- בקשר לפטירת הרה״ח וכו׳ ר׳ משה יצחק ע״ה העבט♦ בערב שבת -
א. בסוף מסכת כתובות• שנינו "מת בערב שבת סימן יפה לו"
("שיכנם ל־ ממחה מיד" 2 ).
והתחלת הענין: "כשחלה רבי נבנם ר׳ חייא אצלו 3 ומצאו בוכה,
אמר לו רבי מפגי מה אתה בוכה,
והתניא מת מתוך השחוק סימן יפה לו מתוך הבכי סימן
רע לו,
פניו למעלה כר,
פניו כלפי העם כו׳,
פניו צהובין כו׳ מת בערב שבת סימן יפה לו וכו׳,
מת מחולי מעיים סימן יפה לו מפני שרובם של צדיקים מיתתן בחולי מעיים,
א״ל אנא אתורה ומצות קא בכינא".
וצריך להבין: למה לו לר׳ חייא להביא הברייתא בשלימות ללא צורך,
דהא מרישא דברייתא,
מת מתוך הבכי
ש״פ וארא,
כ״ח טבת,
מבה״ח שבט(ב)
סימן רע לו,
די לו לשלול בכייתו של רבי 5 ?
ויש לומר 5 ,
שבהזכירו כל הברייתא
(עד סיומה)
היתה כוונת ר׳ חייאי להחליש
(ולבטל)
הסימן רע שבבכייתו של רבי
(ש״מצאו בוכה") 5 ,
כיון שיש לו גם הסימן יפה שבסיום הברייתאי: "מת מחולי מעיים סימן יפה לו מפני שרובם של צדיקים מיתתן בחולי מעיים""!,
שהרי רבי חש ומת מחולי מעיים".
ויש להוסיף ולבאר גם שייכותה של הבבא ״מת בערב שבת סימן יפה לו״ -כיון שרבי עצמו מת בערב שבת",
היינו,
שנוסף על הסימן יפה דמת מחולי מעיים,
הי׳ אצל רבי גם ה״סימן יפה" ד־ "מת בערב שבת".
ובטעם הדבר
(הצורך בב׳ סימנים יפים)
יש לומר - שגם לאחרי שלילת הסימן רע ד״מת מתוך הבכי" מצד כוונתו ומחשבתו של רבי "אנא אתורה ומצות קא בכינא",
יש צורך לשלול ה
(קס״ד ד)
״םימן רע" בבכייתו של רבי בפי שנראה בחיצוניות ובגלוי
(שהרי אין אדם יודע מה שבלבו של חבירו 13 )
-ע״י הוספת עוד "סימן יפה"
(נוסף על הסימן יפה דחולי מעיים,
גם הסימן יפה דמת בערב שבת/ שני סימנים יפים כנגד הקס״ד ד״סימן רע" בבכייתו של רבי.
סמר השימות - ה׳תשנ״ב
ב. וצריך ביאור בגוף הענין:
הוספת הסימן יפה דמת בערב שבת שוללת רק ה״סימן רע" ד״פת מתוך הבכי",
אבל
(לכאורה)
אינה מבטלת
(ומתקנת)
הסיבה לבכייתו של רבי,.
אחורה ומצות קא בכינא",
ביטול התומ״צ לאחרי המיתה,
שבנוגע לענין זה אין חילוק
(לכאורה)
אם המיתה היא בערב שבת או בשאר ימי השבועי!
ובמודגש בדברי הגמרא 14 אודות מיתת דוד המלך שביקש למות בערב שבת
(דיש לומר שהי׳ חפץ גם בהמעלה ד״מת בערב שבת" 5 ^ ואמר לו הקב״ה.
כי טוב יום בחצריך מאלף",
טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח",
היינו,
שמעלת העסק בתומ״צ אפילו יום אחד בלבד גוברת על המעלה ד״מת בערב שבת".
ועוד ועיקר:
איך שייך לומר באמיתיות
(בתורת־ אמת)
"מת בערב שבת סימן יפה לו"
(ועד״ז בשאר אופני מיתה שעליהם נאמר ״סימן יפה לו״)
- "סימן יפה" ביחם ל־
מאורע של מיתה,
היפך החיים,
והיפך הטוב בתכלית ע״פ התורה,
תורת חיים,
"חיינו ואורך ימינו" 7 ׳,
וכמ״ש•׳ "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם",
"ולא שימות בהם",
שלכן פיקוח־נפש דוחה כל התורה כולהי׳,
כיון שהשלימות ע״פ רצונו של הקב״ה בתורתו• 2 היא בחיי הנשמה בגוף דוקאז!
ויש לומר נקודת הביאור בזה - שה־ "סימן יפה" ד״מת בערב שבת" מורה ומדגיש תיקון הענק הבלחי־רצוי שבכללות ענין המיתה,
ובמילא מתבטלת
(ומתתקנת)
גם סיבת בכייתו של רבי על ביטול התומ״צ,
כדלקמן.
ג. ויובן בהקדים ביאור התחלת ושורש הענק ד״מת בערב שבת סימן יפה לו״ - כפי שהי׳ בערב שבת הראשון:
בערב שבת הראשון,
יום הששי לבריאת העולם,
יום ברוא אדה״ר,
הי׳ מעין ודוגמת ענין המיתה׳ 2 - "ויפל ה׳ אלקים תרדמה על האדם ויישן"",
ש״שינה" היא "אחד 3 מששים למיתה" 24 .
ואף שתרדמה ושינה הו״ע בלתי־רצוי
ש״פ וארא,
ב״ח טבת,
מבה״ח שבט(ב)
לכאורה,
סילוק החיות
("אחד מששים למיתה"),
ה״ז "סימן
(שגורם" ומביא דבר)
יפה",
כיון שעי״ז נעשה תוספת חיות ועד להוספה שהיא באין־ערוך" -כהמשך הכתוב" "ויקה אחת מצלעותיו גו׳ ויכן גו" את הצלע גו׳ לאשה",
"זכר ונקבה ברא אותם"",
"זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם גו׳"",
"ויברך אותם גו׳ פרו ורבו ומלאו את הארץ גו׳"",
המשכת וגילוי כח האיר סוף להוליד בנים ובני בנים עד סוף כל הדורות״ - שמלבד החיות של האדם שהיא בהגבלה",
ניתוספה חיות בלתי
מוגבלת
(תוספת חיות באיז־ערוך)
בהמשך החיות דזרעו חרע זרעו עד אין־סוף.
ודוגמתו בכל ראש השנה,
שנקבע באחד בתשרי,
יום ששי למעשה בראשית
(כי בכ״ה באלול נברא העולם)":
מבואר בספרי קבלה" שבכל ר״ה ישנו דוגמת העניז ד״ויפל גו׳ תרדמה גו׳ ויישן ויקח אחת מצלעותיו גו׳ ויבן את הצלע גו׳ לאשה״ - כיון שז״א ומלכות
(איש ואשה)
חוזרין לעמוד בבחינת אחור באחור,
כמו בתחילת הבריאה "שנבראו שני פרצופים"",
"זכר מלפניו ונקבה מאחור"",
וכדי שיחזרו להיות בבחינת פנים בפנים,
צ״ל ענין הנסירה,
כמו "ויקח אחת מצלעותיו וגו׳",
"שנבראו שני פרצופים בריאה ראשונה ואחר כך חלקן"",
וקודם הנסירה צ״ל דורמיטא
(שינה/ סילוק החיות,
לצורך בגין המלכוד שתחזור להתייחד עם ז״א פנים כפנים.
ומעין זה ביום ששי שבכל שבוע"
(שהוא כמו יום ששי דששת ימי בראשית")
- שנעשה הענין דדורמיטא דז״א,
ענין הנסירה,
שעי״ז נעשה יחוד ז״א ומלכות בליל שבת".
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב
ועד״ז בנוגע לכללות הזמן דשית אלפי שנין דהוה עלמא,
שהם כנגד ששת ימי השבוע - שבאלף הששי,
ערב שבת,
סוף זמן הגלות,
ישנו הענין דדורמיטא דז״א,
ענין הנסירה" 4 ,
שעי״ז נעשה שלימות היחוד דז״א ומלכות
(הקב״ה וכנס״י)
"ליום׳ 4 שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"".
ויומתק יותר שמארז״ל זה
("מת בערב שבת סימן יפה לו")
הוא קרוב לסיום
(גמר ושלימות)
מסכת כתובות - כי,
"כתובה" היא לצורך היזזוד דאיש ו־ אשה"
(ודוגמתו בהנישואין דהקב״ה וכנס״י),
שהיחוד הוא גמר ושלימות
(סיום)
ענין ה״כתובה",
ולכן,
קרוב לסיום מסכת כתובות
(לפני ובסמיכות להיחוד)
מדובר אודות "מת בערב שבת",
שהו״ע דורמיטא דז״א לצורך הנסירה שעל ידה יהי׳ היחוד
(גמר ושלימות הכתובה)
לעתיד לבוא,
שאז תהי׳ שלימות ענין הלידה
(גמר ושלימות היחוד)
בעולם גם במין הצומח,
כסיום וחותם מסכת כתובות: "עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות".
ד. ע״פ הביאור בהתחלת ושורש ה־ ענין ד״מת בערב שבת סימן יפה לו",
יש לבאר גם תוכן הענין בעבודת האדם 44 -שהרי נוסף על הפירוש כפשוטו 45 ,
יש גם לימוד והוראה
(ככל עניני התורה מלשון הוראה 44 )
להאדם הלומד מארז״ל זהי 4 בעבודתו בתור נשמה בגוף לאורך ימים ושנים טובות:
כיון שבערב שבת
(לאחרי חצות)
ישנו הענין דדורמיטא דז״א,
זמן שינה למעלה,
ה״ז גם זמן שינה למטה,
כפי שמצינו בהנהגת גדולי החסידים
(הרה״ח ר׳ הלל מפאריטש וכיו״ב)
לישון בזמן זה
(להיותו זמן שינה למעלה)" 4 .
ויש לומר שזהו״ע ד״מת בערב שבת"
ש״פ וארא,
כ״ח טבת,
מבה״ח עובט(3)
- השינה
(,
אחד מששים למיתה")
בערב שבת לאחרי חצות.
ו,
סימן יפה לו״ - כיון שע״י השינה נעשה חידוש החיות,
כידוע" שבעת השינה עולה הנשמה למעלה ושואבת חיים ממקור החיים למעלה,
ועי״ז גיתוסף ביתר שאת וביתר עוז בלימוד התורה• 5
(נגלה דתורה,
ובפרט פנימיות התורה,
ובאופן של הבנה והשגה כבתורת חסידות חב״ד)
מתוך מנוחת הגוף ומנוחת הנפש,
ומתחיל תיכף לאחרי השינה,
שהרי החיוב דלימוד התורה הוא בכל רגע שביום,
ובסרט בערב שבת ובסמיכות לכניסת השבת,
כיון ששבת שייך במיוחד לתורה,
כמארז״ל 51 ,
דכו״ע בשבת ניתנה תורה לישראל" 51 .
ויש להוסיף בדיוק הלשון "סימן יפה לו״ — שהשינה בערב שבת שעל ידה געשה תוספת וחידוש החיות בלימוד התורה,
היא,
"סימן"
(שגורם" ומביא)
לתוספת וחידוש החיות בלימוד התורה בתכלית השלימות,
בהגילוי ד״תורה חדשה מאתי תצא" 55 לעתיד לבוא,,
ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".
ה. עפ״ז יש לבאר תוכן המאמר "מת
בערב שבת סימן יפה לו" גם בנוגע לפשוטם של דברים:
בשם שהשינה
("אחד מששים למיתה")
הראשונה
(דאדה״ר)
בערב שבת היא לצורך תוספת וחידוש החיות
(כנ״ל ס״ג/ כך גם המיתה בערב שבת• 5 היא לצורך תוספת וחידוש החיות 55 .
וההסברה בזה - בשתים:
א) אמרו חז״ל" "יעקב אבינו” לא מת..
מה זרעו בחיים אף הוא בחיים",
שע״י המשך החיים ד״זרעו"
(חיים אמיתיים ע״פ תורה,
ענינו של יעקב• 5 )
נעשה "אף הוא בחיים",
ויתירה מזה,
שהענין ד״הוא בחיים" לאמיתת!,
בקיום נצחי
(דלא כדבר הנפסק שהוא אופן של "כזב״י 5 ^ מתגלה בההמשך והנצחיות ד״זרעו בחיים" לאחרי פטירתו,
שדוקא אז רואים בגלוי הנצחיות
(אמיתיות)
ד״הוא בחיים".
ונמצא,
שע״י המיתה נעשה תוספת וחידוש החיות - התגלות הנצחיות והאמיתיות דהחיים".
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב
ב) ועיקר: הסתלקות החיות דמיתה היא לצורך תוספת וחידוש החיות בתור נשמה בגוף - בתחיית המתים,
שאז יהיו חיי הנשמה בגוף** חיים נצחיים.
ויומתק יותר שבסיום מסכת כתובות“
(לאחרי ההקדמה ד״מת בערב שבת בו׳" קרוב לסיום המסכת,
כנ״ל סוס״ג)
מדובר אודות תחיית המתים 3 * - "עתידין צדיקים שמבצבצין ועולין בירושלים..
עתידיו צדיקים שיעמדו במלבושיהן 64 ק״ו מחטה כו"׳,
נשמות בגופים גשמיים בעוה״ז הגשמי,
שכל הענינים שבו יהי׳
חלק מבחי׳ רוחו שבג״ע הואיל ואינה בתוך כלי ולא בבחי׳ מקום גשמי*
(תניא אגה״ק סי׳ ז״ך וביאורו)
-תוספת וחידוש החיות גם ב״זרעו בחיים׳,
ועי״ז גם ב,
הוא בחיים".
אז בתכלית השלימות,
כמו,
עתידה חטה שתתמר כדקל ועולה בראש הרים..
שתהא כשתי כליות של שור הגדול"
(כהמשך הסוגיא).
ועפ״ז י״ל הפירוש ד״מת בערב שבת סימן יפה לו":
כיון שבערב שבת מודגש שהסתלקות החיות היא לצורך תוספת וחידוש החיות,
הרי,
זמן המיתה בערב שבת הוא "סימן יפה לו" שהמיתה שלו היא באופן שמורגש בגלוי
(רק)
העביז הטוב ד־ תוספת וחידוש החיות,
הן ע״י ההוספה דנצחיות ואמיתיות החיים עי״ז ש״זרעו בחיים",
והן ובעיקר ע״י תחיית המתים בסמיכות זמן להקבורה 5 •.
ונמצא,
ש״סימן יפה" זה מורה ומדגיש תיקון הענין הבלתי־רצוי שבמיתה,
ובמילא מתתקנת גם סיבת בכייתו של רבי על ביטול התומ״צ,
כי,
כשצדיקים קמים לתחי׳
(בהתחלת ימות המשיח",
ארבעים שנה לפני התקופה דתחה״מ דכל בנ״י 32 )
ישגו המשך קיום התומ״צ
(ואדרבה: כשלימות נעלית יותר -,
כמצות רצונך"••/ ובפרט להדעות שאין מצוות בטלות לעתיד לבוא
(גם לאחרי תחה״מ)
י•.
ויש לומר,
שעיקר המכוון במארז״ל
ש״פ וארא,
ב״ח טבת,
מבה״ח שבט(ב)
"מת בערב שבת סימן יפה לו" בתורה,
תורת חיים ותורת חסד,
הוא
(לא כפשוטו,
ח״ו,
אלא)
בנוגע לעבודת האדם בחיי הנשמה בגוף לאורך ימים ושנים טובות בטוב הנראה והנגלה
(כנ״ל ס״ד)
; ובפרט לאחרי שכבר אירע גם כפשוטו
(אצל יחידי סגולה• 7 / ה״ז מספיק
("די והותר")
כדי להוציא י״ח כל שאר בנ״י
(בנוגע לפשטות המאורע ח״ו/ ובמילא יהי׳ אצלם עניז זה רק בעבודה הרוחנית,
לאורך ימים ושנים טובות,
עד לחיים נצחיים
(ללא הפסק כלל)
דלעתיד לבוא.
*
ו. האמור לעיל קשור במיוחד עם המאורע ד״מת בערב שבת" כפשוטו׳ 7 בערב שבת זה.
ובהקדמה - שעם היותו מאורע פרטי אצל יחיד מישראל,
הרי
[נוסף לכך ש־ כאו״א מישראל הוא "עולם מלא" 71 ,
וכאו״א מישראל הוא חלק וקשור עם
כלל ישראל,
"קומה אחת שלימה" 73 ]
מדובר אודות חסיד ומקושר לכ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו,
ששלחו ומסר על ידו הקמת וניהול מוסדות של הפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה,
ובמילוי שליחות זו היתה התעסקותו כל משך ימי חייו עד ליומו האחרון - ערב ש״ק מברכים חודש שבט,
שהעשירי שבו הוא יום ההילולא
(גמר ושלימות עבודתו)
של המשלח,
כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו
(כמדובר לעיל• 7 / בודאי שיש בזה לימוד והוראה,
"החי יתן אל לבו"• 7 ,
ובפרט בקשר להמשך עבודת השליחות דכ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו לכל דורו בהפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה.
ובהתאם לכך יש להתעכב על הלימוד וההוראה משמו של הנפטר,
כילל גם שם המשפחה• 7 ,
כדלקמן.
ז. בב׳ שמותיו - ״משה יצחק״ -מרומזת לכל לראש ההתקשרות לכ״ק מו״ח אדמו״ר: ״משה״ - "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" 77 ,
משה רבינו שבדורנו,
ו״יצחק״ - שמו השני של כ״ק מו״ח אדמו״ר,
ע״ש השמחה והשחוק
("כל השומע יצחק לי" 71 / שעיקרה ושלימותה
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב
בהגאולה העתידה ע״י משיח צדקנו
("גואל ראשון הוא גואל אחרון״”),
כמ״ש"• "אז ימלא שחוק פינו",
כשיאמרו ליצחק דוקא "כי אתה אבינו"••.
ויש להוסיף בתוכן ב׳ השמות - בקשר ובשייכות לעבודתו במילוי השליחות דכ״ק מו״ח אדמו״ר:
מהחילוקים שבין משה ליצחק - שמשה חי מאה ועשרים שנה,
כמ״ש־י "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום",
"היום מלאו ימי ושנותי",
מילוי ושלימות חיי האדם
("והיו ימיו מאה ועשרים שנה״ 42 )
ועבודתו עלי אדמות: ויצחק חי מאה ושמונים שנה 4 ",
תכלית השלימות דארי־ כוח ימים ושנים יותר משאר האבות
(יעקב שחי קמ״ז שנה,
ואפילו אברהם שחי קע״ה שנה)
5 •.
____________!______________
וחיבור שניהם
(בשמו של אדם אחד)
- מורה על ההוספה בשלימות העבודה
(ק״כ שנה)
ע״י אריכות ימים
(ק״פ שנה),
ולא עוד אלא שגם ההוספה נעשית באותו אופן כמו העבודה המוכרחת
(ק״כ שנה):
ישנם כאלה שלאחרי שעוסקים בעבודתם משך זמן ארוך וזוכים לראות פרי טוב בעמלם,
חושבים שכבר הגיע הזמן לנוח מגודל היגיעה בעבודתם,
ובמילא מחכים כבר לגמר וסיום העבודה
(ועד להשלימות בזה - בימות המשיח).
וישנם כאלה שגם לאחרי שלימות העבודה חפצים ומשתדלים להוסיף עוד יותר,
אבל אעפ״ב,
אין זה באותו אופן כמו העבודה המוכרחת,
כי אם כמו ענין של הוספה.
והשלימות האמיתית מודגשת בחיבור ב׳ השמות משה ויצחק - שגם ההוספה
(לאחרי שלימות העבודה)
בהמשך העבודה לאורך ימים ושנים טובות
(ועד לק״פ שנה,
כשני חיי יצחק),
היא,
באותו אופן כמו העבודה המוכרחת
(לפני שלימות העבודה,
ועד להשלימות דק״כ שנה)
- כפי שרואים בהנהגתו של הנפטר שלא הסתפק כשלימות הקיימת כבר,
אלא המשיך לעסוק בכל עניני העבודה באותו מרץ,
חיות ושמחה
(כמודגש גם בהשם "יצחק",
ע״ש השמחה)
כל ימי חייו,
עד ליומו האחרון
(כנראה מהשאלות בעניני ניהול המוסדות שהגיעו לכאן גם בימים האחרונים).
בירושלמי
(ברכוה פ־ב ה־ח)
בנוגע לד־ ב11),
כמודגש ביעקב,
שאף שאמר לפרעה.
מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו
(בטובה)
את ימי שני חיי אבותי־
(ויגש מז,
ט ובפרש״י),
הרי,
בי״ז
(טוב)
שנותיו האחרונות שעל ידם נעשו.
כל ימיו בטובה־
(תדבא״ר פ־ה),
נכללת גם השלימות וק־פ שנה,
ש.
השיגו אח ימי שני חיי אבותי".
ש״פ ואדא,
כ״ח טבת,
מבה״ח שבט(ב)
ח. ויש להוסיף הרמז גם בשם המשפחה
(,
העכט")
- שם של דג,
אשר,
עם היותו דג טורף,
יש בו חידוש שהוא דג טהור*•,
ויתירה מזה,
שחיבה יתירה נודעת לו בנוגע להחיובי• דאכילח דגים ביום השבת:
דגים - "מים מכסים עליהם ואין עין הרע שולטת בהם"",
ודוגמתו ב״זרעו של יוסף",
כולל ובמיוחד זרעו
(תלמידיו ושלוחיו)
של יוסף שבדורנו,
כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו,
שנאמר בהמי׳ "וידגו לרוב בקרב הארץ"".
ודג טורף - ע״ד מ״שיי "בנימין•" זאב" יטרף",
טרף דקדושהיי,
שקאי על
כללות העבודה דבירור והעלאת ניצוצות הקדושה שחוטפים מעניני העולם ומעלים אותם לקדושה,
כמרומז גם בה־ גימטריא ד״טרף",
רפ״ח בתוספת א׳,
שרומז על רפ״ח ניצוצים"" שנפלו ב-שבה״ב דתהו,
שבירורם ועלייתם לקדושה היא ע״י המשכת וגילוי האל״ף,
אלופו של עולם.
ויש להוסיף בביאור הקשר והשייכות לערב שבת,
זמן הכנת הדגים ליום השבתי"
("מי שטרח בערב שבת יאכל ב־ שבת״*״)
- ע״פ מארז״ל 7 ",
זכור מלפניו ושמור מלאחריו,
מכאן אמרו מוסיפין מחול על הקודש,
משל לזאב שהוא טורף מלפניו ומלאחריו״ - שבזה מרומז הסך־הכל
(גמר ושלימות)
של כללות העבודה
(טירחא)
דששת ימי המעשה בבירור והעלאת עניני החול שבעולם,
שגם הם עולים ונכללים בקדושת יום השבת
(הוספה מחול על הקודש/ ולכן,
הבנת הדגים
(העבודה דזאב טורף)
היא בערב שבת,
ואכילתם ביום השבת
(זמן המנוחה שלאחרי העבודה דזאב טורף).
ועפ״ז יש להוסיף בביאור ה״סימן יפה״ ד״מת בערב שבת״ - שמורה על גמר ושלימות העבודה בבירור עניני העולם
(,
זאב יטרף")
•",
ולכן,
נכנם ל־
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב
מנוחה מיד".
ט. והלימוד וההוראה ממאורע הנ״ל - "החי יתן אל לבו":
לכל לראש - שגם לאחרי פטירתו דל המשך קיום והרחבת המוסדות
(שעסק בהם בשליחותו של כ״ק מו״ח אדמו״ר),
ואדרבה,
ביתר שאת וביתר עוז,
כאופן של תוספת וחידוש החיות -"מה זרעו בחיים אף הוא בחיים"
(כנ״ל ס״ה/ ובפרט ע״י בני ביתו ומשפחתו שיחיו,
"זרעו" כפשוטו,
"זרעו בחיים",
מתוך הוספה בכל עניני חיים,
ברוחניות ובגשמיות,
נשמה בריאה בגוף בריא,
לאורך ימים ושנים טובות,
עד מאה ועשרים שגה
(כשני חיי משה),
ויתירה מזה,
עד מאה ושמונים שנה
(כשני חיי יצחק).
וכיון שהתחלת כל הענינים היא בתורה,
"משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו׳ והעמידו תלמידים הרבה״יי - יש להציע ולעורר
("מפקחין על צרכי ציבור בשבת"""׳)
ע״ד התחלת ההוספה בקיום והרחבת המוסדות הנ״ל ע״י הוצאה־לאור
(לקראת ה״שלושים")
קובץ חידושי תורה׳"׳
(כולל - דברי התעוררות בעניני תומ״צ,
וגם בשפת המדינה/ בהשתתפות
בירר נה״ב שלו להפריד ממנה כל הרע,
זהו כמשל הזאב שטורף כו".
תלמידי המוסדות הנ״ל,
בני משפחתו,
קרוביו וידידיו וכיו״ב,
ובקובץ זה יפרסמו גם שמותיהם של התומכים והמסייעים שבודאי יתמכו ויסייעו עוד יותר לקיום והרחבת המוסדות הנ״ל,
ש־ ״מצוה לפרסם עושי מצרה״־״* _ שןי״ז יתוסף עוד יותר בהענין ד״מה זרעו בחיים אף הוא בחיים",
באופן של "מזכרת נצח",
שעי״ז ממהרים עוד יותר את השלימות האמיתית ד״נצח"
(ללא צורך ב״מזכרת נצח"/ בחיים נצחיים שלאחרי התחי׳.
ועוד ועיקר - שהמאורע ד״מת בערב שבת" מהוה "סימן יפה" 5 "׳
(אם עדיין יש צורך ב״סימנים")
שכבר נגמרה ונשלמה עבודת השליחות דבירור וזיכוך עניני החול באופן ד״זאב יטרף" ע״י "זרעו של יוסף"
(כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו)
שנמשלו לדגים,
והכל מוכן לסעודה""׳,
הסעודה דלעתיד לבוא
("ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"/ שבה תהי׳ תכלית השלימות דאכילת הדגים 5 "׳
(לאחרי שלימות ההכנה בערב שבת)-
ש״פ וארא,
כ״ח סבת,
מבח״ח שבט(נ)
״מבשרו** 1 של לויתן" 7 • 1 ,
וכן שור הבר 51 * 1 ויין המשומר.
ויה״ר והוא העיקר שלא יצטרכו ל־ "סימנים"** 1 על גמר ושלימות מעשינו
ועבודתינו וההכנה לגאולה,
כיון שתיכף ומיד ממש - ביום הש״ק זה - בא משיח צדקנו,
ו״הקיצו ורננו שוכני עפר"•",
והוא
(שנעשה שוכן עפר בערב שבת זה״י)
בתוכם,
וכ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו
(בעל ההילולא דהעשירי בשבט)
בראשם ובראשנו - כל בנ״י שבדורנו זה,
נשמות בגופים,
חיים נצחיים
(ללא הפסק ח״ו/ ובאים כולם יחד,
ביחד עם הבתי כנסיות ובתי מדרשות ובתי מעשים טובים
(כולל מוסדות הג״ל כפשוט)
שבחוץ לארץ"*,
לארצנו הקדושה,
לירושלים עיר הקודש,
להר הקודש ולבית המקדש השלישי
(והמשולש/ תיכן* ומיד ממש.
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב