א.
שבת פאר פורים לייענט מען פרשת זכור 1
— " לסמוך מחיית עמלק למחיית המן" 2 .
די סמיכות הכי קרובה וואס קען זיין 3
פון שבת פ׳ זכור 4
מיט
פורים איז
(ווי די קביעות שנה זו)
— וועו י״ד אדר
(פורים)
איז ביום א׳,
וואס דעמאלט קומט אויס,
אז די "עשי׳"
(פורים)
קומט תיכף נאך דער "זכירה" 5 .
דער ענין פון זכירת מלחמת עמלק 6
שטייט כמה פעמים אין תנ״ך,
ווי די גמרא 7
לערנט אפ פון פסוק 8
"כתב זאת זכרון בספר — כתב זאת מה שכתוב כאן
(אין פ׳ בשלח)
ובמשנה תורה
(אין פ׳ תצא 9 ),
זכרון מה שכתוב בנביאים
(אין ספר שמואל 10 ),
בספר מה שכתוב במגילה״ — די מגילה איז אויך אן ענין פון זכירת מחיית עמלק" 11 .
[ולפ״ז קומט צו אן עילוי בקביעות שנה זו — אז מען לייענט
(בלי הפסק זמן)
נאכאנאנד — אלע ערטער אין תורה שבכתב וואו עס ווערט גערעדט וועגן מחיית עמלק: ביום הש״ק לייענט מען פרשת זכור "במשנה תורה" און אויך די הפטורה "מה שכתוב בנביאים"
(אין שמואל) 12 ,
און תיכף לאח״ז — במוצאי שבת 13 ,
לייענט מען "מה שכתוב במגילה" ,
ולמחרתו לייענט מען
(אויך)
"מה שכתוב כאן"
(פ׳ ויבא עמלק) 14 ].
די מעלה בכלל בזה איז ניט נאר וואס מ׳איז מזכיר מחיית עמלק כמה פעמים בתורה,
נאר אין דעם וואס עם איז פאראן אין אלע חלקי התורה,
ובלשון הירושלמי 15
— עס איז "כתובה בתורה ובנביאים ובכתובים"
(און ווי מען גע־ פינט בכמה ענינים וואס די גמרא איז מדגיש וועגן זיי "דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים" 16 ).
וואס דאס ברענגט נאכמער ארויס ווי מלחמת עמלק איז אן ענין הכי כללי,
ביז אז דאס איז נוגע אין יעדער חלק
(מדריגה)
פון תורה.
ע"ד ווי אין זמן,
זאגט מען בנוגע צו מלחמת עמלק — "מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור" 17 ,
אזוי איז דאס אויך בנוגע
לתורה,
אז מלחמת עמלק איז מפורש אין אלע חלקי התורה 18 .
עפ״ז יובן וואס אין בבלי איז ער נאכ-מער מפרט 19
און איז מוסיף "מה שכתוב כאן ובמשנה תורה " — ווייל אין תורה גופא,
איז משנה תורה א סוג בפ״ע,
ווי די גמרא 20
איז מחלק אז די ד׳ ספרים הראשונים איז "משה מפי הגבורה אמרן" און משנה תורה "משה מפי עצמו אמרן",
"וברוח הקודש" 21 .
ב.
ויש לומר,
אז לשיטת הבבלי קומט דא צו נאך אן עילוי,
ובהקדים הדיוק אין לשון הבבלי: "כתוב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה" זכרון מה שכתוב בנביאים,
בספר מה שכתוב במגילה " — דלכאורה,
בהמשך צום לשון "מה שכתוב בנביאים " האט ער גע־ דארפט זאגן "בספר מה שכתוב בכתובים" 22 ?
נאך מער: אין ירושלמי שטייט טאקע,
כנ״ל "ומצאו אותה כתובה בתורה ובנביאים ובכתובים..
זאת תורה..
זכרון אלו הנביאים..
בספר אלו הכתובים "!
וי״ל אז דערמיט ווערט ארויס־ געבראכט אין בבלי,
אז דער עילוי שבזה
איז ניט נאר וואט עם שטייט אין אלע חלקי התורה,
נאר אויך אין דעם וואס אין יעדן חלק קומט צו א תוקף וחומר מיוחד.
און דערפאר איז ער משנה אין בבלי און זאגט
(ניט "בכתובים",
נאר)
"בספר מה שכתוב במגילה ": דהנה בנוגע צו "נביאים" איז מובן דער תוקף וואס קומט צו לגבי "תורה".
כאטש תורה איז למעלה מנבואה ונביאים 23
— איז אבער פאראן א חומר אין דברי נביאים,
וואס העובר על דברי הנביא חייב מיתה,
משא״כ העובר על דברי תורה
[ואע״פ אז דער עונש פון עובר על דברי הנביא איז דוקא אויב שמע מפי הנבואה ובעת הנבואה 24 ,
איז אבער דאס גופא א הוכחה,
אז עס איז דא א תוקף אין דברי נביאים בכלל,
אפילו אויך ווען ס׳איז נאר " כתוב בנביאים"
(און ס׳איז בפועל ניט פארבונדן מיטן עונש הנ״ל)].
אבער דורך דעם וואס "כתובה..
בכתובים" קומט לכאורה ניט צו קיין חומר.
זאגט דעריבער דער בבלי "בספר מה שכתוב במגילה ",
כדלקמן.
ג.
וועט מען דאס פארשטיין ע״פ הביאור אין גמרא דארט אין מגילה 7 ,
וז״ל: "שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות 25
שלחו לה הלא כתבתי לך שלישים 26
שלישים ולא רבעים
("בשלשה מקומות יש לנו להזכיר מלחמת עמלק
בספר ואלה שמות ובמשנה תורה ובספר שמואל,
וזהו שאמר שלמה בדבר ששי־ לשתו אי אתה רשאי לרבעו״ — רש״י),
עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה כתב זאת זכרון בספר כתוב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה,
זכרון מה שכתוב בנביאים,
בספר מה שכתוב במגילה".
טייטשט רש״י אויף "זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה״ — "דכל מה שכתוב בתורה קורא כתב אחד".
דארף מען פארשטיין
(ווי מפרשים פרעגן 27 )
: וואס האט אויפגעטאן "שמצאו לו מקרא כתוב בתורה"?
הדורש ראי׳ איז דאך נאר אז דאס איז ״כתב אחד״ — דאס אז "שלישים" מעג מען,
האט מען דאך געוואוסט אויך פריער
(אן דעם פסוק "כתב גו׳"),
נאר מ׳האט געלערנט אז "כאן"
(אין אלה שמות)
און אין משנה תורה ווערן גע־ רעכנט אלס צוויי
(און אין נביאים איז ״שלישים״)
: ולאידך — אויך פון פסוק "כתב זאת זכרון בספר" איז מוכח אז מ׳טאר ניט שרייבן קיין "רבעים" נאר בלויז ״שלישים״ — איז וואס איז נתחדש געווארן
("עד שמצאו לו מקרא")
פון דעם פסוק "כתב זאת גו׳"?
אין דעם פסוק שטייט לכאורה ניט אז "כאן" און אין משנה תורה זיינען כתב אחד!
און אויב דאס איז מוכרח מצד הסברא,
איז
(א)
מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר,
(ב)
וואס טוט דא אויף דער פסוק 28 ?
ד.
נאך אן ענין וואס דארף האבן ביאור: דער רמב״ם פסק׳נט 29
"כל ספרי
הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר והרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם".
אין הגהמ״י ברענגט ער דערויף דעם מקור פון ירושלמי מגילה דארטן איו המשך הסוגיא 30
: ר׳ יוחנן ורשב״ל ר׳ יוחנן אמר הנביאים והכתובים עתידין ליבטל וחמשת ספרי תורה אינן עתידין ליבטל מה טעמא קול גדול ולא יסף 31 ,
רשב״ל אמר אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל כן'.
אין אלשיך בפירושו אויף מגילת אסתר 32 ,
איז ער מבאר דעם מקור למרז״ל אז מגילת אסתר אינה עתידה ליבטל פון דעם לימוד הנ״ל 33
אז מצאו בתורה כתב זאת זכרון בספר,
מ׳לערנט אז "בספר" גייט אויף דער מגילה,
"ע״כ ראו רז״ל לומר שלא יתבטל הס׳ הזה כי מצות התורה היא לכותבו וע״כ כאשר אין התורה מתבטלת גם מה שצותה לכתוב לא יתבטל משא״כ בכל ספרי נביאים וכתובים שלא ציותה התורה לכותבם".
ויש לומר אז אזוי איז אויך דעת הרמב״ם,
אז ער לערנט עס אפ
(אויך)
פון דער גמרא הנ״ל "בספר מה שכתוב
במגילה".
ולפ״ז איז דער פסק הרמב״ם ניט נאר ע"פ הירושלמי 34
נאר אויך מיוסד בבבלי.
מפרשים 35
פרעגן אבער אויף דעם ביאור האלשיך: מען זאגט דאך
(סתם)
הנביאים וכתובים עתידין להבטל,
וואס איז משמע אז אויך ספר שמואל איז בכלל,
בה בשעה אז זכירת מלחמת עמלק פון ספר שמואל לערנט מען אויך אפ פון דעם זעלבן פסוק "כתב זאת זכרון בספר",
ד.
ה.
אויך אויף דעם
(ספר שמואל)
איז "מצות התורה לכותבה"?
ה.
וי״ל הביאור בזה:
דער חילוק צווישן זכירת מלחמת עמלק אין נביאים
(ספר שמואל)
און ווי דאס איז אין מגילת אסתר איז מובן פון לשון הגמרא גופא: בנוגע צו נביאים לערנט מען דאס אפ פון דעם ווארט "זכרון,
מה שכתוב בנביאים",
און בנוגע
צו דער מגילה לערנט מען דאס אפ פון דעם ווארט "בספר,
מה שכתוב במגילה".
ד.
ה.
מה שכתוב בנביאים איז דער חיוב
(נאר)
"זכרון",
דער ציווי בזה איז ניט
(אזוי)
די כתיבה מצ"ע,
נאר וואט דער "זכרון" קומט ע״י הכתיבה בנביאים,
משא"כ במגילה איז דער ציווי בזה "בספר",
נוסף אויף דעם "ושים באזני יהושע" דורך דיבור באזני,
עס זאל זיין א כתיבה ״בספר — מה שכתוב במגילה".
וי״ל אז דאס איז אויך דער חילוק צווישן דעם ירושלמי און דעם בבלי:
אין ירושלמי קומט מען אפלערנען אז זכירת מעשה עמלק דארף זיין גע־ שריבן 36
"בתורה ובנביאים ובכתובים",
און וויבאלד אז מ׳געפינט עס נאר בתורה ובנביאים,
און ניט בכתובים,
איז מובן אז דאס איז דער מקור אויף כתיבת המגילה כדי עס זאל זיין זכירת מעשה עמלק אויך בין הכתובים,
"ובספר אלו הכתובים " 37 .
מען טיילט אבער ניט אויס מגילה בפ"ע; דאס איז ניט קיין דין
(פרט)
אין כתיבת המגילה,
נאר א דין
(פרט)
אין כתובים,
אז מ׳איז מזכיר מחיית עמלק אויך בכתובים.
לויטן בבלי אבער לערנט מען אפ "בספר מה שכתוב במגילה",
אז ס׳איז א
ספעציעלע כתיבה פון מגילה,
ניט בדומה צו
(דער כתיבה פון)
שאר הכתובים,
און אויך ניט ווי די כתיבה פון מלחמת עמלק מה שכתוב בנביאים,
וואס איז נאר א גדר הכשר פון "זכרון" 38 .
משא״כ במגילה איז נתחדש געווארן א דין פון "בספר" 39 ,
דער ציווי איז אויף מעשה הכתיבה 40 ,
אז דאס זאל זיין א ספר.
בסגנון אחר: דאס איז ניט
(נאר)
א דין
(פרט)
אין כתובים,
אז מלחמת עמלק זאל זיין נזכר בכתובים,
נאר א דין אין מלחמת עמלק
(הרביעי),
אז עס דארף זיין "בספר".
ו.
עפ״ז איז אויך מובן דער חילוק הסברות וואס "מתחלה שלחו לה הלא כתבתי לך שלישים שלישים ולא רבעים",
און במסקנא "
(עד)
שמצאו לו מקרא כתוב בתורה":
בתחלה האט מען געלערנט אז די חילוקי המקומות וואו נזכרה מלחמת עמלק איז פארבונדן מיט די חילוקי דרגות ברוה״ק
[וואס נאר דאן ווערט עס א חלק פון כתבי הקודש,
אויב "ברוח הקודש נאמרה" 41
(ווי די גמרא איז ממשיך)].
ובמילא דארף מען רעכענען שבכאן ושבמשנה תורה אלס צוויי באזונדערע,
ווארום עס איז דא א חילוק צווישן די ד׳ ספרים הראשונים און משנה תורה
(כנ״ל סעיף א),
ועד״ז דאס וואס נאמרה בשמואל ע״י נביאים איז א באזונדער סוג
(ודין)
— נבואה 42 .
ובמילא קען מען ניט מוסיף זיין דעם רוח הקודש שבימי אסתר וואס איז א סוג אחר לגמרי — נאכן זמן פון נביאים ונבואה
(— אחרונים,
זמן הכתובים) 43 ,
ווארום ״כתבתי לך שלישים ..
ולא רבעים".
לאח״ז אבער "מצאו לו מקרא כתוב בתורה",
דאס איז פארבונדן מיטן אופן ווי ס׳איז "כתוב בתורה",
דעריבער לערנט מען אין דעם פסוק "כתב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה": דער חילוק הנ״ל צווישן די ד׳ ספרים הראשונים און משנה תורה איז אין דעם אופן האמירה,
אבער אין דעם גדר ודין כתיבה,
"כתב זאת",
איז "מה שכתוב כאן ובמשנה תורה" האבן ביידע דעם זעלבן גדר 44 .
עפ״ז איז מובן דער המשך,
דער חילוק צווישן נביאים און מגילה,
או דאס איז ניט נאר וואס מ׳לערנט אפ אז די כתיבה דארף זיין נאך צוויי מאל,
נאר דאס זיינען צוויי באזונדערע סוגי כתיבה: בנביאים איז נאר א "הכשר" צו "זכרון" * 44 ,
משא״כ "מה שכתוב במגילה" וואס מען לערנט אפ פון "בספר",
איז דאס א דין כתיבה "בספר".
ד.
ה.
אז מגילה איז ע״ד "מה שכתוב כאן ובמשנה
תורה" — חמשה חומשי תורה 45
— אויף וועלכן עס שטייט מפורש "כתב זאת" 46 .
ז.
ויש לומר,
אז דאס גופא איז דער פירוש אין בקשת אסתר
(ווי עס שטייט אין בבלי)
"כתבוני לדורות" : זי האט גע־ בעטן אז דאס זאל ניט נאר פארשריבן ווערן אלס א טייל פון "כתובים" און ניט מער,
נאר "כתבוני לדורות" 47
— א כתב וואס אויף אים איז דא א דין וחיוב כתב
(דהתורה),
וואס דעמאלט ווערט עס ניט בטל,
עס איז לדורות,
ובפרט לויט דעם ראגאטשאווער 48
וועלכער איז מאריך בנוגע "דבר הכתוב בתורה",
אז "הוי דבר נמשך ופועל תמיד" 49 ,
וואס דערפאר בשעת איינער איז מתפיס זיין נדר אין שבועת משה 50
איז די שבועה חל כאטש משה האט מתיר געווען זיין שבועה — "כיון דהשבועה כתובה בתורה הוי דבר הנמשך וכאילו השבועה ישנו תמיד" 51 .
און דאס איז דער עילוי אין דער נצחיות פון חמשה חומשי תורה אז לא יבטלו,
כאטש "כל התורה כולה נצחיות בכללה ובפרטה" 52
(וואס אין דעם זיינען נכלל בפשטות אויך דברי נביאים) 53
: עניני תורה בכלל איז זייער נצחיות אין דעם וואס די ציווים און הוראות בייטן זיך ניט און אין זיי וועט קיינמאל ניט זיין קיין שינוי גרעון און תוספת 54 ,
מ׳דארף זיי שטענדיק מקיים זיין
(און ווי חז״ל 55
זאגן אויך בנוגע לנביאים — "נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה".
אבער די נצחיות פון חמשה חומשי תורה איז באופן אז דער ציווי עצמו איז שטענדיק פאראן 56 .
ווייל חמשה חומשי תורה איז ענינו — כתב
(משא״כ דער "כתב" פון נביאים איז ניט אלס דין כתיבה בפ״ע,
נאר אלס הכשר ל״זכ־ רון"* 56
כנ״ל).
און דאס איז אויך דער אויפטו פון מגילה,
וואס מ׳לערנט דאס אפ פון "בספר מה שכתוב במגילה ",
אז איר נצחיות איז באופן פון נצחיות פון חמשה חומשי תורה,
דברים שבכתב 57
— ספר,
זיי "זאגן" שטענדיק די ענינים* 57 .
ח.
עפ״ז יובן ויומתק דיוק לשון הרמב״ם הנ״ל "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגלת אסתר
(און איז ממשיך)
והרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה" — דלכאורה: לפי המשך סגנון הלשון
("כל כו׳ עתידין ליבטל כו׳ חוץ ממגילת אסתר")
האט ער געדארפט זאגן "שלא תתבטל — כחמשה חומשי תורה כו׳ שאינן בטלין לעולם"?
נאר דערמיט זאגט ומבאר הרמב״ם דעם גדר וטעם וואס מגילת אסתר ווערט ניט בטל — "כחמשה חומשי תורה״: ״והרי היא קיימת״
(— בלשון הווה),
ס׳איז ניט א מציאות וואס איז אמאל געזאגט און געגעבן געווארן און
איר תוכן וועט
(אויך)
לאחר זמן ניט בטל ווערן,
די הוראות וועלן ניט במל ווערן,
נאר ס׳איז א מציאות וואס זי עצמה איז שטענדיק קיימת,
עס ווערט גע־ זאגט שטענדיק,
ובמילא איז ניט שייך עס זאל בטל ווערן.
משא״כ "ספרי הנביאים וכל הכתובים",
כאטש זיי זיינען הוראות לדורות,
"נצרכה לדורות",
זיינען זיי אבער אן ענין של "זכרון",
וי״ל אז אדרבא "זכרון" איז שייך נאר אויף א זאך וועלכע איז ניטא לפנינו 58 ,
זי איז ניט בגדר פון "כתב",
"ספר",
די רייד
(— רעדן)
עצמם זיינען ניט נמשך תמיד 59 .
ט.
דער טעם וואס דוקא בא מלחמת עמלק געפינט מען א הדגשה מיוחדה בתורה אויפן ענין פון לדורות — נצחיות,
ביז "בספר",
כאטש אלע ענינים הכתובים בחמשה חומשי תורה זיינען נצחיים — איז מפורש בתורה שבכתב גופא
(כנ״ל סעיף א)
"כי יד על כס י״ה מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור ".
ויש להוסיף בטעם הדבר: ער איז דער וועלכער האט געבראכט אלע איבע־ ריקע
(אויך כל אומות העולם)
צו מלחמה,
כביכול,
נגד הוי׳
(בהשם והכסא)
דורך דעם וואס קרך — הקירה
(די אמבטיא רותחת)
לפני אחרים 60 .
ובפנימיות העניו י״ל: ס׳איז ידוע בביאור ענין ראשית גויס עמלק 61 ,
אז די ז׳ אומות זיינען כנגד די ז׳ מדות רעות,
וואס אין זיי איז שייך בירור וזיכוך ביז צו אתהפכא,
משא״כ עמלק איז נגד בחי׳ כתר דקליפה,
חוצפה,
מלכותא בלי תגא 62 ,
ולכן "אחריתו עדי אובד".
דאס איז דער לעו״ז פון דעם כתר האמיתי,
פון אחדות ה׳,
וואס אין עבודה מיינט עס — אז ער איז מנגד צו דער אמונה און דעת בה׳,
און צו דער בחי׳ רעותא דלבא וואס איז למעלה מן השכל אין קדושה.
און דערי־ בער האט מען די ז׳ אומות תיכף בכניסתן לארץ מנצח געווען,
משא״כ מיט עמלק איז א שטענדיקע מלחמה,
ביז אז ס׳איז באופן פון שבועה,
"ידו של הקב״ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית" 63
: ווארום — בעבודת יום יום — די ז׳ מדות ווערן נתהפך און נתברר אין זמן פון שעת הכושר דתפלה,
משא״כ קליפת עמלק,
וואס איז יודע את רבונו ומכוון למרוד בו,
און דאס איז דא בכל המדריגות שבעבודת ה׳.
אפילו ווען א איד פועל׳ט און ער האט אמונה וידיעה בה׳ ע״י התבוננות שלו,
"וידעת היום",
און אויך בעבודת ה׳ גיט ער זיך איבער בקב״ע שלמעלה מן השכל,
קומט אויך דארטן בחי׳ עמלק בדקות.
ווארום מצד דעם וואס ער איז ראשית גוים,
בחי׳ כתר דקליפה,
איז ער דא און רירט אן בכל מדריגה.
און דעריבער איז בא עמלק׳ן בפרט מודגש דער ענין פון "מדור דור",
א מלחמה נצחית,
ווארום עס רירט אן בכל דור,
בכל המדריגות.
ויש לומר בדרך אפשר — אז דער־ פאר געפינט מען אזא ריבוי אין די דרושי רבותינו נשיאינו אין וועלכע מען איז מבאר בארוכה דעם ענין פון "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד" און מחיית עמלק בפנימיות התורה און אין עבודת ה׳,
און מען האט עס איבער־ גע׳חזר׳ט
(אע״פ שאין ביהמ״ד בלי חידוש 64 )
בכל שנה.
כל זמן מ׳געפינט זיך נאך אין גלות,
אפילו לאחרי כל העליות בעבודת השם,
איז נאך דא בחי׳ עמלק בכל מקום,
און מ׳דארף קעגן אים מלחמה האבן ביז — מחיית עמלק.
ולמחרתו — ווידער מלחמה בעמלק לויט דער דרגא פון מחר און מצב העולם פון מחר 65 .
און וויבאלד אז ראשית גוים עמלק,
כנ״ל,
איז דאס ניט אויף אזויפיל
(— לגמרי)
בכח האדם עצמו מיט אים מלחמה האבן
(משא״כ אין דער מלחמה מיט די ז׳ אומות — מדות רעות),
נאר מ׳דארף אנקומען צו א נתינת כח מלמעלה,
מחה אמחה את זכר עמלק 66 ,
וואס דאס "גייט" און ווערט נמשך און געגעבן פון סתים 67
דקוב״ה דורך סתים דאורייתא און דורך סתים דישראל — דורך רבותינו נשיאינו אין זייערע דרושי
חסידות
(גילוי — באופן פון טעימה עכ״פ — פון סתים דאורייתא),
כח אויף מחיית זכר עמלק שבכל אחד מישראל,
ביז צו דעם ענין בדקות — "אשר קרך",
די קרירות בעבודת ה׳.
און כשם ווי דאס איז געווען אין דער ערשטער מלחמה בעמלק,
אז דאס איז געווען פארבונדן מיט כחו של משה,
מ׳האט געדארפט האבן אנשי משה 68 ,
און אזוי אויך בשעת המלחמה גופא איז "והי׳ כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל גו'" 69 ,
ועד״ז אין דער מלחמה בימי מרדכי ואסתר,
אז ווען המן האט געוואלט מאבד זיין את כל היהודים דערפאר וואס אידן זיינען "יהודים״ — מודים ומתייהדים באחדות ה׳ בכל יום ובכל מקום
(און המן,
וועלכער איז געווען מ
(בחי׳ קליפת)
עמלק,
האט מנגד געווען אויף דעם),
איז די הצלה פון די אידן געווען מצד זייער מסירת נפש באחד 70 ,
דורך זייער פארבונדענקייט מיט מרדכי
(היהודי ו)
הצדיק,
שהי׳ כמשה בדורו 71 .
אזוי איז דאס בכל דור ודור,
אז מ׳דארף אנקומען צו דעם כח פון אתפשטותא דמשה שבכל דור 72
— נשיא
הדור,
ובדורנו,
נשיא הדור דער רבי דער שווער,
כדי למחות את
(אפילו)
זכר עמלק,
און דורך דער התקשרות להצדיק,
און וואס יעדער איינער טוט כל מה שביכלתו בעבודתו לקונו למחות את זכר עמלק,
אויסמעקן יעדע תנועה וואס איז בניגוד צו אלקות — איז דאס ממהר בפועל די "מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור" "מדרא דמשיחא ומדרא דעלמא דאתי" 73 ,
ווען עס וועט מקויים ווערן "כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים" 74 ,
און עס וועט זיין ,
השם שלם והכסא שלם" 75
און אויך דעמאלט וועט זיין מגלת אסתר קיימת און "ימי הפורים 76
לא יבטלו שנאמר 77
וימי הפורים האלה לא יעברו מתיר היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם".
(משיחות פורים וש"פ תשא וש"פ ויק"פ תשמ״ב)