שיחת יום ה' פ' פינחס, שבעה עשר בתמוז יהפך לשמחה, ה'תשמ"ו. בבית הכנסת, אחרי תפלת המנחה.

א. אין דעם "עת רצון" 1 פון א יום התענית איז מתאים – וכבר הונהג בפועל כאן בשנים האחרונות – צו רעדן "דברי כבושין" 2 , און אויסנוצן דעם "עת רצון" אויף אננעמען החלטות טובות בלימוד התורה וקיום המצוות, על מנת אראפברענגען זיי בעשי' בפועל, המעשה הוא העיקר.
און ווי בכל עניני טוב וקדושה,
עאכו"כ אין אן "עת רצון",
דארף אין דעם שטענדיק זיין "מעלין בקודש" 3 –
אין דעם דיבור פון "דברי כבושין" ועאכו"כ אין די ענינים של עשי' בפועל
(וואס הוא העיקר)
אין דעם יום התענית –
כמנהג ישראל
(תורה היא 4)
אז ביום התענית איז מען מוסיף אין נתינת הצדקה 5
(אן ענין של עשי'),
בהוספה אויף די שיעורי צדקה הרגילים –
דארף אין דער הוספה בצדקה גופא זיין א הוספה ועלי' בקודש אין דעם איצטיקן "עת רצון" לגבי כל הזמנים שלפנ"ז
(אויך ימי התעניות שלפנ"ז),
אז וויפל מ'האט גערעכנט און מפריש געווען צו געבן אויף צדקה,
דארף מען אין דעם מוסיף זיין נאכמער.
און פונקט ווי די הוספה בצדקה דארף זיין בנוגע צו צדקה כפשוטה עם הזולת,
החיית נפש העני ונפש בני ביתו 6,
אזוי דארף עס אויך זיין בנוגע צו צדקה וגמ"ח מיט זיך "העלובה והעני' זה הגוף" 7
["כמאמר הלל הזקן לתלמידיו 8 כשהי' הולך לאכול הי' אומר שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה והעני' הוא גופו כו'"]
אז יעדער איד ווערט געבענטשט מיט רב טוב בבני חיי ומזוני רויחי ובכולם רויחי
(וואס דאס איז כולל כל צרכי האדם).