פרק טו

וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר:

בֶּן־אָדָ֕ם מַה־יִּֽהְיֶ֥ה עֵץ־הַגֶּ֖פֶן מִכָּל־עֵ֑ץ הַזְּמוֹרָ֕ה אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה בַּֽעֲצֵ֥י הַיָּֽעַר:

הֲיֻקַּ֚ח מִמֶּ֙נּוּ֙ עֵ֔ץ לַֽעֲשׂ֖וֹת לִמְלָאכָ֑ה אִם־יִקְח֚וּ מִמֶּ֙נּוּ֙ יָתֵ֔ד לִתְל֥וֹת עָלָ֖יו כָּל־כֶּֽלִי:

הִנֵּ֥ה לָאֵ֖שׁ נִתַּ֣ן לְאָכְלָ֑ה אֵת֩ שְׁנֵ֨י קְצוֹתָ֜יו אָֽכְלָ֚ה הָאֵשׁ֙ וְתוֹכ֣וֹ נָחָ֔ר הֲיִצְלַ֖ח לִמְלָאכָֽה:

הִנֵּה֙ בִּֽהְיוֹת֣וֹ תָמִ֔ים לֹ֥א יֵֽעָשֶׂ֖ה לִמְלָאכָ֑ה אַ֣ף כִּי־אֵ֚שׁ אֲכָלַ֙תְהוּ֙ וַיֵּחָ֔ר וְנַֽעֲשָׂ֥ה ע֖וֹד לִמְלָאכָֽה:

לָכֵ֗ן כֹּ֚ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֚ר עֵץ־הַגֶּ֙פֶן֙ בְּעֵ֣ץ הַיַּ֔עַר אֲשֶׁר־נְתַתִּ֥יו לָאֵ֖שׁ לְאָכְלָ֑ה כֵּ֣ן נָתַ֔תִּי אֶת־יֹֽשְׁבֵ֖י יְרֽוּשָׁלִָֽם:

וְנָֽתַתִּ֚י אֶת־פָּנַי֙ בָּהֶ֔ם מֵֽהָאֵ֣שׁ יָצָ֔אוּ וְהָאֵ֖שׁ תֹּֽאכְלֵ֑ם וִֽידַעְתֶּם֙ כִּֽי־אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה בְּשׂוּמִ֥י אֶת־פָּנַ֖י בָּהֶֽם:

וְנָֽתַתִּ֥י אֶת־הָאָ֖רֶץ שְׁמָמָ֑ה יַעַן מָֽ֣עֲלוּ מַ֔עַל נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה: