העלם וכיסוי הלבנה,
שלאח״ז נעשית הלידה באופן של התחדשות* 1 ,
שכוללת כל המציאות שלאוד׳ז,
שלכן ודו ר״ראש" דכל השנה כולה].
וענינו בעבודתם של ישראל שדומין ללבנה ומונין ללבנה־׳,
ועתידים להתחדש כפותה״ — החידוש שנעשה בעולם ע* עבודתם של ישראלי׳
(שאולי י״ל שגם לכן נקרא,
חדשי כ ס*,
חידוש שלכם/ ועד להחידוש שנעשה בישראל עצמם
(,
חדשיכס* ממש,
לא רק חידוש שנעשה עד ידכם,
אלא חידוש מציאות־ כס"/ שע״י עבודתם בעולם מתעלים לדרגא נעלית יותר מכמו לפני ירידתם
למסה״ - כפי שיתגלה בפועל בגאולה האמיתית והשלימה ע״י דוד מלכא משיחא
(,
דוד מלך ישראל חי וקיים"",
שדוד ומלכותו נמשלו ללבנה").
ויש לומר,
שבראש חודש" מתגלה בכאוייא מישראל ניצוץ משיח שבו",
בחי׳ היחידה,
שהיא ניצוץ מבחי׳ יחידה הכללית,
נשמתו של משיח",
וגילוי זה פועל חידוש בכל מציאותו ובכל עניניו שנעשים חדורים בבחינת היחידה,
והעיקר,
שעי״ז נעשה התגלות וביאת משיח צדקנו ועד כפשוטו ממש,
נשמה בגוף,,
מלד מבית דוד מ"".
ג. וענין זה מודגש ביותר בר״ח כסלו - מצד ענינו הפרטי של חודש כסלו:
שמו של החודש -,
כסלח - שכולל ב׳ התיבות,
כם״,
לו״•־:,
כס״ - מורה
ספר השיחות - ח׳תמזנ״ב
על העלם וכיסוי
("בכסה")
הלבנה
(״יפקד מושבך״),
ו״לף - שמספרו ל״ו,
הגימטריא ד״אלה",
מורה על הגילוי דמולד
(חידוש)
הלבנה
("ונפקדת")
כפי שכולל כל ההמשך שלאח״ז
(ראש)
עד לשלימות הגילוי,
בכל פרטי הענינים דששה מדות כפי שכלולות כל אחת מששה מדות,
מספר ל״ו
(ו׳ פעמים ו 2 ),
היינו,
שב״כסלו" מודגש גם כללות העניו דר״ח.
ויתירה מזה,
שב״כסלו" מודגש ענינו של ר״ח יותר מאשר בר״ח סתם - שר״ח סתם הוא באופן ד״בכסה"
(כמו ר״ה),
שפירושו גם "בכסא"
(באל״ף)
5 *,
מלשון כם א׳,
שהאל״ף
(שלאחרי ה״כס")
מורה רק על התחלת הגילוי• 2
(בדוגמת אל״ף שהוא התחלת האותיות),
משא״ב בכסלו,
"כם לו",
מודגשת גם מעלת ושלימות הגילוי בכל פרטי המדות,
שהם ל״ר 1 .
ומזה מובן שבר״ח כסלו מודגש ענין הגאולה
("שהם עתידים להתחדש כמותה")
באופן נעלה יותר מאשר בכל ר״ח - לא רק התחלת הגילוי
(כס א׳),
אלא גם שלימות הגילוי
("כס לו").
וענין הגאולה מודגש גם כהימים־ טובים דחודש כסלו:
היו״ט דחותמו,
יו״ט דחנוכה - ע״ש חנוכת המזבח והמקדש בזמן בית שני שנתחנך מחדש"
("חנוכת חשמונאי"/ ועד
להחידוש העיקרי בהחנוכה דביהמ״ק השלישי•־ בגאולה האמיתית השלימה ע״י משיח צדקנו,
כמרומז גם בהחידוש שבמספר שמונת ימי חנוכה לגבי שבעת הימים דפסח וסוכות•־,
ודמספר שמונת נרות חנוכה׳־ לגבי שבעת הנרות במנורה שבמקדש שבה אירע הנס דשמן
(חידוש שנעשה ע״י עבודתם של ישראל" בהוספה על שלימות הבריאה בשבעת ימי הבנין־־/ וכידוע שמספר שמונה קשור ושייך לימות המשיח•־.
ובדורות האחרונים ניתוספו ונתגלו גם הימים טובים דתורת החסידות - חג הגאולה של אדמו״ר הזקן בי״ט כסלו־־
(ראש השנה לחסידות•־),
וחג הגאולה
ליל ת׳ אדד״ח כסלו,
זש״פ תולדות
25ו
של אדמו״ר האמצעי ביו״ד כסלויי -פנימיות התורה,
בחי׳ השמן" שבתורה",
בחי׳ היחידה שבתורה 4 ,
שעל ידי הפצתה חוצה 41 אתי מר דא מלכא משיחא"
(בחי׳ היחידה שבנש״י/ עליו נאמר" "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו".
ולהוסיף,
שבבר נתקבל ונתפשט בתפוצות ישראל
(ומוסיף והולך)
שחודש כסלו נקרא "חודש הגאולה",
החל מר״ח כסלו
(שכולל כל ימי החודשי "ראש חודש של גאולה״ 44 - נוסף על השייכות הכללית דגאולה לחידוש הלבנה שבכל ר״ח
(ובהדגשה יתירה בר״ח כסלו,
"כס לו"),
שמורה על החידוש דישראל ש״עתידים להתחדש כמותה" בביאת דוד מלכא משיחא
(כנ״ל ס״ב).
ד. ויש להוסיף בביאור השייכות דגאולתם של ישראל לחידוש
(מולד)
הלבנה
("שהם עתידים להתחדש כמותה")
- דלכאורה אינו מובן:
מצינו במדרשי חז״ל ששלימותם של בנ״י בומן
(דוד השלמה היא ע״ד וכדוגמת מילוי ושלימות הלבנה - "הלבנה
בראשון של ניסן מתחלת להאיר וכל שהיא הולכת מאירה עד ט״ו ימים ודסקוס שלה מתמלא..
כך ישראל מ״ו דור מן אברהם ועד שלמה,
אברהם התחיל להאיר..
כיון שבא שלמה נתמלא דיסקוס של לבנה,
שנאמר" וישב שלמה על כסא ה׳ למלך" 4 ,
"קיימא סיהרא באשלמותא״י*.
וכיון שבגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו,
"מבית דוד ומזרע שלמה׳" 4 ,
יהי׳ מעמדם מצבם של בנ״י בתכלית השליחות
(עוד יותר מהשלימות שהיתה בזמן דוד ושלמה)
- שייך ומתאים יותר הדמיון למילוי ושלימות הלבנה
(בט״ו בחודש/ ולא למולד הלבנה
(בר״ח/ שזה־עתה נתחדש אור
(ומציאותי 4 )
הלבנה באופן של נקודה בלבד
(לאחרי ההעלם והכיסוי לגמרי ברגע שלפני המולד),
שלא בערך למילוי ושלימות אור הלבנה באמצע החודש,
כש״נתמלא דיסקוס של לבנה",
ועאכו״ב שלא בערך למילוי ושלימות אור הלבנה לעתיד לבוא כש״יהי׳•־ אור הלבנה כאור החמה..
כמו שהיתה קודם מיעוטה"?!
ולהוסיף,
ששאלה זו מודגשת יותר בשייכות לר״ח כסלו,
"כס לו",
בי "לו" מורה
(לא רק על התחלת הגילוי,
כס א׳,
אלא גם)
על שלימות הגילוי
(כנ״ל ס״ג/ שנעשה בפועל כש״נתמלא דיסקוס של
ספר השיחות - ח׳תשנ״ב
לבנה",
ולא ברגע שלאחרי ההעלם והכיסוי
("בם"/ רגע המולד.
ועכצ״ל,
שבהדמיון של הגאולה האמיתית והשלימה ע״י דוד מלכא משיחא למולד וחידוש הלבנה
(ולא למילוי ושלימות הלבנה/ מודגשת מעלה יתירה שיש במולד וחידוש גם לגבי מילוי ושלימות,
ובגאולה העתידה לבוא ע״י דוד מלכא משיחא תתגלה אצל בנ״י מעלה זו,
"שהם עתידים להתחדש כמותה",
כדלקמן.
ה. ויובן בהקדם הביאור במעלת הלידה והחידוש בישראל - המעלה דתי־ נוק
(בסמיכות זמן ללידתו)
לגבי מעמדו ומצבו לאחרי שנעשה גדול:
ידוע מאמר גדול בישראל "אני מתפלל לדעת זה התינוק" 51 ,
שכיון שאינו יודע אודות דרגות באלקות,
עניני הספירות כו׳,
הרי,
תפלתו היא להקב־ה בעצמו,
כפי שהוא למעלה מדרגות ותוארים,
מהותו ועצמותו ית׳ ממש.
ובעומק יותר - יש מעלה בתינוק כפשוטו לגבי גדול בישראל שמתפלל לדעת זה התינוק:
גדול בישראל - כיון שיודע ומבין ומשיג בעניני הספירות כו׳,
צריך לשלול כל הדרגות והתוארים,
"אליו ולא למדותיו" 51 ,
עי״ז שמתבונן שכל הדרגות והתוארים שמבין ומשיג הם רק תוארי השלילה,
ולדוגמא,
"ענין יכול שנאמר עליו ית׳ הוא מפשיט ממנו ית׳ כל מה שהוא היפך היכולת..
ועד״ז הוא ענין חכם ורוצה כו׳ מפשיט ממנו
ית׳ כל מה שהוא היפך החכמה כו׳" 55 ,
וכך הולך ומפשיט ושולל מדרגא לדרגא בעילוי אחר עילוי,
עד ל״תכלית הידיעה שלא נדעך"* 5 ,
שמגיע למסקנא שלא שייך שום ידיעה והשגה במהותו ועצמותו ית׳; וכיון שמגיע לזה ע״י שלילת כל הדרגות והתוארים,
הרי,
גם כשכוונתו לעצמותו ית׳ שלמעלה מכל דרגא ותואר ומעלה
("לדעת זה התינוק"/ נרגש אצלו בזה גופא עילוי והפלאה,
ולא עוד אלא שרגש העילוי הוא מה-הפלאה דשלילת דרגות ותוארינו.
משא״ב תינוק - כיון שאין לו מושג בדרגות ותוארים,
ואינו צריך לשלול דרגות ותוארים,
כוונתו היא להקב״ה בעצמו שאינו בגדר דרגא ותואר ומעלה - עצמות ומהות,
ועד שאינו קורא ל־ הקב״ה בשם "עצמות ומהות"
(שהרי אינו מבין הפירוש ד״עצמות" והפירוש ד־ "מהות" 55 / אלא "השם"
(סתם/ שאינו בגדר דרגא ותואר ומעלה.
וגם כפי שנקרא
(בלשון אידיש)
"דער אויבערשנוער",
שפירושו "עליון",
אין כוונת התינוק לתאר העילוי
(הפלאה)
ד־ מציאותו ית׳ 55 ,
כי אם,
שנמצא למעלה 5 ,
ליל ח׳ אדו״וז כסלו,
וש״פ תולדות
27ו
ומלבד וה שנמצא למעלה אינו יודע מהי מציאותו,
כי אם שישנה מציאות.
ולאמיתו של דבר,
אי אפשר לומר עליו,
מציאות",,
ענין" או.
דבר",
כיון שגם בתיבות אלו יש תוכן וגדר מסויים,
ורק מפני שמוכרחים להשתמש בביטוי מ־ סויים
(כיון שרוצים לדבר אודותיו)
משתמשים בלשון,
מצזי",
ובלשון רבינו הזקן":,
המאוריי הוא בהתגלות
(,
נמצא למטה כמו למעלה")
ולכן אפילו תינוקות יודעים שיש שם אלקה מצוי"".
ו. וכתוצאה מזה - מתבטא החילוק ביניהם גם ביחם לדרגת ומציאות האדם שמתקשר עם אלקות:
אצל גדול בישראל שיודע ומבין התפלאה דאלקות ע״י שלילת כל הדרגות והתוארים - גם ההתקשרות להקב״ה ב־ שלימותה היא באופו של הפשטה ושלילת מציאותו,
שלילת ההבנה וההשגה כו׳,
ועד לשלילת מציאותו ע״י כח המסירת־ נפש,
ביטול במציאות,
אבל גם אז ה״ז מוסר נפשו
(רצונו).
משא״ב אצל תינוק שמלכתחילה,
המאור הוא בהתגלות" למעלה מהידיעה
חסביו ובל שאר הנטבעים שבעולם,
ולמעלה 081 רק הקניה.
״שיש שם אלקה מצוי״ - שגם ידיעה זו אינה אצל תינוק - כיון שזוהי כל מציאותו,
ניכר הדבר בכל פרטי עניניו,
באכילתו ובשתייתו כר.
ו. ובסגנון דתורת החסידות:
אצל גדול בישראל מתגלה ההתקשרות להקב״ה
(בעיקר)
מצד דרגת הגילויים
(ולא
(כ״ב) מצד עצם הנשמה)
-שההתקשרות להקב״ה היא ע״י ולפי־ ערך ההבנה וההשגה בשכל והמדות שבלב,
ולמעלה מזה,
רצון ותענוג,
ועד לשלימות ההתקשרות להקב״ה ע״י בחי׳ היחידה,
שלאחרי כל העילויים ה״ה רק מ״חמשה שמות שנקראו לה" 19 *
(לנשמה עצמה/,
שם" שמורה על תואר וגדר מסויים,,
יחידה לייחדן"",
שכל רצונה וחפצה לצאת ממציאותה ולהתאחד עם הקב״ה.
משא״ב אצל תינוק - ההתקשרות ל־ הקב״ה היא מצד עצם הנשמה,
למעלה מכל החמשה שמות שנקראו לה,
למעלה גס מבחי׳,
חלק אלקה ממעל ממש"".
ח. וביאור הענין בעבודת כאו״א מישראל בכל יום ויום:
התחלת היום דכאו״א מישראל,
מקטן ועד גדול,
היא,
באמירת,
מודה אני לפניך בו׳" תיכף ומיד כשניעור משנתו
(לפני נט״י)
**,
היינו,
שהיסוד לעבודה דכל היום כולו הוא הביטול וההודאה להקב״ה,
עד כדי כך,
שעוד לפני שנרגשת מציאות האדם,,
אני",
ישנו כבר
28ו
ספר השיחות - ח׳תשנ״ב
הביטול וההודאה
(להקב״ה),
"מודה",
שזהו הביטול וההודאה שמצד העצם שבנפש,
לא בחי׳ והרגש שבה.
ויש לומר,
שענין זה מרומז גם בתיבת ״מודה״ - בגימטריא,
(נ״ה) ה1",
שרומז על העצם שלשם מכוונת עצם הנשמה.
וי״ל שעז״ני• "הן עם לבדד ישכון",
העצם שלמעלה,
שלמעלה גם מבתי׳ היחידה" הקשורה ומיוחדת עם יחידו של עולם,
אלא כמ״ש" "הן להוי׳ אלקיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה",
ש״הן" מורה על דרגא שלפני
("לפניך")
ולמעלה מהוי׳ אלקיך
(כל הגלוי והנסתר/ ועאכו״ב למעלה משמים ושמי השמים כו׳.
כיון שגם "יחידה" היא רק שם לעצם הנשמה,
ולא עצם הנשמה,
עכצ״ל,
שישנו ענין שקודם גם ל״אני לפניך"
(הביטול דבחינת היחידה/ מצד עצם הנשמה
(למעלה גם מהיחידה)
הקשורה עם עצמותו ית׳ ממש
(למעלה מכל תואר וגדר ומעלה).
ויש לומר,
שענין זה מודגש בהמעמד ומצב ד״ניעור משנתו"
(שנעשה "ברי׳ חדשה"",
כתינוק שנולד)
עוד לפני שהתחיל באמירת "מודה אני לפניך":
אמירת "מודה אני לפניך־" היא,
תנועה של ביטול והודאה
(במחשבה,
בדיבור,
וגם במעשה,
כיון ש״עקימת שפתיו הוי מעשה""/ שהיא יציאה ממציאותו 20 .
וקודם לזה ולמעלה מזה - התגלות מציאותו כמו שהיא לעצמה
(לפני שמתחילה איזה תנועה של יציאה ממציאותו")
ברגע שניעור משנתו,
שאין כאן שום דבר זולת התגלות
(חידוש ולידת)
מציאותו
(לאחרי ההעלם בעת השינה/ אשר,
להיותו מציאות אחת עם עצמות ומהות,
"ישראל וקוב״ה כולא חד"",
ניעור
(מתגלה)
עצמות ומהות שבו.
ועפ״ז י״ל,
שהמעמד ומצב ד״ניעור משנתו"
(התגלות עצם מציאותו)
הוא היסוד לכל עניני העבודה שלאח״ז במשך כל היום כולו",
ועל סדר התגלותם
ליל ה׳ אדר״ח כסלו,
וש״ם תולדות
29 ו
מלמעלה למטה: לכל לראש - תנועת הביטול וההודאה דנתי׳ היחידה שמתב־ טאת באמירת.
מודה אני לפניך׳,
ולאח״ו
(לאחרי נט״י)
ברכת "אלקי נשמה",
"טהורה היא אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי",
שקאי על פרטי דרגות הנשמה באצילות בריאה יצירה ועשי׳ שהם כנגד ד׳ השמות
(דרגות)
חי׳ נשמה רוח ונפש",
ולאח״ו שאר ברכות השחר ש״תיעום חכמים על סדר העולם והנהגתו מה שהבריות נהנין בכל יום"",
ובפרטיות יותר בעבודת התפלה שיש בה ד׳ השליבות שכנגד ד׳ עולמות אבי״ע",
ובקשת צרכיו,
ולאח״ז נמשך גם בעבודתו בעולם
(לאחרי ההליכה מבית הכנסת לבית המדרש"/ "הנהג בהם מנהג דרך ארץ"",
לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים.
ט. ע״פ האמור לעיל יש לבאר גם תוכז החידוש שבגאולה האמיתית והשלימה ע״י דוד מלכא משיחא - "שהם עתידים להתחדש כמותה",
בדוגמת החידוש דמולד הלבנה דוקא,
ולא בדוגמת מילוי ושלימות הלבנה:
העילוי דמולד הלבנה
(בר״ח)
לגבי מילוי ושלימות הלבנה
(בט״ו)
- שמילוי ושלימות הלבנה הוא בנוגע להאור
(בחי׳ הגילויים),
היינו,
שמיום ליום הולר וני־ תוסף באור הלבנה עד לשלימות האור,
משא׳׳כ המעלה דמולד הלבנה היא
(לא בנוגע להאור,
כיון שזה עתה מתחילה להאיר,
אלא)
בנוגע למציאותה
(עצם
שלמעלה מגילויים/ שלאחרי ההעלם בתכלית ברגע שלפני המולד,
מתחדשת ומתגלה מציאותה של הלבנה: אלא שמציאות זו
(העצם שלמעלה מגילויים)
נמשכת ובאה בפועל ובגלוי בהתגלות אור הלבנה מיום ליום עד למילוי ושלימות הלבנה
(שגם בבחי׳ הגילויים נמשך וחודר העצם).
ומזה מובן שהמעלה העיקרית דגאו־ לה האמיתית והשלימה מתבטאת בהחי-דוש שברגע המולד - כיון שאז מתגלית מציאות הלבנה,
ודוגמתו בישראל
("שהם עתידים להתחדש כמותה")
התגלות עצם המציאות דישראל
(עצם הנשמה)",
ולא עוד אלא שהעצם נמשך ובא בגילוי ממש,
היינו,
שגם בדרגת הגילויים
(כש־ ניתוסף באור הלבנה מרגע הראשון לרגע השני ועד למילוי ושלימות הלבנה)
נרגש העצם שלמעלה מגילויים
(החידוש שברגע המולד/ שלעתיד לבוא יראו בפועל ובגלוי את מציאותם האמיתית של ישראל,
עצם הגשמה שהיא חד עם עצמותו ומהותו ית׳,
"ישראל וקוב״ה כולא חד",
כפי שנמשך וחודר ומתגלה בכל הדרגות דחמשה שמות שנקראו לה,
בכל כתות הנפש,
תענוג ורצון,
שכל ומדות,
ולבושיהם מחשבה דיבור ומעשה,
וכגון* הגשמי,
בכל רמ״ח אברים ושס״ה גידים,
שניכר בהם בפועל ובגילוי ש״ישראל וקוב״ה כולא חד".
ועפ״ז יש לומר,
שהשלימות האמיתית דלעתיד לבוא <שגם בדרגת הגילויים
30 ו
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב
יורגש העצם שלמעלה מגילויים)
מודגשת בעיקר בר״ח כסל1,
"כס לו״ - שגם כשלימות הגילוי
("לו",
הגימטריא ד־ "אלה"),
מילוי ושלימות הלבנה,
ניכר ונרגש שזה עתה היתד,
ההתחדשות דה־ רגע הראשון שלאחרי ההעלם והכיסוי
("לו" בסמיכות וחיבור ל״כם"),
רגע המולד,
שבו מתחדשת ומתגלה מציאותה של הלבנה,
היינו,
שהעצם שלמעלה מגילויים חודר ונמשך גם בדרגת הגילויים.
ויש להוסיף,
שענין זה מודגש גם בהימים טובים דחודש כסלו,
חנוכה,
י״ט כסלו ויו״ד כסלו,
הקשורים עם השמץ שבתורה,
פנימיות התורה שנתגלתה בתורת החסידות
(כנ״ל ס״ג)
- כי,
ע״י תורת החסידות נעשה הענין ד״ידעתיו הויחיו״“
(התגלות העצם בידיעה/ מעין ודוגמא והכנה להשלימות דידיעת אלקות לעתיד לבוא,
ש״לא יהי׳ עסק כל העולם כולו אלא לדעת את ה׳ בלבד..
שנאמר" כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסיס״”,
ועאכו״כ אצל בנ״י ש״כולם ידעו אותי"",
ההתגלות ד״אותי"
(לא רק "בורא" ואפילו "מאציל",
אלא עצמות ומהות)
באופן של ידיעה.
י. וע״פ הידוע שכל הענינים דלעתיד לבוא תלויים במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות",
מובן,
שבעבודת ההכנה להגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו צ״ל מעין ההתחדשות ש״עתידים להתחדש כמותה",
בדוגמת החידוש דמולד הלבנה,
שהו״ע התגלות
העצם דישראל,
עצם הנשמה שלמעלה גם מבחי׳ היחידה:
נוסף על המדובר כמ״פ שהגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו באה עי״ז שכאו״א מישראל מגלה ניצוץ משיח שבו,
בחי׳ היחידה
(כנ״ל ס״ב)
-יש להוסיף ולתקן שעיקר הכוונה היא
(לא לבחי׳ היחידה שהיא א׳ מחמשה שמות שנקראו לעצם הנשמה,
אלא)
להתגלות עצם הנשמה ממש,
שזהו אמיתת ענינו של משיח
(הן ניצוץ משיח שבכאו״א מישראל,
והן ועאכו״ב משיח הכללי/ העצם דישראל שלמעלה מבחי׳ היחידה.
ויש לומר,
שעניו זה מרומז בלשון הכתוב" "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו״ - "מצאתי"
(גם)
מלשון "מצוי",
שמורה על עצם המציאות שהוא למעלה מתואר וגדר כו׳,
למעלה גם מגדר של מציאות,
ורק מפני שמוכרחים להשתמש בביטוי מסויים משתמשים בלשון "מצוי"
(כנ״ל ס״ה/ היינו,
ש״מצאתי דוד עבדי" קאי על העצם דנשמת משיח שלמעלה מתואר וגדר
(למעלה גם מכתי׳ יחידה הכללית),
שלכן נקרא בשם "מצוי"
("מצאתי")
: ולאח־ז "בשמן קדשי משחתיו",
ש״שמף מורה על בחי׳ היחידה הכללית שבנשמת משיח,
שחודרת בכל עניניו,
בדוגמת השמן שמפעפע בכל דבר••.
וענינו בעבודת כאו״א מישראל -שגם לפני שפועל בעצמו התגלות בחי׳ היחידה,
ביטול והודאה והתמסרות ל־ הקב״ה
[ועד שנמצא במעמד ומצב שאין לו להרהר בדברי תורה",
ובודאי לא
ליל ח׳ אדו״ח כסלו,
וש״ס חולדות
31ו
בנהי׳ היחידה שכתורה,
פנימיות התורה]
- ישנה עצם מציאותו,
עצם נשמה,
ו־ ״ידיעה* זו
(רק - שניעור משנתו)
פועלת ומביאה לכל עניני העבודה בפועל ממש כפי שחדורים בההתגלות דעצם הנשמה,
וזהו אמיתת העניו דביאת המשיח,
שהעצם דישראל הוא בהתגלות בפועל ממש
(כנ״ל ם*ט).
יא. ויש לומר שענין זה מרומז בלשון חז״ל.
כל ימי חייך להביא לימות המשיח*:
״בל ימי חייך* - פירושו בכל רגע ורגע שהאדם חי,
הן ביום והן בלילה,
הן ער והן ישן,
שגם אז הוא חי ע*י נשימת האויר
("כל הנשמה תהלל י־ה",
"על כל נשימה ונשימה שאדם נושם כו״“)
שמוכרח להיות בכל רגע ורגע
(משא*כ אכילה ושתי׳).
ו״כל ימי חייר להביא לימות המשיח* - פירושו שהחיות שלו
(בכל רגע ורגע)
הוא בהבאת ימות המשיח,
כלומר,
לא רק בשעה שחושב ומדבר ועושה פעולות להבאת המשיח,
אלא עצם חיותו
("חייך*)
הוא להביא לימות המשיח.
ויש להוסיף בדיוק הלשון "להביא לימות המשיח* - "להביא* דייקא,
ולא בלשון הרגיל "לרבות*,
ו״לימות המשיח* לשון רבים - שבאשר החיות דבאו״א מישראל הוא בענין המשיח הנ*ל,
ה*ז מביא
(בדרך ממילא)
למעמד ומצב דימות המשיח,
שהעצם דישראל יהי׳ בהתגלות בפועל ממש; ובזה גופא "לימות המשיח* לשון רבים,
די״ל שרומז על שתי התקופות הכלליות שבימות המשיחי׳,
ורומז גם על כל ריבוי ה־
עליות שיהיו בימות המשיח באופן של הליכה מחיל אל חיל עד אין קץ.
ובפרטיות יותר:
הענין ד״כל ימי חייד להביא לימות המשיח* מתבטא בכך שתיכף כשניעור עצם הנשמה
(שמתגלה עצם מציאותו ורק העצם)
מרגיש בנשימת האויר ענינו של משיח״ - אויר של משיח,
ובלשון חז״ליי "רוחו של מלר המשיח*.
ויש לומר,
ש״אויר
(רוח)
של משיח* הוא למעלה גם מ״אורויי של משיח*",
בי,
אור של משיח מורה על חהתגדווז דמשיח ע״י פעולותיו
(כמו "ילחם מלחמות ה׳" עד ש״נצח״ג׳,
וכירב> משא״ב אויר של משיח מורה על העצם
(חיות)
דמשיח,
כלומר,
התגלות מציאותו
(מציאות שקיימת גם לפנ״ז למלכות")
בתור מלך המשיח,
ולאחרי התגלות מציאותו
(אויר שבאין ערוד מאורו של משיח),
32 ו
ספד השיחות - ת׳תשנ״ב
מתחילה ההתגלות לעיני כל ע״י פעולותיו
(אור של משיח).
ועפ״ז מובן שעיקר החידוש דביאת המשיח הוא בהתגלות מציאותו
("מצאתי דוד עבדי"/ כי,
כל פרטי הענינים ש־ לאח״ז
(התגלותו לעין כל ע״י פעולותיו לגאול את ישראל,
וכל הענינים דימות המשיח/ באים כתוצאה והסתעפות מהתגלות מציאותו,
וכלולים בה,
כשם שמולד הלבנה כולל התגלות אורה באופן של הוספה מרגע לרגע עד למילוי ושלימות הלבנה.
ויומתק בדיוק הלשון "כל ימי חייך להביא לימות המשיח״ - שהחיות
("חייך")
כשנתגלתה מציאותו מביאה
(בדרך ממילא)
לימות המשיח,
כיון שמציאותו
(חיותו)
כוללת כל פרטי ה־ ענינים דימות המשיח,
שכולם כלולים בהתגלות עצם מציאותו
(מולד הלבנה).
יב. ובנוגע לפועל - "המעשה הוא העיקר״־י:
כיון שכבר הי׳ מולד הלבנה
("שהם עתידים להתחדש כמותה")
בראש חודש כסלו
("ראש חודש של גאולה"/ חודש השלישי
(שקשור עם גאולה השלישית וביהמ״ק השלישי)
דשנת ה׳תשנ״ב
(הי׳ תהא שנת נפלאות בה,
בכל מכל כל)
-צריך כאו״א מישראל להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בהדגשת העניו ד״כל ימי חייך להביא לימות המשיח",
עי״ז שכל מציאותו,
תיכף כשניעור משנתו,
חדורה בהחיות דמשיח
(שזוהי עצם מציאותו של כאו״א מישראל,
משיח שבו)
שמביאה לימות המשיח.
ועניו זה יכול וצריך להיות גם ברגע זה - ע״י התעוררות מחודשת בתוקף
מחודש דעצם הנשמה
(ע״ד ניעור משנתו)
"להביא לימות המשיח",
עי״ז שמוסיף עוד "מצוה אחת" כדי להכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות ולהביא לו ולהם תשועה והצלה*.
וכל זה - לאו דוקא בענינים נעלים הקשורים עם בחי׳ היחידה,
כמו לימוד והפצת תורת החסידות,
יחידה שבתורה,
אלא גם
(ובעיקר)
בענינים פשוטים,
כמו נתינת צרכיו הגשמיים של יהודי,
הקשורים עם עצם מציאותו
(נשמה ב־ גוף"/ כולל ובמיוחד הצרכים הנוספים דחודש כסלו,
בימי חנוכה,
"ימי שמחה והלל״”,
שמוסיפים בסעודות של שמחהיי,
כולל גם המנהג דנתינת מעות חנוכה
(כפי שנהגו רבותינו נשיאינו*■/ ולפנ״ז בסעודות והתוועדויות של שמחה דימי הגאולה יו״ד וי״ט כסלו.
יג. ויה״ר והוא העיקר - שבחחלת חודש כסלו,
חודש הגאולה,
תבוא בפועל ובגילוי הגאולה האמיתית והשלימה,
התחלת הגאולה ושלימותה,
ע״י משיח צדקנו - "יעמוד מלך מבית דוד כו׳",
עד ש״יתקן את העולם לעבוד את ה׳ ביחד,
שנאמר■•׳ אז אהפוך אל עמים גו׳ לעבדו שכם אחד"■ 2 .
וכמרומז גם בסיום וחותם ההפטרה דשבוע שעבר ובהתחלת פרשת השבוע:
ליל ה׳ אדד״ח בסלי,
1ש״פ תזלדזת
ההפטרה דשבוע שעבר מסתיימת בהכרזה "יחי אדוני המלך דוד לעולם"־" - נצחיות מלכות דוד שנמשכה במלכות שלמה,
ששלימותה ע״י המלך המשיח שהוא ״מבית דוד ומזרע שלמה"•" -שתוכנה של הכרזה זו הוא התגלות מציאותו דמלו המשיח.
ועי״ז ולאח״ז באה התגלותו לעין כל ע״י פעולותיו כו׳ - כמרומז בהתחלת פרשת השבוע: ״ואלה תולדות יצחק״ -שהלידה
("תולדות")
דמלד המשיח
(התגלות מציאותו)
היא באופן גלוי לעין כל
("ואלה"־• 22 ),
עד ש״כל השומע יצחק
לי""
("יצחק")
־"? ולא עוד אלא שפועל גם על אוה׳ע*׳,
הן הבירור דלבן
(בפרשת ויצא)
והן הבירור דעשו
(בפרשת וישלח),
"עד אשר אבוא אל אדוני שעירה" 7 " 1 ,
"בימי המשיח,
שנאמר""׳ ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה׳ המלוכה״״״ - תיכף ומיד ממש.
34 ו
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב
משיחות ש״ם ויצא,
ס׳ כסא ה׳תשג״ב
א. בנוגע צו דעם מיטעלן רבי׳ן -דער בעל יום ההולדת• און בעל ההילולא׳ פון דעם היינטיקן טאג,
ט׳ כסלו - געפינט מען א חידוש,
אז זיין יום ההולדת און זיין יום ההילולא זיינען אין דעם איין און דעם זעלבן טאג
(ט׳ כסלו).
נאך א חידוש ביי אים - אז גלייך למחרתו פון זיין יום ההולדת
(ויום ההילולא)
- ביום יו״ד כסלו - איז זיין חג הגאולה׳,
ווען ער איו אויסגעלייזט געווארן פון בית האסורים.
וע״פ הידוע׳,
אז די מועדי השנה האבן א שייכות צו די פרשיות התורה ווען די מועדים קומען אויס,
איז פאר־ שטאנדיק,
אז אין דער פרשה פון דעם שבת - ם׳ ויצא,
און פ׳ וישלח
(וועלכע מ׳הויבט אן לייענען בתפלת המנחה,
און דער חג הגאולה איז בשנה זו ביום ראשון פון פ׳ וישלח*/ קען מען געפינען לימודים פארבונדן מיט דעם בעל יום ההולדת ויום ההילולא ובעל הגאולה.
כולל ובעיקר - ארויסנעמען דערפון א לימוד בנוגע צו דעם עניו שהזמן גרמא בדורנו זה ובזמננו זה - די גאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו,
ווי גערעדט מערערע מאל לאחרונה,
אז איצט האט מען שוין פארענדיקט אלע ענינים און מ׳דארף נאד מקבל זיין פני משיח צדקנו בפועל ממש.
ב. דער חידוש אין דעם וואם א יום ההולדת און א יום ההילולא פון א צדיק קומט אוים אין דעם זעלבן טאג - איז געבראכט אין חז״ל: אויף דברי משה רבינו׳.
בן מאה ועשרים שנה אנכי היום",
זאגט די גמרא•,
מה ת״ל היום,
היום מלאו ימי ושנותי,
ללמדך שהקב״ה יושב וממלא• שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש שנאמר• את מספר ימיך אמלא".
בפשטות איז דער פירוש אין דעם,
אז ביי א צדיק איז דא די שלימות אז דער אויבערשטער איז ״ממלא״ ימי חייו -״את מספר ימיך אמלא״ - ער זאל לעבן פולע "קיילעכדיקע" יארן,
פון יום הולדתו ביז יום הסתלקותו,
ביז אפילו א יום אהד .
מ׳דארף אבער האבן הסברה - אין וואס באשטייט די מעלה ושלימות בזה? שלימות עבודת הצדיק איז דאו א שלימות ברוחניות - וואס איז לכאורה