ימי חייך" איז מלל נוסף אויה "לילות",
אויך ״להביא לימות המשיח״ - אז אויר אין א מצב פון גלות
(וואו ס׳איז דא א מציאות פון "אין תוכו כברו")
קען מעו אויפטאן די גאולה שלימה.
און דאם איז מרומז אין דעם וואם "ואף רבן גמליאל לא מנע עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת",
אז
(ראב״ע טוט אויף אז)
אויך ר״ג - וואם דרגת עבודתו איז פארבונדן מיט ימות המשיח
(כנ״ל)
- איז מסכים ומסייע צו דעם סדר ההנהגה פון ראב״ע,
אז "נתנה להם רשות לתלמידים ליכנס לבית המדרש".
י. ויש להוסיף ביאור אויך אין דעם וואם די משנה הנ״ל איז אין סוף פרק קמא פון מסכת ברכות: די התחלה פון
(פרק ראשון)
מסכת ברמת איו "מאימתי קוריו את שמע בערביז",
וואס דאם באדייט
(בעבודה רוחנית)
די פעולה פון קריאת שמע
(קבלת עול מלמת שמים 3 ,
ובאופן פון "מאימתי" מלשון אימה")
אפילו "בערכיו",
אין חושך הלילה והגלות: און דאם איז דער תוכן בסוף הפרק - וואס ״נעוץ סופן בתחלתו״“ -אז "מזכירין יציאת מצרים בלילות"
(בקריאת שמע/ וואס יציאת מצרים איז "דבר אחד ממש"" מיט קריאת שמע,
"ולבן תקנו ם׳ יציאת מצרים בשעת ק״ש דוקא אף שהיא מצוה בפני עצמה ולא ממצות ק״ש מ׳״“.
וע״פ הכלל הנ״ל פון "נעוץ סופן ב־ תחלתן ותחלתן בסופן" האט עם א שיי-מת מיט סיום הש״ס - סיי אין גמרא": "כל השונה הלבות בבל יום מובטח לו שהוא בן עוה״ב,
שנאמר" הליכות עולם לו א״ת הליכות אלא הלכות",
אז אין "הלימת עולם" איז מען ממשיך הלמת התורה,
ביז די דרגא פון עוה״ב
(כולל -בפירושו" עולם התחי׳ לעתיד לבוא)
; און סיי אין משניות״ - "לא מצא הקב״ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר 1 ה׳ עח לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום"
(און אויר דער סיום פון גמרא ברמת עצמה איו מיט דעם פסוק/ אז דער אויבערשטער גיט עוז צו אידן
(ע״ד "אלעזר בן עזרי׳",
א-ל עזר בן עזר י־ה/ אין עוז אלא תורה" 2 ,
ביז אז עם ווערט "ה׳ יברך את עמו בשלום",
וואס שלימות ענין השלום
(בעולם)
איז אין דער גאולה האמיתית והשלימה
(כמבואר 3 בעניו "פדה בשלום נפשי״יק.
יא. ע״פ הנ״ל איז פארשטאנדיק דער ביאור אין דברי המדרש "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה - על שם גאולת ישראל נזכרו כאן",
אע״פ וואס בפשטות רעדט זין־ עם וועגן די ירידה פון "הבאים מצרימה":
"מזמרין יציאת מצרים בלילות" בא
ז*)
פס׳ נדה.
ספר השיחות - ח׳תשנ״ב
דייט אז וער אמת׳ער ענין פון "הבאים מצרימה",
די ירידה אין חושך הגלות
(״לילות״),
איז - "גאולת ישראל"
(״יציאת מצרים״/ ביז - "להביא לימות המשיח"
(דער ענין אמיתי פון יציאת מצרים/ כנ״ל.
און דעריבער איז "על שם גאולת ישראל נזכרו כאן״ - ווייל די כוונה איז,
אז אין דעם מצב פון "הבאים מצרימה",
אין מיצרים וגבולים,
זאל מען אויפטאן און מגלה זיין ווי דאס איז
(ניט נאר בשביל הגאולה,
נאר אז דאס גופא איז)
"(על שם)
גאולת ישראל",
ביז
(על שם)
די גאולה האמיתית והשלימה.
ולהוסיף,
אז "בני ישראל הבאים מצרימה" זיינען געווען "שבעים נפש״”.
ויש לומר או אין דעם איז מרומז ווי די עבודה באשטייט אין דעם אז אויך אין "הבאים מצרימה",
אין גלות צווישן די שבעים אומות
(וואם זיינען כנגד די שבעים נפש"),
זאל מען מגלה זיין "גאולת ישראל".
וואם דער כה אויף דאם אויפטאן קומט פון די "שבעים נפש"
("יוצאי ירך יעקב״”),
ע״ד ווי ראב״ע "כבן שבעים שנה" גיט דעם כח אויף "מזכיריז יצי״מ בלילות" ביז "להביא לימות המשיח",
צו דערגרייכן דעם עי״ן רבתי פון קריאת שמע
(וואו מ׳איז מזכיר יצי״מ) 5 .
און דערפון איז מובן אויד דער לימוד פון דעם מדרש צו אידן: מ׳זאל וויסן זיין,
אז אפילו זייענדיק אין גלות,
איז נוסף אויף דעם אז אידן בלייבן קיים בתכלית השלימות כמובן ופשוט,
וכמרומז אויך בסוף פ׳ ויחי - "ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים",
וואס "ויחנטו" איז בכדי דער גוף זאל בלייבן
קיים - איז "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" מוסיף נאכמער,
אז "על שם גאולת ישראל נזכרו כאן": נוסף אויף דעם וואס אידן בלייבן גאנץ אלם נשמות בגופים בחיים גשמיים וחיים רוחניים גם יחד,
א נשמה בריאה בגוף בריא,
בתכלית השלימות,
שטייען זיי אין א מצב
(ניט נאר וואס פירט צו דער גאולה,
נאר נאכמער - א מצב פון)
״גאולת ישראל״,
ביז - "כל ימי חייך להביא לימות המשיח".
וכדלקמן.
יב. דערמיט קען מען אויך פאר־ שטיין די שייכות פון פ׳ שמות מיט כ״ף טבת”,
דער יום ההילולא פון דעם רמב״םיי,
וואס קומט אויס אלעמאל בסמיכות צו פ׳ שמות,
ובשנה זו - קומט עם אוים בערב שבת פ׳ שמות.
ובפרט ע״פ הידוע,
אז די אכילה פון דעם שבת קומט דורך דער עבודה ו־ טירחא בערב שבת,
כמאחז״ל” "מי שטרח בערב שכת יאכל כשבת",
איז פאר־ שטאנדיק אז ס׳איז דא א שייכות צווישן דעם יום ההילולא פון דעם רמב״ם מיט דער פרשה אין תורה פון דעם שבת,
ס׳ שמות.
און נאכמער: די "אכילה" פון דעם שבת קומט דורך דער עבודה
(טירחא)
פון דעם
(יום ההילולא של הץ־מב״ם בערב שבת.
דער ענין אין דעם:
בא דעם רמב״ם זעט מען בגלוי ווי זייענדיק אין א מצב פון "הבאים מצרימה" האט ער דארט אויפגעטאן
(באופן השייך בזמנו)
דעם עניו פון
ש״פ שמות,
כ״א טבת
"גאולת ישראל",
סיי א גאולה רוחנית בערך צו חושן־ הגלות וואם איז דעמולט געווען
(בדוגמא צו יציאת מצרים אויר אין א מצב פון "לילות"/ און סיי א כח והכנה צו דער גאולה שלימה כפשוטה
("להביא לימות המשיח"/ וכמרומז אויר בשם ״רמב״ם״ - ר״ת "רבות" מופתי בארץ מצרים":
זייענדיק אין מצרים בפשטות האט דער רמב״ם דארט מחבר געווען זיין חיבור הגדול ספר "משנה תורה",
ספר "הלכות הלכות" וועלכער איז "מקבץ לתורה שבעל פה כולה"",
וואט דאם האט אויפגעטאן א גאולה
(יציאת מצרים)
אין א מצב פון חושך הלילה של גלות - ווי דער רמב״ם שרייבט בהקדמתו בטעם פארוואס ער האט מחבר געווען זיין חיבור,
ככדי צו באווארענען דעם העלם והסתר וואם איז געווארן אין לערנען און פארשטיין תורה,
וואם,
אותם הפירושים וההלכות והתשובות בו׳ נתקשו בימינו ואין מבין ענינם כראוי אלא מעט במספר ואין צריך לומר התלמוד עצמו כו׳",
און דעריבער "ראיתי לחבר דברים המתבררים כו׳ כולם בלשון ברורה ודרך קצרה עד שתהא תושבע״פ כולה סדורה בפי כל כו׳",
און אזוי איז געווארן בפועל,
אז דער ספר הרמב״ם איז געווארן א מורה דרך פאר אידן בכל הדורות,
אנהויבנדיק פון די אידן אין מצרים בדורו של הרמב״ם,
ומשם נתפשטו זיינע פסקי הלכות צו אנדערע ערטער אין וועלט
(כידוע פון די אגרות הרמב״ם/ ביז - צו אידן אין די דורות שלאחרי זה,
כולל אויר -דורך דעם וואס א ריבוי ספרים
(אני
הויבנדיק פון דעם שולחן ערוך וכו׳)
זיינען מיוסד אויר ספר הרמב״ם.
דאם הייסט,
אז דער רמב״ם האט אויפגעטאן אז אויר אין א מצב פון "לילות",
"ערבין" אין מצרים כפשוטו
(און מצרים מלשון מיצרים וגבולים)
-זאל זיין "יציאת מצרים",
"גאולת ישראל"
(בדוגמא ווי רבינו הקדוש האט אויפגעטאן דויד חיבור המשניות"•,
"כדי שלא תשתכח תורה שבע״ס מישראל"׳•,
כמרומז אויך אין התחלת המשנה "מאימתי קורין את שמע בערכין",
"מזכירין יצי״מ בלילות",
כנ״ל).
און נאכמער: נוסך אויר "מזכירין יצי״מ בלילות",
האט דער רמב״ם אויר אויפגעטאן דעם ענין פון "כל ימי חייד להביא לימות המשיח״ - כידוע אז דער ספר הרמב״ם איז כולל אלע הלכות התורה,
אויך די הלכות השייכות לזמן שבית המקדש קיים׳ אוו אייר - די הלכות פון ימות המשיח
(בסיום ספרו/ וועלכע ווייזן אן צו אידן די הלכות פארבוגדן מיט ימות המשיח,
ווי מ׳דארף זיר דערצו גרייטן,
און דער סדר בפועל ווי עם קומט די גאולה האמיתית והשלימה.
ולהוסיף,
אז דער רמב״ם האט גע־ לעבט שנעים שנה",
"ימי שנותינו בהם שבעים שנה",
וואם באווייזט אז ביי אים
ספד השיחות - ה׳תשנ״ב
איז געווען בגלוי די שלימות וואם איז פארבונדן מיט "הרי אני כבן שבעים שנה" צו אויסטאו "יציאת מצרים" בכל המצבים
(בימים,
בלילות ולהביא לימות המשיח/ כנ״ל בנוגע לראב״ע.
וע״פ הידוע•• אז אין דעם יום ההילולא פון א צדיק איז "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו" עולה למעלה,
אה דאס איז מאיר ומתגלה למטה און "פועלי• ישועות בקרב הארץ״ - איז פארשטאנדיק או איו דעם טאג פון כ״ף טבת,
דער יום ההילולא של הרמב״ם,
שטייט בגלוי "כל מעשיו ותורתו ועבודתו״ של הרמב״ם - בחיבור ספר "משנה תורה" בארץ מצרים און אלע אנדערע עניני עבודה שלו במשך שבעים שנות חייו - און דאס איז "פועל ישועות בקרב הארץ",
אין קרב הארץ פון מצרים••
(מיצרים וגבולים פון וועלט/ באופן אז דאס ווערט א מורה דרך און.
מורה הנבוכים" 6 • פון אידן בכל הדורות שלאחרי זה.
ועפ״ז איז מובן דער אויפטו פון דער ״אכילה״ בשבת פ 7 שמות בשנה זו — ווארום דאס קומט פון דער עבודה וטירחא בערב שבת זה,
כל מעשיו ותורתו ועבודתו וואט דער רמב״ם האט צוגעשטעלט במשך שבעים שנות חייו,
וועלכע שטייען אלע בגלוי און זיינען "פועל ישועות בקרב הארץ" דעם ערב שבת; איז דאך דערפון מובן ווי דאם גיט צו אין דער עבודה פון דעם שבת,
די עבודה פון אויפטאן "גאולת ישראל" אין דעם מצב פון "הבאים מצרימה" בגלות!
יג. דער לימוד און הוראה דערפון איז פארשטאנדיק בפשטות,
ובפרט בדודנו זה ובזמננו זה:
מ׳האט שוין גערעדט מערערע מאל דברי כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו,
אז נוסף אויף דעם וואס ס׳איז שוין "כלו כל הקיציז״”,
האבן אידן שויז תשובה געטאן,
און מ׳האט שוין אלץ פארענ־ דיקט,
בולל אויך - "צופוצן די קנעפ־ לעך",
און מ׳דארף נאר האבן אז דער אויבערשטער ואל אויפעפענען די אויגן פון אידן זיי זאלן זען ווי ס׳איז שוין דא די גאולה האמיתית והשלימה,
און מ׳זיצט שוין בא דעם שולחן ערוך,
בסעודת לויתן ושור הברי• וכו׳ וכו׳.
דערפון איז פארשטאנדיק,
אז אויב שויז בא דער ירידה אין מצרים טויזנט־ ער יארן צוריק איז אין "ואלה שמות בנ״י הבאים מצרימה" געשטאנען בגלוי "גאולת ישראל",
און אויב אין אלע זמנים איז דער עבודה פון אידו צו ממשיך זיין די גאולה אין מצב הגלות,
ועאבו״ב לאחרי וואט מ׳האט שוין אין דעם דער ריבוי פון מעשינו ועבודתינו במשך כל הדורות,
כולל - פון רבי אלעזר בן עזרי׳ בזמנו,
און דער רמב״ם בזמנו,
און אלע צדיקי ישראל בכל הדורות,
ביז בדורות האחרונים - די עבודה פון רבותינו נשיאינו וועלכע זיינען מיוחסים לבית דוד משבט יהודה,
כולל - די עבודה פון כ״ק מו״ח אדמו״ר במשך זיינע שבעים שנה בחיים חיותו בעלמא דין
(תר״ם־תש״י)-
איז במכל־שכן וקד וחומד בדורנו זה ובזמננו זה,
לאחרי וואם מ׳האט שוין
ש״פ יבמות,
נ״א טבת
אלץ פארענדיקט
(כנ״ל/ האט מען די הבטחה גמורה אין תורה,
אז עט וועט זיכער זיין "
(תזכור יום צאתך ממצרים)
כל ימי חייך..
להביא לימות המשיח",
ובפשטות - אז מ׳דארף ניט אנקומען צו א הפסק ודו צווישן "כל ימי חייך" און "ימות המשיח"
(ווי דאס איז געווען בא אידן בכל הדורות שלפני דורנו זה/ נאר "כל ימי חייו־" פון יעדער איד,
זיינע חיים גשמיים אלם נשמה בגוף,
זיינען כולל בפשטות
(אויה "ימות המשיח" בלי הפסק,
ווארום די גאולה קומט תיכף ומיד ממש ברגע זה ובמקום זה
(אפילו אויב דאם איז א מצב פון לילה,
"הבאים מצרימה"/ אווי או דער רגע האחרון פון גלות און די נקודה אחרונה פון גלות ווערט דער רגע ראשון און נקודה ראשונה פון גאולה,
און פון "ימי תייר" בזמן הזה ובמקום הזה,
בלי שום הפסק כלל ח״ו
(אפילו אויב ער איז שוין עלטער פון שבעים שנה וכיו״ב/ גייט יעדער איד גלייד איבער - בתכלית השלימות,
"ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין",
אין דעם המשך פון "כל ימי חייך" בימות המשיח,
און חיים נצחיים וואס וועט דעמולט זיין.
יד. ובנוגע לפועל מיינט עם,
אז די עבודה פון אידן איצטער דארף זיין "להביא לימות המשיח",
צו שוי! גלייד מגלה זיין בפועל ווי דער מצב פון "הבאים מצרימה" אין גלות איז באמת א מצב פון "גאולת ישראל",
דורך דעם וואס מ׳גרייט זיד אליין און מ׳גרייט צו אנדערע צו דעם מצב פון "ימות המשיח".
כולל ובמיוחד - בקשר מיט דעם יום ההילולא פון דעם רמב״ם - דורך מחזק
זיין און מוסיף זיין אין לימוד ספר משנה תורה להרמב״ם,
כולל - דורך זיר משתתף זיין
(אדער צוגעבן חיזוק אין דעם,
אויב מ׳איז זין■ שויו משתתף)
איו דעם לימוד הרמב״ם פון כו״כ מבנ״י,
ג׳ פרקים ליום,
אדער פרק א׳ ליום,
אדער אין ספר המצוות",
ובפרט - אין ספר הרמב״ם עצמו -הלכות מלר המשיח<י,
איו די לעצטע צוויי פרקים פון הלכות מלכים בסיום ספר משנה תורה.
און נוסף צו דעם אייגענעם לימוד בזה,
זאל מען זעו אויר משפיע זיין אויף אנדערע אידן ארום זיר,
אנשים נשים וטף,
באופן פון "והעמידו תלמידים הרבה"",
ומהם יראו ובן יעשו רבים.
ויהי רצון,
אז דורף דער עצם החלטה בדבר זאל מען תיכף ומיד באקומען דעם שכר,
דער קיום בפועל פון דברי הרמב״ם בסיום ספרו",
אז לאחרי וואס מ׳האט שוין דעם "מלד מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו..
ויכוף כל ישראל לילר בה ולחזק בדקה וילחם מלחמת ה׳״ - וואם ער איז ״בחזקת שהוא משיח״ - זאל ער שוין גלייד ווערן "משיח בודאי",
דויד דעם וואם "עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל..
ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה׳ ביחד כו׳",
ביז - כסיום הרמב״ם - "מלאהיי הארץ דיעה את ה׳ כמיס לים מכסים".
ספר המיתות - ה׳תשנ״ב
משיחות ש״פ וארא,
כ״ח טבת,
מבה״ח שבט ה׳תשנ״ב
א. בהתחלת פרשתבו - "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא־ל שד־י ושמי הוי׳ לא נודעתי להם וגו׳ לכן אמור לבני ישראל אני הוי׳ וגו׳״׳ -צריך להביו:
א) בנוגע לתוכן כתובים אלו שלאבות נתגלה הקב״ה רק ב״א־ל שד־י",
ולא בשם הוי׳,
ואילו לבנ״י יתגלה
(עתה)
בשם הוי׳
(כמבואר בדרושי חסידות 2 )
- איך מתאים הלשון "לכן
(אמור גו׳)",
שהוא מסובב ותוצאה מהעניז שלפניו,
היינו,
ש״אמור לבני ישראל גו׳" הוא בגלל ש״וארא אל אברהם גו׳״י - היפו
(לכאורה)
תוכן הכתובים שאצל בנ״י יהי׳ ענין חדש
("וידעתם כי אני הוי׳")
שלא הי׳ אצל האבות
("שמי הוי׳ לא נודעתי להם")?
ב) ויתירה מזה: תוכן
(התחלת)
הפרשה הוא ע״ד מעלת בנ״י שיתגלה אצלם שם הוי׳ שלא נתגלה להאבות,
ואילו שם הפרשה,
"וארא",
קאי על ההתגלות אל האבות,
היינו,
שהפרשה
שבה מדובר אודות ההתגלות לבנ״י שלא היתה אצל האבות,
נקראת ע״ש ההתגלות אל האבות?!
ב,
ונראה לומר,
שכיון שנקראים "אבות"*,
כמודגש בפירוש רש״י "וארא אל האבות",
שהאבות הם למעלה מהבנים ומקור להם
("שורש ומקור כל נשמות ישראל"־/ יש בהם מעלה יתירה לגבי הבנים
(אן* שלבנים נתגלה שם הוי׳ שלא נתגלה לאבות).
ויתירה מזה,
שמעלת האבות היא גם לגבי נושה שאליו נאמר "אני הוי׳",
ועל ידו הי׳ הגילוי דשם הוי׳ לכל בנ״י -כמבואר בפירוש רש״י* ש״אמר לו הקב״ה
(למשה)
חבל על דאבדין ולא משתכחין,
יש לי להתאונן על מיתת האבות,
הרבה פעמים נגליתי עליהם בא־ל שד-י ולא אמרו לי מה שמך ואתה אמרת מה שמו..
(האבות)
לא הרהרו אחר סדותי ואתה אסרת למה הרעותה".
ועד כדי כך,
ש״וארא אל האבות" הוא הגורם 9 שיהי׳ הגילוי גם אצל הב
!) ו,
ג־ו.