ויש להוסיף,
שעגין זה מודגש גם בשמו - גדלי׳,
מלשון גדלות.
והיינו,
דתמורת ענין היפך החיות בגדלי׳,
נתגלה גדלותו וכו׳ דגדלי׳.
ויש לומר,
שגם בזה מרומז שהאתהפכא נעשה ע״י הגאולה - כמ״ש׳ 4 "גדול ה׳ ומהולל מאד בעיר אלקינו",
וההמשך - הר הקודש ובית המקדש וכו׳,
והיינו,
דגדלות האמיתית
("גדול ה"׳)
היא דוקא בירושלים עיה״ק 42 ,
בהר הק׳,
בביהמ״ק
(השלישי)
,
ובקודש הקדשים.
ז.
בכל האמור יש להוסיף גם מצד קביעות צום גדלי׳ בפרשת השבוע - "וזאת הברכה אשר ברך משה.
.
לעיני כל ישראל",
וי״ל,
שלהיותה סיום וחותם כל התורה,
ה״ז כולל כל פעולות משה במשך כל ימי חייו
(ע״ד כללות ספר דברים,
"משנה תורה")
.
ובפרט בקביעות שנה זו - שקוראים ולומדים פ׳ וזאת הברכה
(כולל בשיעורי חת״ת)
באופן משולשי■ 4 ,
במשך שלשה שבועות
(בדיוק - כ׳ יום,
עד ליום שמח״ת)
.
וי״ל שזהו בהתאם לכללות שנה זו - שהיא "באופן" משולש 44 : ב׳ ימי ר״ה,
ותיכף יום שלישי - שבת; ב׳ ימים הראשונים דחה״ס,
ותיכף יום שלישי - שבת,
ועד״ז בשמע״צ ושמח״ת שבשנה זו נכנס תיכף לש״ק.
ח.
ויהי רצון - שתיכף ומיד - ביום זה צום גדלי׳ תתגלה הגדלות דמלכות בית דוד,
וגדלות גדלי׳ בן אחיקם,
עי״ז ש״הקיצו ורננו שוכני עפר" 45 והוא בתוכם.
ובפרט שעל ידו ובזכותו נעשה ״יום רצון לה״׳ אצל כל בנ״י - במשך אלף ותשע מאות שנה לערך.
ובפרט שכרגיל,
נסיים בנתינת שליחות ממון לחלקו לצדקה ובהוספה מדילי׳,
ומה טוב - במשך העשי״ת דשנת "אראנו נפלאות",
שעי״ז תזורז עוד יותר את הגאולה■׳ 4 ,
וקיום הכתוב 47 "יחיינו מיומיים ביום השלישי יקימנו ונחי׳ לפניו",
וא׳ מהפירושים בזה 8 ״■,
דיום השלישי קאי על היום שלאחרי ב׳ ימי ר״ה,
ובנדו״ד - יום השבת.
ועומדים ביום ראשון בשבוע,
"יום אחד"" 4 ,
"שבו הי׳ הקב״ה יחיד בעולמו"" 5 ,
אשר כל זה מוסיף עוד יותר בזירוז הגאולה - שאז יתגלה בכל העולם כולו ממש שהקב״ה
834 ספר השיחות - ה׳תנש״א
הוא "יחיד בעולמו",
כולל עי״ז שכל יהודי מגלה ממש בנפשו שהקב״ה "יחיד",
ובפנימיות נפשו - "יחידה לייחדך"׳־.
ועוד ועיקר - שכ״ז נעשה תיכף ומיד ממש.
[כ״ק אדמו״ר שליט״א נתן לכאו״א ג׳ שטרות של דולר,
כדי לתת אותם
(או חילופם)
לצדקה]
.
הדרן על מסכתות בני״ד - ברכות נזיר יבמות כריתות
הדרן על מסכתות מי״ד
- ברכות נזיר יבמות בריתות -
א.
בסיומי מסכתות הש״ם ישנו סיום הכולל ד׳ מסכתות - ברכות יבמות נזיר כריתות - שסיומם וחותמם "אמר רבי אלעזר אמר רבי חניגא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם,
שנאמר׳ וכל בניך לימודי ה׳ ורב שלום בניד,
אל 2 תקרי בניד אלא בוניך"?
ובחידושי אגדות מהרש״א 4 : "ואין ליתן טעם שסיימו כן בד׳ מסכתות אלו משום דדברי אגדה הוא,
דבברבות ליכא למימר הכי,
דבלאו הכי מסיים שם במסכת ברכות באגדה השייכא התם.
.
נראה דודאי בארבע מקומות אלו יש טעם בדבר דמסיים בהך אגדה,
ובמקומו של כ״א יתפרש" 5 .
ועל הסדר:
במסכת ברכות - "לפי שכל מסכת זו התפלות והברכות הנזכרות בה הם תיקון דרבנן וטעמם בזה להרבות שלום בעולם דהיינו בין ישראל לאביהם שבשמים,
ואל תקרי בניך אלא בוניך כו׳ כי אלו התפלות והברכות הם קיומו של-עולם תחת העבודה".
במסכת יבמות - "לפי שיש במסכת זו דברים תמוהים לכאורה כאילו עוקרים
דבר מן התורה.
.
גם בשמעתין היאך הקילו באשת איש לעקור דבר מן התורה,
דהא מן התורה בעי חקירה ודרישה.
.
לכן סיים במסכת זו בדרש הזה ת״ח מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך לימודי ה׳ גו׳,
ור״ל דאין זו עקירה מן התורה,
אבל דברים אלו נוגעים במדת השלום,
כמ״ש פרק נערה* וראה בנים לבניך שלום על ישראלי,
דלא אתיא לידי חליצה ויבום,
דזה מביא קטטה,
דשמא הוא לא יחלוץ והיא לא תחפוץ בו ותבוא ליד עיגון,
ואין זה שלום,
כמ״ש" השרוי בלא אשה שרוי בלא שלום,
וכן להיפך,
ועוד כמו ששנינו בפרקיזי בב׳ יבמות לזו אין בנים ולזו יש בנים,
זו שיש לה בנים מותרת,
והיינו דביש בנים לבניך איכא לה שלום שתנשא לשוק,
משא״כ באין לה בנים,
וכן הרבה".
ובמסכת נזיר - "דקאי נמי אמתני׳ דמסיים בה מסבת זה בענין נזירות שמואל ושמשון שמבטן אמם הוזמנו לעבודת ה׳.
.
ולזה בא זה המאמר לכאן,
ת״ח מרבים שלום,
כאילו שזכר במתני׳ שהיו שופטי ישראל לעשות שלום ביניהם.
.
ומייתי קרא דכתיב וכל בניד,
בעוד שהיו בנים קטנים היו לימודי ה׳,
כי לכך הוכנו ממעי אמם,
ועל ידם ורב שלום וגו׳ במשפט צדק שעשו בישראל",
עכ״ל.
ובערוך לנר 4 : "כבר העיר המהרש״א שד׳ מסכתות בש״ס נסתיימו במאמר זה שת״ח מרבים שלום,
שהם ברכות יבמות
ספר השיחות - ה׳תנש״א
נזיר כריתות,
ונדחק המהרש״א לפרש למה ד׳ מסכתות אלו דוקא ואיד ענינם נוגע לשלום.
ולפענ״ד י״ל שמצאו מסדרי הש״ם רמז לזה בכפל בניך בפסוק זה,
דהו״ל לסיים ורב שלומם ולא לכפול בניר,
ולכן אמרו דבניך מרמז על ד׳ מסכתות אלו שר״ת שלהם בניך,
ברכות נזיר יבמות כריתות,
ושענינם הוא לתועלת השלום".
וממשיך לבאר ש״יחלק השלום.
.
לד׳ מחלקות,
והן,
שלום בין הקב״ה לאדם,
בין אדם לחבירו,
בין איש לאשתו,
בין גוף ונשמה.
ועל אלו מרמזים עניני ד׳ מסכתות האלה:
ברכות שמדבר מדיני ק״ש תפלה וברכות להתאחד האדם עם בוראו בכל עניני חייו,
הוא ענין שלום שבין הקב״ה לאדם.
.
ויבמות הוא עניו שלום שבין אדם לחבירו ע״ד שביארתי לעיל 4 ׳,
וביותר ע״פ כוונת היבום שהוא להקים
לאחיו שם",
אשר על כן נקרא חסד עם החיים ועם המתים".
ונזיר הוא ענין שלום שבין איש לאשתו,
ע״ד שאמרו רז״לי• למה נסמכה פ׳ נזיר לם׳ סוטה,
שמי שרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין שגורם זנות ועושה פירוד בין איש לאשתו,
וא״כ נזיר מורה על שלום שבין איש לאשתו.
וכריתות ענינו שלום שבין גוף ונשמה,
שענין כרת נתבאר בדברי רז״ל שתועלת המצוות שאדם מקיים בעוה״ז הוא ליתן קיום לנפש הבהמי שבגוף לבל יכלה גם אחר הפרד הרוח חיים ממנו,
ושיהי׳ קישור תמידי בין הנפש השוכן בארץ ובפרט על הקבר וביו הרוח אשר משכן כבודו בג״ע התחתון ובין הנשמה אשר משכנה בג״ע העליון.
.
ובזה הדרך ע״י הקישור הזה ישוב לעת התחי׳ הרוח אל הגוף ויחיו יחדיו,
אבל כשיחטא האדם בעבירה שחייב כרת,
אז נכרת הנפש מן רוח ונשמה,
כדכתיב" גבי כרת ונכרתה הנפש ההיא.
.
ולכן ענין מסכת כריתות היא השלום הרביעי לעשות שלום בין גוף ונשמה בעה״ז ובעה״ב,
שישמר האדם מאותן עבירות שחייב כרת עליהם ושגורמין פירוד ביניהם,
ואם חטא איך יביא קרבו וישוב מחטאו למען ישוב ויאור בקרב נפשו נשמתו נר ה"/ עכ״ל 5 ׳.
ועובדים לשמו,
אז רב שלום בניר דיהי׳ יכום דאיכא שלום"•.
הדרן על מסכתות בני״ך - ברכות נזיר יבמות כריתות
ב.
והנה,
בטעמו של הערוך לנר שאינו מסתפק בביאורו של המהרש״א"׳,
נראה לומר,
בפשטות,
לפי שביאורו של המהרש״א מתייחם לכל א׳ מד׳ המסכתות כענין פרטי בפ״ע שמצינו בו שייכות לענין השלוסי׳,
ולכן מוסיף הערוך לנר לבאר ענין השלום שבד׳ המסכתות כענין כללי - ד׳ חלוקות שבכללות ענין השלום שמתאימות לתוכן ד׳ המסכתות שהר״ת שלהם "בניך": שלום בין אדם להקב״ה -ברכות,
שלום בין אדם לתבירו - יבמות,
שלום בין איש לאשתו - נזיר,
ושלום בין גוף לנשמה - כריתות.
ולכאורה,
גם ביאור זה אינו מספיק ומחוור לגמרי,
בי:
א)
כיון שסיום כל ד׳ המסכתות שוה
(לא רק בכללות ענין השלום,
אלא גם בה־ פרטים שבו - אותם התיבות)
,
מסתבר לומר שגם ענין השלום שבד׳ המסכתות הוא שוה,
כלומר,
שאינם ד׳ חלוקות שונות בענין השלום
(בין אדם להקב״ה,
בין אדם לחבירו,
בין איש לאשתו,
ובין גוף לנשמה)
,
אלא שלום באותו עני! -"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם".
ב)
מהו הביאור כסדרם של ד׳ המסכתות - ברכות יבמות נזיר כריתות -שאין זה מתאים להסדר בהר״ת "בניך",
ברכות נזיר יבמות כריתות
(גזיר לפני יבמות/ ואין זה מתאים גם להסדר דד׳ החלוקות שבשלום הנ״ל
(בין אדם להקב״ה,
בין אדם לחבירו,
בין איש לאשתו,
ובין גוף לנשמה)
,
דלכאורה,
לא מסתבר שהשלום שבין גוף לנשמה
(כריתות)
הוא
ונזיר.
וראה גם מעשה רוקח סוף יבמות נזיר וכריתות
(ע-ד הקבלה)
.
ג.
ועוד ענין עיקרי הדורש ביאור:
מאמר שבסיום מסכת הוא
(בפשטות)
בהמשך להמאמר שלפניו,
ובהוספה לזה יש לו גם שייכות לתוכן המסכת,
להיותו גם סיום וחותם של כל המסכת,
ש״הכל הולך אחר החיתום""׳.
ובנדו״ד,
ביאורים הנ״ל
(דהמהרש״א והערוך לנר)
עיקרם בהשייכות דשלום לתוכן ד׳ המסכתות,
ולא נתבאר
(בכולם)
ההמשך דהמאמר "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" למאמר שלפניו בכל א׳ מד׳ המסכתות"׳:
במסכת ברכות,
שבסיומה מדובר אודות ענינים הקשורים ליציאת הנשמה מן הגוף - "הנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום",
"תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא״ - ובהמשך לזה "אר״א אר״ח תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם",
במסכת יבמות,
שבסיומה מדובר אודות בדיקה בדרישה וחקירה - "דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה,
שנאמר" 2 משפט אחד יה־׳ לכם,
ומה טעם אמרו דיני ממונות אין צריכין דרישה וחקירה כדי שלא תנעול
ספר השיחות - ה׳תנש״א
דלת בפני לוין,
ובמאי קמפלגי
(אם בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה אם לאו)
,
מר סבר כיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמי,
ומר סבר כיון דקא שרינן אשת איש לעלמא כדיני נפשות דמי״ - ובהמשך לזה "אר״א אר״ח ת״ח מרבים שלום בעולם",
במסכת נזיר,
שבסיומה מדובר אודות נצחון במלחמה - "גדול העוגה אמו יותר מן המברך.
.
תדע שהרי גוליירים מתגרין במלחמה וגבורים נוצחין״ - ובהמשך לזה "אר״א אר״ח ת״ח מרבים שלום בעולם"׳ 2 ,
ובמסכת כריתות,
שבסיומה מדובר אודות קרבנות - "מלכא ומלכתא הוו יתבין מלכא אמר גדיא יאי ומלכתא אמרה אימרא יאי,
אמרו נשיילי׳ לישכר איש כפר ברקאי דכהן גדול הוא וקים לי׳ דקא מסיק קרבנות כל יומא,
שיילוהו,
אמר להו,
אי גדיא יאי ייסק לתמידא.
.
אמר רב אשי ולא הוה תגי לי׳ דתגן כבשים קודמין לעזים בכל מקום,
יכול מפני שמובחרין,
ת״ל ואם כבש,
מלמד ששניהם שקולין כאחת,
רבינא אמר אפילו מקרא נמי לא קרא,
דכתיב 22 אם כבש אם עז״ -ובהמשך לזה "אר״א אר״ח ת״ח מרבים שלום בעולם" 20 ■ 2 .
ד.
ויש לומר נקודת הביאור בזה:
כללות ענין השלום בעולם נעשה ע״י תורה וישראל: תורה - "כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם״ 22 ,
וישראל - שנקראים "שולמית" 2 ,
"אומה שעשתה שלום ביני ובין עולמי"* 2 ,
עי״ז שקיבלו התורה,
היינו,
שע״י לימוד התורה וההנהגה ע״פ התורה עושים שלום בין הקב״ה ובין העולם
("שלום ביני ובין עולמי")
.
ומזה מובן גם בפירוש המאמר ״תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם״ -שה״שלום בעולם" הוא
(לא רק בעולם עצמו 2 ,
שהנהגת העולם תהי׳ בדרכי נועם ובדרכי שלום,
אלא)
גם
(ובעיקר)
"כיני ובין שלמי",
בין הקב״ה והעולם" 2 .
והענין בזה - שהעולם מצד עצמו
(מטבע בריאתו)
נותן מקום ואפשרות
(ועד שיכול למשוך לב האדם)
להנהגה שהיא היפך רצונו של הקב״ה,
כלומר,
שהעולם מצד עצמו הוא מנגד לאלקותי 2 ,
ועבודתם
הדרן על מסכתות בני״ן - ברכות נזיר יבמות כריתות
של ישראל ע״י התורה היא "לעשות שלום בעולם",
"שלום ביני ובין עולמי",
שהעולם יתנהג ע״פ רצונו של הקב״ה,
ע״פ התורה,
החל מההנהגה ע״פ התורה בנוגע להאדם עצמו,
"עולם קטן זה האדם""-,
ועי״ז פועל גם בחלקו בעולם,
ובכל העולם.
ובפעולתם של ישראל ע״י התורה לעשות שלום בעולם יש כמה אופנים־ דרגות זו למעלה מזו - באיזה אופן ומרה נעשה וחודר השלום
(חיבור ואחדות)
דהאדם והעולם עם הקב״ה.
ופרטי האופנים־דרגות בפעולת השלום בעולם נתבארו בד׳ המסכתות
(שה־ ר״ת שלהם "בניר")
שסיומם וחותמם
("הכל הולך אחר החיתום")
במאמר "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך לימודי ה׳״ - ד׳ אופניס-דרגותיי בפעולת השלום בעולס“,
אשר,
החילוק שביניהם הוא בהתאם לתוכן
(כל א׳ מד׳)
המסכתות
(שהר״ת שלהם "בניך"")
,
האלקי שבתוכו
(שמחי׳ ומהוה אותו בכל רגע)
ונראה ליש ודבר בפני עצמו
(ראה לקו״ת שלח לז,
ד.
ואתחנן ב,
ג.
ובכ״מ>.
ומודגש גם במאמר שבסיום
(כל א׳ מד׳)
המסכתות,
שבהמשך אליו באה החתימה
(דכל המסכתות)
במאמר "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך וגו"׳,
כדלקמן.
ה.
ויש לבאר זה ע״פ מ״ש במדרשי חז״ל אודות מעמדם ומצבם של ישראל על הים,
בדרכם לקבלת התורה,
בראותם ש״מצרים נוסע אחריהם״ 34 - שמזה למדים אופן הנהגתם של ישראל כשיש צורך לבטל הניגוד דמצרים לקבלת התורה,
שענינה לעשות שלום ביני ובין עולמי:
אמרו חז״ל“ "ארבע כתות נעשו ישראל על הים,
אחת אומרת נפול לים,
ואחת אומרת נחזור למצרים,
ואחת אומרת נעשה עמהן מלחמה,
ואחת אומרת נצווח כנגדן.
זו שאמרה נפול לים,
אמר להן משה התיצבו וראו את ישועת ה׳ וגו׳* 3 ,
זו שאמרה נחזור למצרים,
אמר להן משה כי את אשר ראיתם את מצרים היום וגו׳* 3 ,
וזו שאמרה נעשה עמהן מלחמה,
אמר להן משה ה׳ ילחם לכם 37 ,
וזו שאמרה נצווח כנגדן,
אמר להן משה ואתם תחרישון" 37 .
וע״פ הידוע שכל הענינים שבתורה,
גם הענינים שלפני מתן־תורה,
הם נצחיים
(התורה היא נצחית" 3 / מובן,
שענינם של ה״ארבע כתות"
(שאליהם נאמר בתורה "התיצבו וראו וגו׳ ואתם תחרישון")
הוא
נמצא הוא י׳ ע״ב".
ועפ״ז "ל שהם
(גם)
ד׳ אופנים־ דרגות בענין השלום - בכל עולם לפי ענינו ומעלתו כו׳.
ספר השיתות - ה׳תנש״א
נצחי יי• בכל הדורות - שבבל זמן ומקום שיש מציאות של ניגוד לאלקות
("מצרים נוסע אחריהם")
,
ישנם ארנז אופנים־דר־ כיס בעבודתם של ישראל,
שלכן נחלקים ל״ארבע כתות"" 4
(הכוללים׳ 4 כל בנ״י 36 )
.
ומזה מובן שד׳ האופנים־דרכים של כל
הארבע כתות
(גם הכתה שאמרה "נפול לים" 4 ■ 4 ,
ואפילו הכתה שאמרה "נחזור למצרים" 44 )
הם מצד הקדושה 45 .
ו.
ויש לבאר ענינם של ה״ארבע כתות״■׳ 4 - ד׳ אופנים־דרכים בעבודתם של ישראל במצב של ניגוד
("מצרים")
לאלקות:
"נפול לים":
כיון שנצטוו ע״י הקב״ה לצאת ממצרים כדי שלא יהיו עבדים למצרים
(ובלשון הכתוב 47 "עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים",
"עבדי הם,
ולא עבדים לעבדים"" 4 / הרי,
בראותם ש״מצרים נוסע אחריהם" כדי לחזור ולשעבדם ל
עומד ומתפלל,
כבר התפללו בני ושמעתי תפלתן,
שנאמר מה תצעק אלי",
ועד שתפלת משה שור לתפלתן של ישראל,
כמ״ש בהתחלת הענין שם: ״מד,
תצעק אלי,
הה״ד שומע תפלה.
.
הקב״ה.
.
הכל שויו לפניו.
.
תדע לך שהרי משה רבן של כל הנביאים כתוב בו מ״ש בעני,
במשה כתיב תפלה למשה איש האלקים•,
ובעני כתיב תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה׳ ישפוך שיחו,
וו תפלה וזו תפלה,
להודיעך שהכל שויו בתפלה לפני המקום".
הדרן על מסכתות בני״ו - ברכות נזיר יבמות כריתות
עבדים 4 ,
היו מוכנים למסור נפשם
("נפול לים"" 5 )
כדי שלא לעבור על ציווי הקב״ה -יהרג ואל יעבור.
ויומתק יותר,
שהדין דיעבור ואל יהרג
(בכל המצוות,
חח מע״ז ג״ע ושפ״ד)
משום שנאמר׳ 5 "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם״,
״ולא שימות בהם״־ 5 - נתחדש ב־ מתן־תורה,
ולפני מ״ת היו צריכים למסור נפשם על כל ציווי של הקרה׳ 5 .
"נחזור למצרים":
כוונתם "לחזור למצרים" היא
(לא כדי להיות עבדים למצרים - שהרי זה היפך ציווי ה׳,
אלא)
כדי להוסיף ולהשלים קיום ציווי ה׳ "ונצלתם את מצרים" 54
(כהבטחת הקב״ה לאברהם ש״אחרי כן יצאו ברכוש גדול״ 55 )
- ע״ד שגם לאחרי הציווי "לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם"" 5 ,
"מותר
לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרק־ מטיא"" 5 .
כלומר: כתה זו היתה סבורה שאין מקום לסברא למסירת נפש
(נפול לים)
57 ,
כי,
אף שעי״ז לא יעברו על ציווי הקב״ה שלא להיות עבדים למצרים,
הרי לאידך,
לא תושלם כוונתו של הקב״ה שהוציאם ממצרים להיות בני חורין
(כיון שתבטל מציאותם ח״ו)
,
ועוד ועיקר - שלא יוכלו לקיים ציווי הקב״ה ללכת להר סיני לקבל התורה
(שבשביל זה הוציאם הקב״ה ממצרים" 5 )
.
ולכן,
בראותם ש״מצרים נוסע אחריהם",
התחילו לדרוש ולחקור מהי הסיבה שעשה ה׳ ככה,
והגיעו למסקנא שכנראה רוצה הקב״ה שיחזרו למצרים כדי להוסיף בקיום הציווי "ונצלתם את מצרים",
שאז תהי׳ היציאה ממצרים "ברכוש גדול" יותר מזה שיש בידם עתה 5 .
"נעשה עמהן מלחמה":
כתה זו היתה סבורה שבהחזרה למצרים יש סכנה שהמצריים עלולים לחזור ולשעבדם ח״ו,
ולבן,
יש לוותר על ההוספה ב״ונצלתם את מצרים" ע״י החזרה למצרים,
כי אם,
לעשות עמהם מלחמה -לבטל את ההתנגדות של מצרים להליכתם של ישראל לקבלת התורה.
ספר השיחות - ה׳תנש״א
ובפרטיות יותר: הסברא ליפול לים
(שלא לעבור על ציווי ה׳ שלא יהיו עבדים למצרים)
מושללת מפני שרצונו של הקב״ה שלאחרי יצי״מ ילכו לקבלת התורה: והסברא לחזור למצרים
(בשביל להוסיף ב״ונצלתם את מצרים")
מושללת בגלל שעי״ז מעמידים בסכנה את היציאה ממצרים כשלעצמה.
"נצווח כנגדך:
כתה זו היתה סבורה שכדי לבטל את הניגוד דמצרים אין צורך אפילו במלחמה,
כי אם להתפלל להקב״ה",
ועי״ז יתבטל בדרך ממילא הניגוד דמצרים.
ויש לומר,
שהלשון "נצווח כנגדן"
(ולא "נתפלל לה׳")
מדגיש שהתפלה להקב״ה היא
(לא רק תנועה של דביקות להקב״ה,
אלא)
גם פעולה
(לבטל הניגוד דמצרים)
"כנגדן"׳ 6 .
ז.
עפ״ז יש לבאר שר",
ארבע כתות" הם ד׳ אופנים בעבודת בנ״י לעשות שלום בעולם,
"אומה שעשתה שלום ביני ובין עולמי״“:
"נפול לים" הוא ה״שלום בעולם" מצד
הדרן על מסכתות מי״ו - ברכות נזיר יבמות כריתות
קבלת עול מלכות שמים,
תנועת המסירת־ נפש להקב״ה - שעי״ז נעשה תלישות בתוקף מציאות העולם המנגד לאלקותי■*,
שאינו יכול להכריח את האדם לעבור ח״ו על רצונו של הקב״ה,
שכן,
במצב כזה מופר האדם את נפשו
("נפול לים")
*.
"נחזור למצרים" הוא ה״שלום בעולם" שנעשה ע״י הפעולה בעולם באופן שעניני העולם עצמם יתהפכו להיות עזר וסיוע לעניני אלקות 5 *,
כמו במצרים,
ש״גם אתה
(פרעה)
תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה׳ אלקינו״“,
"ושאלה 54 אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב גו׳ ונצלתם את מצרים׳"•*.
"נעשה עמהן מלחמה" הוא ה״שלום בעולם" שנעשה ע״י ביטול הניגוד דעולם לאלקות,
כלומר,
הפעולה בעולם
(בדרגא זו)
היא
[לא ע״י הירידה לעניני העולם שמנגדים לאלקות
("נחזור למצרים")
כדי להפכם לעזר וסיוע לעניני אלקות,
כיון שירידה זו היא בחזקת סכנה,
אלא אדרבה]
ע״י מלחמה עם עניני העולם
זו,
,
כי את אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם״ - שע״י הסברא "נחזור למצרים" נוסף ציווי חדש בתורה שאסור לחזור למצרים,
שציווי זה נאמר לראשונה כאד,
כמארז״ל
(ירושלמי סוכה פ״ה ה״א.
מכילתא בשלח שם)
,
בשלשה מקומות הוזהרו ישראל שלא לשוב ארץ מצרים,
שנאמר כי את אשר ראיתם את מצרים הידם לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם,
והי אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד
(שופטים יז,
טז)
,
והשיבך ה׳ מצרים באניות בדרך אשר אסרתי לך לא תוסיף עוד לראותה"
(תבוא כח,
סח)
.
ועוד ועיקר - שע״י הראי־ דמצריס לאחרי קריעת ים סוף,
,
וירא ישראל את מצרים מת על שסת הים"••,
נוסף ונשלם הענין ד,
וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה׳ במצרים וייראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו"
(בשלח יד,
ל־לא)
.
ספר השיחות - ה׳תנש״א
שמנגדים לאלקות"*,
לבטל הניגוד דערלם לאלקות.
ו״נצווח כנגדן" הוא ה״שלום בעולם" שנעשה ע״י התפלה,
התעלות למעמד ומצב של חיבור ודביקות עם הקב״הי" -"עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה״״י - שבמעמד ומצב כזה לא שייך ניגוד על אלקות,
ובדרך ממילא מתבטלת מציאותו של המנגד.
ח.
ויש להוסיף,
שבפעולת השלום ביני ובין עולמי ישנם
(לא רק ד׳ אופני עבודה שמתחלקים ל״ארבע כתות" דבג״י,
כל כתה לפי ענינה,
אלא גם)
ד׳ דרגות בכללות העבודה דכל בנ״י לעשות שלום בעולם,
שבעבודה זו הולך וניתוסף מדרגא לדרגא בהשלוס בעולם:
א)
התחלת העבודה דעשיית שלום בעולם היא ע״י קבלת עול מלכות שמים
("ראשית העבודה ועיקרה ושרשה"׳ 7 )
עד למסירת־נפש,
שהעולם לא יכול להכריחו לעבור על רצונו של הקב״ה
("נפול לים")
- שפעולת השלום היא לגלות נקודה וחלק בעולם ש״מסכים" 72
(אינו יכול לנגד)
לאלקות,
אבל בחלק העולם ש״מנגד" לאלקות לא נעשית פעולת השלום 7 .
למעלה מזה
(ולאח״ז)
- שפעולת השלום היא גם בחלק העולם ש״מנגד" לאלקות,
ובזה גופא ב׳ אופנים:
ב)
הפעולה בחלק העולם שמנגד לאלקות היא ע״י המלחמה עם המנגד -״נעשה עמהן מלחמה״ - שלא יוכל לנגד.
ג)
הפעולה בחלק העולם שמנגד לאלקות היא באופן שהמנגד עצמו יתהפך לעזר וסיוע - ע״ד "נחזור למצרים" כדי להוסיף ב״ונצלתם את מצרים" 74 .
למסור נפשו שלא לעבור על רצונו ית׳,
אבל במצות עשה יש אופנים שגם מסירת נפש לא תועיל שיוכל לקיים רצונו ית׳,
,
שהם יכולים לבטלה ממנו על כרחו שיניחוהו בבית האסורים ותבטל מאלי׳"
(ר״ן שבת מט,
א
(ד״ה ומקשו)
.
הובא בכס״מ הל׳ יסוה״ת רפ״ה)
.
הדרן על מסכתות בני״ד - ברכות נזיר יבמות כריתות
ד)
ולמעלה מזה
(ולאח״ז)
- שאין זה באופן שפועלים בעולם דבר נוסף על מציאותו
[שעם היותו מצ״ע מנגד לאלקות,
פועלים בו שלא ינגד,
ויתירה מזה שיתהפך להיות מסייעה אלא הפעולה היא לגלות בעולם המעמד ומצב האמיתי שלא שייך
(ומתבטל בדרך ממילא)
ניגוד לאלקות
(ומציאות המנגד אינה אלא בשביל לגלות כחו של הקב״ה 75 )
- ע״י ההתעלות לדרגא שבה לא שייך ניגוד לאלקות,
שזהו״ע התפלה,
חיבור ודביקות עם הקב״ה.
ט.
ובסגנון אחר קצת - ביחס לתורה ש״ניתנה לעשות שלום בעולם":
ובהקדמה* 7 - שכיון שהתורה ניתנה מהקב״ה לישראל בהיותם למטה בארץ
("לא בשמים היא" 77 )
,
יש בה גדרים שמצד הנותן,
הקב״ה,
וגדרים שמצד המקבל,
ישראל,
עד לגדרי העולם שבו ניתנה התורה,
ובהתאם לכך נעשית גם פעולת התורה
(ע״י ישראל לומדי התורה,
"כל בניך לימודי ה׳״)
לעשות שלום בעולם -מצד גדרי הנותן,
הקב״ה,
ומצד גדרי העולם שבו ניתנה התורה.
ומהדוגמאות לזה במצוות התורה -החלוקה הכללית שבין ג׳ המצוות שיהרג
הפיכת המגד,
אלא ביטול המנגד ?״י מלחמהx וכת רביעית הציעה דרך אמצעית שכוללת שניהם -"נצווה כנגדן"
(ביטול המנגד ע״י התעלות לדרגא נעלית)
.
וראה גם לקמן הערה 159.
ואל יעבור לשאר המצוות שיעבור ואל יהרג משום שנאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם",
"ולא שימות בהם": ג׳ המצוות שיהרג ואל יעבור - הם
(בעיקר)
מצד גדרי הנותן,
מבלי להתחשב
(כ״כ)
בגדרי
(הפעולה על)
המקבל אם ביכלתו לקיימם אם לאו,
שלכן,
גם כשמכריחים אותו לעבור עליהם,
יהרג ואל יעבור" 7 : ובשאר המצוות מודגש גם גדרי המקבל -"אשר יעשה אותם האדם וחי בהם",
כלומר,
לא זו בלבד שאין חיוב למסור נפשו על קיום המצוות,
אלא שקיום המצוות הוא בשביל "וחי בהם" 7 .
ובפרטיות יותר - נחלקים לד׳ אופנים־ דרגות בפעולת התורה לעשות שלום בעולם:
מצד גדרי הנותן - נעשה
(ומספיק)
השלום בעולם באופן שהעולם אינו יבול לנגד לקבלת עול מלכות שמים ומסירת־ נפש על קדושת שמו ית׳ - "נפול לים".
מצד גדרי המקבל - נעשה השלום בעולם באופן שחודר גם בחלק העולם ש־ "מנגד" לאלקות,
ובשני אופנים: פעולה על המנגד שיתהפך להיות עזר וסיוע לאלקות - "נחזור למצרים",
או עכ״פ ״נעשה עמהן מלחמה״ - שלא ינגד.
ושלימות העבודה היא שפעולת השלום בעולם היא מצד גדרי הנותן והמקבל גם יחד - שבגדרי המקבל מגלים ומחדירים גדרי הנותן,
שע״י החיבור והדביקות עם הקב״ה
(תפלה,
ספר השיחות - ה׳תנש״א
"נצוות כנגדן")
מתגלה האמת בעולם שלא שייך ניגוד לאלקות.
וע״פ האמור לעיל יש לבאר שד׳ אופנים אלה בפעולת התורה לעשות שלום בעולם ע״י עבודתם של ישראל
(מקבלי ולומדי התורה,
"וכל בניך לימודי ה"׳)
מרומזים בד׳ המסכתות
(שהר״ת שלהם "בניך")
שסיומם וחותמם במאמר "ת״ח מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך לימודי ה׳ ורב שלום בניך",
כמודגש בתוכן המסכת כולה,
ובפרט במאמר שבסיום המסכת שבהמשך אליו באה החתימה במאמר "ת״ח מרבים שלום בעולם" בכל א׳ מד׳ המסכתות,
כדלקמן.
י.
מסכת ברכות - שלום בעולם מצד גדרי הנותן
(ע״ד "נפול לים")
:
מהטעמים להתחלת הש״ס במסכת ברבות - שבה מדובר אודות קריאת שמע
("מאימתי קורין את שמע")
,
שענינה קבלת עול מלכות שמים שהיא ראשית העבודה,
"ראשית חכמה יראת ה׳""/ ועד למסירת־ נפש על קידוש השם,
כדרשת חז״ל
(במסכת ברכות׳")
על הפסוק 1 " "ובכל נפשך״
(שבקריאת שמע)
- "אפילו הוא נוטל את נפשך".
וכיון שמצד קבלת עול מלכות שמים ומסירת־נפש נעשה השלום בעולם רק באופן שהעולם אינו יכול להכריח את האדם לעבור ח״ו על רצונו של הקב״ה,
כי במצב כזה יוצא האדם מן העולם -מסיימת מסכת ברכות בענינים הקשורים עם יציאת הנשמה מן הגוף: "הנפטר מן
המת כו"׳,
"תלמידי חכמים אין להם מנוחה.
.
בעולם הבא״י-י• - בהתאם להענין ד״נפול לים",
תנועת המס״נ.
[ויש להוסיף
(ע״ד החסידות)
שתנועת המס״ג מודגשת גם בשם המסכת -ברכות:
"ברכה" היא מלשון המשכה,
כמו המבריך את הגפף״.
ובפרטיות יותר -כדברי המשנה בסוף מסכת ברכות׳": "התקינו שיהיו אומרים מן העולם ועד העולם",
שרומז על ההמשכה מעלמא דאתכסייא לעלמא דאתגלייא 5 ",
ובלשון הגמרא בסיום המסכת - ההמשכה מעולם הבא
(עלמא דאתכסייא)
לעולם הזה
(עלמא דאתגלייא)
.
וגם ההמשכה
(ירידה)
מלמעלה למטה
(מעוה״ב לעוה״ז)
קשורה עם תנועה של מס״נ“ - כפי שמבאר רבינו הזקן בספר התניא" ש״אור הנר שמתנענע תמיד למעלה בטבעו מפני שאור האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשרשו למעלה.
.
אף שעי״ז יכבה ולא יאיר כלום למטה וגם למעלה בשרשו יתבטל אורו במציאות.
.
כך נשמת האדם.
.
חפצה וחשקה בטבעה ליפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה כו"׳,
שמזה מובן שההמשכה והירידה למטה היא היפך הרצון והטבע - "על"" כרחך אתה חי״י",
ונעשית מצד תנועת המם״נ]
.
הדרן על מסכתות בני״ך - ברבות נזיר יבמות כריתות
יא.
ויש להוסיף,
שענין זה מודגש גם בברכות על המזון שבמסכת ברכות:
מהטעמים להתחלת הש״ס במסכת ברכות - כיון שעוסקת בברכות על המזון,
ש״הרופא” הבקי כשירצה לשמור בריאות הבריא.
.
יקדים תיקון המזון בתחלת רפואותיו,
ועל כן ראה.
.
להתחיל בברכות,
שכל מי שאוכל אין לו רשות לאכול עד שיברך.
.
הברכות שאדם חייב בהם על המזונות"
(וכל ברכות הנהנין)
,
ומזה מובן שעיקרה של מסכת ברכות הוא -ברכות על המזון".
ובטעם חיוב הברכות - איתא במסכת ברכותיי: "אסור לו לאדם שיהנה מן העוה״ז בלא ברכה,
וכל הנהנה מעוה״ז בלא ברכה מעל.
.
כל הגהנה מן העוה״ז בלא ברכה כאילו מעל בקדשי שמים,
שנאמר״ לה׳ הארץ ומלואה.
.
כתיב לה׳ הארץ ומלואה,
וכתיב" השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם.
.
כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה"
(לאחר ברכה הרי היא לבני אדם")
.
וצריך להבין: מהי פעולת הברכה להתיר ההנאה מעניני העוה״ז שהם "קדשי שמיס״ - הרי לא יתכן לומר שהברכה מפקיעה הקדושה ד״קדשי שמים"?!
ויש לומר הביאור בזה - שבאמירת הברכה מודגשת ההכרה שהקב״ה הוא בעה״ב על העולם כולו ועל האדם
("אלקינו מלך העולם"/ שזהו״ע קבלת עול מלכות שמים,
היינו,
שהאדם האומר הברכה הוא עבדו של וזקב״ה,
ולכן מותר לו לאכול
(להנות ממקדשי שמים",
שהרי ״המורם נאכל לכהנים.
.
ולעבדיהם"".
ומזה מובן שה״שלום בעולם" שב״ברכות״ עיקרו מצד גדרי הנותן -הדגשת בעלותו של הקב״ה בעולם,
"לה׳ הארץ ומלואה",
שלכן כל עניני העוה״ז הם "קדשי שמים",
והנאת האדם מהם אפשרית רק לאחר הדגשת עובדת היותו עבדו של הקב״ה.
יב.
מסכת יבמות - שלום בעולם מצד גדרי המקבל,
ע״י הבירור וההפיכה לקדושה
(ע״ד "נחזור למצרים")
:
ובהקדמה - שהסדר הרגיל הוא "וראה בנים לבניך שלום על ישראלי.
.
כיון שבנים לבניך שלום על ישראל דל א אחי לידי חליצה ויבזם"*
(שאין זה שלומיי)
.
ואף שעיקר הענין ד״שלום על ישראל" הוא כש״בנים לבניך.
.
דלא אתי לידי חליצה ויבום",
לא חליצה ולא יבוס,
מ״מ,
כש״אתי לידי חליצה ויבום״ - תוכנה של מסכת יבמות - יש מעלה ביבום על חליצה בנוגע לענין השלום,
כי:
(א)
"חליצה היא כעין קטטה ומריבה שהיא מביישתו וירקה בפניו על שאינו חפץ ביבוס״”,
משא״ב יבום שיש שלום בין היבם ליבמהיי,
(ב)
חליצה היא "אם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו.
.
להקים לאחיו
ספר השיחות - ה׳תנש״א
שם בישראל",
היפך השלום בינו לבין אחיו,
משא״ב יבום,
ש״הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל"""׳,
שזהו״ע ד״שלום על ישראל,
עש״ה להקים לאחיו שם בישראל"" 70 ,
מעין ה״שלום על ישראל" כש״בנים לבניך".
ואעפ״ב,
גם בחליצה יש ענין של שלום - הן בנוגע להיבמה,
שע״י החליצה נפטרת מזיקת יבום ומותרת להנשא לשוק,
והן בנוגע לאחיו,
שגם ע״י חליצה עושה טובה לנשמת אחיו,
כדאיתא בזהר׳"׳
(והובא גם בפוסקים 2 "׳)
,
אלא,
שעיקר מעלת השלום היא ע״י יבום,
שלכן "מצות יבום קודמת למצות חליצה" 2 "׳.
וביאור הענין בעבודת האדם:
הסדר הרגיל בקדושה הוא באופן ש״בנים לבניך״ - הולדת בנים,
כולל ובמיוחד "תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים״ 73 ״׳.
והמצב ד״מת.
.
ובן אין לו" 5 "׳ הוא מצד התערבות הלעו״ז,
כדאיתא בזהר 6 "׳ ש״אל אחר אסתרס ולא עביד פירין",
שעי״ז נטרד ונדחה מגבול הקדושה 7 "׳.
והתיקון לזה - ע״י יבום,
שפועל ענין של הולדה אצל המת""׳,
"הבכור אשר
תלד יקום על שם אחיו המת" 77 "׳,
או עכ״פ ע״י חליצה,
שנעשה תיקון לנשמת המת"",
אלא שעי״ז לא נעשה אצלו ענין ההולדה,
ולכן יבום קודם לחליצה.
ומזה מובן שבמסכת יבמות
(יבום דוקא,
"מצות יבום קודמת למצות חליצה")
מודגשת פעולת השלום בעולם מצד גדרי המקבל ע״י בירור התחתון והפיכתו לקדושה.
יג.
וענין זה מודגש גם בסיום מסכת יבמות בענין דרישה וחקירה - "דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה,
שנאמר משפט אחד יהי׳ לכם,
ומפני מה אמרו
(חכמים)
דיני ממונות אין צריכין דרישה וחקירה שלא תנעול דלת בפני לוין״ - שבדין דרישה וחקירה
(הן מצד "דבר תורה",
והן מצד תקנת חכמים)
מודגש גדרי המקבל:
בכללות דין דרישה וחקירה מצד ״דבר תורה״ - אף ש״נצטוינו לחתוך את הדיו ע״פ שני עדים כשרים ואע״פ שאפשר שהעידו בשקר
(אע״פ שאין אנו יודעין אם העידו אמת אם שקר)
הואיל וכשרים הם אצלנו מעמידין אותן על כשרותן""׳,
מ״מ,
"מצות עשה לדרוש את
לגבול הקדושה,
אלא "יבמה יבוא עלי׳ ולקחה לו לאשה ויבמה״ - ע״ד מארז״ל "מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר"
(מנחות סד,
א)
,
שזהו״ע ד״אתהפכא חשוכא לנהורא".
הדרן על מסכתות מי״ן - ברכות נזיר יבמות כריתות
העדים ולחקרן ולהרבות בשאלתן ומדקדקין עליהן ומסיעין אותן מענק לענין בעת השאלה כדי שישתקו או יחזרו בהן אם יש בעדותן דופי"".
כלומר: תורה כשלעצמה,
כפי שהיא מצד גדרי הנותן,
קובעת ש״על פי שני עדים גו׳ יקרם דבר״״׳ - לא
(רק)
בגלל שהעדים מבררים המציאות,
אלא גזירת הכתוב"׳,
שלכן חותבין הדיו על פיהם "אע״פ שאין אנו יודעין אם העידו אמת אם שקר".
ואעפ״ב,
כיון שהתורה מתחשבת עם גדרי העולם והאדם,
גדרי המקבל,
שמצדם יתכן שיש בעדותן דופי - אמרה תורה
("דבר תורה")
ש״אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה",
"כדי שישתקו או יחזרו בהן אם יש בעדותן דופי"־".
ובתקנת חכמים ש״דיני ממונות אין צריכין דרישה וחקירה שלא תנעול דלת בפני לוין״ - שההתחשבות בגדרי המקבל היא עד כדי כך שמצד החשש שלא תנעול דלת בפני לוין,
שיהיו כאלה שימנעו
עצמם מלהלוות
(אף שהתורה חייבה להלוות)
,
עקרו חכמים דין תורה שחייבה דרישה וחקירה בדיני ממונות,
ואמרו ש־ "דיני ממונות אין צריכין דרישה וחקירה".
ובפרטיות יותר: ההתחשבות בגדרי המקבל מצד ״דבר תורה״ היא - שהאמת דתורה
("על פי שני עדים גו׳ יקום דבר")
יתאים גם עם האמת מצד גדרי העולם
(שאין בעדותן דופי)
.
וההתחשבות בגדרי המקבל מצד תקנת חכמים היא - שבשביל טובת העולם כפשוטו
(שלא תג עול דלת בפני לריף")
מקילים בדין תורה שמחייב דרישה וחקירה גם בדיני ממונות 7 ".
יד.
ודוגמתו בענין יבום וחליצה -תוכנה של מסכת יבמות:
ביבום וחליצה יש חילוק בין דין תורה לתקנת חכמים: מצד דין תורה - "מצות יבום קודמת למצות חליצה".
ומצד תקנת חכמים - "עכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה",
ולדעת אבא שאול.
הכונם את יבמתו לשם נוי ולשם אישות ולשום דבר אחר כאילו פוגע בערוה,
וקרוב אני בעיני להיות הולד ממזר״ - "אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבוס״״י.
ובשניהם מודגש גדרי המקבל:
בדין תורה - אף שמחייבת לייבם את אשת אחיו המת,
מ״מ,
נותנת אפשרות לחליצה "אם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו",
בגלל ההתחשבות בגדרי המקבל,
רצונו של האיש
(ובן רצונה של האשה•")
.
ספד השיחות - ה׳הנש״א
ובתקנת חכמים - שבגלל ההתחשבות בגדרי המקבל,
"שאין מתכוונין לשם מצוה",
עוקרים דין התורה ש״מצות יבום קודמת למצות חליצה",
ואומרים ש״מצות חליצה קודמת למצות יבום",
אף שהשלום שבחליצה אינו דומה להשלום שביבום.
ורק לאחר דרישה וחקירה עד ש״ניכר וידוע שמכוונים לשם מצוה״ייי,
להיותם בדרגא ד״תלמידי חכמים״ - יכול
(וצריך)
להיות ענין השלום בשלימות,
ע״י יבום,
"להקים לאחיו
(המת)
שם בישראל",
שלימות בירור התחתון עי״ז שמהפכים אותו לקדושה.
ויש להוסיף ולקשר גם עם סיום המסכת בפלוגתא בעדי נשים,
"מר סבר כיון דאיכא כתובה למישקל כדיני ממונות דמי,
ומר סבר כיון דקא שרינן אשת איש לעלמא כדיני נפשות דמי״ - שמצינו דוגמתו גם ביבום וחליצה - בהפלוגתא דאבא שאול וחכמים,
שלדעת אבא שאול מתחשבים בגדרי המקבל
("שאין מתכוונין לשם מצוה")
לדחות הקדימה דיבום שמצד דין תורה
(ע״ד ההתחשבות בדיני ממונות - גדרי העולם/ משא״כ לדעת חכמים,
גם כשכוונתו אינה לשם שמים קודם יבום לחליצה,
כדין תורה"־׳
(ע״ד ההתחשבות בדיני נפשות - גדרי התורה)
.
[ולהעיר,
שעניו זה מרומז גם בהענין ד״נחזור למצרים״ - כי,
סברת הכתה השני׳ שאין ליפול לים,
אלא לחזור למצרים כדי להוסיף ולהשלים קיום ציווי ה׳ "ונצלתם את מצרים"
(בירור והעלאת ניצוצות הקדושה)
,
באה לאחר דרישה וחקירה בתוכן העניו ד״מצרים נוסע אחריהם"
(כנ״ל ס״ו/ שאז הגיעו למסקנא
שביון שהיציאה ממצרים היא בשביל קבלת התורה,
אין מקום לסברא "נפול לים״ - דיני נפשות,
ולאידך,
כיון ש״מצרים נוסע אחריהם" ה״ז הוכחה שעדיין לא השלימו קיום הציווי "ונצלתם את מצרים",
ולכן צריכים לחזור למצרים וליקח משם שאר ה״רכוש גדול" ד״כלי כסף וכלי זהב״ - דיני ממונות]
.
טו.
מסכת נזיר - שלום בעולם מצד גדרי המקבל,
ע״י דחיית המנגד באופן של מלחמה
(ע״ד "נעשה עמהן מלחמה")
:
נזיר - הו״ע הפרישות
("אין נזירות בכל מקום אלא פרישות" 121 )
מדברים שיכולים לגרום ענינים בלתי־רצויים,
כמארז״לי ׳ "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין שהיין מביא לידי כו׳",
היינו,
שפעולתו בדברים אלה היא
(לא באופן של בירור והעלאה לקדושה,
אלא)
באופן שפורש עצמו מהם,
שזהו״ע דנצחון המלחמה,
ללחום עם הענינים הבלתי־ רצויים ולנצחם שלא יפריעו לו בעבודת ה׳.
וענין זה מודגש בסיום מסכת נזיר בענין הנצחון במלחמה - "גדול העונה אמן יותר מן המברך.
.
שהדי גוליירים מתגרין במלחמה וגבורים נוצחיף.
ובהמשך לזה באה החתימה במאמר ״תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם״ -שפעולת השלום בעולם היא
(לא ע״י בירור הלעו״ז והפיכתו לקדושה,
אלא)
ע״י המלחמה עם הלעו״ז,
לעמוד כנגדו ולנצחו שלא ינגד לקדושה.
טז.
ויש להוסיף בביאור השייכות דתוכן כללות מסכת נזיר להסיום בענין הנצחון במלחמה בנוגע למעלת העונה אמן
("גדול העונה אמן יותר מן המברך")
הדרן על מסכתות בני״ך - ברכות נזיר יבמות כריתות
ו85
- שבזה מודגשת מעלת השלום בעולם במסכת נזיר לגבי מסכת ברכות:
״מברך״ - הוא התוכן דמסכת ברכות,
אשר,
ע״י הברכות נעשה השלום בעולם כפי שהוא מצד גדרי הנותן,
הדגשת בעלותו של הקב״ה בעניני העולם שהם בבחינת "קדשי שמים".
אבל ביחס להניגוד שמצד גדרי העולם
(גדרי המקבל)
- אין זה אלא באופן ד״גוליירים",
"חלשים""׳,
שאין כאן הכח לנצח במלחמה עם המנגד"׳,
והיחס למצב של ניגוד הוא באופן של יציאה מהעולם,
"נפול לים"
(בנ״לס״י)
.
ו״העונה אמו״“׳,
שענינו "קיום הדבר ואמיתתו" 25 ,
היינו,
הקיום בנוגע לפועל ממש,
לא רק מצד גדרי הגותן
("מברך"/ אלא גם מצד גדרי המקבל
(העולם)
- הוא התוכן דמסכת נזיר 26 ,
שהפרישה מדברים
שיכולים לגרום ענינים בלתי־רצויים היא ע״ד המלחמה והנצחון על המנגד שלא יוכל לנגד,
שבשביל זה יש צורך בגבורה יתירה - "גבורים נוצחין׳"*'.
ועפ״ז י״ל,
שבחתימה בהשלום בעולם בהמשך למאמר "גדול העונה אמן יותר מן המברך",
מודגשת מעלת השלום בעולם שבמסכת נזיר
("נעשה עמהן מלחמה")
לגבי השלום שבמסכת ברבות - שהשלום בעולם הוא לא רק מצד גדרי הנותן,
אלא גם מצד גדרי המקבל
(אלא שבמסכת נזיר ה״ז רק באופן של מלחמה,
לדחות המנגד ע״י הפרישה,
ולא באופן של בירור והפיכה לקדושה,
כבמסכת יבמות" 2 )
.
יז.
מסכת כריתות - שלום בעולם מצד גדרי הנותן והמקבל יחדיו
(ע״ד "נצווח כנגדן")
:
בענין כרת
(כריתות)
יש חידוש לגבי כל עונשי התורה - שכל עונשי התורה הם
ומתגרין
[במלחמה]
וגבורים יורדין ומנצחין".
אלא,
שבמסכת ברכות ה״ז פרט בגדרי הנותן,
שבשביל השלימות שלו צ״ל גם ההמשכה והירידה למטה -ירידה דייקא,
כדיוק הלשון,
גוליירין יורדי! ומתגרין
[במלחמה]
• וגמדים ׳זדדין ומנצחיף
(משא״ב במסכת נזיר,
גדרי המקבל,
מודגשת
(רק)
המעלה שבדבר -,
גבורים נוצחין")
.
ספר השיחות - ה׳תנש״א
בעיקר ביחס להגוף 9 "
(כמו מלקות,
ועד להעונשים הכי חמורים דד׳ מיתות ב״ד)
,
משא״ב כרת,
שהוא ביחס להנפש,
כמ״ש 84 " "ונכרתה הנפש ההיא מלפני",
ולא ביחס להגוף"".
ומזה מובן שבענין הכרת מודגשת מעלת הגוף דבנ״י
(גם לגבי הנפש)
.
ויובן בהקדם הידוע•" שעיקר השבר הוא בעולם התחי׳,
לנשמות בגופים דוקא
(כשיטת הרמב״ף״/ ומהטעמים לזה•״ -מצד גודל מעלת הגוף,
שבו היתה הבחירה של הקב״ה במתן־תורה,
כמ״ש רבינו הזקף" ש״ובנו בחרת מכל עם ולשון 5 " הוא הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם",
כלומר,
בחירה אמיתית
(למעלה מהשכל)
שייכת רק בשני דברים שדומים ושייכים זל״ז שיש אפשרות בשניהם,
ובוחרים בא׳ מהם,
וענין זה אינו שייר בנוגע להנשמה,
ששייכותה להקב״ה אינו מצד ענין של בחירה,
כי אם מפני היותה "חלק אלקה ממעל ממש" 5 ",
משא״ב הגוף,
ש״נדמה בחומריותו לגופי אומות העולם",
ושייכותו להקב״ה היא מפני ש״בנו
(דוקא)
בחרת מכל עם ולשון".
ויש לומר,
שמעלת הגוף שבו היתה בחירתו של הקב״ה מודגשת בגלוי בענין הכרת - שההתקשרות של הגוף עם הקב״ה מצד ענין הבחירה היא עד כדי כך שגם במצב של הנהגה בלתי־רצוי׳ עד ש״ונכרתה הנפש ההיא מלפני",
אין זה שייך להגוף.
וההסברה בזה:
בנוגע להנשמה - כיון שהתקשרותה עם הקב״ה היא מפני היותה "חלק אלקה ממעל ממש",
מצד גדרי הנותן,
הרי,
הנהגה בלתי־רצוי׳ מצד ירידתה והתלב־ שותה בגוף 7 "
(גדרי המקבל)
היא בסתירה וניגוד להתקשרותה עם הקב״ה,
ולכן "ונכרתה הנפש ההיא מלפני"
(עד שיתתקן החטא והפגם ע״י התשובה״י-׳)
.
משא״כ בנוגע להגוף - כיון שהתקשרותו עם הקב״ה היא מצד הבחירה ב״גוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם",
ה״ז באופן של חיבור גדרי הנותן עם גדרי המקבל יחדיו,
שהבחירה היא
(לא מצד מעלת הגוף,
אלא)
מצד העצמות
(גדרי הנותן)
,
וביחד עם זה,
הבחירה היא ב״גוף החומרי שנדמה
הדרן על מסכתות נני״ן - ברכות נזיר יבמות כריתות
בחומריותו לגופי אוה״ע"
(גדרי המקבל בהיותו בחומריותו,
לפני הבירור או דחיית החומריות/ ולכן,
גם במצב בלתי־ רצוי
(עד ש״ונכרתה הנפש ההיא מלפני")
נשארת הבחירה בהגוף בתקפה
(וסו״ס מתגלה גם בפועל ע״י התשובה)
"׳.
ובהתאם לכך נעשה גם השלום בעולם
(כמו ב״עולם קטז זה האדם״)
- שפעולת השלום בעולם היא
[לא
(רק)
ע״י הפעולה בגדרי המקבל שלא ינגד לאלקות,
בדרך של פרישה
(מסכת נזיר)
,
או יתירה מזה בדיר של בירור והעלאה לקדושה
(מסכת יבמות)
,
אלא
(גם ו)
בעיקר]
ע״י ההמשכה והחיבור דגדרי הגותן וגדרי המקבל יחדיו - דירה לו ית׳ בתחתונים 88 "■׳,
שבמציאות העולם כמו שהוא מצד גדרי המקבל,
תחתון שאין תחתון למטה ממנו,
נמשכים ומתגלים גדרי הנותן,
שנעשה דירה לו ית׳"■׳.
יח.
וענין זה מודגש בסיום מסכת כריתות בענין הקרבנות:
ובהקדמה - שהאמור לעיל אודות הבחירה בהגוף שמודגשת בעניו הכרת הוא
(בעיקר)
ע״י ענין הכרת כפי שהוא בתורה,
באופן שלא בא לידי כרת בפועל ח״ו 4 י,
ולא עוד אלא שגם אם בא לידי כרת בפועל ח״ו - ה״ז מתתקן ע״י החשובה.
וענין זה מרומז בסיום המסכת בענין הקרבנות - כי,
הקרבנות הם כפרה ותיקון
(ותשובה"׳)
על החטא 4 ",
"שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקיו בגופו ובנפשו וראוי לו כו׳ לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן כו׳" 45 .
ובעבודת התשובה
(התיקון דכריתות)
מודגש חיבור גדרי הנותן עם גדרי המקבל - שבהיותו במעמדו ומצבו
(גדרי המקבל)
,
באותו מעמד ומצב שהי־ בעת העכירה
(לפני הפרישה מענינים בלתי־ רצויים,
ועאכו״ב לפני הפיכתם לקדושה/ "באותה אשה כו׳ ובאותו מקום"
(ש״עומד באהבתו בה ובכח גופו ובמדינה שעבר בה")
" 4 •,
מתעלה לדרגא נעלית שבה אין מקום לענין של חטא
(גדרי הנותן)
,
"יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעול□" 47 ,
ולא עוד אלא שדילוג זה
[מן הקצה אל הקצה,
ממעמד ומצב של "כרת" למעמד ומצב של חיבור ודביקות בהקב״ה,
"אמש הי׳ שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה,
והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד"" 4 •]
לא געשה ע״י גילוי אור מלמעלה
(כי במעמדו ומצבו עתה
ספר השיחות - ה׳תנש״א
אינו שייך לגילוי אור מלמעלה)
,
כי אם מצד עצמו 14 ,
היינו,
שגדרי המקבל מתחברים עם גדרי הנותן.
וע״ד הענין ד״נצווח כנגדן״ - שהפעולה דביטול המנגד היא
(לא ע״י דחי׳ באופן של מלחמה,
ולא ע״י בירור והפיכה לקדושה,
אלא)
ע״י הדילוג לדרגא נעלית שבה אין מקום למציאות של מנגד -קירוב והתחברות עם הקב״ה,
ענין התפלה,
ודוגמתו בענין הקרבנות
(שבסיום המסכת)
,
שהרי התפלה היא במקום קרבנות" 5 ׳,
שבשניהם מודגש הקירוב וההתחברות עם הקב״ה: "קרבן" מלשון קירוב׳ 15 ,
ו״תפלה" מלשון חיבור 4 ' 1 .
ובהמשך לענין הקרבנות
(תפלה)
שבסיום המסכת באה החתימה במאמר ״תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם״ -שפעולת השלום בעולם היא
(לא ע״י בירור והפיכת המנגד,
אלא)
ע״י ההתעלות לדרגא שבה לא שייר ניגוד על אלקות,
חיבור גדרי המקבל עם גדרי הנותן,
כנ״ל.
יט.
ויש להוסיף,
שענין זה מרומז גם בפרטי עניני הקרבנות שבסיום המסכת -"מלכא אמר גדיא.
יאי ומלכתא אמרה אימרא יאי,
אמרו נשיילי׳.
.
דכה״ג הוא וקים לי׳ דקא מסיק קרבנות כל יומא.
.
אמר להו אי גדיא יאי ייסק לתמידא.
.
ולא הוה תני לי׳ דתנן כבשים קודמים לעזים בכל מקום,
יכול מפני שמובחרין,
ת״ל ואם כבש,
מלמד ששניהם שקולין כאחת":
ידוע 100 ■ 15 שב׳ סוגי הקרבנות,
"אימרא" ו״גדיא",
הם ב׳ אופנים בהקירוב לה׳: עבודת הצדיקים
("אימרא")
ועבודת ה־ בעלי־תשובה
(״גדיא״)
- כמובן ממא־ רז״ל 54 ׳ "מאי טעמא עיזי מסגן ברישא והדר אימרי,
כברייתו של עולם 55 ׳ ברישא חשוכא והדר נהורא",
"סתם עזים שחורות סתם רחלים לבנות"" 5 ׳,
היינו,
ש״אימרא" קאי על צדיקים שעיקר עבודתם בהמשכת וגילוי אור הקדושה,
"
(והדר)
נהורא",
ו־ "גדיא" קאי על בעלי־תשובה שעיקר עבודתם בבירור והפיכת החושך,
"
(ברישא)
חשוכא".
ותוכן השקו״ט אם "אימרא יאי" או ״גדיא יאי״ - שמצד גדרי הנותן יש מעלה בעבודת הצדיקים שהיא באופן של המשכה וגילוי מלמעלה,
ומצד גדרי המקבל יש מעלה בעבודת הבעלי־תשובה שהיא באופן של בירור והעלאת המטה 57 ׳.
והמסקנא היא ש״שניהם שקולין כאחת" - שהעבודה צריכה להיות מצד גדרי הנותן וגדרי המקבל,
ושניהם כאחת.
ובהמשך לזה באה החתימה במאמר ״תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם״ -פעולת השלום בעולם מצד גדרי הנותן וגדרי המקבל יחדיו.
כ.
עפ״ז י״ל שבד׳ המסכתות שתוכנם קשור עם פעולת השלום בעולם ישנם ב׳
הדרן על מסכתות מי״ן - ברכות נזיר יבמות כריתות
סדרים - הסדר במסכתות הש״ם
(ברכות יבמות נזיר כריתות)
,
והסדר בהראשי־ תיבות "בניר"
(ברכות נזיר יבמות כריתות)
:
ב׳ הסדרים מתחילים במסכת ברכות ומסיימים במסכת כריתות - כיון שהתחלת העבודה דעשיית שלום בעולם היא ע״י התגלות גדרי הנותן
(מסכת ברכות)
,
ושלימותה ע״י התאחדות גדרי הנותן עם גדרי המקבל
(מסכת כריתות)
.
החילוק הוא בב׳ המסכתות שתוכנם בפעולת השלום בעולם מצד גדרי המקבל -שיש בזה ב׳ סדרים:
א)
הסדר מצד התורה,
"דבר ה׳" ש״מן השמים דברתי עמכם״ 5 - מלמעלה למטה 59 ■: יבמות - שלימות הפעולה בגדרי המקבל,
עי״ז שמבררים ומהפכים אותו לקדושה
(אתהפכא)
,
ואח״ב נזיר -שהפעולה בגדרי המקבל היא לכל הפחות בדרך של פרישה
(אתכפיא)
,
שלא יבוא לענין בלתי־רצוי.
ב)
הסדר מצד עבודת בנ״י - "בניך"
(עבודת האדס״י)
- מלמטה למעלה׳",
מן
הקל אל הכבד: נזיר - בדרך של פרישה
(אתכפיא)
ואח״כ יבמות - בירור והפיכה לקדושה
(אתהפכא)
.
ויש להוסיף,
שבסדר ד״בניך"
(מצד עבודת האדם)
נוסף עילוי במסכת כריתות - שנרמזת בכ״ף פשוטה
("בניך"/ ש״יש לה רגל ארוכה ומשוכה למטה
(מן השורה)
לרמז שתתפשט ותומשך הארת והמשכת גילוי אלקותו ית׳ למטה מטה,
עד שאפילו בחי׳ עשי׳ יהי׳ כולו קודש לה׳" 2 *׳,
שזהו״ע המשכת וגילוי גדרי הנותן בגדרי המקבל.
כא.
ויש להוסיף ולבאר הדיוק בהחתימה דד׳ מסכתות אלה בהדגשת השלום בעולם שנעשה ע״י התורה-"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם,
שנאמר וכל בניך לימודי ה׳ ורב שלום בניך",
"השלום בר י בו י״״1 :
ובהקדמה - שבנוגע לכל ה״ארבע כתות" שבעבודת בנ״י במצב של ניגוד לקדושה
(שמתאימים לד׳ האופנים־דרגות דפעולת השלום בעולם בד׳ המסכתות)
,
נאמר ״דבר אל בני ישראל ויסעו גו׳״ 4 *■ -להמשיך ולנסוע לקבלת התורה,
ע״י ההקדמה דקריעת ים סוף.
והענק בזה:
איתא במדרש 95 ■ שלפני מתן תורה היתה גזירה ומחיצה שמבדלת בין עליונים לתחתונים - "עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה",
ובמתן תורה נתבטלה הגזירה - "עליונים ירדו לתחתונים ותחתונים יעלו לעליונים".
ומזה מובן,
שהשלום בעולם
(חיבור דעולם ו־ אלקות)
שנעשה ע״י ה״ארבע כתות"
(עד
ספר השיחות - ה׳תנש״א
להדרגא הכי נעלית ד״נצווח כנגדן",
תפלה)
לפני מ״ת - אינו בשלימות 66 ׳.
וההסברה בוה - שכיון שהעולם מצד עצמו
(כמו שהוא לפני העבודה)
הוא מציאות שמעלים ומסתיר על אלקות
(עולם מלשון העלס 112 י)
,
ועד שהוא מנגד לעבודת ה׳,
הרי החיבור שנפעל בו ע״י פעולת האדם
(גם באופן הכי נעלה)
הוא
(סו״ם)
הוספה על מציאותו,
ואינו חודר בעצם מציאותו.
בסגנון אחר קצת: ע״י העבודה מתעלה העולם לדרגא כזו שאין שייך שם התנגדות,
ולכן,
גם כשגילוי דרגא זו חודר בו להיות ענינו,
הרי,
כיון שזה נעשה מצד ההתעלות לדרגא שלמעלה ממנו,
אין זה גדר העולם כמו שהוא מצד עצמו
(עולם מלשון העלם והסתר)
,
אלא כמו שהוא ״יוצא״ ממציאותו״ 16 .
והחידוש דחיבור עליונים ותחתונים
דמתן תורה* 16 - שהגילוי בהתחתון הוא לא ע״י "יציאה" ממציאותו,
אלא שגם ה״תחתוך שבו מתחבר עם אלקות״י׳,
אלא שהחיבור דעליונים ותחתונים שהי׳ במתן תורה הוא
(בעיקר)
נתינת בח על עבודה בתומ״צ שלאחרי מ״ת,
שהגילויים שנמשכים בעולם ע״י התומ״צ שניתנו במתן תורה יהיו באופן שחודר ונעשה הגדר דהעולם עצמו,
כנ״ל.
ולכן,
בנוגע לכל ה״ארבע כתות" נאמר "דבר אל בני ישראל ויסעו",
להמשיך בהנסיעה להר סיני לקבלת התורה - כי,
ה״שלום בעולם" שע״י אופני העבודה ד״ארבע כתות" לפני מ״ת אינו חודר בהעולם עצמו,
בה״תחתוף׳ שבו,
ולכן,
צ״ל הנסיעה
("ויסעו")
לקבלת התורה,
שאז תהי׳ פעולת השלום בעולם דכל ה״ארבע כתות"
(גם בהכתה הראשונה שאמרה ״נפול לים" 1 )
בשלימות־ 1 .
הדרן על מסכתות בני״ך - ברבות נזיר יבמות כריתות
וממשיך בכתובי■ 7 ׳ "ואתה הרם את מטך גו׳ ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" - שההבנה להנסיעה למ״ת
("ויסעו")
היא ע״י קריעת ים סוף:
"ים",
שמכסה ומסתיר על הדברים שבתוכו - רומז על ההעלם וההסתר דהעולם שמעלים ומסתיר על אלקות♦ 17 ,
ויבשה רומז על גילוי.
והפירוש ד״ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה״ - שיהי׳ גילוי אלקות 75 ׳
(יבשה)
שבהעולם עצמו,
בתוך הים.
והחיבור דהעלם וגילוי
(ים ויבשה)
שבקריעת ים סוף,
הי׳ הכנה והקדמה 76 להחיבור דעליונים ותחתונים שבמתן תורה 77 ׳,
שבכח זה נעשית הפעולה ד״שלום בעולם" ע״י כל ה״ארבע כתות" בשלימות" 17 .
מבארת ענינם של ה,
ארבע כתות" אע״פ ששוללת כולם - כי,
השלילה היא רק ביחס ל״ארבע כתות" כפי שהם לפני החידוש דמ״ת,
כיון שהעבודה דכל ה,
ארבע כתות" צריכה להיות על יסוד החידוש דמתן תורה.
כב.
ועפ״ז יש לומר,
שבעבודה דה״ארבע כתות" בעשיית שלום בעולם לאחרי מ״ת גופא נוסף עילוי בהפעולה ד״תלמידי חכמים"
(ע״י לימוד התורה)
מעיז ודוגמת העילוי דמ״ת לגבי לפני מ״ת - "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם,
שנאמר וכל בניך לימודי ה׳ ורב שלום בניך":
ובהקדים - שהמעלה דתורה לגבי מצוות היא ע״ד המעלה דהמצוות שלאחרי מ״ת לגבי המצוות שלפני מ״ת,
כי:
המצוות הם ציווים לאדם איך להתנהג בעולם,
ומזה מוכח שלגבי המצוות
(כמו שהקב״ה צמצם עצמו לצוות לאדם ולעולם)
יש איזה תפיסת מקום לאדם ולעולם,
ובמילא,
לא מודגש כ״כ שבריאת העולם היא בשביל המצוות,
שהרי אדרבה,
ענינם של המצוות הוא להורות אופן ההנהגה בעולם.
משא״ב התורה היא חכמתו של הקב״ה שקדמה לעולם,
שבדרגא זו אין תפיסת מקום להאדם והעולם,
כיון שהתורה אינה בשביל האדם והעולם,
אלא אדרבה,
כוונת בריאת העולם היא אך ורק בשביל התורה* 17 .
ולכן,
הפעולה שנעשית בהאדם ובה־ עולם ע״י קיום המצוות היא כמו הוספה עליהם - ע״ד ובדוגמת הפעולה ע״י העבודה קודם מ״ת; והפעולה שנעשית בהם ע״י עסק התורה היא בכל עצם מציאותם.
וזהו תוכן המאמר "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם,
שנאמר וכל בניך
אור: ולע״ל יהי׳ הגילוי במלכות דמלכות עצמה.
ודגמחו בעולם - כהעולם כמו שהוא מצד עצמו,
ולכן,
ובאו האובדים גו׳" שגם אלו שאין שייכים להתעורר ע״י גילוי אור
(,
אובדים")
גם הם יבואו להשתחוות.
ספר השיחות - ה׳תנש״א
לימודי ה׳ ורב שלום בניד״ - שה״שלום בעולם" שנעשה ע״י עסק התורה של התלמידי חכמים הוא בריבוי,
ריבוי אמיתי שאין למעלה ממנו,
שלא נשאר בעולם נקודה אחת פנוי׳ מענין השלום,
כיון שהשלום שנעשה בהעולם ע״י עסק התורה הוא בבל עצם מציאותו,
כנ״ל.
ומאמר זה הוא הסיום וחותם דכל ד׳ המסכתות שתוכנם עשיית שלום בעולם -כיון שבכל ד׳ האופנים־דרגות דעשיית שלום בעולם צ״ל
(וישנו)
לא רק שלום סתם,
אלא גם "מרבים שלום":
ע״י קיום ההלכות
(מצוות)
שבד׳ המסכתות געשה שלום סתם
(ע״ד ובדוגמת פעולת ה״ארבע כתות" לפני מ״ת)
- דכיון שקיום ההלכות הוא פעולה בעולם
(שישנו מציאות עולם לפני קיום ההלכות,
והאדם פועל בו)
,
הרי פעולת השלום
(גם בדרגא הכי נעלית)
אינה חודרת בעצם מציאותו,
להיותה כמו הוספה על מציאותו,
ולא עצם מציאותו,
ובמילא,
השלום הוא מדוד ומוגבל;
וע״י הלימוד דד׳ המסכתות ע״י "תלמידי חכמים"
(תורה)
"•",
"לימודי""
הוי״׳״״ - נעשית פעולת השלום בעולם באופן שחודר בעצם מציאותו מבלי שתשאר נקודה פנוי׳,
שלום בריבוי שאינו מוגבל,
כי,
אף שפעולת השלום היא בכל א׳ מד׳ הדרגות לפי ענינה,
מ״מ,
בכל דרגא
(גם בדרגא הראשונה)
ה״ז באופן בלתי מוגבל,
שבדרגא זו חודר בעצם מציאותו מבלי שתשאר נקודה פנוי׳ -"מרבים שלום בעולם".