הזריז ה״ז משובח והשואל ה״ז שופך דמים 38
.
דער רמב״ם זאגט אבער ניט דעם לשון
(אדער בדומה לזה)
ווי עס ווערט געבראכט אין שו״ע 39
(א לשון עד״ז — "והמקדים להציל הנפש ה״ז משובח״ — זאגט דער רמב״ם ערשט אין א ווייטערדיקער הלכה 40 ),
נאר בלשון של אסור,
"אסור להתמהמה כו׳".
וצריך ביאור: פארוואס איז דער רמב״ם משנה פון לשון הגמרא?
ז.
ויש לומר,
אז מיט דעם שינוי מיינט דער רמב״ם ארויסברענגען די הגדרה אין פקו״נ דוחה שבת: דער לשון "הנשאל ה״ז מגונה והשואל ה״ז שופך דמים״ אז ער ״הזריז ה״ז משובח״ — ברענגט נאר ארויס,
אז דאס איז א מעלה מצד דעם ענין ומצוה פון פקו״נ; משא״כ דער לשון
(ווי דער רמב״ם איז משנה)
"אסור להתמהמה בחילול שבת לחולה" ברענגט ארויס אז דאס איז אן איסור
(אויך)
מצד הלכות שבת.
און אויף דעם ברענגט דער רמב״ם "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם" — ווייל דערפון לערנט מען עס אפ.
והביאור בזה: נוסף אויף דעם לימוד פון "וחי בהם"
(וואס האט ניט קיין פירכא)
כנ״ל — זיינען דא נאך לימודים אין גמרא 41 ,
ומהם 42
— וואס ברענגט זיך 43
אויך להלכה 44
— פון "ושמרו בנ״י את השבת"* 44 ,
אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.
און פון די נפקא מינה׳ס צווישן די צוויי לימודים
[נוסף ע״ז וואם: א)
דער לימוד פון ״ושמרו ..
חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה",
איז א דין פרטי בנוגע צו שבת,
משא״כ "וחי בהם" איז
(אויך,
כנ״ל)
נוגע לכל המצוות.
ב)
מצד דעם לימוד פון ושמרו קומט אויס,
אז די סיבה איז צוליב שבת אליין — "כדי שישמור שבתות הרבה"
(ובלשון רש״י 45
: כדי לעשות שבתות אחרות יזהרו בשבת זו בקיום שמירת שבתות הרבה) 46
,
משא״כ מצד וחי בהם איז דאס ניט צוליב דעם קיום המצוות פון דעם אידן,
נאר צוליב דער הצלת נפש מישראל* 46 ]
איז אויך א חילוק אין דעם גדר החילול: מצד חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה — כולל ווי דער אור החיים 47
זאגט "וללמדך שאין זה חילול אדרבה זה קרוי שמירת שבת"
(אבער דאס וואס "קרוי שמירת שבת" איז דערפאר וואס דער חילול איז צוליב דער מצוה פון שבת,
שמירת שבתות הרבה),
איז די ״מעשה״ בשבת זו — א פעולה פון חילול שבת,
נאר אזא חילול אין וועלכן מ׳איז מחוייב מצד מצות שבת בכלל 48
— "שבתות הרבה" 49
;
משא״כ מצד "וחי בהם ולא שימות בהם" איז: א)
ער רעדט וועגן קיום המצות בכלל,
ב)
דער לימוד איז
(ניט בנוגע מעשה החילול,
נאר)
בנוגע קיום המצות — דאס איז א פרט אין קיום המצות,
ובנדו״ד — קיום מצוה פון שמירת שבת.
ד.
ה.
חילול שבת במקום סכנת נפשות,
איז ניט נאר אז דאס איז ניט חילול שבת,
נאר די עשי׳ איז קרוי שמירת שבת,
די עצם מעשה החילול צוליב פקו״נ — איז ענינה שמירת 50
שבת 51 .
ח.
די הסברה בזה:
בא שבת שטייט 52
את שבתותי תשמרו כי אות הוא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה׳ מקדשכם,
אין רש״י טייטשט 52
"אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה" 53 .
און וויבאלד אז תוכן מצות שביתת שבת איז ״אות היא ביני וביניכם — שבחרתי בכם",
איז בשעת א איד שטייט במצב פון סכנת נפשות,
פעלט אין דעם עצם ענין פון שבת,
און במילא,
בשעת מ׳איז מחלל שבת צוליב פקו״נ,
איז ניט נאר וואס מ׳איז מקיים א מצוה פון פקו״נ,
נאר מ׳איז דערביי מקיים
(אן ענין עקרי פון)
שמירת שבת — דעם אות היא ביני וביניכם.
דער "אות" ווערט ניט נאר דורכן נפעל — דערמיט וואט מ׳האט מציל געווען א נפש מישראל
(דורך וועמען עס ווערט די מציאות פון אות דשבת),
נאר נאכמער — דער עצם מעשה החילול ברענגט ארויס דעם אות "ביני וביניכם": בשעת מ׳איז מציל א נפש מישראל וואס שטייט בסכנה בשבת,
איז דורך דעם חילול שבת להצלתו איז מען מקיים,
שטארקט מען דעם אות ביני וביניכם — אז דער אויבערשטער איז בוחר אין אידן.
שבת הייסט,
אז מ׳דארף טאן די פעולה
(פון חילול שבת)
צוליב איר,
צוליב ״אות היא״
(מיט וביניכם — נפש פון א אידן).
און דעם ענין לערנט מען אפ פון "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם" וואס רעדט וועגן מצוות בכלל — ווייל דער ענין הנ״ל איז באמת אין אלע מצוות.
און ניט נאר ווי דער לשון החינוך 54
"לפי שסבת עשיית המצוה הוא האדם וקיום הסבה הוא קיום הכל"
(וואס דערפאר "דוחין הכל מפני הצלת נפשות וכל הזריז לחלל שבת ה״ז משובח" 55 ),
נאר אויך ומטעם החינוך עצמו — ווייל אלע מצות איז סיבתן "הוא האדם" און אלע זיי זיינען בתוכנם אן אות צווישן דעם אויבערשטן מיט אידן,
אז הקב״ה בחר בהם;
במיוחד ובמפורש אבער,
אלס א תוכן מיוחד פון דער מצוה — שטייט דאס בשבת דוקא.
און דעריבער איז אויך דער לימוד פון "וחי בהם",
א לימוד מיוחד בא שבת — פקו״נ דוחה שבת.
ט.
עפ״ז איז אויך מובן וואס דער רמב״ם זאגט
(לגבי דעם לימוד מיוחד הנ״ל בנוגע לשבת)
"ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם",
און לערנט דערפון אפ בנוגע אלע משפטי התורה — "הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם":
דערמיט מיינט ער אפלערנען אויך לגבי אלע משפטי התורה,
אז ניט דער פירוש איז אז במקום סכנה זיינען די מצות ניט געזאגט געווארן,
אז מ׳איז אין זיי דעמאלט ניט מחוייב,
נאר דער פירוש איז — אז די "משפטי התורה" 56
גופא זאגן,
אז במקום סכנה איז משפטי התורה צו מציל זיין דעם נפש
(ווייל אלע משפטי התורה בכלל זיינען "רחמים וחסד ושלום בעולם" 57 ).
אבער דער רמב״ם זאגט עס לגבי שבת און מ׳לערנט עס אפ פון שבת,
ווייל בגלוי ומודגש איז דאס בשבת,
כנ״ל.
וע״פ הנ״ל וועט אויך ווערן פארענטפערט קושית המפרשים 58 ,
דלכאורה: דער פסוק "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" רעדט דאך וועגן דעם אדם עצמו.
איז בשלמא דאס וואס מ׳לערנט דערפון אפ אז
(בכל המצוות)
"יעבור ואל יהרג",
ועד״ז אז א חולה שיש בו סכנה מעג ער בעצמו מחלל שבת זיין,
איז מובן; פון וואנעט ווייס מען אבער אז דאס גייט אויך לגבי אנדערע אידן,
אז זיי זיינען מצווה מחלל שבת זיין אויף ראטעווען א
(צווייטן)
אידן 59 ?
וע״פ הנ״ל מובן: מיט דער עצם הצלה פון דעם אידן,
איז וועלכער איד זאל עס נאר טאן — איז ער דערמיט מקיים דעם אות צווישן דעם אויבערשטן מיט אידן.
יו״ד.
ע״פ כל הנ״ל יש לבאר אויך די שייכות דערפון צו שבת פאר פסח,
שבת הגדול
(וואס בשנה זו
(תשד״מ)
איז ער חל בשבת דפרשתנו — פ׳ אחרי)
:
דער טעם וואס דער שבת ווערט אנגערופן "שבת הגדול" בריינגט דער אלטער רבי אין שו״ע 60 ,
וז״ל: שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול לפי שנעשה בו נס גדול שפסח מצרים הי׳ מקחו מבעשור לחדש ..
ואותו היום שבת הי׳ ..
וכשלקחו ישראל פסחיהם באותו שבת נתקבצו בכורי מצרים אצל ישראל ושאלום למה זה הם עושין כך אמרו להם זבח פסח הוא לה׳ שיהרוג בכורי מצרים הלכו בכוריהם אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש מהם שישלחו את ישראל ולא רצו ועשו הבכורות עמהם מלחמה והרגו הרבה מהם ..
וקבעו נס זה לזכרון לדורות בשבת וקראוהו שבת הגדול.
ד.
ה.
די עשיית מלאכות 61
(בשייכות מיט "מקחו מבעשור לחודש" שהי׳ בשבת)
פון אידן אין יענעם שבת,
וועלכע האט געבראכט זייער אמירה צו די בכורי מצרים "זבח פסח הוא לה׳ שיהרוג בכורי מצרים״ — האט דאס גופא אויפגעטאן,
אז ניט נאר האט מען די אידן ניט אנגערירט 62 ,
נאר נאכמער: די בכורי מצרים זיינען געגאנגען מאנען ״שישלחו את ישראל״,
ביז — אז "הרגו הרבה מהם",
פון "אבותיהם".
ויש לומר אז
(אויך)
דעריבער ווערט דער שבת אנגערופן ״שבת הגדול״ — דא איז געווען אן ענין פון גדלות אין שבת: מצד דער הצלה
(ובאופן של נס)
פון אידן,
ווערט א גדלות אין שבת,
וועלכע איז אן אות ״ביני וביניכם״ — אז דער אויבערשטער האט אין זיי
(אידן)
בוחר געווען.
(משיחת ש״פ מצורע וש״פ קדושים תשמ״א)