לגני לגנוני למקום שהי׳ עיקרי בתחלה,
דעיקר שכינה בתחתונים הימה",
המשכת וגילוי אלקות למטה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים ע״י העבודה דכנס״י -שבענין זה יש מעלה מיוחדת אצל נשי ישראל",
כידוע" 3 שאצל האמהות מודגשת הירידה לברר עניני העולם יותר מאשר אצל האבות שמצד עצמם הם למעלה מהעולם,
ופעולתם
(של האבות)
בעולם באופן המתאים היא ע״י האמהות דוקאי 2 .
בסגנון אחר קצת: גמר ושלימות עבודתו של נשיא הדור
(ביום ההילולא שלו)
הוא גם גמר ושלימות עבודת הדור כולו
(שהרי "הנשיא הוא הכל״“/ וכיון שדור זה הוא דור האחרון,
ה״ז גמר ושלימות כללות העבודה דכנסת ישראל
(אשה)
לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים
("באתי לגני..
עיקר שכינה בתחתונים").
ולהוסיף,
שבנוגע לכללות הענין דסילוקן של צדיקים
(יארצייט והילולא)
בגמר ושלימות עבודתם נאמר "דודינב ירד לגנו
(ע״ד "באתי לגני")
גו׳ ללקוט שושנים"",
"לסלק" את הצדיקים שב־
ישראל"* 5
(אשר השלימו נפשם בתורה ובמצוות").
ועוד ועיקר,
שה״סילוק" הוא בשביל עלי׳ גדולה יותר
(באין־ערוך)
שתהי׳ בעולם התחי׳,
"הקיצו ורננו שוכני עפר"",
והצדיקים
("שושנים")
בראשם,
נשמות בגופים בעוה״ז הגשמי,
שבו יהי׳ הגילוי דעיקר שכינה,
דירה לו ית׳ בתחתונים,
בגאולה האמיתית והשלימה".
ג. ויש לקשר זה גם עם פרשת השבוע
(ובפרט שההסתלקות היתה ביום הש״ק שבו קורין כל הפרשה כולה)
-פרשת בא":
בפירוש "בא אל פרעה" איתא בזהרי•
(דא׳ח להד!)
ערך שושנה
(ע׳ קבו ואילה.
וש״נ^ והקב*ה
(בזמן הגלות)
נקרא בשם,
שושן*•
(ראה םה*מ תקם*ח ע׳ 1.
לקוטי לוי*צ לזח*ב ע׳ מה.
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב
"דעייל לי׳ קב״ה
(למשה)
אררין בתר אדרין כו׳",
ודוגמתו בנוגע לפרעה ד־ קדושה,
"דעייל לי׳ קב״ה
(למשה אדרין בתר אדריך להדרגא הכי נעלית ד־ "אחפריעו ואתגלייו מיני׳ כל נהוריף".
ובזה מרומז הקשר והשייכות להסתלקות של נשיא הדור,
משה רבינו שבדור 3 * - עלייתו לדרגא הכי נעלית ד״אתפריעו ואתגליין מיני׳ כל גהוריך" בעת ההסתלקות**.
ועוד ועיקר - ש״אתפריעו ואתגליין מיני׳ כל נהורין"
("בא אל פרעה")
הוא הסך־הכל דכללות העבודה בחיים חיותו בעלמא דין להאיר אח העולם ע״י העבודה בעניני התומ״צ,
"נר מצוה ותורה אור" 5 *.
וגם בענין זה מודגשת השייכות לנשי ישראל - שהרי אחת המצוות העיקריות שניתנו לנשי ישראל היא מצות נר שבת ויו״ט,
"נר מצוה
(ותורה אור)
"** גם בפועל ובגלוי,
מצוה כללית שכוללת כל
המצוות,
כידוע 7 * שרמ״ח מ״ע
(רמ״ח אברין דמלכא)
עם ב׳ ידים
(ב׳ הקוין הכלליים דאהבה ויראה•* שעל ידם נעשה קיום המצוות בשלימותי*)
בגימטריא "נר".
ולהעיר,
שמצות הדלקת נר שבת היא בכניסת השבת,
ויתירה מזה,
שכניסת וקבלת השבת היא ע״י הדלקת נר שבת
(לפני תפלת ערבית דהבעל)
• 5 - שבזה מודגש הסד־הכל דכללות העבודה בכל ימי השבוע להאיר את העולם ב״נר מצוה ותורה אור".
ועד״ז בנוגע לכללות עבודתו של נשיא דורנו
(כללות העבודה דכנס״י בדורנו)
בעניני ״נר מצוה ותורה אור״ -שהסד־הכל
(גמר ושלימות)
הוא
(א) ביום השיק 51 ,
שכניסתו ע״י הדלקת נר שבת,
(ב) ובשבת פרשת בא אל פרעה,
"דאתפריעו ואתגליין מיני׳ כל נהורין".
ועוד ועיקר - שזוהי ההכנה לתכלית השלימות ד״נר מצוה ותורה אור"
("כמצות רצונך" 57 )
באופן "דאתפריעו ואת־ גליין מיני׳ כל נהורין״ - כפי שיתגלה לעתיד לבוא,
"ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" 55 .
ד. ויש להוסיף,
שמעלתן של נשי
ש”פ בא 0' שבט),
וש״פ בשלח
(י״ג שבט)
ישראל מודגשת גם בפרשת בשלח -כהקביעות בכמה שנים שיום ההילולא חל בשבוע דפרשת בשלח 54 :
בפרשת בשלח מסופר אודות שירת הים - "אז ישיר משה ובני ישראל וגו׳" 55 ,
ולאח״ז "ותקח 55 מרים הנביאה אחות אהרן את התף בידה ותצאן כל הנשים אחרי׳ בתופים ובמחולות ותען להם מרים שירו לה׳ וגו׳" 56 ,
שבוה מודגשת מעלת הנשים על האנשים,
שהשירה שלהן היתה מתוך שמחה יתירו/ "בתופים ובמחולות",
ועד כדי כך,
ש״מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב״ה עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים"".
ובביאור טעם הדבר ששירת הנשים
(מרים)
היתה בשמחה גדולה יותר - יש לומר* 5 :
איתא במדרש• 5 ש״מרים על שם המידור",
שעיקר קושי השעבוד באופן ד״וימררו את חייהם גו׳ בפרך" 6 הי׳ משנולדה מרים
(במשך פ״ח• שנה,
ארבע
שנים לפני לידת משה/ ולאח״ז
(ועי״ז)
"העמיד הקב״ה גואל זו מריס" 55 .
ויש לומר הביאור בדברי המדרש "גואל זו מרים על שם המירור"
(דלב־ אורה מירור וגאולה הם ענינים הפכיים)
- שהגאולה היתה עי״ז שמרים הרגישה וכאבה ביותר את מרירות הגלות.
ובהקדם דרשת חז״ל 54 על הפסוק "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן גו׳",
״אחות אהרן ולא אחות משה..
שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן
(ועדיין לא נולד משה)
ואומרת עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל..
וכיון שהשליכוהו ליאור עמד אבי׳ וטפחה על ראשה אמר לה בתי היכן נבואתך,
היינו ד־ כתיב 55 ותתצב אחותו מרחוק לדעה
(מה יעשה לו/ לדעת מה יהא בסוף נבואתה" - שנבואתה של מרים היתה על הגאולה
("יושיע את ישראל"/ ומאז היתה מצפה בכליון עיניס מתי תתקיים נבואתה
(״ותתצב גו׳ מרחוק..
לדעת מה יהא בסוף נבואתה"/ וככל שנתמשך הגלות התמרמרה על אריכות הגלות,
ועד כדי כך שהמרירות על הגלות מודגשת בשמה שמורה על מהותה
("מרים על שם המידור"/
וע״י המרירות על הגלות
("מרים על
ספר חשיחזת - ה׳תשנ״ב
שם המירור")
והצפי׳ והתשוקה להגאולה
("ותתצב גו׳ לדעה מה יעשה לו")
זכו ישראל להגאולה
("העמיד הקב״ה גואל זו מרים"/ שאז נתקיימה נבואתה של מרים.
[ולהוסיף,
שענין זה מודגש גם ב־ רחל“ - שכאשר בנ״י גלו מארץ ישראל,
"יצאתי♦ רחל על קברה• 4 ובוכה ומבקשת עליהם רחמים,
שגאמרי♦ קול ברמה נשמע גו׳
(רחל מבכה על בני׳ מאנה להנחם גו׳/ והקב״ה משיבה יש שכר לפעולתך נאום ה׳ וגו׳ ושבו בנים לגבולם"• 7 ].
ולפי ערך גודל המרירות על הגלות
("מדים על שם המידור")
היתה גודל השמחה על הגאולה
("לפום צערא אגרא״”)
- "ותקח מרים גו׳ את החף בידה גו׳ ותצאן כל הנשים אחרי׳ בתופים ובמחולות".
ועפ״ז יומתק שנבואתה של מרים על הגאולה נאמרה בכתוב בשירת הים -"ותקח מריס הנביאה אחות אהרן את התף בידה גו׳ ותצאן כל הנשים אחרי׳ בתופים ובמחולות״ - כי,
כש״וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" ובטלה
אימת מצרים מעליהם 71 ,
נתקיימה נבואתה של מרים על גאולת ישראל כשלימות,
ובמילא היתה גם השמחה על הגאולה בשלימות,
"בתופים ובמחולות".
ה. ומעלת הנשים בשירת מרים
("בתופים ובמחולות")
מודגשת עוד יותר בהפטרה
(סיום הפרשה)
- "ותשר 75 דבורה"♦ 7 :
אע״פ שבפרשה עצמה קורין שירת האנשים
(משה ובנ״י)
וגם שירת הנשים
(מרים ונשי ישראל/ מ״מ,
לא מפטירין בשירת אנשים
(כבשביעי של פסח שמם־ טירין בשירת דוד• 7 / אלא בשירת נשים
(שירת דבורה).
ומהטעמים לזה♦ 7 - כיון ששירת הנשים
(מרים)
היתה באופן נעלה יותר משירת האנשים,
"בתופים ובמחולות"
(כנ״ל).
וע״פ הידוע שההפטרה קשורה עם עניו הגלות
(ש״גזרו שמד על ישראל שלא יקראו בתורה וקראו בנביאים מענין הפרשה״ 77 )
- יש לומר,
שהדגשת מעלת הנשים בהפטרה
("ותשר דבורה")
עיקרה בנוגע לזמן הגלות• 7 ,
היינו,
מעלת עבודתן של גשי ישראל הצדקניות(ע״ד
ש״ס בא
(ו' שמי),
וש״ס בשלח
(י״ג שבט)
וכדוגמת דבורה)
בזמן הגלות,
שבשכרן ובזמתן יוצאים מן הגלות אל הגאולהי?
ו. ובפרטיות יותר - שבהתחלת ההפטרה•• מרומזים הענינים העיקריים שבעבודת גשי ישראל שבזכותן באה הגאולה:
א) , ודבורה אשה נביאה אשת לפי־ דות"",,
מאי 2 • אשת לפידות שהיתה עושה פתילות למקדש" 2 •
(,
משבן שילה").
ודוגמתו בד״מקדש" שבביתו של כאו״א מישראל - פעולתן של נשי ובנות ישראל בהדלקת נר שבתי•
(ויו״ט)
להאיר•• את הבית כולו,
ועל ידו את הסביבה כולה והעולם כולו,
בדוגמת הפתילות
למקדש שעשתה דבורה שהאירו *ת המקדש והעולם כולו,,
ממנו אורה יוצאה לעולם" 4 .
ב) , והיא יושבת תחת תומר דבורה"",,
מאי 2 • שנא תחת תומר..
משום יחוד"••
(,
שהוא גבוה ואין לו צל
(אין לו ענפים למטה")
ואין אדם יכול להתייחד שם עמה כמו בבית״)
- מעלת הצניעות
(,
כל כבודה בת מלך פנימה׳*)
וכמודגש גם בשירת דבורה:,
מנשים באוהל תבו־ רף<י,,
מאן נשים שבאוהל שרה רבקה רחל ולאה" 2 ,
שזהו היסוד שעליו נשען קיום כל בית ישראל.
ועפ״ז יש לבאר גם סיום ההפטרה,
ותשקוט הארץ ארבעים שנה" 2 ,
אע״פ ש״אין זה מדברי דבורה אלא מדברי כותב הספר״ 4 - שבזה מרומז שע״י
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב
הנהגתן של נשי ישראל הצדקניות בדרכה של דבורה,
זוכים למעמד ומצב ד״ותשקוט הארץ",
ועד לתכלית השליטות ד״ותשקוט הארץ" בהכניסה לארץ ישראל 5 בשלימותה
(ארץ עשר אומות* 38 )
בגאולה האמיתית והשלימה הקשורה עם "ארבעים שנה",
מ״ם סתומה ד״לסרכה” המשרה ולשלום אין קץ" 5 .
ז. ובכהנ״ל יש לימוד והוראה ו־ נתינת־כח בעבודתן של נשי ובנות ישראל בדורנו זה:
יום ההילולא של כ״ק מו״ח אדמו״ר
(כולל גם הימים הסמוכים לפניו ולאחריו/ שהוא גם יום ההילולא של אמו זקנתו,
ובסמיכות אליו גם יום ההילולא של אמו,
הוא זמן מסוגל ביותר להוספה
ביתר שאת וביתר עוז ככל עניני העבודה של נשי ישראל,
שהנהגתו תהי׳ ברוחן של הרבניות הצדקניות
(נשותיהם של הנשיאים)
בעלות היאצ״ט,
שעי״ז נעשה גם המשך החיים של הרבניות הצדקניות,
"מה 40 זרען בחיים אף הן בחיים" 41 "׳,
ועוד ועיקר,
שכיון שבזכותן של נשים צדקניות שבדורנו באה הגאולה האמיתית והשלימה,
אזי "הן בחיים"
(גם ובעיקר)
כפשוטו ממש,
ובפרט שצדיקים וצדקניות קמים לתחי׳""
("הקיצו ורננו"" שוכני עפר")
מידי".
ובהדגשה יתירה בשנה זו - ה׳תשנ״ב,
ר״ת - ההולך ומתפרסם יותר ויותר -הי׳ תהי׳ שגת נפלאות בכל,
בכל מכל כל - שבה מודגשת מעלת האבות
(שנאמר
ש״ם בא
(ו׳ שבט),
וש״פ בשלח
(י״ג שבט)
בהם "בכל מכל כל")
ש״הטעימן הקב״ה מעין העולם הבא"*•׳,
כולל ובמיוחד בהדגשת מעלת האמהות
("כל"* אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה"*"*/ מעין ודוגמת השלימות דלעתיד לבוא ש״נקבה תסובב גבר",
"אשת חיל עטרת בעלה" 7 " 43 .
ולהוסיף,
ששנת הנ״ב
(תשנ״ב)
קשורה במיוחד עם "גן"
(ג״ב עם הכולל בגימט־ ריא ג״ן"*)
- "באתי לגני״י"*,
שהשלי־ מות בזה היא בגאולה האמיתית והשלימה שאז יהי׳ הגילוי דעיקר שכינה
(דירה לו ית׳)
בתחתונים.
ח. והוראה מיוחדת ועיקרית בנוגע לענין השירה - כמודגש בשירת מרים ושירת דבורה:
כשם שביציאת מצרים "מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב״ה עושה להם
נסים והוציאו תופים ממצרים",
כך גם ב־ הגאולה מגלות זה האחרון,
שנשי ישראל הצדקניות צריכות להיות מובטחות ובודאי מובטחות הן שתיכף ומיד ממש באה הגאולה האמיתית והשלימה,
ועד שמתחילות תיכף
(ברגעי הגלות האחרונים)
בהשירה•*׳ ובתופים ובמחולות,
על בוא הגאולה האמיתית והשלימה!
ובפרטיות יותר: ביחד עם התפלה,
הבקשה והדרישה מהקב״ה שיביא את הגאולה תיכף ומיד ממש,
שהיא מתוך רגש של צער ומרירות
("מרים על שם המירור")
על אריכות הגלות,
שבאה לידי ביטוי בהצעקה מקרב ולב עמוק,
עד מתי,
עד מתי,
עד מתי״!...
חדורות הן
(גם ובעיקר)
ברגש השמחה,
ושמחה גדולה ביותר שבאה לידי ביטוי בהשירה,
מצד גודל הבטחון ש״הנה זה
(המלך המשיח)
בא"***,
וכבר בא!
ועוד והוא העיקר - שתיכף ומיד ממש שרים כל בנ״י,
האנשים והנשים והטף,
את השירה העשירית דלעתיד לבוא,
שתהי׳ בלשון זכר
("כל השירות כולן קרואות בלשון נקבה,
כשם שהנקבה יולדת כך התשועות שעברו הי׳ אחריהם שעבוד,
אבל התשועה העתידה להיות אין אחרי׳ שעבוד לכך קרואה בלשון זכר"/ "שירו לה׳ שיר חדש׳"*׳.
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב