א.
הסדר דקריאת התורה הוא ש־ "מקום שמפסיקין בשבת בשחרית שם קוראיו במנחה.
.
כיצד,
שבת ראשונה קוריו בשחרית בסדר בראשית,
במנחה קוריו אלה תולדות נח עשרה פסוקים או יותר.
.
ועל דרך זו קוריו כל השנה"׳,
אשר,
בקריאת שתי הפרשיות בשבת אחת מודגש הקשר והשייכות דשתי הפרשיות זל״ז?
וצריך להביו בנוגע לשתי הפרשיות שקורין בשבת זו - פרשת כי תצא
(שקו־ רין בשחרית)
ופרשת כי תבוא
(שקורין במנחה)
- שהם
(לכאורה)
ענינים הפכיים זמ״ז:
בשמות הפרשיות
(שהשם מורה על תוכן הפרשה כולה)
- ״תצא״ ו״תבוא״ -שיציאה וביאה הם ענינים הפכיים זמ״ז,
כפשוט.
ובתוכן
(התחלת וראש)
הפרשיות - "כי תצא למלחמה על אויבך גו׳",
"כי תבוא אל הארץ גו׳ וירשתה וישבת בה״ - שיציאה למלחמה וישיבה בארץ הם מצבים שונים והפכיים זמ״ז,
שכן,
אף שהמלחמה היא באופן ש״ונתנו ה׳ אלקיך בידך ושבית שביו״
(כהמשך וסיום הכתוב/ ה״ז קשור עם מעמד ומצב דהעדר המנוחה וההתיישבות
[כמודגש גם בפס״ד הרמב״ם 1
"ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל כו׳ וישים נפשו בכפו כו׳ ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו כו׳ ויפנה מכל דבר למלחמה כו׳ בכל לבו ובכל נפשו"]
,
היפך בתכלית מהמעמד ומצב דירושה וישיבה בארץ,
"איש תחת גפנו ותחת תאנתו" 4 ,
ועד להבאת ביכורים
(לאחרי כיבוש וחלוקה 5 )
"מראשית כל פרי האדמה" 5
(משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראלי/ ובאופן ד״ושמחת בכל הטוב גו"׳"
(כהמשך וסיום הפרשה/ מתוך התיישבות ומנוחה בשלימות.
ב.
ועד״ז בנוגע לביאור תוכן הפרשיות בעבודת האדם לקונו:
״כי תצא למלחמה על אויבך׳ - מורהי על היציאה דנפש האלקית משרשה ומקורה למעלה
(בעולם האצילות,
שעז״נ "נשמה שנתת בי טהורה היא")
לירד למטה
(עד לעולם העשי׳ הגשמי,
שעז״נ "אתה בראתה כו׳ יצרתה כו׳ נפחתה כו׳ משמרה בקרבי")
ולהתלבש בגוף ונפש הבהמית כדי לבררם ולזככם,
ועד להבירור וזיכוך דחלקו בעולם - שעבודה זו היא באופן של מלחמה עם המנגד
("אויבך"/ ובפרט בזמן הגלות,
שמצד ההעלם וההסתר דחשכת הגלות מודגש יותר תוקף המנגד ובמילא גם הצורך במלחמה בתוקף כדי לבטלו.
ש״פ תצא,
*"ד אלול
ו״כי תבוא אל הארץ אשר ה׳ אלקיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה״ - מורה על עבודה באופן של מנוחה ושלום,
בזמן שישראל יושבין על אדמתם וביהמ״ק על מכונו
(ועד כבימי שלמה)
- היפך בתכלית מהמעמד ומצב ד״כי תצא למלחמה על אויביך" שבעבודה דזמן הגלות.
ג.
ועוד ועיקר:
התוכן ד״כי תבוא אל הארץ גו׳ וירשתה וישבת בה" בהקריאה בתורה
(ש״היא נצחית"" 1 )
ביום זה,
שייך גם
(ובעיקר)
להביאה אל הארץ ירושה וישיבה בארץ לעתיד לבוא,
בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.
ועפ״ז מודגש יותר החילוק וריחוק הערך שבין הפרשיות כי תצא וכי תבוא
(שקורין ביום זה)
- לא רק ב׳ אופני עבודה
(בדרך של מלחמה ובדרך של מנוחה ושלום)
שחלוקים זמ״ז,
אלא חילוק כללי שביו עבודה לשכר - שפרשת כי תצא קשורה עם מעשינו ועבודחינו
(כולל - זמן משך הגלות)
,
ופרשת כי תבוא קשורה עם השכר דלעתיד לבוא.
וענין זה מודגש גם באמירת ולימוד שני הפרקים דמסכת אבות
(פרק ראשון ופרק שני)
בשבת זו:
בהתחלת פרק ראשון - "משה קיבל תורה מסיני" ומסרה כו׳" לכאו״א מישראל עד סוף כל הדורות,
"והעמידו תלמידים הרבה״ - מודגשת כללות העבודה דבנ״י בקיום התורה״,
ובסוף פרק שני -
"ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא"-מודגש ענין השכר.
ואף שעבודה ושכר הם ענינים
("פרקים")
שונים ובזמנים שונים,
וכמחז״ל" "היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם",
מ״מ,
קררין ולומדים שניהם
(הפרק דעבודה והפרק דשכר)
בשבת אחת ובהמשך אחד
(ללא הפסק בינתיים•■׳)
,
ועד - כפרק אחדי■׳.
ד.
ונקודת הביאור בזה:
התחלת הקריאה דפרשת כי תבוא לאחרי ובהמשך להקריאה דפרשת כי תצא היא כמו פירוש וביאור לפרשת כי תצא - שגם העבודה דמלחמה
("כי תצא למלחמה על אויבך")
צריכה להיות באופו של מנוחה והתיישבות
("כי תבוא אל הארץ גו׳ וירשתה וישבת בה")
,
ויתירה מזה,
שבכללות העבודה
("כי תצא")
ישנו כבר מעין ודוגמא ועד להתחלת המעמד ומצב דשכר
("כי תבוא")
.
ובסגנון המשנה דפרקי אבות: "ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא״ -דיש לומר הפירוש בזה,
שהעבודה עצמה היא מתוך התקשרות והתחברות
("דע",
ש־ "דעת הוא לשון התקשרות והתחברות"■׳•)
עם המעמד ומצב ד״שכרן של צדיקים לעתיד לבוא",
היינו,
שבזמן העבודה
("ה
!!)
עירונין כב,
א.
וראה לקו״ש חכ״ט ע׳ 41 ואילך.
וש״נ.
ספר השיחות - ה׳תנש״א
יום לעשותם")
ישנו מעין ודוגמא והתחלת השכר דלעתיד לבוא.
ויש לומר,
שענין זה מרומז גם בפרשת כי תצא עצמה - שבה נאמר הציווי דנתינת שכר שכיר
(פועל)
באופן ש־ "ביומו 6 ׳ תתן שכרו"" 1 ,
ומזה מובן גם בנוגע לנתינת השכר על עבודתם של בנ״י ע״י הקב״הי׳
(בדוגמת "בעל הבית" ששוכר "פועלים",
"בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך",
כלשון המשגה בפרקי אבות דשבת זו" 2 / שנוסף על "מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא",
"למחר לקבל שכרם" 21 ,
צ״ל וישנו גם השכר שניתן בו
ה.
ויובן בהקדם ביאור הענין ד״כי תצא למלחמה על אויבך",
כפירוש רש״י ״במלחמת הרשות הכתוב מדבר״ - בעבודת האדם:
ע״פ האמור לעיל
(ס״ב)
ש״כי תצא למלחמה על אויבך" רומז על כללות עבודת האדם בעולם - איך יתפרש ש־ "במלחמת הרשות הכתוב מדבר"
(שאין ציווי וחיוב לצאת למלחמה,
אא״כ רצונם של ישראל בכך/ הרי,
היציאה למלחמה דבירור הגוף ונה״ב וחלקו בעולם היא ציווי וחובה 22 ?
ומזה באים לשאלה נוספת - בנוגע לתשלום שכר על העבודה* 2 :
״שכר״ - שייך בפועל שמשכיר את עצמו לעבוד את בעה״ב תמורת השכר,
כיון שלולי זאת איו עליו חיוב לעבוד את בעה״ב,
משא״כ בעבד שקנוי לרבו וחייב לשמש את רבו,
לא שייר שכר.
וכיון שבנ״י חייבים בעבודת ה׳
(גם)
מדין עבד,
כמ״ש 25 "כי לי בני ישראל עבדים",
ועוד יותר מחיוב דעבד,
כיון ש״אגי
(לא)
נבראתי
(אלא)
לשמש את קוני׳״ 2 - מהו״ע
בשילוח הקן כתיב למען ייטב לך והארכת ימים,
הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה ושלח את האם ולקח את הבנים ובחזרתו נפל ומת,
היכן אריכות ימיו של זה והיכן טובתו של זה,
אלא למען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארון.
ולמען ייטב לך לעולם שכולו טוב.
.
שכר מצות בהאי עלמא ליכא״
(וראה בארובה לקו״ש חי״ט עי 197 ואילך)
.
ש״פ תצא,
י״ד אלול
דתשלום שכר על העבודה והשימוש לקונו,
הרי שכר ניתן על עבודה שהיא באופן של רשות
("מלחמת הרשות")
,
ולא על עבודה שהיא באופן של חובה?
ו.
ויש לומר הביאור בזה - ע״פ דיוק הלשון "כי תצא למלחמה על אויבך",
"תצא" דייקא”:
עבודת האדם בעולם היא באופן של יציאה
(״תצא״)
ממקומו האמיתי - לא רק ביחס לעמידת הנשמה בעולם האצילות
("נשמה שנתת בי טהורה היא",
כנ״ל ס״ב)
,
אלא גם
(ובעיקר)
ביחס לשרשה ומקורה הראשון - למעלה מכל סדר ההשתלשלות
[כולל גם למעלה מ
(התחלת ההשתלשלות ב)
צמצום" 2 הראשון"]
,
שהרי "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר""',
ובהם נמלך הקב״ה ע״ד בריאת סדר ההשתלשלות,
כמארז״ליי "במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים״ - להיותם "חלק אלקה ממעל ממש" 2 ,
מציאות אחת עם מהותו ועצמותו ית׳,
"ישראל וקוב״ה כולא חד"".
ויש להוסיף,
שענין זה מרומז גם במ״ש בהמשך הפרשה 4 '■ "ולא אבה הוי׳ אלקיך
לשמוע אל בלעם גו׳ כי אהבך הוי׳ אלקיך״ - כמבואר בלקו״ח" ש״הוי׳ הוא אלקיך ממש,
שבכל נפש מישראל יש בחי׳
(ועאכו״כ והארה)
משם הוי׳ ממש,
וכמ״ש״י■ כי חלק הוי׳ עמו יעקב חבל נחלתו,
שהם חלק והארה משם הוי׳ ממש",
ולא רק "הוי׳ שבנאצלים",
אלא גם "הוי׳ שבמאציל",
ולא רק ד׳ אותיות שם הוי׳,
אלא גם בחי׳ קוצו של יו״ד,
שלמעלה משם הוי׳,
ועד לבחי׳ דלא אתרמיז בשום אות וקוצא כלל,
ועד לעצמותו ית׳.
ועפ״ז יש לבאר ש״בי תצא למלחמה גו"׳ קאי "במלחמת הרשות":
ביון שישראל הם "חלק הוי"׳,
"ישראל וקוב״ה כולא חד",
הרי הם למעלה לגמרי משייכות למציאות העולם ולעבודה בעולם,
וירידתם לעולם
(באופן של יציאה
("תצא")
ממקומם האמיתי כפי שהם חד עם קוב״ה)
לצורך העבודה דבירור העולם,
היא,
לאחרי שנעשה סדר ההשתלשלות דבריאת העולם "ברשותם" של ישראל
(כביכול)
שבהם נמלך לברוא העולם,
ולכן,
ירידתם לעולם ועבודתם בעולם היא בבחינת "מלחמת הרשות" 7 '.
בסגנון אחר: מצד מציאותם של ישראל כפי שנבראו בעולם,
עבודתם היא באופן של חובה - "אני נבראתי לשמש את קוני": אבל מצד מציאותם האמיתית שלמעלה מהעולם
(שמודגשת בדיוק הלשון "תצא",
שבריאתם בעולם היא לאחרי היציאה ממקומם האמיתי שלמעלה
ספר השיחות - ה׳תנש״א
מסדר השתלשלות בריאת העולם)
,
עד כדי כך,
שבהם היתה ההמלכה על בריאת העולם - עבודתם היא באופן של "רשות",
"במלחמת הרשות הכתוב מדבר" 18 ׳ 19 .
ועפ״ז מובן גם כללות הענין דתשלום שכר
(שאינו שייך בעבודה שמצד החיוב כעבודת העבד לאדונו)
- כיון שמצד מציאותם האמיתית דישראל שלמעלה מהעולם,
ירידתם לעולם לצורך העבודה דבירור העולם היא באופן של רשותי׳-.
ז.
ולתוספת ביאור הענין דתשלום שכר על העבודה - יש להקדים תחילה ביאור כללות ענין העבודה ד״כי תצא למלחמה על אויבך׳:
יציאת
("כי תצא")
הנשמה ממקומה האמיתי ש״ישראל וקוב״ה כולא חד",
לירד למטה ולהתלבש בגוף בעוה״ז הגשמי,
היא,
מפני שנתאווה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים" 4 ,
דאף ש״קודם שנברא העולם הי׳ הוא לבדו יחיד ומיוחד וממלא כל המקום הזה שברא בו העולם",
הרי,
ע״י "השתלשלות העולמות וירידתם ממדרגה למדרגה.
.
נברא עוה״ז הגשמי והחומרי ממש והוא התחתון במדרגה שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו ית׳.
.
שכך עלה ברצונו ית׳ להיות נחת
רוח לפניו ית׳ כד אתכפיא סט״א ואתהפך חשוכא לנהורא כו׳"",
היינו,
שהתגלות עצמותו ית׳ תהי׳ בתחתונים.
ולכן:
כדי שפעולתם של ישראל בעשיית הדירה תהי׳ מצד התחתונים - יש צורך שהנשמה תצא ממקומה האמיתי בעצמותו ית׳,
ותרד למטה ותתלבש בגוף בעוה״ז הגשמי
(ככל הנבראים שבעולם)
,
שיש בו מציאות של מנגד
("אויבך")
שצריכים ללחום בו
("מלחמה")
.
וכדי שעבודתם של ישראל תפעל ותעשה דירה לעצמותו ית׳
(לא רק לדרגת האלקות שבערך העולם,
אלא דירה לעצמותו ית׳,
בדוגמת דירת האדם שבה מתגלה בכל עצמותו 42 )
- יש צורך שב־ ירידתם למטה יהי׳ ניכר מוצאם
("כי תצא" בלשון הוה)
ממקומם האמיתי בעצמותו ית׳.
בסגנון אחר: החידוש שבירידת הנשמה למטה הוא שגם בהיותה בבחינת מציאות ה״ה חד עם עצמותו ית׳
(כמודגש בכך שגם במעמד ומצב ירוד לא יכול יהודי להפרד ח״ו מאחדותו ית׳״ך ולכן,
ש״פ תצא,
י״ד אלול
נעשה על ידה החידוש שגם בתחתונים נעשית דירה לעצמותו ית׳.
ח.
ויש לומה שענין זה מרומז גם בפרשת כי תבוא שקורין בהמשך לפרשת כי תצא:
״כי תבוא אל הארץ״ - שאף שמקומה האמיתי של הנשמה הוא למעלה מהעולם
(ארץ/ מ״מ,
לא זו בלבד שיוצאת משם
("כי תצא"/ אלא עוד זאת,
שבאה
("כי תבוא")
ונכנסת ומתלבשת בגוף שב״הארץ"
(מלשון ארציות)
•■ 4 - כדי שעבודתה בבירור העולם תהי׳ מצד התחתונים.
ועי״ז נעשית ״הארץ״
(בה״א הידיעה)
-"ארץ ישראל",
"למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה" 45 ,
ויתירה מזה,
"הארץ אשר ה׳ אלקיך נותן
("כל הנותן בעין יפה הוא נותן" 46 )
לך נחלה",
שניכר בהארץ שהיא נחלתם של בנ״י,
ובאופן ד״ירשתה וישבת בה",
שנעשית מקומם הקבוע דבנ״י,
מקום ראוי ומתאים למעלתם של ישראל - שלהיותם חד עם עצמותו ית/ פועלים בהארץ
(תחתונים)
שתהי׳ דירה לעצמותו ית׳.
ומודגש יותר בהמשך הפרשה,
"ולקחת מראשית כל פרי האדמה וגו׳",
מצות ביכורים - שע״י עבודתם של ישראל בבירור העולם מתגלית בעולם מציאותם
האמיתית של ישראל שנקראים "ביכורים" 47
(כמ״ש "בבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם"* 4 ,
"קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתו" 4 )
ע״ש שקדמו לכל דבר,
להיותם חד עם עצמותו ית׳,
ולכן,
על ידם נעשית הארץ דירה לעצמותו ית׳.
ט.
ובהתאם לתוכן העבודה נעשה גם תשלום השכר על העבודה - "שכר מצוה מצוה"" 5 ,
"שכר מצוה היא
(ה)
מצוה עצמה"׳ 5 :
לאחרי שרבינו הזקן מבאר• 4 ש״תכלית בריאת עולם הזה הוא שנתאוה הקב״ה להיותו לו דירה בתחתונים",
ממשיך,
"ונודע שימות המשיח ובפרט כשיחיו המתים הם תכלית ושלימות בריאת עולם הזה שלכך נברא מתחלתו",
וממשיך
(בפרק שלאזז״ז• 5 )
ש״תכלית השלימות הזה של ימות המשיח ותחיית המתים שהוא גילוי אור א״ס ב״ה בעוה״ז הגשמי תלוי במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות,
כי הגורם שכר המצוה היא המצוה בעצמה,
כי בעשייתה ממשיך האדם גילוי אור א״ס ב״ה מלמעלה למטה להתלבש בגשמיות עוה״ז כו"׳.
כלומר,
תשלום השכר על העבודה הוא תוכן ענינה של העבודה עצמה - גילוי אלקות בעולם,
להיות לו ית׳ דירה בתחתונים.
ועפ״ז יש לבאר אופן קיום הציווי ״ביומו חתן שכרו״ ע״י הקב״ה - דביון
ד4)
זהר ח״ב קכא,
רע״א
(ברע״מ)
.
ח״ג רבג,
ב
(ברע״מ)
וברמ״ד שם - הובא ובת׳ בארה״ת ר״פ תברא.
ספר השיחזת - ה׳תנש״א
שע״י עשיית כל מצוה ומצרה נמשך גילוי אור א״ם נ״ה בעולם,
נמצא,
שישנו תשלום השכר
(לא רק מידי יום ביומו,
"ביומו תתן שכרו",
אלא גם)
ע״י כל מצור! ומצור! בפ״ע - בענין פרטי,
גאולה פרטית,
וכיו״ב.
ועוד וג״ז עיקר - שגם
(עיקר)
השכר שלעת־עתה "סגור בתיבה"",
נמצא כבר בבעלותו של ה״פועל"
(באו״א מישראל/ ולא עוד אלא שבידו וברשותו לפתוח התיבה
(ולגלות השכר)
בכל עת שירצה -עי״ז שמוסיף עוד "מצוה אחת" שעל ידה "הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה"" דגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו,
שאז
(בימות המשיח,
ובפרט כשיחיו המתים)
יתגלה השכר,
"גילוי אור א״ס ב״ה בעוה״ז הגשמי",
כמ״ש 55 "ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדיו וגו׳".
ונוסף על קבלת השכר באופן ש״ביומו תתן שכרו",
ישנו גם "מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא",
"למחר לקבל שכרם"
(באלף השביעי 56 )
- כללות השכר על מעשינו ועבודתינו דבל בנ״י 57 שבכל הדורות במשך שית אלפי שנין דהוי עלמא,
כולל גם השכר על העבודה דבנ״י בימות המשיח,
ובפרט כשיחיו המתים
(כל בנ״י שבכל הדורות שלפנ״ז)
,
שאז דוקא תהי׳ העבודה דלימוד התורה וקיום המצוות בתכלית השליחות: בלימוד ה
גס לקו״ח דברים א,
ב.
וראה םה״מ תרכ״ז ס•; תלג ואילך.
חרכ״ט ריש ע׳ רט.
ועוד.
תורה - "תורה חדשה מאתי תצא" 58 ,
גילוי פנימיות התורה,
"סוד טעמי׳ צפונותי"׳" 5 ,
ובקיום המצוות
(נוסף על השלימות דקיום כל המצוות,
גם התלויות בהכניסה לארץ וירושה וישיבה ובנין ביהמ״ק,
כמצות ביכורים)
- השלימות היתירה "כמצות רצונך"" 6 .
י.
ובעומק יותר - שמעין ודוגמא והתחלה דענין השכר ישנו בעבודה עצמה
(לפני שמגיע זמן תשלום השכר על עבודה פרטית זו מצד החיוב ד״ביומו תתן שכרו"/ ותיכף ומיד בהתחלת העבודה:
ע״פ האמור שהעבודה והשכר ענינם אחד,
שע״י עבודתם של ישראל שהם חד עם עצמותו ית׳,
פועלים גילוי עצמותו ית׳ בעולם,
ה״ז שייך גם למעמד ומצב שלפני התחלת העבודה,
לפני הבריאה,
"כי קודם שנברא העולם הי׳ הוא לבדו יחיד ומיוחד וממלא כל המקום הזה שברא בו ה־ עולם" 41 ,
אלא,
שניתוסף חידוש הכי עיקרי
(שבשביל זה היתה תכלית הבריאה/ שע״י עבודתם של ישראל
(שהם חד עם עצמותו ית׳)
בעולם נעשה גילוי עצמותו ית׳ בעולם,
דירה לו ית׳ בתחתונים.
ועניו זה יכול וצריך להיות ניכר כבר בהתחלת העבודה - שעבודתם של ישראל בעולם אינה מתחילה במעמד ומצב ההוה,
לאחרי בריאת העולם וירידת הנשמה לעולם,
אלא במעמד ומצב העתיד,
לעתיד לבוא,
שהוא כמו מעמד ומצב העבר,
לפני בריאת העולם
("שלכך נברא מתחלתו״׳ 6 )
- שניכר בישראל מציאותם
ש״פ תצא,
*"ד אלול
האמיתית קודם שירדו למטה שהם חד עם עצמותו ית׳א וניכר בעולם המעמד ומצב שהי׳ הוא לבדו ממלא כל המקום הזה שברא בו העולם,
שעי״ז נקל יותר להשלים כוונת הבריאה ע״י מעשינו ועבודתינו לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים.
יא.
עפ״ז יש לבאר גם המשך הפרשיות כי תצא ובי תבוא המודגש בקריאתן בשבת אחת:
בהמשך הפרשיות מרומז שהעבודה ד״כי תצא למלחמה על אויבך"
(שקאי על כללות מעשינו ועבודתינו בעולם,
ובפרט בזמן הגלות/ נעשית באופן ד״כי תבוא אל הארץ גו׳
(הרי תומ״י)
וירשתה וישבת בה"
(שקאי על הגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו
(כנ״ל ם״ג)
)
,
היינו,
שגם עבודת המלחמה בבירור העולם היא באופן של מנוחה והתיישבות - כיון שבזמן העבודה
("היום לעשותם")
ניכר בישראל ועל ידם בעולם המעמד ומצב שלפני הבריאה
(שהיא כנ״ל - מעמד של
"כי תצא"/ והמעמד ומצב דלעתיד לבוא
("כי תבוא")
.
ולכן: עבודת המלחמה היא מתוך ידיעה והכרה שלאמיתתו של דבר לא שייך מציאות של מנגד - כי המצב הוא של "על אויבך",
"למעלה מאויבך" 40 / ותכליתה ומטרתה "ונתנו ה׳ אלקיך ביז־ד׳,
ויתירה מזה,
"ושבית שביו",
"שביו"
(שבי שלו,
של "אויבך"**)
דייקא,
שרומז על רפ״ח ניצוצים דעולם התהו
(השרש ד־ "אויבך")
שנפלו ונשבו
("שביו")
כדברים הגשמיים שבעוה״ז,
אשר,
ע״י עבודתם של ישראל בהבירור שלהם נעשה "ושבית שביו",
שמקבלים
(גם)
האורות דתהו
(עשו)
שלמעלה מהאורות דתיקון
(יעקבא/ כמרומז במ״ש בהמשך הפרשה** "והי׳ הבן הבכור לשניאה",
שע״י בירור הלעו״ז
("שניאה")
ממשיכים האורות דתהו שקודמים
("בכור")
לאורות דתיקוך/ ויתירה מזה,
שמתגלה בעולם המציאות האמיתית שישראל
(יעקב)
קודמים
(ביכורים)
ולמעלה מעולם התהו"/ ולפני הצמצום 41 /
ספר השיחות - ה׳תנש״א
כהמעמד ומצב שלפני בריאת העולם• 7
(אלא שנמשך ומתגלה בעולם)
.
ועוד וג״ז עיקר - שהעבודה היא מתוך מנוחה והתיישבות
("כי תבוא אל הארץ גו׳ וירשתה וישבתה בה")
כפשוטו,
מנוחת הנפש ומנוחת הגוף,
עי״ז שהקב״ה נותן לכאו״א מישראל כל המצטרך לו בגשמיות וברוחניות,
ומתוך הרחבה,
מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה - לכל לראש,
מצד ההכרח שבדבר לצורך העבודה עצמה 71
(ולא בתורת שכר)
,
כמ״ש הרמב״ם־ 7 בנוגע ליעודים הגשמיים שבתורה,
ש״הבטיחנו.
.
שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן,
וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו
שבבחי׳ מרובע
(כנ״ל הערה 29)
- שב׳ צמצומים אלו קשורים עם תהו ותיקון,
שתהו הוא בבחי׳ עיגולים,
ותיקון הוא בבתי׳ יושר,
מרובע
(שלפני העיגול)
.
לעשות התורה כגון שובע ושלום וריבוי כסף וזהב",
ונוסף לזה,
גם כתורת תשלום שכר שצריך להנתן בזמן ד״היום לעשותם",
"ביומו תתן שכרו",
ולא רק שכר רוחני
(ועד לגילוי אור א״ס ב״ח/ אלא גם שכר גשמי,
מעין ודוגמת השכר הגשמי שבימות המשיח",
ש״באותו הזמן לא יהי׳ שם לא רעב ולא מלחמה.
.
שהטובה תהי׳ מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר"• 7 ,
טובה ומעדנים
(גם)
בגשמיות 75
(כתוצאה מגילוי אור א״ם ב״ה בעולם• 7 )
.
*
יב.
ויש לקשר האמור לעיל לתוכן הזמן שבו קוראין פרשיות אלו - כידוע 77 ש״המועדים של כל השנה.
.
בכולם יש שייכות לאותן הפרשיות שחלות בהן״ -חודש אלול:
חודש אלול הוא חודש האחרון דכל השנה,
שבו עושים חשבון־צדק של העבודה דכל השנה,
על מנת לתקן ולהשלים כל עניני העבודה דתורה תפלה וגמ״ח• 7 ,
ש״פ תצא,
י״ד אלול
ע״י עבודת התשובה"
(כמרומז במ״ש בפרשתנו" 7 "ובכתה את אבי׳ ואת אמה ירח ימים""")
,
ועי״ז באים להשלימות דה־ גאולה" 7
(כמרומז במ״ש בפרשתנו״י "ואחר כן תבוא אלי׳ ובעלתה והיתה לך לאשה",
"דהיינו כעניז שנאמר׳" ביום ההוא וגו׳ תקראי לי אישי"-",
כמארז״ל'■" "לימות המשיח יהיו נישואין,
שנאמר 4 " כי בועליך עושיך"/ וגם חודש ההכנה להתחלת העבודה דשנה הבאה.
ועפ״ז יש לומר,
שבחודש אלול מודגש חיבור ב׳ הענינים דעבודה ושכר - שהתחלת העבודה דשנה הבאה היא לאחרי ובהמשך לשלימות העבודה
(ובמילא גם תשלום השכר)
דשנה החולפת.
וענין זה מרומז גם בהשם אלול,
ר״ת ״אני לדודי ודודי לי״'■״ - שבהתחלת העבודה באופן של אתערותא דלתתא
("אני לדודי" ואח״כ "ודודי לי")
מודגשת תכלית השלימות דכל העבודה
(שכר)
,
היחוד ד״אני"•" ו״דודי"
(כנס״י והקב״ה)
באופן של נישואין,
"והיו לבשר אחד" 7 "
("ישראל וקוב״ה כולא חד"/ כמודגש בסיום וחותם הארבעים יום שמרומזים בד׳ היודי״ן שב־ ם״ת ד״אני לדודי ודודי לי״'״ - יום הכיפורים,
"יום חתונתו",
"שניתנו בו לוחות אחרונות""",
ועד לשלימות הנישואין לימות המשיח.
ולהעיר,
ש״נישואין" הוא גם מלשון "נשא",
נשיאות ראש,
ששלימותה במשיח,
שנאמר בו "ירום ונשא וגבה מאד׳"■",
ועל ידו נעשית שלימות הנשיאות ראש דכאו״א מבנ״י,
ובפרט ע״י ניצוץ משיח שבו״י,
בחי׳ היחידה,
"יחידה לייחדך",
שמיוחדת עם יחידו של עולסיי.
והדגשה מיוחדת בכהנ״ל ב
(חודש אלול ד)
שנת ה׳תנש״א - "תנשא״־י בלשון ציווי - הן בנוגע להתגלות וביאת המשיח ש״נשא גו׳ מאד",
והן בנוגע להנישואין דכנס״י והקב״ה שבימות המשיח,
ובלשון הילקוט שמעוני'": "שנה שמלך המשיח נגלה בו.
.
עומד על גג בית המקדש.
.
ואומר ענוים הגיע 4 " זמן גאולתכם" 5 ",
,
צא* 11?£ €.
££1 40144 84")
!41:1111 41.
1 -4 - !111)
.
141? 8441145 511)
1440 ־.
4
׳*•^א)
?;
4*1,
411 8;)
£40)
״415.
4 18415)
3.
.
1;>.
)
1111 !11148151 * * 1*8*64)
/!1 £4£33 !811 311*43 33)
££; 14.
40 15)
8114 ס^ג*)
! * * £41.
150;> 411140)
£ 3)
;;8 101 י י)
3££4" '4? ׳
(״80.
0* ;?3>;.
)
311;״)
.
80*11 £0
(״80 -81*£; 1140")
!11.
1?£!! 14;>;?.
!.
11140.
1! 4)
814 4818 ׳״״״)
£4)
£? ;%■4488001441 8;3£; 484908 84888 £0 3£441?.
8 44385.
1 888; 8;3£;£3 84888 ׳484 848818 /8 48888848 ׳8848 411; 4)
4888" '484 148)
.
1884 ׳4״0מ! 0״?808 84844 £48)
484
(״)
8)
884 48")
8״488 ■4 44;4)
8 £8 34448)
8 '
(״61.
1)
?884 48848 £;£״)
84888
(38)
81 -)
8)
48;4 '״4)
1314388"; 8)
?88 8;888 -
(;4;א 1״)
804848)
8 4)
8;4 48 4440;84 48;3884 ׳1*8845 א)
8 ;)
;א 44)
48 841 -4)
״״״;)
44 4)
8; 1*401 4440;£״ ׳״)
88 8)
8;8)
44־44 1;4א4 ;4;א? 4״34"
(?
־
(8)
8;)
4״0)
0 -)
(״/4)
8 484")
8״£>48 41א)
44)
8 41)
£ 34)
4844 4״£ 'א0484)
א484 4)
48 £״)
48
־
(א
8;?
(8 8
(׳8£3£)
!א 3;?£38 £01 א 38£ 83
(383)
3.
;£)
£)
£348 61.
8?)
'*־״״ ;;8
(883; 41)
.
£8״! **״8)
?;; 3341")
״-£1031 £; 8£;43!3 84£8341)
8"£ ;א '""א3)
3;£א? א8488 א8443")
?£ ;)
;א
״3
("3;833!)
£88 א)
8 ;!;א)
״4
(א
(
- 01.
א;!;:
4
(' !?0!8£ 8)
4 א)
8 £38)
3}£ ;)
;א 3
(88)
־£1838£)
88! ׳
£88
(-8 131?)
)
3)
34; ?)
88 883?)
/״ 331)
8)
4?״)
18 8)
4? ׳010? ;?א - "א)
?; £?4£4' "331 £881 £; £1.
4848 ;£341.
(38443 888488 8;א8 8£88; £1)
׳-38?;43 34811 !5*1 0081 843
(3 83£43 834
(
(8; 131 3£1 8
(;!3׳א;834)
'״ 3
(£8££4" 33)
3)
8)
84 א)
8 א״
(
(
(£?
(■
!88£0!8 - £3
(8£ 3)
8£ ;)
;א
(£8 ?4
(8
(!£18% 8״
88338' 1
(1 ׳X8488' ;838443 3488
(348׳ 38)
84)
״3)
)
״3 3)
83; 3£8א 4א £;
(84
(1 £
(381*6 ?3
(8£ 08)
8£ ;£ 3811א'
א״£)
3,
8 - 834313 308
ש״פ תצא,
י״ד אלול
בשבת""")
,
הוא ביום י״ג
(גימטריא ד־ "אחד")
אלול,
הוא,
יום הנישואין דכ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו
[ולפנ״ז
(ביום רביעי,
"קמי שבתא""")
,
י״א אלול,
יום הנישואין של אביו כ״ק אדנ״ע,
ושממלא מקומו הוא בנו יחידו 56 " כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו]
,
ולאח״ז ובהמשך לזה
(במוצאי שבת)
ט״ו אלול,
יום התייסדות ישיבת תומכי תמימים ב
(יום השליש"" ד)
שבעת ימי המשתה דנישואי כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו
(בשנת נזר״תי ״x שממנו באה ההצעה לאביו לייסד הישיבה,
ונתמנה ע״י אביו למנהל־פועל דהישיבה:
נישואין דכאו״א מישראל
(גם איש פרטי)
הו״ע הקשור עם הנישואין דכנס״י והקב״ה בימות המשיח"",
שלכן מסיימים
וחותמים השבע ברכות דנישואין בענין הגאולה: "מהרה בו׳ ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים וגו׳" 5 ",
ועאכו״כ נישואין דנשיאי הדור,
"הנשיא הוא הכל" 4 ",
ובפרט נשיאים דתורת חב״ד,
שמגלים פנימיות התורה באופו של הבנה והשגה,
ועד לאופן ד״יפוצו מעינותיך חוצה",
ש־ עי״ז אתי מר דא מלכא משיחא 7 ".
ובהדגשה יתירה בנישואי כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו,
שבהמשך לזה וביחד עם זה היתה התייסדות ישיבת תומכי תמימים - כי:
תלמידי הישיבה נקראים "תמימים" ע״ש שלומדים "תורת ה 60 תורה הנגלית ותורת החסידות חמימה""",
ולא עוד אלא שהלימוד דפנימיות התורה הוא בהבנה והשגה "כלימוד הסוגיות בנגלה דתו־ רה״י",
ששכל האדם מתייחד עם השכל דפנימיות התורה ב״יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות""׳
(כולל גם ש״והיו לבשר אחד" שבנישואין/ מעין ודוגמת והכנה להמעמד ומצב דימות המשיח ש״יהיו כל ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כו״׳״י.
וגם
(ולכן)
נקראים "חיילי בית דוד" שמנצחים את המעמד ומצב ד״חרפו" 61
ספר השיחות - ה׳חנש״א
עקבות משיחך",
ופועלים התגלות וביאת משיח בן דוד באופן ד״ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן" 22 ,
כלשון הכתוב בסיום וחותם מזמור פ״ט בתהלים.
ולהעיר שתקופה זו
(שמתוארת בסיום מזמור זה)
נסתיימה כבר לאחרי מעשינו ועבודתינו במשך ארבעים שנה מהסתל־ קותו של כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו,
שניתוסף בהפצת המעיינות חוצה באופן ש״גתן 63 י ה׳ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע״ 4 י,
ועתה עומדים בתקופה השייכת למזמור צדי״ק,
שסיומו וחותמו בפסוק "ויהי נועם ה׳ אלקינו עלינו גו׳ ומעשה ידינו כוננהו",
ש״תשרה שכינה במעשה ידיכם"'- 2 ,
שזהו תשלום השכר על כללות מעשינו ועבודתינו.
*
טו.
מההוראות מהאמור לעיל בנוגע למעשה בפועל - "המעשה הוא העיקר"•' 66 :
א)
לפרסם בכל מקום ומקום שעומדים בסיום וחותם דמעשינו ועבודתינו
("כי תצא למלחמה על אויבך")
,
ובהתחלת התקופה דתשלום השכר,
"מתן שכרן של צדיקים"
("כי תבוא אל הארץ גו׳ וירשתה וישבת בה")
,
ובהתאם לכך צריכה להיות
ע״י ההוספה בלימוד פנימיות התורה
(תורתו של משיח)
באופן של חריפות
("חרפו" למעליותא)
.
העבודה גם בענינים השייכים לימות המשיח,
החל מלימוד התורה בעניני משיח וגאולה וביהמ״ק,
ועוד ועיקר - מתוך מנוחה והתיישבות,
שמחה וטוב לבב,
כולל גם ע״י עריכת התוועדויות של שמחה,
ובמיוחד בשייכות לשמחת נישואין ושבעת ימי המשתה
(כולל גם חיזוק "מנהג ישראל" לערוך סעודת עניים)
,
מעין ודוגמא והכנה לקיום היעוד "אז
(לעתיד לבוא)
ימלא שחוק פינו"" 67 ,
אשר,
בדורנו זה,
שנשיא הדור,
כ״ק מו״ח אדמו״ר,
ששמו השני "יצחק",
ע״ש הצחוק והשמחה,
הוא נשיא השמיני
("אז" בגימטריא שמונה)
לה־ בעש״ט,
נעשה הענין ד״ימלא שחוק פינו"
(לא בלשון עתיד,
"אז",
אלא)
בלשון הו ה.
ב)
לפרסם בכל מקום ומקום ע״ד השליחות המיוחדת דתומכי תמימים - שנמשכת ופועלת בכל קצוי תבל באופן ד״נרות להאיר״ 68 ׳ 2 - שנוסף לכך שכל בית יהודי צ״ל בית תורה תפלה וגמ״ח
(כמדובר כמ״פי 2 )
,
צ״ל כל בית מעין ודוגמת ישיבת תומכי תמימים,
ע״י לימוד תורת החסידות
(נוסף על לימוד התורה בכלל)
.
ג)
לפרסם בכל מקום ומקום ע״ד ההשתדלות בנתינת צרכי החג לכל הזקוקים שלושים יום לפני החג,
כדי שיוכלו להתכונן ל״זמן שמחתנו" מתוך מנוחה שמחה וטוב לבב,
ועוד לפנ״ז - בנוגע לצרכי ראש השנה,
כלשון הכתוב "אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו" 71 " 72 .
ויה״ר שע״י הדיבור וקבלת החלטות
ש״פ תצא,
י״ד אלול
טובות בכהנ״ל נזכה תיכף ומיד שהקב״ה יתז לכאו״א מישראל כל המצטרך לו,
מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה,
ועאכו״ב בהענין הכי עיקרי - גאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו,
ובלשון הכתוב בפרשה שקורץ במנחה: "כי תבוא אל הארץ גו׳ וירשתה וישבת בה",
ותיכף ומידיי׳ "ולקחת מראשית כל פרי האדמה גו׳ והלכת אל המקום אשר יבחר
ה׳ אלקיך לשכן שמו שם"־׳•׳,
ועד לסיום הפרשה
(שקורין במנחה)
: "השקיפה"■׳ ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל" 1 ■׳-׳,
החל מהברכה העיקרית ד־ גאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו,
תיכף ומיד ממש.
הללוי־ה הללו א־ל בקדשו וכו׳ עד כל הנשמה תהלל י־ה הללוי־ה.
.
הגיעו לעזרה דברו הלוים כשיר ארוממר ה׳ כי דליתני וגו׳"
(רמכ״ם הלי ביכורים ספ״ד)
.
ספר השיחות - ה׳חנש״א