ה. ביאור הדברים:
ידוע" ש״היונים הם בחי׳ חכמה ד־ קליפה,
חכמות חיצוניות,
שבזמן ההוא היו פילסופים המכחישים בנבואה
("שנת־ פשטה אז חכמה יונית שהוא הפלסופיא ורצו להתגבר על חכמת הקבלה ה־ אלקית ויסודותי׳..
להאמין בה׳ ובמצוותיו כי הוא למעלה מעלה מבחי׳ החכמה והשגה בו"׳/ ולכן טמאו כל השמנים של בחי׳ חכמה דקדושה שרצו להשכיחם תורתך כו"׳.
ויש לומר,
שהתגברות חכמת יון
(חכמה דקליפה)
עד כדי כך שרצו,
להשכיחם תורתך׳,
היא,
מצד היניקה שלהם מחכמת התורה"
(שהשתמשו בה)
באופן בלתי־רצוי:
מצינו מעלה מיוחדת בלשון יון - ש־ "אף בספרים
(תורה נביאים וכתובים)
לא התירו שיכתבו
(בלשון אחר חוץ מלשון הקודש)
אלא יונית"",
"אמר קרא" יפת אלקים ליפת וישכון באהלי שם..
יפיו־ תו של יפת
(הוא לשון יון לשונו יפה משל כל בני יפת)
יהא באהלי שם"",
ועד ש״בדקו ומצאו שאין התורה יכולה להתרגם כל צורכה אלא יונית״״,
"נש־ תנה לשון יוני משאר הלשונות לפי שהי׳ מובן אצלם
(אצל חכמי ישראל)..
מפני
נמית דנגלה שבחווה בחודש השלישי וחדשי הקיץ)
- שהלילות ארוכים מהיפים
(בארץ ישראל,
דקר ותמדית כל האראותך התגברות החושן.
שהם פירשו התורה בלשון יון לתלמי המלך ונתפרסמה אצלם אותה העתקה עד שהיתה אצלם אותו הלשון כמו לשונם,
וכאילו היתה אשורית"".
ואעפ״ב,
בש״כתבוי 1 לתלמי המלך את התורה יונית,
(ו) הי׳ היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל""
(היפך בתכלית דמתו־תורה)!
וההסברה בזה״ - שמצד המעלה ד־ המשכת והתגלות התורה למטה גם בלשונות דאוה״ע
("באר היטב",
"בשבעים לשון"")
התרגום ליונית" כשלעצמו הו״ע טוב; ורק שכש״כתבו לתלמי המלך את התורה יונית הי׳ היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל",
כיון שהדבר נעשה
(לא מצד ציווי ה׳,
אלא)
מצד דרישת תלמי המלך",
שלבן הי׳ מקום לחשוש" שהדבר ינוצל
(לאח״ז")
באופו
98 ו
טפו השיחות - ה׳תשנ״ב
בלתי־רצוי,
ועד להיפר כללות הענין דמתדתורה.
ויש לומר,
שכתוצאה מזה" באה גזירת היונים "להשכיחם תורתח,
"תורתך"
(תורת ה׳)
דייקא - כידוע" ש״בענין התורה שהיא חכמה גדולה ושכל נפלא לזה הסכימו גם היונים,
ולהיותם חכמים גדולים גם נתפעלו על גודל עוצם הפלאת החכמה שבדיני התורה,
אבל התנגדו על זה שהיא תורת הוי׳,
היינו,
לקדושת התורה שהיא חכמתו ית׳,
נגד זה לחמו״״ - שניצלו התרגום של התורה ליונית לעמוד על גודל עוצם הפלאת חכמת התורה
(חכמה גדולה ושכל נפלא)
על מנת לטמא ח״ו את הקדושה שבחכמת התורה,
שלא יהי׳ ניכר שהיא חכמתו של הקב״ה,
כי אם,
חכמה אנושית כהפילסופיא דחכמת יון,
שזהו״ע "טמאו כל השמנים שבהיכל".
ו. ותוכן הנם דחנוכה הוא בענין שמן טהור — ״מצאו •.
פד אחד של שמן שהי׳ מונח בחותמו של כהן גדול ולא
רק למחרחו,
אבל ביום שנעשה בו העגל אמר אהרן.
חג לה׳ מחר",.
בטוח הי׳ שיבוא משה ויעבדו את המקום"
(תשא לב,
ה ובפרש״י.
וראה לקו״ש שם).
הי׳ בו להדליק אלא יום אחד",
נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים"•
("עד שכתשו זתים והוציאו שמן טהור""):
כיון שגזירת היונים היתה "להשכיחם תורתך",
שרצו לטמא ח״ו את הקדושה שבחכמת התורה,
הוצרד להיות הנם בהדגשת הקדושה שבחכמת התורה,
שהיא תורתו
(חכמתו)
של הקב״ה,
״תורתך״ -עי״ז שמצאו שמן טהור שלא טמאוהו היונים,
ויתירה מזה,
ש״מצאו..
פר אחד של שמן שהי׳ מונח בחותמו של כהן גדול",
דרגא הכי נעלית בשמן טהור שאין ביכולת היונים לגעת בו"־,
ו״נעשה בו נם והדליקו ממנו שמונה ימים",
שבעה ימים נוספים על ה״יום אחד" ש״הי׳ בו להדליק",
הכוללים כל שבעת ימי השבוע,
כללות הזמן׳־.
וענין זה
(שמן טהור)
מודגש בלימוד נסתר דתורה - כי,
בלימוד נגלה ד־ תורה,
כיון שהעסק הוא בעניני העולם שבהם דנים הלכות התורה,
יכול להיות
(מצד הירידה דהתגברות החושד בעולם)
מצב שמכירים בעוצם הפלאת החכמה,
שהיא חכמה גדולה ושכל נפלא,
מבלי להכיר ולהרגיש שזוהי חכמתו של הקב״ה־־.
והעצה לזה - שלימוד נגלה דתורה יהי׳ ביחד עם לימוד נסתר דתו־ רה,
ידיעת אלקות
("דע את אלקי אביר"),
שעי״ז נעשה גם לימוד נגלה דתורה חדור בקדושת התורה,
שניכר ונרגש שזוהי חכמתו של הקב־ה.
ש״פ מקץ,
שבת
(ו׳) תנוכה,
אדר״ח טבת
ובנסתר ותורה גופא מודגש ענין זה בשמן שבתורה
(יותר מביין שבתורה)
-כי:
נוסף לכך ששמן מורה על וון דרזין שבתורה
(שלמעלה מרזין סתם,
יין שבתורה)
- מודגש בשמן שאינו משקה בפ״ע אלא מערבים אותו בשאר מאכלים,
ומפעפע בכל דבריי,
ודוגמתו בשמן שבתורה,
העירוב והאחדות דנסתר שבתורה
(שמן,
רזין דרזין שבתורה)
עם נגלה דתורה
(לחם ובשר^ שגם לימוד נגלה דתורה נעשה חדור בקדושת התורה,
חכמתו של הקב״ה
(שמן טהור).
ועוד וג״ז עיקר - ש״שמן" הוא גם דבר המאיר,
"שמן למאור"• 5 ,
שעל ידו מתגלה ומאיר ה״מאור שבתורה"
(פנימיות התורה) 55 ,
ולא רק בד׳ אמותיו של יהודי,
אלא גם מחוץ לד׳ אמותיו,
בכל הסביבה כולה - כמודגש בהדלקת נר חנוכה
(שנקבע על נם השמן)
ש״מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ" 5 ,
"משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק..
עד דכליא רגלא דוזו־מודאי״ 5 - שגם בזמן החושך,
ובהה,
בשוק שיש בו "תרמודאי",
אותיות מורדת 55 ,
מורדים בה׳ 7 ,
פועל האור דנר חנוכה לבטל ולכלות
("כליא")
המרידה בה׳
("תרמודאי"/ שלא ישאר
אפילו הרגל
("רגלא"),
דרגא הכי אחרונה
(כולל גם דבר הגורם,
וגם גרם דגרם כו׳,
לאפשרות)
של מרידה בה׳,
ויתירה מזה,
שהאור דנר חנוכה פועל כליון וכלות הנפש
("כליא" למעליותא)
גם ב״רגלא דתרמודאי",
שגם הם יבואו לבחינת כלות הנפש 8 ,
מצד גודל ועוצם האור דשמן שבתורה,
רזיו דרזין שבתורה.
ז. ועיקר ושלימות הגילוי דשמן
(רזיו דרזין)
שבתורה בנם השמן דחנוכה נעשה
(בהיו״ט שבחודש כסלו שנתגלה בדורות שלאח״ז)
בי־ט כסלו 55 ,
שבו התחיל עיקר העניו ד״יפוצו מעינותיך
(דהבעש״ט,
תורת החסידות,
שמן שבתורה)
חוצה׳" 5 :
גם לאחרי שבטלה גזירת יון "להשכיחם תורתך" ע״י הדגשת ה״מאור שבתורה" בנם השמן דחנוכה,
נמשך סדר לימוד התורה באופן שעיקר הלימוד הוא בנגלה דתורה,
שהרי גם בזמן התנאים והאמוראים
(לאחרי החורבן)
"כל חכמת הקבלה היתה נסתרה בימיהם ונעלמה מכל תלמידי חכמים,
כ״א ליחידי סגולה,
ואף גם זאת בהצנע לכת ולא ברבים,
כדאיתא בגמרא■ 5 ..
וגם
ספר השיתות - ה׳תשנ״ב
רשב״י אמר בזוה״ק“ שלא ניתן רשות לגלות רק לו ולחבריו לבדם",
ורק בדורות האחרונים הולכת ומתגלה,
"כמ״ש האריז״ל" דדוקא בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה"•",
ועד להתגלות פנימיות התורה בתורת החסידות ע״י הבעש״ט והמגיד,
ובתורת חסידות חב״ד באופן של הבנה והשגה ע״י רבינו הזקן
(ובפרט לאחרי י״ט כסלו).
כלומר: בחנוכה - מודגשת בעיקר פעולת השמן
(מאור)
שבתורה בלימוד נגלה דתורה
(שהוא עיקר הלימוד)
שנעשה חדור בהידיעה וההכרה והרגש בקדושת התורה,
שהיא חכמתו של הקב״ה,
"תורתך"; והחידוש די״ט כסלו
(שלימות הגילוי דשמן שבתורה שבחנוכה)
-שנעשה גם הלימוד ברזי! דרזין
(שמן)
שבתורה בתור לימוד חשוב ועיקרי,
היינו,
לא רק באופן שמערבים השמן
(רזין דרזין)
בהמזון העיקרי
(נגלה/ אלא שהשמן עצמו
(רזין דרזיז שבתורה)
הו״ע עיקרי של מזון,
שבא בהבנה והשגה בשכל האדם,
"יתפרנסון מיני׳"",
בדוגמת מזון גשמי
(פרנסה כפשוטה)
שנעשה דם ובשר כבשרו.
וטעם הדבר שדוקא בדורות האחרונים נתגלו רזין דרזיו
(שמן)
שבתורה באופן של הבנה והשגה
(מזון)
•- כיון שנתגבר יותר החושך בעולם,
כולל ובמיוחד ההתגברות דחכמות חיצוניות שמצד יניקתם מחכמת התורה באופן בלתי־רצוי מתגברת הסכנה ד״להשכיחם
תורתך"**
(כנ״ל ס״ה/ ולכן יש צורך בגילוי השמן שבתורה,
ועד שנעשה דבר המוכרח כמזון 7 *
(אף שבדורות שלפנ״ז לא ניתן רשות לגלות השמן שבתורה,
כמו שמן שאינו ראוי לשתי׳ בפ״ע,
ומזיק לאדם"").
ועד״ז בדורות האחרונים גופא -שככל שהולך ומתגבר החושך בעולם,
הולך ומתגבר גילוי השמן שבתורה באופן ד״יפוצו מעינותיך חוצה".
ומהדוגמאות הבולטות - בזמנו של אדנ״ע - שכשנתייסדה חברת,
מפיצי השכלה",
עמד וייסד ישיבת תומכי תמימים,
"ישיבה"" שבה לומדים ב״התייש־ בות",
תורת הנגלית ותורת החסידות תמימה"" 7 ,
ובאופן ש״החסידות יבינו כמו שמבינים ענין בנגלה" 71 .
ש״פ מקץ,
שבת
(ו׳) תמכה,
אדד״ח טבת
ובכל זה ניתוסף עוד יותר ע״י בנו וממלא מקומו,
כ״ק מו״ח אדמו״ר,
נשיא דורנו,
בהתייסרות ישיבות תומכי תמימים וסניפים שלהם בכל קצוי תבל,
ומוסיף והולד ביתר שאת וביתר עוז עד היום הזה,
ועוד וג״ז עיקר - שהולד וניתוסף בההפצה דתורת החסידות חוצה ממש גם ע״י התרגום דריבוי ענינים בתורת החסידות בלשונות דאוה״ע,
שעי״ז נעשה שלימות העניו דהתגלות האור דנר חנוכה
(נס השמן),
על פתח ביתו מבחוץ",,
עד דכליא רגלא דתרמודאי",
עי״ז שה־ מעיינות דפנימיות התורה שנתגלתה בתורת החסידות,
שמן שבתורה,
באים באופן של הפצה גם בחוצה,
היינו,
לא רק שהשמן מאיר,
על פתח ביתו
(ועי״ז מאיר גם)
מבחוץ",
אלא יתירה מזה,
שה־ מעיינות
(שמן)
עצמם באים באופן של הפצה גם ב״חוצה".
ח. ויש להוסיף בזה - בעומק יותר 77 :
גילוי השמן שבתורה בחנוכה ומיתר שאת בדורות שלאח״ז ב)
י״ט כסלו הוא
(לא רק בגלל הצורך וההכרח שבדבר שנעשה בעקבות התגברות החושך בעולם,
אלא)
גם ובעיקר בגלל שהולכים ומתקרבים לביאת משיח צדקנו,
שנקרא "משיח" ע״ש המשיחה בשמן,
כמ״שנד "בשמן קדשי משחתיו",
ועל ידו יהי׳ עיקר ושלימות גילוי השמן
(רזין דרזין)
שבתורה,
שילמד,
סוד סעמי׳ ומסתר צפונותי׳"* 7 ,
ועד ש״באותו הזמן
(בימות המשיח)..
לא יהי׳ עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד",
ועאכו״כ בנ״י ש
בח בהבא לקמן - ראה גם לקרש חורו ד 282.
ח-ב צ׳ 172.
ודל ד 2־171.
וש׳נ.
, יהיו חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כו׳״”,
היינו,
שעיקר הלימוד יהי׳ ברזין דרזין שבתורה* 7 ,
ולכן,
ככל שהולכים ומתקרבים להתגלות של משיח צדקנו,
הולך ומוסיף בהגילוי דשמן
(רזין דרזין)
שבתורה,
שזוהי ה,
טעימה"
(,
טועמי׳ חיים זכו" 77 )
מתורתו של משיח 20 .
[ויש לומר,
שההתקרבות לביאת משיח צדקנו היא גם הסיבה להתגברות החושך בעולם - שבגלל התגברות הקדושה נעשית גם התגברות הלעו״ז שמנגד לביאת משיח צדקנו,
ויש צורך ללחום עם המנגד,
שזהו״ע,
ילחם מלחמות זז"" עד ש,
נצח״”].
וענין זה מודגש בחנוכה - שנוסף לכך שנקבע על נס השמן,
שקשור עם משיח•*,
יש בו שמונה ימים■•
(ושמונה נרות"/ שמספר שמונה קשור עם משיח,
ספר השיחות - ה׳תשנ׳נ
שהוא כששמונה נסיכי אדם״״,
ו״כינור..
של ימות המשיח שמונה
(נימין)
"": וכן
(ויתירה מזה)
בי־ט כסלו - שאז התחיל דקר הענין ד״יפוצו מעינותיך חוצה",
שבזה תלוי׳ ביאת המשיח,
כדברי מלך המשיח להבעש״ט במענה על שאלתו אימת אתי מר,
לכשיפוצו מעינותיך חוצה".
ומהתגלות תורת חסידות חב״ד ע״י רבינו הזקן בי״ט כסלו הולך וניתוסף ביתר שאת וביתר עוז בכל שבעת הדורות דנשיאי תורת חסידות חב״ד,
כולל ובמיוחד ע״י התייסרות ישיבת תומכי תמימים,
חיילי בית דוד שיוצאים למלחמת בית דוד לנצח את אלה.
אשר חרסו עקבות משיחך"",
ולהביא בפועל ההתגלות דדוד מלכא משיחא",
ובפרט בדורנו זה,
שכבר נשלמו כל הענינים,
וצריכים רק,
לפתוח את העיניים" ולראות ש,
הנה זה
(המלך המשיח)
בא"".
*
ט. האמור לעיל קשור ושייך גם לפרשת השבוע - פרשת מקץ:
שם הפרשה -,
מקץ״ - קשור עם,
קץ הימים"",
סוף הגלות
(,
כל לשון קץ
סוף הוא""),
ו,
קץ הימין"",
התחלת הגאולה
(.
יש מקץ שהוא תחלה""/
ויש לומר,
שב׳ הענינים ד,
קץ הימים" ו״קץ הימין",
סוף הגלות והתחלת הגאולה,
קשורים עם ב׳ הענינים־טעמים בגילוי השמן שבתורה בדורות האחרונים,
התגברות החושך וההתקרבות לביאת המשיח - שהתגברות החושך קשורה עם סוף הגלות
(,
קץ הימים""/ וההתקרבות לביאת המשיח קשורה עם התחלת הגאולה
("קץ הימין").
י. ויש להוסיף גם בנוגע לתוכן הפרשה,
כולל גם
(ובעיקר)
השייכות לפרשת וישב שלפני׳ ולפרשיות ויגש ויחי שלאחרי׳,
שהם המשך אחד - שהרי כתוצאה ממינויו של יוסף ל״פשנה למלך"
(בפרשת מקץ/ ירד יעקב למצרים
(בפרשת ויגש/ ועי״ז,
ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה",
מבחר שנותיו",
שבהם נתקיימה בקשתו,
לישב בשלוה"",
כמו כהשנים שהי' יעקב עם יוסף לפני ש״קפץ עליו רוגזו של יוסף""
(בפרשת וישב):
המשך הפרשיות וישב־ויחי קשור עם ענין הגאולה:,
וישב יעקב",,
ביקש יעקב לישב בשלוה״ - שלימות השלוה דימות המשיח,
כיון שמצדו הי׳ מוכן כבר לה־ גאולה״,,
מקץ״ - קץ הימים וקץ הימין
ש״פ מקץ,
שבת
(ו׳) תנוכה,
אדר״ח טבת
(כנ״ל ס״ט).,
ויגש",
הגשת יהודה ליוסף - ענין סמיכת גאולה
(יוסף)
לתפלה
(יהודה)
יי,
ועד לחיבור דיהודה ויוסף.
לעץ אחד והיו אחד בידי..
ודוד עבדי נשיא להם לעולם״״..
ויחי יעקב״ -חיים נצחיים דיעקב
(כאו״א מישראל שנקרא ע״ש יעקב וישראליי)
בעולם התחי׳.
והעניז בזה - שיעקב,
השלישי
(בחיר" 1 )
שבאבות,
קשור עם הגאולה השלישית וביהמ״ק השלישי
(גאולה נצחית וביהמ״ק נצחי/.
כיעקב שקראו בית״״ 1 ,,
נחלה בלי מצרים..
כיעקב שכתוב בו" 1 ופרצת"" 1 ,
כי,
יעקב ענינו
הזמן לילו יחדיו אל הגאולה,
נמ-ש.
ועלו מושיעים נהר זיון לשפוט את הר עשו",
ועד נדי נו,
שגם לאחרי שהמלאניס הודיעו לו שעשו לא נחנרר עדייו נלל,
לא עסק נ״ענודת הבירורים",
אלא שלח פנתה שהו״ע הקרנף,.
העלאת מ״ן להסשיו ס״ד ומקיף ותהו",
נוי שתהי" אזלו השלימות ולעתיד לבוא שהמקיפים דתהו יומשנו ויתגלו בפנימיות בתיקון
(תו״א ר־פ וישלח).
תורה נמשא״ב אברהם ויצחק,
שאף שלמדו תורה,,
אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה הי׳..
יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה הי׳"" 1 ,
מ״מ,
עיקר ענינם הי׳ גמ״ח
(אברהם)
ועבודה
(יצחק״<),
כ־ ידוע"■ שאברהם יצחק ויעקב הם כנגד ג׳ הקוין גמ״ח עבודה ותורה],
כמ״ש,
ויעקב איש תם יושב אהלים""׳,
"אהלו של שם ואהלו של עבר""׳
(תושב״ב ותושבע״פ,
נגלה דתורה ונסתר דתו־ רה" 1 /,
ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל"•",
קו האמצעי,
בריח התיכון שמכריח מן הקצה אל הקצה 27 ",
למעלה ממדידה והגבלה.
ועיקר ושלימות המשכת ענינו של יעקב בעולם נעשה ע״י יוסף בירידתו למצרים
(לאחרי ש״קפץ עליו רוגזו של יוסף״)
- כמ״ש" 1 ,
אלה תולדות יעקב יוסף"■ בן שבע עשרה שנה וגו׳",
ש,
ע״י זה נתגלגלו וירדו למצרים"" 1
[לאחרי וע״י הקדמת לימוד התורה,
"כל מה שלמד
(יעקב)
משם ועבר מסר לו"־ 11 ,
שזוהי הנתינת־כח דיעקב ליוסף על כל המאורעות הקשורות עם ירידתו ל־
ספר השימות - ח׳תשנ״ב
מצרים•׳■/ שאז נעשה אמיתת ושלימות הענין ד״ויחי יעקב בארץ מצרים״ 31 ■■,
שהגילוי דתורה
(יעקב)
נמשך וחודר
(ע״י יוסף)
גם במצרים•",
מלשון מיצרי"
(וגבול),
ועי״ז באים לשלימות נעלית יותר באין־ערוד,
ע״ד מ״שי" "מן המיצר גו׳ ענני במרחב",
מרחב אמיתי
(ושלוה אמיתית)
והגאולה האמיתית והשלימה,
ולכו שייכת גם הגאולה ליוסף,
כמ״ש
(בסיום וחותם פרשת ויחי)
"!יאמר יוסף גו׳ ואלקים פקד יפקד אתכם",
"פקד יפקד אלקים אתכם"׳",
ומרומז גם ב-
לשון הכתוב"■ "ביום ההוא יוסיף אדנ-י שגית ידו גו׳ ואסף נדתי ישראל גו׳"•".
יא. עפ״ז יש לבאר דברי יעקב לפרעה בבואו מצרימה•״ - "ויאהר יעקב אל פרעה
(במענה לשאלת פרעה "כמה ימי שני חייך")
ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם״ - דלכאורה תמוה:
א) כשפרעה שומע מיעקב מספר ימי שני חייו,
יודע בעצמו אם רב הוא או מעט,
ואין צורך שיעקב יודיעו זאת
(משא״ב "רעים")?
ב) ועיקר: דברי יעקב שמספר ימי שני חייו,
"שלושים ומאת שנה",
הוא "מעט",
הם
(לא רק מיותרים,
אלא גם)
היפו המציאות
(לכאורה/ להיותם עשר שנים יתירות על שלימות מספר שנות חיי האדם
(כפי שנקבע בזמן המבול,
ומאז "כבד קצרו שנותם")
"והיו•" ימיו מאה ועשרים שנה",
שאלה זו מתחזקת יותר ע״פ המבואר במפרשים•" שפרעה שאל את יעקב "כסה ימי שני חייך",
מפני ש״זרקה בו שיבה והי׳ נראה זקן מאד ופרעה תמה על זקנותו כי אין רוב אנשי זמנו מאריכים ימים כל כך שכבר קצרו
אלקים אתכם״ - כי.
האסירה להם היתה די יוסף,
אכל יקקנ אמר
(לא להם,
אלא)
ליוסף לכדו.
ש״פ מקץ,
עונת
(ו׳) חנונה,
אדד״ח טבת
שגותם",
ועפ״ז תמוה עוד יותר שיעקב משיבו שימי שני חייו,
מאה ושלושים שנה,
הם מעט,
היפך המציאות
(הידועה לפרעה)
שאין מאריכים ימים כל כך,
שבגללה תמה פרעה על וקנותו של יעקב ושאלו "כמה ימי שני ודיו"!
לכאורה יש לומר,
ש״מעס" הוא ביחס לשנות חיי אבותיו,
כמ״ש לאח״ז "ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי",
שחיו
(קע״הי" ו)
ק״פ שנים" 32 .
כלומר,
כשפרעה תמה על אריכות ימיו של יעקב,
השיב לו יעקב שאריכות ימיו עד עתה
(ק״ל שנה)
חשיב "מעט" לגבי מספר השנים שנשאר לו לחיות,
כשנות חיי אבותיו,
ק״פ שנה
(והזקנה שקפצה עליו היא מפני היותם "רעים" בגלל הצרות שעברו עליו)" 33 .
אבל,
מפירוש רש״י "ולא השיגו בטובה"
(שמתייחס ל״רעים" ולא ל״מעט׳”'^ משמע,
שק״ל שנותיו
עצמם
(לא רק ביחס לק״פ שנות אבותיו)
הם "מעט".
ויש לומר הביאור בזה - ש״ימי שני מגורי..
מעט"
(אף שהם "שלושים ומאת שנה")
הוא באיכות,
כלומר,
אף שבכמות רבים הם,
מועטים הם באיכות,
להיותם ימים חסרים
(היפך ד״בא בימים" 34 ",
שפירושו ימים מלאים ושלמים 35 ),
מפני החסרון בטובה
(שאינם מלאים בטובה)
ויתירה מזה,
ש״רעים היו",
וענין זה נשלם ב״ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה",
"כאילו כל ימיו בטובה" 36
(ויש לומר,
שעל ידם השיג גם שנות חיי אבותיו,
שבקמ״ז שנותיו הגיע לתכלית השלימות* 37 ,
כולל גם השלימות דק״פ שנה 38 ).
וההסברה בזה
[הסיבה שבק״ל שנות יעקב לא הי׳ הענין ד״בא בימים" כמו באברהם]
בפנימיות הענינים - שכיון ש־
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב
ענינו של יעקב הו״ע הגאולה,
ומשנולד יוסף" 1 הי׳ מוכן לחוור מבית לבן לארץ מגורי אביו,
לישב בשלוה,
הרי,
כל ומן שעדיין לא באה הגאולה בפועל
("קפץ עליו רוגוו של יוסף"/ נחשבו אצלו ימי שנות חייו,
מעם",
ימים חסרים,
כיון שחסר בהם העיקר
(הגאולה)
7 ־׳.
וענין וה הודיע יעקב לפרעה - שלא יטעה לחשוב שיעקב ובניו יסתפקו בכך שיושיבום "בארץ מצרים במיטב הארץ"•" ויתנו להם "את חלב הארץ""׳,
כיון שהעיקר אצלם הו״ע הגאולה,
ובמילא,
גם ישיבתם במצרים משד ומן אינה אלא לצורך שלימות הגאולה,
כיון שע״י הבירור דמצרים
(עי״ז ש״ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה")
תהי׳ הגאולה
("אעלך גם עלה""׳)
באופן נעלה יותר,
בתכלית השלימות,
ואז יהי׳ "ויחי יעקב" לא רק קמ״ז שנה 41 ׳,
ולא רק ק״פ שנה,
אלא חיים נצחיים.
♦
יב. מההוראות מהאמור לעיל בנוגע למעשה בפועל:
כיון שנוסף לכך שדורנו זה הוא דור האחרון של הגלות,
סוף הגלות,
ודור הראשון של הגאולה,
התחלת הגאולה,
נמצאים אנו בימי סגולה השייכים לה־ גאולה,
- הן מצד פרשת השבוע,
פרשת "מקץ",
"קץ הימים" ו״קץ הימין"
(כנ״ל ס״ט/ והן מצד ימי חנוכה שנקבעו על נם השמן,
שהו״ע "בשמן קדשי משחתיו"
(כנ״ל ס״ח),
ובפרט בשבת חנוכה
(ששבת"׳ קשור עם גאולה"*/ ובקביעות שנה זו"׳ שהוא לאחרי נר חמישי"׳,
יום גאולת רבינו הזקן ממאסרו השני"׳,
ובראש חודש,
שמורה על החידוש דישראל ש
(,
דומין ללבנה" ו״מונין ללבנה" 47 ■ ו^הם עתידים להתחדש כמותה"■ 4 ׳ בהגאולה האמיתית והשלימה -
יש להוסיף מיום ליום
(כהוראת ימי חנוכה"׳ ש״מכאן ואילך מוסיף והולך" 4 )
טו״פ מקץ,
טובת
(ו׳) ומוכה,
אדר־ח טבת
בהענינים המביאים את הגאולה בפועל ובגלוי.
ומהם:
חיזוק האמונה התשוקה והצסי׳ ל־ ביאת המשיח,
עד כדי כה שברגש אבלו שכל זמן שמשיח צדקנו עדיין לא בא בפועל ובגלוי,
ימיו חסרים,
כדברי יעקב"׳ שאפילו סאה ושלושים שבה הם "מעם׳ 45 ,
כיון שעדיין לא באה הבאולה בפועל
(כב״ל סי״א).
ועוד ועיקר: להוסיף בלימוד והפגת פנימיות התורה
(ותורה בכלל - ענינו של י?מ שסו
(רזין ויזיז! שבתורה,
באופן שמאיר.
על פתח ביתו מבחוץ",.
יפוצו מעינותיד חוצה",,
עד דכליא רגלא דתרמודאי".
וכפשוט - ההוספה במבצע חנוכה כפשוטו,
כולל גם עריכת החוועדויות של שמחד.
כדעת הרמב״ס שימי חנוכה הם "ימי שנחזה והלל״י”,
והוספה בקיום המנהג דנתינת מעות תנוכה 46 " וכיו״ב.
יג. ובכל זה - כההוראה המיוחדת מקביעות שנה זו ששבת חנוכה חל
(בר״ח,
ור״ח הוא ב׳ ימים,
שאז חל שבת חנוכה)
ביום א׳ דר״ח:
ובהקדמה - שענינו של נר חנוכה,
ש״מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ",,
פתח הסמור ברשות הרנינו"" 47 ,
"עד
דכליא רגלא דתרמודאי",
מודגש כיותר בשבת חנוכה - שגם נברשות הרבים",
שניכר במיוחד בפרסי דיני רה״ר בהלכות שבת,
נעשה מעמד ומצב של כלות הנפש
("כליא"/ שמודגש כהכליון דיום השבת,.
ויבולו"" 48 מלשון כליון,
וגם מלשון גמר ושליפות
("כל”").
וכששבת חנוכה
(שבו מודגש כללות העניו דחנוכה)
חל בראש חודש,
מודגשת עוד יותר ההוראה ד״סוסיף וחולו״ -שההוספה היא באין־ערוד לגמרי"/ ועד באופו של חידוש ממש,
בדוגמת החידוש דרגע המולד
(ראש חודש,
מלשון חידושי")"
וחידוש גדול יותר כשר״ח הוא ב׳ ימים,
שאז תל יום א׳ דר״ח בשבת,
ובמילא שייך גם יום השני דר״ח" 49 לשבתי",
כיון שבהפטרה דיום השבת מזכירים גם את היום השני של ר״ח ע״י הוספת פסוק ראשון ואחרון ד״סחר חודש"" 50
(משא״כ כשיום א׳ דר״ח חל
ספד השיחות - ה׳תשנ״ב
ביום ששי,
ויום ב׳ דר״ח חל בשבת)
-שכל עניני חנוכה
(המודגשים בשבת חנוכה)
הם באופן של חידוש כפול,
חידוש ע״ג חידוש.
יד. ויה״ר שעוד לפני ההוספה ב־ עניני חנוכה במעשה בפועל יתן הקב־ה "מעות חנוכה"
(ולא רק באופן של מתנה,
אלא גם באופן של תשלום חוב)
ל״נער ישראל ואוהבהו"׳•׳ בהענין הכי נחוץ ומוכרח - להביא את הגאולה האמיתית והשלימה ע״י דוד מלכא משיחא
(ש־ "בשמן קדשי משחתיו")
בפועל ממש,
ועל ידו תהי׳ חנוכת ביהמ״ק השלישי
(ש״בנוי ומשוכלל יגלה ויבוא מן השמים""■)
בפועל ממש.
והעיקר - בסמיכות זמן ממש,
עוד
לפני תפלת מנחה והקריאה בתורה בפרשת ויגש,
שתוכנה סמיכת גאולה לתפלה,
באופן שהגאולה באה עוד לפני התפלה
(ועאכו״ב לאחרי התפלות על הגאולה גם ביום הש״ק זה/ תיכף ומיד ממש,
"לא עיכבן כהרף עין""■.
וכיון שהגאולה תבוא תיכף ומיד,
ביום ראשון דר״ה טבת,
יהי׳ העשירי בחודש יום טוב,
כפס״ד הרמב״ם בסיום וחותם הלכות תעניות••׳ "כל הצומות האלה עתידים ליבטל לימות המשיח,
ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה,
שנאמר••׳ כה אמר ה׳ צבאות גו׳ צום העשירי יהי׳ לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים".
ספר השמחות - ח׳תשנ״ב
שיחת אור ליום ה׳ פ׳ ויגש,
ה' טבת• ה׳תשנ״ב
- אחרי תפלת ערבית -
א. דער היינטיקער טאג ה׳ טבת איז פארבונדן מיט דעם שחרור און,
פדיון שבויים" פון די ספרים און כתבים פון רבותינו נשיאינו אין ספריית אגודת חסידי חב״ד ליובאוויטש,
שבנשיאותו ובהנהלתו פון כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו.
ו,
הימים האלה נזכרים ונעשים גו׳"׳ - אז בשעת עם קומט דער טאג מדי שגה בשנה,
איז,
נזכרים" און דורך דעם,
נעשים" די ענינים וועלכע האבן זיד אויפגעטאן בפעם הראשונה 1 .
ועל פי דברי המשנה 5 ,
מצוה גוררת מצוה"
(אז דער קיום פון א מצוה בריינגט דעם מענטשן
(המקיים את ה־ מצוה)
צו מקיים זיין נאד א מצוה,
ובפרט ובעיקר - מקיים זיין די מצוה עצמה)
- וואט דאם איז א כלל בנוגע צו יעדער מצוה,
עאכו״ב בנוגע צו דער •מצוה רבה״* פון פדיון שבויים - איז פארשטאנדיק,
אז די מצוה און ענין פון פדיון שבויים וועלכע האט זיר אוים־ געטאן אין דעם טאג פון ה׳ טבת
[וואם איז מעין ובדוגמת דעם ענק פון פדיון
שבויים בפשטות 5 ; בריינגט
(,
גוררת")
אז מ׳זאל מקיים זיין
(נאד מצוות,
ובפרט ובעיקר)
מצות פדיון שבויים,
און אין דעם ענק
(פון פדיון ספרים)
זעלבטט:
בימים אלו איז דא א,
קבוצה" פון ספרים,
צוזאמען מיט כתבי־יד המצורפים לספרים אלו,
וועלכע ווארטן אויף זייער פדיון שבויים,
אז זיי זאלן אומגעקערם ווערן צו זייער אמתין בעל הבית,
וואם דאם איז נשיא דורנו דער רבי דער שווער,
אומגעקערט ווערן צו זיינע ד׳ אמות,
וועלכע זיינען צחאמען מיט די ד׳ אמות פון דעם בית הכנסת ובית המדרש ובית מעשים טובים
(וגמילות חסדים בפרט)-,
בית רבינו שבבבל"*.
און וויבאלד אז,
מצוה גוררת מצוה" - איז מובן עד״ז בנדר״ד,
אז דער
(קיום מצות)
פדיון שבויים בה׳ טבת -בריינגטי אויד דעם
(קיום מצות)
פדיון
סוג
ספד השיחות - ה׳תשג״ב
און אומקערונג פון די ספרים און כתבי יד האמורים.
ויש להוסיף,
אז דער ענין האמור
[פון ״מצוה גוררת מצוה" - ממצוה אחת דפדיון שנויים למצוד,
שני׳ דפדיון שבויים]
איז נאד מער אונטערשטראכען בשעת ס׳רעדט זיד וועגן פדיון שבויים פון ספרים:
ספרים פון תורה זיינען אן ענין פון חכמה•
[און אין דעם גופא - חכמה קדושה,
חכמת התורה].
דערפון איז פארשטאנדיק,
אז יעדער ספר אין תורה איז נוגע אויך צו אלע אנדערע ספרים,
וויבאלד אז דורך דעם לימוד און דער ידיעה אין דעס ספר קומט צו א הוספה אין דער הבנה והשגה פון אנדערע ספרים.
אזוי אויד בנוגע לעניננו: היות אז די שלימות הלימוד פון די פריערדיקע ספרים
(וואם זייער פדיון האט זיך אוים־ געטאן בה׳ טבת)
איז תלוי אין דעם לימוד הספרים הנמצאים לע״ע בשבי׳,
קומט אוים,
אז די שלימות הפדיון פון די ספרים•
(בה׳ טבת)
- איז בשעת דאם בריינגט דעם פדיון פון די ספרים האמורים
(און אלע אנדערע ספרים)
וועל־ כע ווארטן נאד אויף זייער פדיון.
[ובפרט אז ויי ויינען ביידע א חלק פון איין ספרי׳ - ספריית אגו״ח חב״ד שבנשיאותו דכ״ק מו״ח אדמו״ר,
נשיא דורנו].
ב. ועוד וג״ז עיקר
(ואדרבא - הוא העיקר):
די מצוה פון פדיון שבויים
(בה׳ טבת)
- בריינגט
(ע״ד "מצוה גוררת מצוה")
אויך דעם אמת׳ן און פולקאמן פדיון שבויים דורך דעם אויבערשטן - דער פדיון פון אלע אידן
(וכל עניני תורה וכל הענינים כולם)
פון דעם גלות צו דער גאולה האמיתית והשלימה.
ויש להוסיף,
אז אויר דער ענין
(די שייכות פון פדיון שבויים להגאולה)
איז מודגש במיוחד בנוגע צו פדיון שבויים פון ספרים - כידוע•!,
אז דער ענין הגאולה איז תלוי אין דעם פדיון
(דער כירור וזיכוך והעלאה)
פון אלע ניצוצי קדושה וועלכע געפינען זיך "בשבי׳" אין דעם העלם והסתר פון וועלט; און ווי־ באלד אז אלע ענינים הויבן זיך אן און ווערן נמשך פון תורה״ - איז פאר־ שטאנדיק,
אז דער כח אויף דעם קומט פון דעם ענין דוגמתו בתורה - דער פדיון פון עניני חורה וועלכע געפינען זיך בשבי׳.
ג. נאך א נקודה אין דער שייכות פון די צוויי ענינים:
דער אמת׳ער פדיון שבויים און נצחון פון די ספרים איז,
כמובן ופשוט,
דוקא בשעת אז דויד דעם קומט צר נאד מער אין לערנען ספרים פון תורה 2 ׳
[כולל
אור ליום ה׳ 0׳ מגש,
ה׳ טבח
ווג
בעיקר - אין דער לימוד בספרים אלו].
דערפון איו פארשטאנדיק,
או דער טאג פון ה׳ טבת דארף מיט זיר בריינגען א חקוק והוספה בלימוד ספרים פון תורה,
אנהויבנדיק פון דעם ערשטן.
ספר״י■ בתורה שבע*פ - ספר המשניות.
ועפ״ז איז מובן נאך מער ווי דער פדיון הספרים בריינגט צו דעם פדיון הכללי דהגאולה - כמפורש אין פסוקי■.
ציון במשפט תפדה גו"׳,
ד. ה. או דויד לימוד התורה
[וואם אין דעס באשטייט כנ״ל דער אמת׳ער נצחון ופדיון הספרים]
- ווערט אויפגעטאן די פדי׳ פון,
ציוך.
ובפרט דורך לימוד הספרים 55 ,
אנהויבנדיק פון ספר המשניות״ -כמאמר חז״ל”,
אין כל הגליות הללו מתכנסות אלא בזכות המשניות*.
און דער,
ציון במשפט תפדה* איז נאר מער בהדגשה - דורכן לימוד אין די ספרים וואם זיינען נפדה געווארן".
ולהוסיף,
אז פון דעם איז אויר מובן בהנוגע לפועל - אז דער מאורע פון ה׳ טבת דארף בריינגען לכל לראש א חקוק והוספה בלימוד הספרים",
כולל ומתחיל מלימוד המשניות - וואם דאם בריינגט אז פון דעם פדיון הספרים קומט מען גלייר צו דעם פדיון פון דער גאולה,
כנ*ל.
און דורד די עצם החלטות בזה - איז וויבאלד אז דער אויבער־ שסער זעט אז דאס זיינעז החלטות אמיתיות און מ׳וועט זיי זיכער מקיים זיין,
זיינען די החלטות עצמן פועל" פונקט ווי מ׳וואלם שוין געלערנט די משניותץ".
ד. ויש להוסיף ולקשר כל הנ״ל -ע*ד הרמז - צו פרשת השבוע,
פ׳ ויגש:
עם שטייט אין זהר",
אז,
ויגש אליו יהודה* איז דער ענין פון סמיכת" גאולה לתפלה
(אז פון ברכת,
גאל ישראל* גייט מען גלייר אריבער - בלי שום הפסק - צו תפלת העמידה,
אנהויבנדיק מיט דעם פסוק",
אדנ״י שפתי תפתח גו׳*,
וואם,
כתפלה" אריכתא דמיא"").
שבקולם
(רפה חמש שם.
רבארובה - תמח שם).
ונח״ל
(סקיף ב)
שדי פדיי! ספרים בתורה ניחוסף בהכח לפדיון ניזוקות שבקולם.
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב
דער עיקרי 1 טעם אויף סמיכת גאולה לתפלה איז בכדי אז די תפלה זאל נתקבל ווערן,
ווי ער זאגט אין ירושלמי•־.
כל מי שאינו תוכף לגאולה תפלה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא והרתיק
(ודפקי־)
על פתחו של מלך,
יצא לידע מה הוא מבקש ומצאו שהפליג,
עוד הוא הפליג
(גם המלך הפליג ממנו"־)".
מעין ועל־דרך זה איז אויך בנידון־ דידן:
ה׳ טבת איז א טאג פארבונדן מיט דעם ענין פון.
גאולה״ - די גאולה און פדיון פון ספרי רבותינו נשיאינו
(כנ״ל סעיף א).
און תיכן־ בסמיכות צו דער "גאולה" איז דא די.
תפלה" ובקשה כו׳ אויף די ספרים וועלכע ווארטן נאך אויף זייער פדיון,
ועוד ועיקר - די תפלה אויף דעם פדיון הכללי בגאולה האמיתית והשלימה
(כנ״ל ס״א ואילך.
און דורך דעם וואם די תפלה קומט בסמיכות לגאולה,
ובנדו״ד - אז די תפלות הנ״ל קומען בסמיכות צו דער פעולה פון ״גאולה״ - דער פדיון שבויים וועלכער האט זיך אויפגעטאן ביום זה,
ה׳ טבת 1 ־ - איז דאם פועל,
אז
דער אויבערשטער זאל מקבל זיין תפלות בני ישראל,
און תיבף ומיד־־ פודה זיין די אלע ספרים,
און פודה זיין אלע אידן בגאולה האמיתית והשלימה:
ו״בנערינו ובזקנינו גו׳ בבנינו ובבנותינו"־־ גייט מען צוזאמען מיט אלע ספרים - סיי די ספרים וואם מ׳האט שוין אומגעקערט,
און סיי די ספרים
(וכת״י)
וואס מ׳גייט אומקערן תיכך ומיד ממש - לארצנו הקדושה.
ה. על פי מ״ש
(בהמשך צו "ציון במשפט תפדה",
כנ״ל ס״ג)
"ושבי׳ ב־ צדקה"*־,
ד. ה. אז צדקה טוט אויף דער ענין פון פדיון שבויים
(וכמאחז״ל־י.
גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה״)
-וועט מען איצטער מאכן יעדערן פון אייך א שליח לצדקה.
מ׳וועט געבן צווי שטרות: איין שטר מיט וועלכן יעדערער קען טאן כטוב בעיניו,
און א צווייטן שטר אוין־ אפגעבן לצדקה.
ויה״ר אז דער קיום מצות הצדקה זאל נים נאר מקרב ומזרז זיין די גאולה,
וואס אויר זירוז האט כמה שיעורים ואופנים,
זאל דאם זיין א זירוז ע״ד ווי סמיכות גאולה לתפלה - אז דאס איז