ש״פ וירא, ח״י מר־חשזן

התורה")

באופן שמבינים בשכלם ומריבים לביר ולהודות להקב״ה על המזון הגשמי,

כמודגש בסיפור הגמרא" אודות אביי ורבא שישבו בקטנותם לפגי רבה,

ושאלם "למי מברכיך

(ברכת המזון),

"אמרי לי׳ לרחמנא

(ושאלם)

ורחמנא היכא יתיב,

רבא אחוי לשמי טללא,

אביי נפק לברא אחוי כלפי שמיא״׳י

(ובסיום הענין: "היינו דאמרי אינשי בוצין בוצין מקטפי׳ ידיע").

ויתירה מזה - לא רק בנוגע למזון שמחי׳ את גופם ונעשה דם ובשר כבשרס,

אלא גם בנוגע לחפצים הגשמיים שבבית,

כמודגש במצות מזוזה

[שחביבותה ניכרת אצל כאו״א מישראל גם בקטנותו,

כפי שרואים במוחש אצל ילדי ישראל שטבעם מושך אותם לנשק את המזוזה,

ומגביהים את גופם למעלה כדי לנשק את המזוזה,

וכמ״פ במשך היום,

ובפרט בהתחלת היום,

תינו בקומם משנתם,

ובסוף היום,

קודם השינה],

שע״י קביעתה בפתח הבית ובפתח רכל חדר וחדר שבבית,

ניכר שכל החפצים שבחדר,

כל החדר והבית כולו שייכים ל״ה׳ אחד",

ועד״ז בספרי-קודש וקופת צדקה שבבית

[כמדובר כמ״פ שכדאי ונכוו ביותר שלכל ילד וילדה יהיו בחדרו ספרי־קודש

(חומש סידור וכו׳)

וקופת צדקה השייכים לו],

שעי״ז נעשה הבית כולו בית תורה תפלה וגמ״ח,

מעיו ודוגמת בית המקדש,

כמ״ש־י "ועשו לי

מקדש ושכנתי בתוכם",

בתוכו לא נאמר אלא בתוכם,

בתוך כל אחד ואחת",

בנפשו פנימה,

ובביתו הפרטי.

ומהבית נמשך גם בחלקו בעולם ובכל העולם - כמודגש בכך שהמזוזה היא בפתח הבית ובטפח הסמוך לחוץ•־ 5 ,

להורות שפעולתה גם בתה,

ובפרט עי״ז שהאדם יוצא מן הבית לחוץ

(כמ״ש "ה׳ ישמר צאתך ובואך"")

כשהוא חדור בתוכנה של המזוזה,

"כל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקב״ה ויזכור אהבתו..

וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם"",

ומחדיר זה בעבודתו בחלקו בעולם לעשות ממנו ״ארץ ישראל״,

כה־ פתגם הידועיי "עשה כאן

(בחו״ל)

ארץ ישראל",

ועד שכל העולם נעשה בבחינת "ארץ ישראל",

שבארץ כולה ניכר בגלוי שייכותה לישראל ותורה

("ישראל" ר״ת "יש" ששים ריבוא אותיות לתורה""),

שנעשית דירה לו ית׳.

ח. עפ״ז יש לבאר תוכן הסיפור ע״ד בכיית אדנ״ע מפני מה נראה ה׳ אל אברהם אבינו ולנו אינו נראה,

ומענה ה־ צ״צ כשיהודי צדיק,

מחליט בגיל תשעים ותשע שנים שצריך למול את עצמו,

ראוי הוא שה׳ יראה אליו - שהשקו״ט אינה בנוגע להנוציאות ד״וירא אליו ה׳"

(הגילוי מלמעלה),

אלא בנוגע להראי׳ בפועל ובגלוי

(ע״י המקבל):

ספר השיחות - ה׳תשנ״ב

המציאות ד,

וירא אליו ה׳"

(הופעת השכינה והשראתה")

קיימת בכאו״א מישראל - ע״י המילה,

שאז נכנסת בו נפש הקדושד".

חלק אלקה ממעל ממש",

ועי״ז נעשית אצלו הכרה באלקות,

שנמשכת וחודרת גם בעניניו הגשמיים ובחלקו בעולם,

כנ״ל בארוכה; והחידוש באברהם - שהמציאות ד״וירא אליו ה׳" היתה אצלו באופן של ראי־,

שראה בפועל ובגלוי הופעת השכינה אליו והשראתה בו.

ובכייתו של אדנ״ע,

מפני מה נראה ה׳ אל אברהם אבינו ולנו אינו נראה",

פירושה,

שלנו אינו נראה כמו שנראה לאברהם אבינו,

באופן שגס אנו נראה את ההתגלות ד,

וירא ה׳ אליו".

ועפ״ז יומתק דיוק הלשון.

מפני מה נראה ה׳ אל אברהם אבינו ולנו אינו נראה״ - דאף שבודאי ידע והבין גודל מעלתו של אברהם אבינו ביחס אליו,

מ״מ,

טענתו ותביעתו

(עד בדי בכי׳)

היתה שכיון שאברהם הוא אבינו דכאו״א מישראל",

נמשכים כל עניניו ומעלותיו

(כולל גם המעלה שבאה עי״ז שבגיל צ״ט שנה החליט שצריך למול את עצמו)

לכאו״א מבניו אחריו" עד סוף כל הדורות,

שמבלי הבט על מעמדו ומצבו יורש הכל,

לכן,

באותו אופן שה׳ נראה אל אברהם אבינו צריך להראות גם לנו,

היינו,

שגם אנו נראה את ההתגלות ד״וירא אליו ה׳".

ועל זה השיב לו הצ״צ,

שכדי לראות את ההתגלות ד״רירא אליו ה׳" בפועל

ובגלוי,

צריכים להיות ראויים לכך ע״י העבודה בפועל,

כמו באברהם,

שמצד גודל מעלת עבודתו

(שבהיותו בן צ״ט שנה החליט שצריך למול את עצמו)

הי׳ ראוי שה׳ יתגלה אליו,

ולכן ראה בגלוי ש״וירא אליו ה׳".

ט. עפ״ז מובן גם הלימוד וההוראה מ״וירא אליו ה׳" בעבודת כאו״א מישראל:

כשיהודי לומד וקורא בתורה.

וירא אליו ה׳",

צריך לידע שהכוונה היא

(גם ובעיקר)

אליו

(שהרי לא נאמר,

וירא אל אברהם",

אלא,

וירא אליו"/ להיותו בנו של אברהם אבינו,

שנכנס בבריתו של אברהם אבינו.

כמו אברהם אבינו ש־,

וירא אליו ה׳" בשביל המילה.

וידיעה זו מעוררת בו תשוקה לראות את ההתגלות ד״וירא אליו ה׳״ - כפי שלמדים מאדנ״ע" שגם ילד קטן צריך להשתוקק לראות את ההתגלות ד,

וירא אליו ה׳",

עד כדי בכי׳!

וכיון שמשתוקק לראות את ההתגלות ד״וירא אליו ה׳",

בודאי יעשה כל התלוי בו להיות ראוי לכך - ע״י עבודתו ב־ ענין המילה:

בנוגע לגופו הגשמי -,

בריתי בבשרכם לברית עולם״ - שמציאות הגוף,

כל רמ״ח אברים ושס״ה גידים,

חדורה בקדושה ואלקות באופן של.

ברית עולם״; ובנוגע לחלקו בעולם - ירושת הארץ שע״י המילה - שכל פעולה ופעולה בחלקו בעולם חדורה בעשיית ארץ ישראל מכל פרטי הענינים שבחלקו בעולם.

ש״פ וידא,

ח״י מו־חשון

וע״י עבודה זו נעשה כלי ראוי לה-גילוי ד״וירא *ליו ה׳",

הן בנוגע לה■ גילוי בעצמו,

והן בנוגע להגילוי בחלקו בעולם ובבל העולם כולו,

שנעשה דירה לו ית׳.

י. ועניו זה מודגש יותר בהקביעות דסרשת וירא בזז־י מרחשון:

ח״י

(מלשון חיות)

- מורה על החיות האמיתי דכאו״א מישראל",

חיות הנשמה,

"חלק אלקה ממעל ממש",

כפי שנמשכת ובאה להחיות את הגוף הגשמי.

וח״י מרחשון - מורה על המשכת וגילוי החיות

(חיות הנשמה המלובשת בגוף)

גם בעובדיו דחוד שבהם מתעסקים החל מחודש מרחשו!

(החודש הראשון בשנה לאחרי חודש תשרי ש״מרובה ב־ מועדות•"/ על מנת להמשיך ולהחדיר קדושה ואלקות גם בעובדין דחול,

ל״ט מלאכות,

שיהי' ניכר שההתעסקות בהם היא כדי לעשות מהעולם כולו דירה לו ית׳,

בדוגמת המשכן והמקדש שנעשה זדי ל״ט מלאכות.

ועפ״ז מובן הקשר והשייכות דפרשת וירא לח״י מרחשון - שהגילוי ד״וירא אליו ה׳•

(שע״י המילה)

נמשך וחודר ומתגלה בחיות הנשמה המלובשת בגוף

(ח״י/ וגם בההתעסקות בעובדיו דחול

(מרחשון/ שיהי׳ ניכר בהם גילוי אלקות.

ובהמשך לזה

(תוך ג׳ ימים)

באים לכ״ף מרחשון - כ״ף ר״ת כתר",

ועשרים

(המספר דכ״ף)

בגימטריא כתר" - ש״כתר• היא דרגא הכי נעלית ב־

אלקות,

למעלה מכל הספירות,

ודרגא זו נמשכת ומתגלה וחודרת בעובדיו דחול שבחודש מוחש!!.

ובעומק יותר -שההמשכה וההתגלות ד״וירא אליו ה׳• בעובדיו דחול שבחודש מרחשון קשורה עם התגלות העצם דלמעלה

(כנ״ל ס״ה/ שזהו״ע הכתר

(כיף).

• * •

יא. ויש להוסיף בכל זה בקשר וב־ שייכות להגאולה האמיתית והשלימה זדי משיח צדקנו:

מהענינים העיקריים דיעודי הגאולה - ש״לא יכנף עוד מוריד והיו עיניך רואות את מוריך•",

שזהו״ע ד״וירא אליו ה׳•" בתכלות השלימות.

ויתירה מזה:,

ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר גו׳״י•

(לא רק,

עיני בשר•,

אלא ה״בשר" עצמו,

ו״כל בשר*/ שיה" גילוי אלקות בכל הבריאה כולה - שזהו תוכן הענין דח״י מרחשון,

שבכל עניני העולם

(עובדין דחול שבחודש מרחשון)

יהי׳ ניכר החיות

(ח״י)

האמיתי דאלקות.

ושייך גס לכ״ף מרחשון,

בחי׳ הכתר,

שקשור עם ענין המלכות - שלעתיד לבוא תתגלה מלכותו של הקב״ה

(ב״ף)

בכל העולם כולו

(מרחשון/ כמ״שיי,

ה׳ ימלוך לעולם ועד",,

לעתיד לבוא שכל המלוכה שלחיי.

ססר השיחות - ה׳תשנ״ב

וע״פ האמור לדל

(ס״ח> שהמציאות ד,

וירא אליו ה׳" קיימת תמיד אצל כאו״א מישראל,

וצריכים רק לפעול שמציאות זו תהי׳ בהתגלות - יש לומר שבן הוא גם בנוגע להשלימות ד״וירא אליו ה׳" שבגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו:

ידוע שבכאו״א מישראל יש ניצוץ מנשמת משיח",

בחי׳ היחידה,

שהיא ניצוץ מבחי׳ היחידה הכללית שהיא נשמת משיחיי,

שלכן נקרא כאו״א מישראל בשם "כוכבי",

שמו של משיח,

שנאמר עליו "דרך כוכב מיעקב"".

ומודגש ביותר אצל קטנים מישראל - כמאמר רז״ל" שתינוקות של בית רבן נקראים "משיחי".

ויש לומר,

שבחי׳ היחידה,

ניצוץ משיח,

היא בהתגלות יותר אצל תינוקות,

כיון שהכחות הפנימיים אינם בהתגלות כ״כ

(ולבן גם הכרתם באלקות היא בעצמותו ית׳,

כנ״ל ם״ז).

וענין זה נעשה בפועל ובגלוי עי״ז שכאו״א מישראל ממלא את שליחותו של הקב״ה - כמרומז גם בתיבת "שליח" בתוספת יו״ד,

שרומז על עשר כתות הנפש שבהם נעשית עבודת השליחות,

בגימטריא "משיח״” לגלות את הניצה משיח שבו,

כחי׳ היחידה,

שתתגלה ו־ תחדור בגופו הגשמי ובעניניו הגשמיים שבחלקו בעולם,

ועד שבצירוף כל הניצוצות דמשיח שבכל ישראל,

מתגלה ובא המשיח הכללי,

משיח צדקנו,

שאז יהי׳ גילוי אלקות בישראל

("וירא אליו

ה׳")

ובעולם

(ח״י מרחשון)

בתכלית ה־ שלימות.

ובענין זה הוא עיקר הלימוד וההוראה מפרשת וירא - שכאו״א מישראל צריך להשתוקק ביותר להגילוי ד״וירא אליו ה׳" בגאולה האמיתית והשלימה,

ולעשות כל התלוי בו להיות ראוי לכך,

עי״ז שכל פעולה ופעולה שלו נעשית באופן המתאים להמעמד ומצב דגאולה האמיתית והשלימה.

יב. ובזה ניתוסף עילוי מיוחד בדורות האחרונים - שנתגלתה סגולתו המיוחדת של כ״ף מרחשון

(שמתברך משבת פרשת וירא ח״י מרחשון)

בהולדת אדנ״ע ביום זה

(בשנת כתר״אי^ שבו "מזלו גובר״יי:

מעגיגיו העיקריים של אדנ״ע - כפי שראו כבר בקטנותו,

כמארז״ל "בוצין בוצין מקטפי׳ ידיע",

ועאכו״כ לאחרי שנתגדל ועד שנתמנה לנשיא בישראל" - ההשתדלות המיוחדת בהענין ד״וירא אליו ה"

(לא רק בנוגע לעצמו",

אלא גם)

אצל כאו״א מישראל,

כמודגש בהחי-דוש שלו ביסוד ישיבת תומכי תמימים",