ש״פ ואדא, כ”ת טבת, מבה״ח שבט

ניס■

(ע״ד. האב זוכה לבן ט״י,,

מעשה 8 ׳ אבות סימן

(ונתינת־כח)

לבנים""),

ובלשון הכתוב,

וארא אל אברהם וגו׳ לכן

(מסובב ותוצאה)

אמור לבני ישראל אני הוי""׳,

כדלקמן.

ג. וביאור הענין:

מבואר בדרושי חסידות■ שגילוי שם הוי׳

(שם העצם,

שם המפורש,

שם המיוחד - דרגת אלקות שלמעלה מהעולם)

הי׳ במתן־תורה,

ולכן,

אצל האבות שהיו לפני מתן־תורה נאמר "וארא גו׳ בא־ל שד־י

(דרגת אלקות ששייכת לעולם)

ושמי הוי׳ לא נודעתי להם",

ואצל בנ״י שזכו למתן־תורה

(לאחר יצי״מ)

נתגלה שם הוי׳,

כהמשך הכתוב,

(אמור לבני ישראל אני הוי׳ והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים גו׳)

ולקחתי אתכם לי לעם וגו׳ וידעתם כי אני הוי׳".

ספר השיחות - ה׳תשג״ב

הקדושה בתחתונים,

(ב) וע״י אליעזר עבד אברהם - שאף שבנוגע להשידוך דיצחק "אמר לו אברהם

(לאליעזר" 2 )

בני ברוך ואתה ארור ואין ארור מדבק בברוך" 21 ,

מ״מ,

נעשה השידוך דיצחק ורבקה ע״י אליעזר דוקא,

שבזה מודגש העניו דאתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא 22 ,

שעי״ז נפעל החיבור דעליו־ נים ותחתונים בתכלית השלימות,

וכיון ש״וארא אל אברהם..

בא־ל שד־י" הי׳ בנוגע למצות מילה

("לאברהם בפרשת מילה נאמר אני א־ל שד־י וגו׳" 25 )

שבה התחיל הענין דמתן־תורה,

עכצ״ל,

שנכלל בזה גם התחלת גילוי שם הוי׳" שבמתן־תורה.

ד. ואעפ״ב נאמר "וארא אל אברהם גו׳ ושמי הוי׳ לא נודעתי להם״ - כיון שענין זה הי׳ כמצות מילה כלבד:

מהביאורים בהשייכות דגילוי שם הוי׳ להחידוש דמ״ת בהחיבור דעליונים ותחתונים,

המשכת אלקות בעולם

(אף ששם הוי׳ הוא למעלה מהעולם)

- כיון ששם הוי׳ הוא בלי גבול,

ומצד תוקף הגילוי דאור הבלי גבול נמשו גם למטה.

ה. ובעומק יותר - שנוסף על התחלת הפעולה דחיבור עליונים ותחתונים

(החידוש דמתן־תורה)

במצות מילה,

יש אצל האבות

(ומחם נמשך להבנים)

ענין נעלה יותר:

החידושי 2 דחיבור עליונים ותחתונים הוא בגדרי העולם,

שנחלק לעליונים ותחתונים,

ועד שיש גזירה והפסק בין העליונים לתחתונים

(עליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים),

ש״פ וארא,

כ״ח טבת,

סבה״ח שבט

ובמתן־תורה בטלה הגזירה ונעשה החיבור דעליונים ותחתונים; אבל מצד דרגת האלקות שלמעלה מגדר עליון ותחתון,

לא שייך גזירה והפסק בין העליונים לתחתונים,

שנמצא בעליונים ובתחתונים בשוה גם לפני מתן־תורה“.

והחידוש דמתן־תורה הוא - שגם בגדרי השלם שיש בו גזירה והפסק בין העליונים לתחתונים תומשך דרגת האלקות שלמעלה מגדר עליון ותחתון.

ומזה מובן גם בנוגע לגילוי שם הוי׳ לבנ״י במתן־תורה

("אמור לבני ישראל אני הוי׳ גו׳ ולקחתי אתכם לי לעם גו׳ וידעתם בי אני הוי׳״)

- שחידוש זה קשור עם עבודתם של בנ״י בעולם

(ע״י קיום התומ״צ)

לפעול החיבור דעליונים ותחתונים,

אבל גם לפנ״ז ישנו העצס ד־ ישראל שלמעלה מהתורה

("מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" 3 ,

גם למחשבת התורה),

שזוהי דרגת האבות

(השורש ומקור והעצם דבל בג״י/ החל מאברהם אבינו

("אחד הי׳ אברהם"•*/ "ראש למאמינים"*? שפתח הצינור" דכח האמונה" והמסירת־נפש שמצד עצם הנשמה.

והחידוש דגילוי שם הוי׳ במתן־תורה הוא — שהעצם דישראל

(דרגת האבות)

יומשך ויתגלה גם בבחינת הגילויים,ב

מזות הנפש",

וגם כפי שגתלבשו בגוף בעוה״ז הגשמי,

כדי לפעול בעולם

(ע״י קיום התומ״צ)

המשכת דרגת האלקות שלמעלה מגדר דעליוו ותחתון.

ו. ובפרטיות יותר:

החידוש דמתן־תורה

(בנוגע לבנ״י ועל ידם גם בעולם)

הוא לא רק בנוגע להמשכה למטה

(שהעצם נמשך גם למטה/ אלא גם

(ובעיקר)

בנוגע להמשכת העצם,

כי,

דוקא ע״י ההמשכה למטה מתגלה העצם",

שאינו מוגבל ומוגדר בשום דבר,

ולכן נמשך בכל מקום.

וגם המשכת העצם

(עי״ז שבא למטה)

היתה אצל האבות - במצות מילה

(המשכת הקדושה בגוף גשמי בעוה״ז הגשמי).

אבל,

כיון שלא נמשך גם בעולם

(בתחתונים ממש/ לא ניכר המשכת העצם,

שמצד העדר ההגבלה שבו ה״ה נמשך בכל מקום.

ורק לאחרי מ״ת,

שנעשית המשכת הקדושה בעולם,

ניכר העצם.

ואעפ״כ,

הכח להמשכת העצם הוא ע״י האבות

("וארא אל האבות"/ כי,

עבודת הבנים לאחרי מ״ת עיקרה באופן של התלבשות והתעסקות בגדרי העולם

פג) ולא שייך חילוק בזמן - לפני כדת ולאחרי פ״ח

(נמו שלא שייך חילוק במקום,

בפעלה,

?ליון ותחתון

ספר השיחות - ה׳תשנ״ב

(עליון ותחתון),

משא״ב עבודת האבות עיקרה היא מצד עצם הנשמה,

ובכח זה נעשית עבודת הבנים

(שיורשים עניני האבות)

באופן שמגלים ומחדירים את העצם בעבודתם למטה"

(שעי״ז נמשך העצם).

ויש לומר,

שבמתן־תורה שהו״ע ה' נישואין דבנס״י עם הקב״ה

(,,

יום חתונתו זה מתן תורה״”)

באים ומשתתפים גם האבות אברהם יצחק ויעקב

(כשם שבשמחת נישואין דכל חתן וכלה בישראל באים ומשתתפים הוריהם וזקניהם וזקני זקניהם,

ג׳ דורות,

גם אלו שנמצאים כבר בעולם האמת״)

- שבזה מודגש:

(א) שעבודת הבנים

(לאחרי החתונה דמ״ת)

היא בכח האבות

(שבאים לתחתונה/

(ב) שכח האבות

(העצם)

מתגלה ע״י ההמשכה למטה בעבודת הבנים.

ז. ויש להוסיף ולבאר תוכן הענין ד״שמי הוי׳ לא נודעתי"

(המעמד ומצב שלפני מ״ת)

גם לאחרי מ״ת - שהרי התורה היא נצחיתיי - דלכאורה: כיון שכבר עברו אלפי שנים מאז שנתגלה שם הוי׳ במתן־תורה,

מה שייך עתה הענין ד״שמי הוי׳ לא נודעתי״י

ויש לומר הביאור בזה:

אע״פ שבמ״ת הי׳ גילוי שם הוי׳,

כמ״ש "וידעתם כי אני הוי"׳,

מ״מ,

כיון ש״לעתיד לבוא כתיב" 4 והי׳ הוי׳ לי ל־ אלקים,

שיהי׳ גלוי ממקום עליון יותר עד דשם הוי׳ יהי׳ חשוב רק כאלקים",

ויתגלה שם הוי׳ נעלה יותר,

"עיקר עגין

גלוי שמו הגדול" 5 ,

נמצא,

שגם המעמד ומצב שלאחרי מ״ת הוא באופן ד״שמי הוי׳ לא נודעתי" בערך לגילוי שם הוי׳ דלעתיד לבוא,

כשיהי׳ חידוש בכללות העניו דמ״ת,

"תורה חדשה מאתי תצא׳" 4 ,

שאז תהי׳ שלימות הנישואין דכנס״י עם הקב״ה,

כמארז״ל" "העולם הזה אירוסין היו..

לימות המשיח יהיו נישואיך.

וההסברה בזה:

כשם שנתבאר לעיל בנוגע למעלת עבודת בנ״י לאחרי מ״ת לגבי עבודת האבות לפני מ״ת,

שדוקא ע״י ההמשכה למטה

(לאחרי מ״ת)

בא העצם,

וכל זמן שלא נמשך למטה

(מלבד במצות מילה)

ה״ז הוכחה שאין זה העצם,

כן הוא גם בנוגע להסעלה דלעתיד לבוא לגבי זמן הזה,

כי: העדר ההגבלה דהעצם היא לא רק בהמשכה למטה,

אלא גם בהתגלות למטה,

שהרי העצם אינו מוכרח להיות בהעלם,

אלא בודאי יכול לבוא גם בגילוי.

וכיון שבמעשינו ועבודתינו בקיום התומ״צ נעשית רק ההמשכה למטה,

אבל הגילוי למטה בעוה״ז הגשמי יהי׳ רק לעתיד לבוא

(כמ״ש 44 "ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר גו׳"),

הרי,

כל זמן שלא נעשה הגילוי למטה,

ה״ז הוכחה שאין זה העצם 45 .

וכשם שעבודת בנ״י לאחרי מ״ת היא בכח עבודת האבות לפני מ״ת,

כיון שלאחרי מ״ת מודגשת בעיקר ההמשכה בבחינת הגילויים,

משא״ב לפני מ״ת מודגשת בעיקר העבודה שמצד העצם

(כנ״ל ס״ה/ כמו כן השלימות דלעתיד

ש״פ וארא,

ב״ח טבת,

מבה״ח שבט

לבוא** היא בכח העבודה בזמן הזה 46 *,

כיון שלעתיד לבוא מודגש בעיקר הגילוי בעולם,

ואילו בזמן הזה ובפרט בזמן הגלות מודגשת בעיקר העבודה שמצד העצם,

כידוע" שעיקר העבודה באופן של מסירת־נפש

(שמצד העצם)

היא בזמן הגלות.

ולהוסיף,

שגם השלימות דלעתיד לבוא כלולה בבה אצל האבות - כמא־ רז״ל" "שלשה הטעימן הקב״ה בעולם הזה מעיז העולם הבא..

אברהם דכתיב בי׳ בכל,

יצחק דכתיב בי׳ מכל,

יעקב דכתיב בי׳ כל",

ועיקר שלימות גילוי זה

(לא רק "מעין העולם הבא")

יהי׳ לעתיד לבוא,

שאז תהי׳ תכלית השלימות ד״בכל מכל כל"

(לא רק אצל האבות,

אלא גם)

אצל כל בנ״י

(כיון שהשלימות דלעתיד לבוא נעשית ע״י מעשינו ועבודתינו דכל בנ״י,

בכח האבות).

ח. ויש לומר,

ששלימות הגילוי דשם הוי׳ לעתיד לבוא

(שבאין־ערוך לגילוי שם הוי׳ שבמ״ח,

שהוא בבחינת "שמי הוי׳ לא נודעתי להם")

מרומז בפרשה שמתחילין לקרוא בזמן המנחה דש״פ וארא - פרשת בא:

על הפסוק "ויאמר ה׳ אל משה בא אל

פרעה",

איתא בזהר" 5 "דעייל לי׳ קב״ה אדרין בתר אדרין לגבי תנינא חדא עלאה כו׳" 6 .

ושרש הענין בפרעה דקדו־ שה - הגילוי דבחי׳ "חמישית לפרעה" ,5 ,

"דאתפריעו ואתגליין מיני׳ כל נהורין" 55 ,

גילוי בחי׳ החמישית* 5 שלמעלה מד׳ אותיות שם הוי׳,

שזהו״ע שם הוי׳ דלעתיד לבוא שבאין־ערוך לשם הוי׳ שבמ״ת.

ולהוסיף,

שפרשת בא היא הפרשה השלישית בספר שמות 55 ,

ספר הגאולה 54 ,

ויש לומר,

שרומזת גם על הגאולה השלישית והנצחית,

כמ״ש 55 "יחיינו מיומיים ביום השלישי יקימנו ונחי׳ לפניו".

ובפרטיות יותר: ג׳ הפרשיות שמות וארא בא הם כנגד ג׳ התקופות הכלליות - לפני מ״ת,

מ״ת,

ולעתיד לבוא 55 :

ספר השיחות - ה׳תשנ״ב

פרשת שמות שבה מדובר אודות שעבוד מצרים,

"כור הברזל" שעל ידו נעשית ההכנה למ״תיי - המעמד ומצב שלפני מ"ת; פרשת וארא,

"אמור לבני ישראל אני הוי׳ גו׳ וידעתם כי אני הוי׳״ - הגילוי דמ״ת; ופרשת בא,

"בא אל פרעה",

״אתפריעו ואתגליין מיני׳ כל נהורין״ -המעמד ומצב דלעתיד לבוא.

ט. ויש לקשר האמור לעיל עם הזמן שבו קוריו בשנה זו פרשת וארא והתחלת פרשת בא - שבת מברכים חודש שבט:

שבת מברכים חודש שבט הוא בסיום חודש טבת,

חודש העשירי,

ובו נמשכת הברכה והנתינת־כח לחודש שבט,

חודש האחד עשר

(ובלשון הכתוב• 4 "עשתי עשר חודש הוא חודש שבט").

ויש לומר,

שבסיום חודש העשירי,

שלימות המספר 41 ,

מודגשת שלימות העבודה ד־ בנ״י,

שבכח זה באים לתכלית השלימות דלעתיד לבוא המרומזת בחודש האחד עשר,

אחד שלמעלה מעשר ספירות

(״אנת הוא חד ולא בחושבן״)

״ - ע״ד וכדוגמת ב׳ הפרשיות וארא ובא

(העבודה שלאחרי מ״ת,

שעל ידה באים להשלי־ מות דלעת״ל).

(והתחלה)

למ״ת.

ועד״ז בנוגע להגילוי דשם הוי׳:,

וארא גו׳ מדל שד־י ושמי הוי׳ לא נודעתי להם* - הגילוי כמצות מילה שהוא ההכנה וההתחלה דגילוי שם הוי׳ דמית.,

אמור לבני ישראל אני הוי׳ גו׳ וידעתם כי אני הוי׳" - שלימות גילוי שם הוי׳ במ״ת.

וסיום הפרשה,.

והבאתי אתכם אל הארץ גו׳

(לשון חמישי של גאולה)

אני הוי״׳ - גילוי שם הוי׳ דלעחיד לבוא.

ולהוסיף,

שענין הגאולה מרומז גם בשמו של החודש כפי שנקרא בשמות החדשים שעלו עמהם מבבל״ - "שבט" - שהוא

(א) מלשון "שבטי מושלים"",

ובפרט הממשלה דמלכות בית דוד,

כמ״ש" "לא יסור שבט מיהודה 44

(מדוד ואילך אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את העם בשבט)..

עד כי יבוא שילה"

(מלך המשיח/ עליו נאמר 47 "וקם שבט

(מלך רודה ומושל)

מישראל",

"זה מלך המשיח" 44 ,

(ב) מלשון ענף אילן 45 ,

כמ״ש" 7 "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה" 71 ,

"יצא שבט מלוכה משורש ישי מזרע דוד הוא מלך המשיח"".

י. ובהדגשה יתירה בדורנו וה - שה־ עשירי בשבט

("העשירי יהי׳ קודש" 73 ,

ש״פ וארא,

כ״ח טבת,

מבה״ח שבט

בכל חודש,

ועאכו״ב העשירי בחודש אחד עשר)

הוא יום ההילולא דכ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו 74 :

ענינו של יום ההילולא - כמ״ש רבי־ נו הזקף 57 בתניא" 7 ש״כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד 77 כל ימי חייו• 7 ..

מתגלה ומאיר בבחי׳ גילוי מלמעלה למטה..

ופועל ישועות בקרב הארץ" 74 ,

ועוד ועיקר,

שכולל הנתינת־בח על המשך הצמיחה ביתר שאת וביתר עוז לאחרי הסתלקותו כתוצאה מהזריעה ד־ "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד בל ימי חייו"••,

עד להצמיחה דהגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו בדורנו זה

(דור האחרון של הגלות ודור הראשון של הגאולה/ כעדותו של נשיא דורנו שכבר כלו כל הקיצין,

והכל מוכן לסעודה דלעת״ל,

שולחן־ערוד עם הסעודה דלויתן ושור הבר ויין המשומר.

ויש לומר,

שכללות הזמן הקשור עם יום ההילולא העשירי בשבט

(שבעים שנה בחיים חיותו בעלמא דין,

והמשך השנים שלאח״ז,

יותר מארבעים שנה 1 •)

נחלק לג׳ תקופות שהם ע״ד וכדוגמת ג׳ התקופות הכלליות במשך כל הדורות׳

(לפני מ״ת,

מ״ת וימות המשיח/ שמרו־ מזות בג׳ הפרשיות שמות וארא בא

(כנ״ל נחז):

תקופה ראשונה,

ארבעים שנה

(תר״ם־ תר״פ),

בזמן נשיאותו של אביו,

שאז התחיל שלימות הענין דהפצת המעיינות חוצה ובפרט ע״י התייסדות ישיבת תומכי תמימים

(בניהולו של בנו יחידו)

- ע״ד וכדוגמת עבודת האבות בהכנה והתחלת הענין דמ״ת.

תקופה שגי׳,

שלושים שנות נשיאותו בחיים חיותו בעלמא דין

(תר״ם־שי״ת/ שבהם הי׳ החידוש המיוחד שלו בתור נשיא דתורת חסידות חב״ד בהפצת המעיינות חוצה ממש,

ועד להחידוש בעשר שנים האחרונות

(גמר ושלימות

ספר השיחות - ה׳תשנ״ב

עבודתו)

בהפצת המעיינות חוצה בחגי כדור התחתון

(שבו לא הי׳ מתן־תורה“)

- ע״ד וכדוגמת החידוש דמתן־תורה.

ותקופה שלישית,

המשך הנשיאות לאחרי הסתלקותו

(מיום עשתי עשר לחודש עשתי עשר דשנת עשתי עשר

(תשי״א)")

שניתוסף ביתר שאת וביתר עוז בהפצת המעיינות חוצה בכל קצרי תבל,

ועד לגמר ושלימות העבודה,

שהכל מוכן כבר לסעודה דלעתיד לבוא — ימות המשיח.

ובפרטיות יותר י״ל שג׳ תקופות הנ״ל מרומזים בג׳ התקופות דשלושים שנות נשיאותו*•

(בחיים חיותו בעלמא דין)

: תקופה ראשונה,

מהתחלת נשיאותו עד להמאסר והגאולה והיציאה ממדינה ההיא,

במעמד ומצב של תוקף גזירות המלכות

(בדוגמת העבודה במצרים,

"כור הברזל",

לפני מ״ת/ שעיקר עבודתו היתה במסירת נפש ממש

(ע״ד עבודת האבות).

תקופה שני׳,

בבואו במדינת פולין,

שעיקר עבודתו היתה בלימוד והפצת תורת חסידות חב״ד באופו של הבנה והשגה אף שעד אז הי׳ ברובו ע״ד חסידות פולין

(ע״ד החידוש ד״וידעתם כי אני הוי׳" במ״ת).

ותקופה שלישית,

בבואו לחצי כדור התחתון,

שעיקר עבודתו היתה בהפצת המעיינות חוצה ממש,

לקרב ולזרז ולהביא את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד,

כהכרזתו הידועה: "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה".

יא. ובנוגע לפועל:

בעמדנו בשבת מברכים חודש שבט,

כולל ובמיוחד העשירי בשבט - צריך כאו״א לקבל על עצמו להוסיף ביתר שאת וביתר עוז במעשיו,

תורתו ועבודתו של בעל ההילולא,

כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו,

אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נס״ו 5 •,

ובפרט בהביטול וההתקשרות אל כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא הדור,

״הנשיא הוא הכל״*•,

שבכאו״א -מציאותו וכל עניניו,

בכל מכל כל,

נעשים קודש לנשיא הדור,

עי״ז שמלאים וחדורים בקיום שליחותו של נשיא הדור - משה רבינו שבדורי•,

גואל ראשון הוא גואל אחרון•• - שענינו העיקרי "להביא לימות המשיח"" בפועל ממש.

ולהוסיף,

שהידיעה שתיכף ומיד נכנם כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו

(כיון ש־ "הקיצו ורננו שוכני עפר"•")

ומביט על כאו״א מהחסידים והמקושרים לבחון מעמדו ומצבו כו׳,

מעוררת ופועלת לסיים ולהשלים

(גם מלשון שלימות)

את כל מעשינו ועבודתינו.

וכדאי ונכון לערוך התוועדויות מיוחדות - החל מיום הש״ק מברכים חודש שבט

(נוסף על ההתוועדות שבכל שבת ושבת,

"שנאמר בפרשת שבת ויקהל משה..

להקהיל קהילות*• בכל שבת להכנם

ש״פ זארא,

כ״ח טבת,

מבה״ח שבט

בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ללמוד בהם תורה לרבים""),

ובפרט בראש חודש שבט

(נוסף על הנהוג לאחרונה בכל ראשי חדשים/ "בעשתי עשר חודש באחד לחודש״..

הואיל משה באר את התורה" 4 *,,

בשבעים לשוך"*•

(תוכן עבודתו של בעל ההילולא בהמת המעיינות חוצה בשבעים לשון**)

- לעורר ולחזק איש את רעהו בכל הענינים האמורים,

וילת,

תבל חייבין לבנות ולסעד בעבמם ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר*

(רמב״ם הל׳ ביהב״ח פ*א ה״בא וגם הטף,

שגם הם השתתפו בנדבת המשכן•

(אדר״ג רפי׳א).

ובמיוחד בזירוז והבאת הגאולה תיכף ומיד.

וכן יש לעורר ע״ד ההכנות לעריכת ההתוועדות דהעשירי בשבט - שבודאי תהי׳ ביחד עם בעל ההילולא,

נשיא דורנו בראשנו,

ומשה ואהרן

("הם המדברים גו׳ להוציא את בגי ישראל ממצרים" 7 *)

עמהם"*,

כיון שתיכף ומיד ממש,

ביום הש״ק פרשת וארא

(לפני התחלת הקריאה בפרשת בא/ יוצאים כל בנ״י מהגלות,

"בנערינו ובזקנינו גו׳ בבנינו ובבנותינו"**

(כפי שקורץ במנחה),

ובלשון המדרש״י "ראובן ושמעון סלקין",

העלי׳ דכל בני ישראל מן הגלות אל הגאולה האמיתית והשלימה,

כולל גם העלי׳ דבני ישראל לדרגת האבות••׳,

העצם דישראל כפי שהם חד עם עצמותו ית׳,

ובזה גופא בעילוי אחר עילוי עד אין סוף,

כמ״ש״י "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון",

בכיהמ״ק השלישי והמשולש,

"מקדש אדנ-י כ וננו ידיך""!.

ספר השיחות - ה׳תשנ״ב