תוכן משיחת יום א׳ פ׳ ברבה, צום גדלי׳ ה׳תנש״א

- אחרי תפלת מנחה -

א.

נהוג בשנים האחרונות ביום תענית,

ע״פ המנהג המובא בפוסקים,

לומר "דברי כבושין" בת״צ?

והנה,

בכל תענית ישנו ענין מיוחד - השייך לתענית זה דוקא.

כלומר,

אף שבכללות,

כל התעניות הם סוג אחד,

יש בהם ענינים בהם מחולקים זמ״ז,

כמבואר בספרי מפרשי תוארים,

שככל סוג - כמה מינים,

ובכל מין - כמה פרטים

(וכפי שמצינו בריבוי ענינים בתורה)

.

ועד״ז הוא בנוגע לצום גדלי׳,

שיש בו ענין מיוחד שאין דוגמתו בשאר התעניות.

ב.

ובהקדמה:

בתעניות - ב׳ סוגים: א)

תענית מן התורה - יום הכפורים.

ב)

תעניות מדברי קבלה ומדרבנן - שאר התעניות שבמשך השנה 5 .

וע״פ הידוע שכל מצוות וגזירות דרבנן משתלשלים ונמשכים מהמצוות

(דוגמתם)

בתורה

(לתקנות דרבנן הם מעין דאורייתא 5 / כמבואר באגה״ק" שם מצוות דרבנן אינן נחשבות מצות בפני עצמן שהרי כבר נאמר 7 לא תוסף,

אלא הן יוצאות ונמשכות ממצות התורה וכלולות בהן במספר תרי״ג״ - מובן,

שעד״ז הוא בנדו״ד,

שמצות התענית דרבנן נמשכת מהמצוה דוגמתה בתורה - תענית יוהכ״פ.

[ואף שתעניות דרבנן שונים מתענית יוהכ״ם,

דביוהכ״פ אף לילו עמו,

ויש בו חמשה עינויים,

משא״כ בשאר התעניות

(מלבד ת״בי)

- הרי זה בדוגמת כל מצוות דרבנן

(שנשתלשלו ונמשכו ממצות התורה)

,

שאין בהן כל הדיוקים הפרטים ופרטי פרטים שבמצוות התורה; ואולי יש להוסיף בטעם הדבר - כי להיותם תקנות דרבנן,

לא רצו בתקנתם להוסיף בהטירחא ועינוי כו׳ דבנ״י]

.

ועפ״ז יש להוסיף ביאור בזה - שתענית הוא "יום רצון לה׳""׳,

וכמבואר באגה״ת"

ספר השיחות - ה׳תנש״א

דזהו כללות העילוי דיום תענית: ביוהכ״פ - נעשה תכלית הקירוב וההתאחדות של ישראל והקב״ה,

בלשון הכתוב" "אני לדודי ודודי לי"

(שרצונו של יהודי נעשה חד עם רצונו של הקב״ה)

.

וכידוע ד״אני לדודי ודודי לי״ - ר״ת אלול,

דזהו עבודתו המיוחדת דחודש אלול.

וכיון שחודש אלול הוא ההכנה לתשרי - הסך־הכל והשלימות ד״אני לדודי ודודי לי" הוא ביוהכ״פ.

ושאר התעניות שנמשכים מתענית יוהכ״פ - נמשך זה גם בשאר התעניות,

שנעשים "יום רצון לה׳".

ג.

עפ״ז מובן העילוי המיוחד דתענית צום גדלי׳ - ובהקדמה: ידוע הדיוק בלשון חז״ל

(אודות עשרת ימי תשובה)

״עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים״ -דלכאורה הול״ל בקיצור: "עשרה ימים שבתחילת חודש תשרי"

(או "בתחילת השנה")

וכיו״ב,

ומהו אריכות הלשון "שבין ר״ה ליוהכ״פ"?

וי״ל שעשרת ימי תשובה נחלקים לב׳

(או ג׳)

חלוקות: א)

המשך אחד ומציאות אחת - דכל עשרת ימי התשובה,

כולל גם ימי ר״ה ויוהכ״ם.

ב)

ר״ה ויוהכ״פ,

כפי שמחולקים משאר השבעה ימים

(שהם חול מימי ר״ה ויוהכ״ם)

.

ג)

בפרטיות יותר מחולקים עשי״ת לג׳ מינים ע״י החילוק שבין ר״ה ויוהכ״ם - דאף שבכללות ר״ה ויוהכ״פ שווים הם,

ויוהכ״ם נקרא

(ביחזקאל■")

"ראש השנה",

הרי,

בפרטיות,

מחולקים במצוותיהם ובעבודתם בו׳.

ויש לומר,

שהנקודה הכללית המאחדת כל עשרת ימי תשובה למציאות אחת -היא ענין התשובה שבהם,

כמובן מדברי הרמב״ם בהלכות תשובה 7 ׳: "אע״פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם בעשרה ימים שבין ר״ה ויוהכ״פ היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד",

וממ״ש ד״יוהכ״פ הוא זמן תשובה לכל כו"׳.

עפ״ז יש להוסיף בעילוי המיוחד דתענית צום גדלי׳: כיון שצום גדלי׳ הוא אחד מ״ עשרה ימים שבין ר״ה ליוהכ״פ״ - הרי שייכותו ליוהכ״פ היא ביתר שאת וביתר עוז משאר התעניות.

וכיון שהתעניות דרבנן - כולל כל העילויים שבזה: עת רצון וכו׳ - נמשכים ומסתעפים מתענית יוהכ״פ

(כנ״ל)

,

מובן,

שענין זה מודגש במיוחד בהתענית דצום גדלי׳.

ד.

ויש לומר,

שענין זה

(העילוי המיוחד דצום גדלי׳ בהיותו אחד מעשי״ת)

מודגש גם בההפטורה דיום זה

[דאף שמפטירין הפטורה זו בכל התעניות,

י״ל,

ששייכת