א.
דובר כמ״פ אודות החלוקה ד־ קריאת התורה לפרשיות השבוע■ - שאף שבכל שבת קוריו פרשה אחת בתורה השייכת במיוחד לזמן זה 2 ,
ובכל יום מימי השבוע לומדים חלק מהפרשה השייך במיוחד ליום זה? מ״מ,
כל פרשה בתורה וכל חלק פרטי שבה קשור גם עם כל התורה כולה
(מ״בראשית" עד "לעיני כל ישראל"/ שהיא
(כלשון הכתוב בפרשתנו 4 )
"תורה אחת"? כמו בפרשה אחת,
שכל חלק שבה קשור עם הפרשה כולה,
כמודגש בהקריאה דיום השבת
(הםך־הכל דכל ימי השבוע 4 )
שקורין כל הפרשה כולה מתחילתה עד סופה
(בציבור,
ובברכות לפני׳ ולאחרי׳)
.
וענין זה מודגש במיוחד בפרשת שבוע זה - פרשת שלח:
פרשת שלח עוסקת
(ברובה)
בענין אחד - פרשת המרגלים,
החל משילוח המרגלים
(מהתחלת הפרשה עד שני)
,
הליכתם וביאתם,
דברי תשובתם למשה ואהרן וכל עדת בנ״י,
וכל השתלשלות המאורעות בהמשך לזה,
עד להעונש וכו׳
(משני עד קרוב לחמישי)
,
ובהמשך לזה גם פרשת נסכים,
"כי תבואו אל ארץ מושבותיכם גו׳ ועשיתם אשה לה׳ גו׳ ויין לנסך וגו"׳? שאף שחטאו ונגזרה גזירה עליהם,
מ״מ,
"בישר" להם שיכנסו לארץ״י
(מסוף רביעי עד
ספר השיחות - ה׳חנש״א
ששי• 1 )
- סיפור אחד ארוך שמשתרע על ריבוי פסוקים ברוב חלקי הפרשה,
אשר,
כדי לידע הענין והסיפור כולו,
לא מספיק ללמוד חלק אחד בפרשה,
אלא צריכים ללמוד ההמשך בשאר חלקי הפרשה עד לסיום הענין כולו,
שבזה מודגש ש
(רוב> חלקי הפרשה הם
(ענין אחד ספרשה אחת.
ועוד ועיקרי׳ - שסיומה וחותמה של פרשת שלח
("הכל הולך אחר החיתום"")
בפרשת ציצית",
שעם היותה מצוה פרטית
(א׳ מתרי״ג מצוות התורה/ ה״ה "שקולה כנגד כל המצוות",
שנאמר" "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה׳",
ש״מנין גימטריא של ציצית שש מאות,
לעסוק בעבודה דד,
משכה למטה <ראה לקו״ת פרשתנו מ,
םע*א ואילך.
ובכ*מ)
.
ושמונה חוטים וחמשה קשרים הרי תרי״ג"",
ודוגמתו בתורה,
שכל ענין ופרשה בתורה קשור ושייך לכל הענינים והפרשיות שבתורה,
כיון שהתורה כולה היא "תורה אחת".
וצריך להבין:
(א)
כיון שכל עניני התורה הם בתכלית הדיוק,
מסתבר לומר,
שהדגשת ענין האחדות בתורה בפרשת שלח דוקא קשורה עם תוכן
(רוב)
הפרשה - ענין המרגלים,
(ב)
הקשר והשייכות להזמן שבו קורין בתורה פרשת שלח,
בסיומו של חודש סיון,
כדלקמן.
ב.
ויש לבאר תחילה תוכן הענין ד־ שילוח המרגלים - הן בפרשת השבוע,
והן בהפטורה שהיא סיום וחותם קריאת הפרשה כולה",
אשר,
עם היותה "מענין הפרשה״יי,
שמסופר בה אודות שילוח המרגלים ע״י יהושע",
יש בה כמה שינויים לגבי המסופר בפרשה אודות שילוח המרגלים ע* משה
(כמבואר במפרשים"/ ומהם:
א)
במרגלים דמשה נאמר "שלח לך",
ומפרש רש״י
(פשוטו של מקרא)
"לדעתך,
אני איני נזצוה לך,
אם תרצה שלח",
משא״כ בסרגלים דיהושע "בודאי לא עשה יהושע מדעתו רק שהשי׳ח ציוהו ע״כ״“,
כמובן בפשטות
(ועד שאין צורך לפרש בקרא)
שלאחרי הקלקול שהי׳ כתוצאה משילוח המרגלים מדעתו של משה
(ללא ציווי הקב״ה/ לא הי׳
-4 110>£ 1111 /״*״08 ^4 *14)
*111484.
> 4* 811^ ׳^ 41.
11.
061.
1.
11 14)
1111
041111.
1.
01441.
01110 0
(14044 '401)
׳X1 *4 04 4* ^1! 414.
41 04 440X4״״ ^*
44140.
00141*4 '401.
1 01140 111 - ״
(1)
110
8^0 1.
414144
(0611.
4 04.
* *01.
0440 0x040 14* 11X1 48 4^4ם 5 'יX0 ^״.
01X0.
0 01101.
4 0
(440 401.
1.
0 01.
4 י י 4440
(40 X44001)
44 3410 004* ׳ם.
:
(
(4
(1.
4114,
111.
1 41!4044 0)
411)
44 11״* 14401 01.
40 8*81 0X161
(10
(40 404.
׳
(:11 41*4 0 0*301 44עX1X14* ׳*
(4
(141.
(0140)
4
(44.
1 4 40)
0 ׳* 404 1״
490□
(01.
4 44* 41:44
(0110111140 4
(414
(40104*0 4* 144
(4X4
(4
(40041 *14
׳1
(41 04
(10 44
(00411X1.
1 ׳״4)
1441 04 4*1 101 1140א)
4440)
״ ״044*111110 4X01)
411)
104 '״0*1 4*418 1401X4״4 0140 44141 '״)
4€ 10)
04 141 - 1)
64101 44
(4)
4*4
(11 1'01:4*0 !0411
(41,
0X161
י□״□ 001.
£
(01*.
*□' □ - 00□□* x:□□ □:□10X1• ו.
□#□ □2)
1 X0 2□□*□ □4.
4 - *□:□41□ 1042 ס.
־22 '92)
(£□9 X
□4□□ 85)
'
X*□ *4□.
□1*4 £.
□£4 X□ 4□.
□□.
(119£ 4,
021
־ י £440□□□ 40*£*□*
(□00.
0 '1 □*)
:□414 *0401□
□X□4
(X□ 4449□ - □□4 00
(□* 004
(0 □££41.
□.
□
(' 1X44
(£□0□.
4□
(*^ 2X0□ '40
(□81X0 62)
1X1 *4*
(
(1□ □18 01044 02*4 444□
(
(04□
־
(88^ 8)
^8 018*^1 □19611:41)
□□04
(14 <98* 11X84 ־04)
1)
00 0)
161)
]
א14 '□0□ ״□□84* □□48* 11144 1X01□! 3*001:4)
1x4 ׳״,
)
: □□11)
0)
1)
10118x4)
4*41□ □08 □1x4 י * □011 א>
(0ז 04*
1)
(101:4□□ 1341! 11□ 8441□ □41X4׳
־״□*1*4411 □11
(41
(81 0
(40 X84* 1X^41 00184*0 14!^ 8X01 ׳
(״״4480
X84□□
(*48□□ £41 X84□□ X□4 X
(1X
)
״ ׳״)
1)
144)
)
*^)
^X□4 X11X 40011 X !X□4 X8״ 001:4*0 104
(1 8X01
(:
*״״04 !1X14 0X1 ז)
X ״411611* '״״4116
(1 X^ 11X141* ׳״4.
0 -011 ^□114£ 011*0 *X84)
□^ ׳
(־־״11X12 8*
(1:41!)
)
161)
1״ *14)
״0841 X8 X14 111)
1*1
(״0*01:4 4X)
׳401! ״^□X84״)
3*0)
1 א •41 440* 8848 00411
(0
־"0״4)
111״נ)
)
״□4114״ 4״401)
׳010111 0*01:4 41411 11144□
1X011 #״1מ0 *4411 018
ספר השיחות - ה׳חנש״א
יושבי הארץ,
ש״אמר להם עשו עצמכם כתרשים כדי שלא יסתירו דבריהם מפניכם,
ד״א חרש חרס,
הטעינו עצמכם קדרות כדי שתהיו נראין כקדרין" 35 ,
ועד שבמשך זמן שליחותם הוצרכו להתחבא שלא יראום יושבי הארץ,
כמ״ש• 3 "ותקח האשה את שגי האנשים ותצפנו.
.
ותאמר להם ההרה לכו פן יפגעו בכם הרודפים ונחבתס שמה גו׳".
ו)
המרגלים דמשה "הלכו בגבולי׳
(של כל הארץ)
באורך וברוחב" 37 ,
"ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה"* 3
(במשך ארבעים יום 3 / ואילו המרגלים דיהושע,
אף שנצטוו "לכו ראו את הארץ ואת יריחו"• 1
(לא רק יריחו בלבד,
אלא גם הארץ/ מ״מ,
לא זו בלבד שנכנסו ליריחו בלבד,
ולא לשאר חלקי הארץ,
אלא עוד זאת,
שאפילו את יריחו עצמה לא הספיקו לתור,
כיון שבאותו לילה שהגיעו לביתה של רחב,
הורידתם רחב בעד חלון ביתה שבקיר החומה אל מחוץ לעיר,
"וילכו ויבואו ההרה וישבו שם שלשת ימים עד שבו הרודפים""/ ותיכף חזרו ליהושע,
ובכך נסתיימה שליחותם.
ג.
ונקודת הביאור בזה - שפעולות המרגלים דמשה ודיהושע הם פעולות שונות אבל מצטרפות זו לזו ומשלימות זו את זו לצורך מטרה אחת,
כיבוש וכניסה לארץ.
ובהקדמה - ששילוח המרגלים יכול להיות לצורך שתי מטרות:
(א)
לצורך הכיבוש - "כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכרי׳ ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים,
ובשובם ילכו התריס בראש הצבא להורות לפניהם הדרכים.
.
שיתנו להם עצה באיזו עיר ילחמו תחילה ומאיזה צד יהי׳ נוח לכבוש את הארץ" 41 ,
(ב)
לצורך הכניסה לארץ
(כולל ההתיישבות בה לאחרי ובהמשך להכיבוש)
- שידעו ויכירו בטובתה של הארץ,
עי״ז "שיגידו* 4 להם בל עניני הארץ לשמחם במעלותי׳.
.
ויעלו בה בחפץ גדול" 43 .
ויש לומר,
ששילוח המרגלים דמשה
(לדעתו של משה 43 )
לא הי׳
(כ״כ)
לצורך כיבוש הארץ,
לדעת הדרכים ומבוא הערים
(כי בזמנו של משה לא הי׳ צורך בדבר)
,
אלא
(בעיקר)
כדי להכיר את תכונותי׳ ומעלותי׳ של הארץ; ושילוח המרגלים דיהושע לא הי׳ לצורך הכרת תכונות ומעלות הארץ
(שתועלת זו כבר נעשתה ע״י המרגלים דמשה)
,
אלא לצורך כיבוש הארץ,
לדעת הדרכים ומבוא הערים
(כי בזמנו של יהושע הי׳ צורך בכך/ כדלקמן.
ד.
ביאור הענין:
אע״פ שבקשת בנ״י לשילוח המרגלים היתה "ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן
(תחלה
ש״פ שלח,
מבוז״וז תמוז
לכבוש)
"",
מ״מ,
לא מצינו בדברי משה להמרגלים שנצטוו לחפור את הארץ לידע מהיכן היא נוחה ליכבש 45 .
וטעם הדבר - י״ל בפשטות - כיון שכיבוש הארץ לא הי׳ כדרך כל כובשי ארצות בדרך הטבע,
אלא ע״י הקב״ה",
כדברי משה
(בדברי התוכחה" על בקשתם "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ")
"ה׳ אלקיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם.
.
ההולך לפניכם.
.
באש לילה לראותכם בדרך אשר תלכו בה ובענן יומם"",
שאין צורך
(ועאכו״ב הכרח)
לברר "את הדרך אשר נעלה בה",
כיון שהענן הולך לפניהם ומראה להם הדרך 4 .
שליחותם של המרגלים היא
(כמפורש
בקרא)
"וישלח אותם משה ?תור את הארץ.
.
וראיתם את הארץ״ - לראות את טיב הארץ,
תכונותי׳ ומעלותי׳• 5 : "וראיתם את הארץ מה היא גו׳ הטובה היא גו׳ השמנה היא גו׳" 51
(ולכן צום "והתחזקתם ולקחתם
(השתדלות מיוחדה)
מפרי הארץ",
שיראו פירותי׳ הטובים והשמנים)
.
ולא עוד אלא שגם ראיית העם
(״וראיתם.
.
את העם היושב עלי׳ החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב")
היא
(לא כדי לדעת אם כיבוש הארץ יהי׳ בנקל אם לאו,
אלא)
לצורך בירור טיב הארץ כפי שמשפיעה על העם היושב עלי׳ -כפירוש רש״י: "יש ארץ מגדלת גבורים ויש ארץ מגדלת חלשים
("החזק הוא הרפה")
,
יש
(ארץ)
מגדלת אוכלוסין ויש ממעטת אוכלוסין"
("המעט הוא אם רב")
.
וגם ראיית "הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים" היא
(לא כדי לדעת אם כיבוש הארץ יהי׳ בנקל אם לאו,
אלא)
בירור ל״החזק הוא הרפה״ -כפירוש רש״י: "סימן מסר להם אם בפרזים יושביו חזקים הם שסומכין על גבורתם,
ואם בערים בצורות הם יושביו חלשים הם״ - שמזה יודעים טיב הארץ,
אם היא "ארץ מגדלת גבורים" או "ארץ מגדלת חלשים""
ספד השיחות - ה׳תנש״א
ושליחות זו
(לראות את טיב הארץ)
נתקיימה במילואה ע״י המרגלים -"באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פרי׳" 55 ,
ואילו לא היו מקלקלים ע״י ההוספה שלהם על השליחות
(בנוגע לכיבוש הארץ* 5 / "אפס כי עז העם גו׳ לא נוכל לעלות גו׳" 55 ,
היו כל בנ״י נכנסים לארץ מיד בשמחה ובחפץ גדול.
והמרגלים דיהושע - לא נשלחו לראות את טיב הארץ
(כיון ששליחות זו נתקיימה כבר במילואה ע״י המרגלים דמשה/ אלא שליחותם היתה לצורך כיבוש הארץ,
כי,
כיבוש הארץ ע״י יהושע
תחילה ובבת אחח כל פרסי הענינים דהארץ,
,
וראיתם את הארץ מה היא הסונה היא גוי השמנה היא גו׳",
ואחייב פרמי הענינים דחעם היושב עליי והערים אשר הוא יושב בהנהז
ולכן מפרש רש״י שמ״ש בהמשר פסוק הראשון "ואת העם היושב על" החזק הוא הרפה המעס הוא אם רב",
הוא,
פירוש והסבר להתחלת הכתוב,
וראיתם אח הארץ מה היא*,
,
יש ארץ מגדלת גבורים.
.
יש מגדלת אוכלוסין׳,
היינו,
שסיב הארץ ניכר ב,
העם היושב עלי";
ובפסוק השני מוסיף לבאר הסימן לבחון אם הארץ מגדלת גבורים ואוכלוסין -.
ומה הארץ אשר הוא יושב בה
(ומגדלתו)
הסובה היא׳,
.
במעיינות ותהומות סובים ובריאים׳,
שמזה יודעים שהיא.
מגדלת אוכלוסין׳,
.
ומה העדים אשד הוא יושב בהנה הבמחנים׳,
,
חזקים הם שסומכין על גבורתם׳,
שמזה יודעים שהיא,
מגדלת גבורים":
ובפסוק השלישי ממשיד בנוגע לסיב הארץ עגמה,
,
ומה הארץ
(כשלעבמה)
השמנה היא׳,
ומסיים.
והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ׳,
שעי׳ז יראו כל בנ׳י ש״השמנה היא',
כיון שמגדלת פירות מוכים.
לא הי׳ בדרגא
(נעלית כ״כ)
כמו הכיבוש שהי׳ צריך להיות ע״י משה* 5 ,
ולכן היו זקוקים גם לפעולות בדרך הטבע 57 ,
החל משילוח מרגלים,
כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכרי׳ 58 .
ה.
עפ״ז יש לבאר פרטי השינויים שבין שילוח המרגלים דמשה לשילוח המרגלים דיהושע:
בזמנו של משה לא צוה הקב״ה לשלוח מרגלים,
כיון שהסיבה
(העיקרית)
לשילוח מרגלים כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכרי׳ אינה שייכת בכיבוש הארץ ע״י הקב״ה.
אלא "לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו",
שרצונם הי׳ לשלוח מרגלים כדי לחפור את הארץ,
הסכים משה לכך מתוך תקוה שיחזרו בהם כשיראו שאינו מעכבי 5 ,
ובראותו שאינם חוזרים בהם,
"נמלך בשכינה" האם יש מקום לשילוח מרגלים
(לא כדי לחפור את הארץ,
אלא כדי)
לראות אח טיב הארץ,
ואמר לו הקב״ה ״שלח לך״,
״לדעתך.
.
אם תרצה שלח""*,
היינו,
שמצד הקב״ה אין צורך
ס״פ סלח,
מבה״וז תמוז
בשילוח מרגלים גם לא לצורך ראיית טיב הארץ,
שהרי "אני אמרתי להם שהיא טובה,
שנאמר" אעלה אתכם מעני מצרים וגו׳",
ואעפ״ב היתה דעתו של משה שיש לשלוח מרגלים שיראו את טיב הארץ,
כי,
בהיותו רועז של ישראל,
ראה והרגיש את הצורך שלהם לשמוע ע״ד טיב הארץ מאנשים שיראוה תחילה,
"שיגידו להם כל עניני הארץ לשמחם במעלותי׳.
.
ויעלו בה בחפץ גדול".
ולכן נאמר "שלח לך אנשים
(ולא מרגלים)
ויתורו
(ולא ויחפרו)
את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם״
(י״ב נשיאי ישראל)
- דביון ששליחותם לראות את הארץ היא כדי ״לשמחם במעלותי׳.
.
ויעלו בה בחפץ גדול",
הי׳ צורך לשלוח הנשיאים דכל י״ב השבטים,
שכל אחד מהם מכיר התכונות והצרכים ודואג במיוחד ומשתדל
וכו״ - דלכאורה,
הקושיא העיקרית היא: אס לא הוסב בעיני המקום למה שלחם משה - כי,
וה שלא הוטב בעיני המקום הוא בקשתם לחפור את הארץ,
חה ש״נמלך בשכינה* הוא בנוגע לשילוח המרגלים בפועל לראות טובת הארץ.
בטובתו של שבטו,
שיראו במו עיניהם את כל ארץ ישראל שתתחלק לי״ב שבטי ישראל",
וכאשר כל שבט מי״ב השבטים ישמע מהנשיא שלו שכל הארץ כולה
(ובמילא גם החלק דשבט זה)
טובה מאד,
ישמח לב בנ״י ויעלו בה בחפץ גדול.
ומטעם זה הלכו כל י״ב המרגלים לתור את כל הארץ,
לארכה ולרחבה
(במשך ארבעים ׳יום/ ולא באופן שכל א׳ מהם ילך לחלק מסויים בארץ השייך לשבטו - דכיון שהשליחות די״ב נשיאי ישראל היא כדי שכל נשיא יוכל להעיד ולהבטיח לשבטו שראה במו עיניו את חלקם בארץ הטובה,
הרי,
כל זמן שלא נתחלקה הארץ לי״ב השבטים לא הי׳ ידוע היכן הוא חלקו הפרטי של כל שבט ושבט"
(שנקבעה ע״פ גורל,
כמפו־
©פד השיחות - ה׳תנש״א
רש בקרא"
(שנאמר קרוב לסוף שנת הארבעים)
"אך בגורל יחלק את הארץ",
והחלוקה ע״פ הגורל בפועל" היתה לאחרי כיבוש הארץ ע״י יהושע"/ הוצרכו כל י״ב הנשיאים לתור את הארץ כולה,
שעי״ז ידעו בוודאות שראו גם חלקם בארץ.
ולכן היתה שליחותם בפירסום
(ופשי־ טא שלא באופן ד״מרגלים חרש״)
- לא מבעי בנוגע להידיעה דכל בנ״י,
כיון שכוונת שליחותם היתה שיגידו לכל בנ״י טובת הארץ כדי לשמח לבם ויעלו בחפץ גדול,
אלא גם בנוגע ליושבי הארץ,
שנוסף לכך שלא עשו פעולות להטמין אח עצמם כמרגלים
(שמשתדלים גם להתערב בין יושבי הארץ כדי לשמוע דיבוריהם ולהכיר במחשבתם אם פוחדים מהאויב וכיו״ב/ כיון שלא נשלחו לרגל את הארץ,
לא חששו לעורר תשומת־לב דיושבי הארץ ע״י הליכתם יחד
(בגלל הצורך בדבר כדי למלא שליחותם בראיית הארץ כשלימות,
שכולם יראו כל חלקי הארץ כולה)
,
כי,
כמו שכיבוש הארץ הוא ע״י הקב״ה,
שלא בדרך הטבע,
כך גם שילוח והליכת המרגלים הוא שלא בדרך הטבע,
ללא חשש מסכנה טבעית
(אלא שבפועל עשה הקב״ה נס שיהיו טרודים באבלם ולא יתנו לב אליהם)
.
משא״ב במרגלים דיהושע - כיון ששליחותם לא היתה לראות טובת הארץ
(שכבר נודע הדבר ע״י המרגלים דמשה/ אלא ע״ד וכדוגמת" כל הבאים להלחם בארץ נכרי׳ בדרך הטבע,
לכן,
"וישלח יהושע שנים אנשים מרגלים חרש": שנים בלבד,
ולא י״ב,
ואנשים סתם,
ולא נשיאי ישראל,
כיון שהצורך בי״ב נשיאים הוא כדי להודיע לכל בנ״י טובת הארץ על כל חלקי׳,
אבל כדי לרגל את הארץ מספיק
(ואדרבה: מוטב יותר)
לשלוח שנים
(ולא י״ב)
ואנשים סתם
(לא נשיאים)
",
ו״מרגלים
(ששליחותם באופן ד)
חרש" דוקא,
הן בנוגע לבנ״י,
שאין צורך שכל בנ״י ידעו שנשלחו מרגלים
(ומוטב שלא יודעים ומפרסמים כדי שלא יתפרסם לחוץ)
,
כי אם שרי הצבא וכיו״ב,
שצריך להורות הדרך שילכו בה,
ועאכו״ב בנוגע ליושבי הארץ,
שהוצרכו לעשות פעולות להסתיר את עצמם.
ובשמעם את דברי רחב "ידעתי כי נתן ה׳ לכם את הארץ וכי נפלה אימתכם עלינו וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם.
.
וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם״״ - לא היו צריכים לצאת לרחובה של עיר לשמוע מה בפי הבריות,
ש״פ שלוז,
מבה״ח תמוז
ולכן
(לאחרי שהתחבאו ג׳ ימים בהר עד שוב הרודפים)
חזרו אל יהושע ואמרו "כי נתן ה׳ בידינו את כל הארץ וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו"" 7 ,
כיון שנתמלאה שליחותם.
ו.
עפ״ו מתורצת תמיהה כללית בפרשת המרגלים:
מבואר בכ״מ ע״ד מעלתם של המרגלים - כמפורש בקרא "כולם אנשים
("לשון חשיבות,
ואותה שעה כשרים היו")
ראשי אלפי ישראל המה",
שנבחרו מכל שאר בנ״י
("^ן הברורים שבכם מן המסולתים שבכם״ 71 )
- ש״היו במדרגה גבוה מאד ולא רצו להשפיל את עצמם למצוות מעשיות שהוא בחי 29 המשכת אור א״ס ב״ה למטה.
.
ורצו להיות במדבר דוקא" 77 ,
שבו הי׳ כל עסקם בלימוד התורה
(שניתנה במדבר 77 ,
במעמד ומצב שלא היו צריכים לעסוק בעניני העולם
(כולל העסק דאדם חורש אדם זורע)
)
,
ועד כדי כך,
שגם לאחרי החטא נאמר עליהם ש״אין להם חלק לעולם הבא" 74 מפני שמדרגתם גדולה יותר מעולם הבא,
שלכן אין עולם הבא בגדר של "שכר" עבורם 75 .
ואינו מובן: לאחרי גודל הפלאת מעלת המרגלים - איך יתכן שהתוצאה משילוח המרגלים בפועל ממש
(לא מצד כוונתם ומחשבתם)
היתה אך ורק באופן בלחי־רצוי?
ויש לומר - ע״פ האמור לעיל - ש
סח שם,
כד.
גם בפועל ממש היתה תועלת רצוי׳ משילוח המרגלים,
כי,
בשובם ובאמרם "באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פרי׳",
ידעו כל בנ״י בבירור ובווו אות
(לא רק באופו של אמונה)
טובת ומעלת הארץ,
וידיעה זו הועילה ופעלה פעולתה - לאחרי משך ומן" 7 ,
בנוגע לכיבוש וכניסה לארץ בזמן יהושע,
שעלו בשמחה ובחפץ גדול
(גם)
על סמך דברי המרגלים דמשה שראו טובת הארץ בעיני בשר.
ובעומק יותר - ע״פ פנימיות הענינים - שבשליחותם לתור את הארץ פעלו עניז גדול ביותר 77
(לא רק לאחרי זמן,
אלא גם)
ב״אותה שעה"
(כהדיוק בפירוש רש״י ״אותה שעה כשרים היו״)
- התחלת ופתיחה" 7 דכיבוש וכניסה לארץ ע״י כל בנ״יי 7 .
ויש להוסיף ולהמתיק,
שבכללות הענין דכיבוש וכניסה לארץ
(ובפרט בהקדמת שילוח המרגלים)
מודגש הענין דבירור התחתון*",
וענין זה מודגש ביותר בהעלי׳ בשמחה ובחפץ גדול כתוצאה משילוח המרגלים דמשה שראו
ספד השיחות - ה׳תנש״א
טובת הארץ בעיני בשר - שהשמחה והחפץ היא לא רק מצד האמונה בה׳
("אני אמרתי להם שהיא טובה"/ אלא גם מצד התחתון.
ויש לומר,
שענין זה מרומז בדיוק לשון רש״י ״אותה שעה כשרים היו״ -"כשרים" דייקא,
ולא צדיקים וכיו״ב:
"כשר" ר״ת "כמוצא 1 • שלל רב" 2 •: ״שלל״ - דבר שהי׳ תחילה אצל האויב והמנגד ונלקח במלחמה,
ובזה גופא "כמוצא שלל״ - באופן של מציאה,
היינו,
שה״שלל" הוא שלא בערך לעבודתו ויגיעתו בהמלחמה,
ועד ל״שלל רב",
בריבוי גדול ועד לריבוי שאין למעלה הימנו
(שאז נקרא "רב" באמיתיות וב־ שלימות)
.
וזהו הרמז בהדיוק "אותה שעה כשרים היו״ - שתוכן שליחותם לתור את הארץ
(כהתחלה ופתיחה להכיבוש והכניסה לארץ דבל בנ״י שיעלו בשמחה ובחפץ גדול)
הו״ע בירור התחתון באופן ד״כמוצא שלל רב"
(ר״ת "כשר"/ שזוהי כללות העבודה דכיבוש וכניסה לארץ על מנת לעסוק בבירור הארץ הלזו התחתונה לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים,
שעי״ז נעשה אמיתת ושלימות הענין ד״כמוצא שלל רב",
"כד אתכפיא ס״א ואתהפך חשוכא לנהורא,
שיאיר אור ה׳ א״ס ב״ה במקום החושד והס״א של כל עוה״ז כולו ביתר שאת ויתר עוז ויתרון אור מן החושך כו׳"".
ז.
ובפרטיות יותר יש ב׳ אופנים־ שלבים בשילוח המרגלים שמצטרפות זל״ז ומשלימות זא״ז - שילוח המרגלים
דמשה,
"שנים עשר אנשים איש אחד לשבט",
ושילוח המרגלים דיהושע,
"שנים אנשים":
ובהקדם ביאור הצורך דשילוח "שנים עשר אנשים איש אחד לשבט"
(כדי שכל נשיא ונשיא יראה חלק הארץ דשבטו)
בפנימיות הענינים - לפי שארץ ישראל נחלקת לי״ב חלקים,
כנגד י״ב שבטי ישראל,
אשר,
כל שבט ושבט במסילתו יעלה,
שלכל שבט יש אופן עבודה שלו
[ולדוגמא: החלוקה הכללית דבנ״י ל־ ישכר וזבולון,
יושבי אוהל ובעלי עסק,
מארי תורה ומארי עובדין טבין•",
ועד״ז בנוגע להחלוקה הפרטית די״ב שבטי ישראל]
••,
ובהתאם לכך יש לו גם חלק א׳ מי״ב חלקי הארץ שבירורו שייך לאופן העבודה דשבט זה••,
ובצירוף העבודה די״ב שבטי ישראל
("יחד שבטי ישראל"")
בבירור י״ב חלקי הארץ נעשה הבירור דכל הארץ כולה,
כל פרטי ההתחלקות שבה הכוללים כל פרטי ההתחלקות שבארץ הלזו התחתונה••
(כל העולם כולו שנברא בשביל ישראלי•/ כיון שארץ ישראל כוללת ויש בה מכל הארצות
(כמבואר במדרשי חז״ל״י)
.
ש״פ שלח,
מבה״ח תמח
ועפ״ז צריך להבין הטעם
(בפנימיות הענינים)
שכל א׳ מי״ב נשיאי ישראל הלך לתור את הארץ כולה,
לא רק החלק דשבטו
(ובפרט שהי׳ ידוע החלק
(לכמה שבטים)
מברכת יעקביי)
,
אלא גם החלקים דשאר השבטים - דלכאורה,
כיון שעבודתו של שבט זה היא בחלק מסויים השייך לו,
מהו הצורך ומהי התועלת בכך שיתור גם את החלקים דשאר השבטים,
שעבודת בירורם שייכת ונעשית ע״י שאר השבטים?
והביאור בזה - בפשטות - שהפעולה דכל נשיא לתור את הארץ כולה,
גם חלקי הארץ דשאר השבטים,
היא,
מצד הציווי "ואהבת לרעך כמוך"",
כיון ש־ "כל ישראל ערבים
(ומעורבים)
זה בזה"",
ועד ל״קומה" אחת שלימה"".
ובעומק יותר - שע״י ההתאחדות ד־ כל שבטי ישראל שמודגשת בכך שכל נשיא הלך לתור את הארץ כולה נעשית הפעולה דבירור הארץ באופן נעלה יותר,
להיותה מצד וע״י דרגא נעלית בישראל שלמעלה מהתחלקות לי״ב שבטים,
הבחי׳ שלמעלה מהתחלקות,
כפי שנמשכת וחודרת בדרגת ההתחלקות,
כדלקמן.
לבל,
שנאמר עד לא עשה ארץ וחוצות וראש עפרות תבל,
ארץ אלו שאר ארצות.
.
וראש עפרות תבל זו ארץ ישראל.
.
למה נקרא תנל שמה שהיא מתובלת בכל,
שכל הארצות יש בזו מה שאיו בזו.
.
אבל א״י אינה חסרה כלום כו".
ח.
ובהקדם ביאור הקשר והשייכות דשילוח המרגלים לחודש סיון - ששילוח המרגלים הי׳ בכ״ט סיון",
ומודגש גם בהקריאה דפרשת המרגלים קרוב לסיומו של חודש סיון - החודש דמתן־ תורה:
ידוע שבירור העולם נעשה בכח וע״י העבודה דישראל בתורה,
ובלשון הקבלה והחסידות" "בחכמה
(דוקא)
את־ ברירו",
חכמת התורה".
ויש לומר,
שמטעם זה הי׳ שילוח המרגלים
(ההתחלה והפתיחה דבירור העולם בהכיבוש והכניסה לארץ)
בסיומו של חודש מיון -כשיוצאים מזמן מ״ת לעבודה דבירור העולם" בכח וע״י התורה.
וכיון שבישראל ותורה ישנם ב׳ דרגות
(בכללות/ דרגת האחדות,
ודרגת ההתחלקות"•׳,
כידוע׳•׳ ש״ישראל" ר״ת "יש ששים ריבוא אותיות לתורה",
שלכל א׳ מישראל יש אות פרטית בתורה
(שממנה נמשכת חיותו כו׳)
־•׳,
שע״פ דין
ספד השיחות - ה׳תנש״א
צריכה להיות כל אות מוקפת גויל 5 " 41 ,
כל אות בפני עצמה,
וביחד עם זה,
כל ס״ר האותיות דס״ר בנ״י הם מציאות אחת,
"תורה אחת",
כספר תורה שכשרותו תלוי׳ בכשרות כל האותיות שבו
(לא חסר ולא יתיר)
*״ 1 - יש לומר,
שבהתאם לכך ישנם ב׳ אופנים בבירור העולם
(שנברא בשביל ישראל ובשביל התורה")
בירור מצד דרגת ההתחלקות שבתורה ובישראל,
ובירור
(נעלה יותר)
מצד דרגת האחדות שבתורה ובישראל.
ט.
וביאור הענין:
ב׳ הדרגות שבתורה,
דרגת האחדות ודרגת ההתחלקות,
הם
(בכללות)
תורה ומצוות: חורה היא תורה אחת,
כי,
התורה היא חכמתו של הקב-ה,
וכיון שה׳ אחד והוא ית׳ וחכמתו אחד 5 " 44 ,
לכן גם התורה היא "תורה אחת": ומצוות הם באופן של התחלקות,
תרי״ג מצוות,
רמ״ח מ״ע ושס״ה מל״ת,
כי המצוות הם ציוויים להאז־ם איך להתנהג בעולם,
וכיון שמציאות האדם והעולם היא באופו של התחלקות לתרי״ג,
רמ״ח אברים ושס״ה גידים ד״עולם קטן זה האדם""" 45 ,
ש״כל מה שברא הקב״ה בעולמו ברא נ־ אדם"" 46 ,
לכן גם המצוות נחלקים ל־ תרי״ג.
ובפרטיות יותר בתורה עצמה - החילוק שבין נגלה דתורה לפנימיות התורה: נגלה דתורה,
"ששים מסכתות" ש
נס!)
פנחות כס,
א.
רפב״ם הל׳ תפילין פ"* הי״׳ם.
טושחע יחד פרע״ד ס״ד.
אריה סל״ב ם*ד.
שחע אדה׳׳ז אחה שם ס״ה.
מבארים פרטי ההלכות דאיסור והיתר טומאה וטהרה כשר ופסול שעל ידם נעשה בירור העולם,
הם באופן של התחלקות: ופנימיות התורה,
שמבארת עניני אלקות,
"דע את אלקי אביך""" 47 ,
היא באופן של אחדות
("לית תמן כו׳ מחלוקת" 48 " 49 ,
גם מלשון התחלקות)
.
ודוגמתו בישראל - שענין האחדות הוא מצד הנשמה,
ש״כולן מתאימות ואב א׳ לכולנה.
.
מצד שרש נפשם בה׳ אחד""",
וענין ההתחלקות הוא מצד הירידה בגוף
("שהגופים מחולקים"" 50 )
כדי לברר העולם.
ובפרטיות יותר בעבודת הנשמה עצמה - שענין ההתחלקות הוא מצד הכתות הפרטיים דשכל ומדות,
וענין האחדות הוא עצם הנשמה שלמעלה מ־ התחלקות דכחות פרטיים,
שהתגלותה ע״י הביטול והעדר המציאות.
והחידוש שבדבר - שאף שעיקר העבודה דבירור העולם היא מצד דרגת ההתחלקות שבתורה ובישראל,
ואילו דרגת האחדות שבתורה ובישראל היא למעלה מהעולם,
מ״מ,
צריכה להיות העבודה בעולם גם מצד דרגת האחדות שבתורה ובישראל,
שעי״ז נעשה בירור העולם בתכלית השלימות,
שנמשך ומתגלה בעולם דרגת האלקות שלמעלה מהעולם,
ועד לאחדות הפשוטה.
י.
ויש לומר,
שב׳ האופנים דבירור העולם
(מצד דרגת ההתחלקות ומצד דרגת האחדות)
מרומזים בב׳ האופנים דשילוח המרגלים,
ע״י משה וע״י יהושע:
ש״פ שלח,
מבה״ח תמוז
בשילוח המרגלים דמשה - "שנים עשר אנשים איש אחד לשבט" שהלכו לתור את כל י״ב חלקי הארץ שנתחלקה לי״ב השבטים - מודגשת הפעולה ד־ בירור הארץ באופן של התחלקות:
וענין זה נעשה ע״י ומצד בחינת ההתחלקות שבישראל ובתורה - ״לדעתך״ -בחי׳ הדעת,
שכולל גם חכמה ובינה,
וכל המדות שנולדים מן המוחין׳",
כחות פנימיים שהם באופן של התחלקות,
ו־ "לדעתך" דייקא,
דעת האדם,
שרומז על הירידה וההתלבשות דתורה
(דעת)
בדעת האדם,
שאז שייך ונעשה בה ענין של התחלקות.
ובשילוח המרגלים דיהושע - "שנים אנשים"
(ולא י״ב)
,
ולא הלכו לתור את הארץ כולה,
כי אם ליריחו,
מנעולה של ארץ ישראל 2 "
(שכוללת כל הארץ כולה)
- מודגשת הפעולה דבירור כללות הארץ באופן שלמעלה מהתחלקות:
וענין זה נעשה ע״י ומצד בחינת האחדות שבישראל ובתורה - ״לא.
.
מדעתו רק שהשי״ת ציוהו״ - לא מצד בחי׳ הדעת
(כחות פנימיים)
,
ודעת האדם שהוא באופו של מציאות,
אלא מצד ציווי הקב״ה,
באופן של קבלת עול וביטול דהנשמה שלמעלה מהתחלקות,
בכל ישראל בשוה.
ויש לומר,
שענין זה מרומז גם ב־ "שנים אנשים מרגלים חרש":
השנים/ כי אם ב׳ הקוין דחיוב ושלילה,
עשה ולא תעשה 3 ".
יא.
ויומתק יותר ע״פ המבואר במדרשי חז״ל 7 " ש״שגים אנשים" ששלח יהושע הם כלב ופינחס:
כלב - הוא היחידי
(נוסף על יהושע)
שנשאר מהמרגלים דמשה,
ביון ש״היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי גו׳" 54 ".
אבל פינחס,
בנו של אלעזר בן אהרן הכהן,
משבט לוי - למה שלחו יהושע לראות את הארץ לצורר כיבושה,
הרי שבט לוי "לא עורכין מלחמה כשאר ישראל"*"?
ויש לומר הביאור בזה - ע״פ דברי הגמרא* 2 ׳ "עתידה ארץ ישראל שתתחלק
ספר השיחות - ה׳תנש״א
לשלשה עשר שבטים",
שגם שבט לוי יקבל חלק בארץ,
כמ״ש׳ 12 "שער לוי אחד":
"למה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו - מפני שהובדל לעבוד את ה׳ לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים,
שנאמר 122 יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל,
לפיכך הובדלו מדרכי העולם,
לא עורכיז מלחמה כשאר ישראל ולא נוחליז.
.
אלא הם חיל השם,
שנאמר 122 ברך ה׳ חילו,
והוא כרוך הוא זוכה להם,
שנאמר 124 אני חלקך ונחלתד׳י 60 ׳,
אבל לעתיד לבוא - כיון ש״באותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת,
שנאמר 25 ׳ כי מלאה הארץ דעה את ה׳" 24 ,
ועד ש״לא יהי׳ עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד.
.
שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״ 127 - לא יהי׳ צורך בהבדלה דשבט לוי מדרבי העולם שיהי׳ אז בתכלית השליחות,
ולכן יקבל גם שבט לוי חלק ונחלה בארץ.
ויש לומר,
שה״חלוקה" לי״ג שבטים דלעתיד לבוא קשורה עם דרגת האחדות שלמעלה מהתחלקות - י״ג בגימטריא אחד:
חלוקת הארץ לעתיד לבוא תהי׳ באופן ש״הקב־ה מחלק להן בעצמו,
שנאמר• 2 ׳ ואלה מחלוקתם נאום ה׳"" 12 ,
שמזה מובן,
שגם החלוקה היא מצד ובאופן של אחדות,
שלכן,
"לא כחלוקה של עולם הזה חלוקה של עולם הבא,
העולם הזה אדם יש לו שדה לבו אין לו שדה פרדס,
שדה פרדס אין לו שדה לבן,
לעולם הבא אין לך כל אחד ואחד שאין לו בהר ובשפלה ובעמקי 12 ,
שנאמר שער ראובן אחד שער יהודה אחד שער לוי אחד,
הקב״ה מחלק להן בעצמו כן׳״סגו,
וההסברה בזה
(בפנימיות הענינים)
-שבזמן הזה געשה בירור העולם ע״י המשכת וגילוי דרגת האלקות השייכת לעולם שלכן מתלבשת בהתחלקות שבעולם,
ולעתיד לבוא
(לאחרי שיושלם בירור העולם)
תהי׳ גם המשכת וגילוי דרגת האלקות שלמעלה מההתחלקות דעולם,
אחדות הפשוטה,
ע״י האחדות דישראל שיהיו כולם בדרגת שבט לוי -,
"לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש כו׳ אשר נדבה רוחו אותו.
.
ה״ז נתקדש קדש קדשים ויהי׳ ה׳ חלקו ונחלתו
ש״פ שלח,
מבה״ח תמה
ו63
לעולם ולעולמי עולמים.
.
כמו שזכה לכהגים ללוים״״יו.
ובפרטיות יותר
(לעתיד לבוא גופא)
- ה״ז החילוק שבין המעמד ומצב ד־ "מלאה הארץ דעה את ה׳"
(כמ״ש ה־ רמב״ם בהלכות תשובה)
לההוספה
(בהלכות מלכים)
ד״כמים לים מכסים״<3<•.
"מלאה הארץ דעה את ה׳" שהמציאות ד״הארץ" מלאה וחדורה כולה ב״דעה את ה׳״ - מצד וע״י דרגת ה־ אלקות שבערך להארץ,
שזוהי דרגת התורה
("דעה את ה׳")
שיורדת ונמשכת לפי ערך גדרי העולם
(דרגת ההתחלקות שבתורה)
.
ולמעלה מזה,
״כמים לים מכסים״ -שהמציאות דהארץ מכוסה לגמרי במי הדעת - מצד וע״י דרגת האלקות שלמעלה מהארץ,
תורה
("דעה את ה׳")
בטהרתה,
חכמתו של הקב״ה
("תורה אחת")
,
אשר,
ע״י המשכתה והתגלותה בעולם ניכר ונראה בגלוי שהמציאות דבל העולם אינה אלא ההתגלות דחכמחו של הקב״ה,
"כולם בחכמה ןשי ח ״ ׳ וכמארז״ל "כל מה שברא הקב״ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו"" 1 ,
ו״אין כבוד
אלא תורה" 34 ,
ובלשון הרמב״ם בהתחלת ספרו
("מתכיפין התחלה להשלמה""׳ באופן מחודש ונעלה יותר)
"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון כו׳ וכל הנמצאים בו׳ לא נמצאו אלא מאמתת המצאו",
"הוא שהתורה אומרת אין* 69 עוד מלבדו""׳.
ויש לומר,
שההכנה לשלימות הארץ לעתיד לבוא,
כשתתחלק הארץ לי״ג שבטים,
גם "שער לוי אחד",
ע״י ומצד דרגת האחדות שבישראל ובתורה,
התחילה בשילוח המרגלים ע״י יהושע,
שהוסיף על השליחות דמשה עי״ז ששלח
(נוסף על כלב,
מהמרגלים ששלח משה)
גם את פינחס•",
משבט לוי,
שבט הי״ג,
בגימטריא אחדי".
יב.
ע״פ המבואר לעיל שבכללות העניו דשילוח המרגלים
(הן במרגלים דמשה,
והן
(ובהדגשה יתירה)
במרגלים
ספר השיחות - ה׳תנש״א
דיהושע)
מודגשת הפעולה דבירור הארץ גם ובעיקר מצד וע״י דרגת האחדות שבישראל ובתורה - יש לבאר גם הקשר והשייכות דפרשת המרגלים לפרשת ציצית:
ובהקדם ביאור מעלתה של מצות ציצית,
שעם היותה מצוה פרטית,
ה״ה "שקולה כנגד
(וכוללת)
כל המצוות",
שנאמר "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה׳״ - דלכאורה אינו מובן: כיון שהמצוות הם באופן של התחלקות,
להיותם ציוויים להאדם איר להתנהג בעולם בהתאם להתחלקות דהאדם ודה־ עולם - איר שיין־ שבמצוה פרטית יהיו כלולים כל מצוות התורה?
והביאור בזה - שגם המצוות
(ציוויים להאדם איר להתנהג בעולם)
ענינם האמיתי - מצוות התורה,
חכמתו ורצונו של הקב״ה,
ולכן יש בהם נקודת האחדות דה׳ אחד,
שהוא ית׳ ורצונו וחכמתו אחד.
ועניו זה ניכר בגלוי במצות ציצית -"וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות הוי׳״ - שע״י ראיית הציצית "שמנין גימטריא של ציצית שש מאות,
ושמונה חוטים וחמשה קשרים הרי תרי״ג",
רואים את נקודת האחדות שבכל פרטי המצוות - "מצווח הוי׳",
מצוות התורה,
רצונו וחכמתו של הקב״ה״י.
ומציצית נמשד גם בשאר המצוות -
שקיומם יהי׳
(לא רק מצד דרגת ההתחלקות שבהם בערר וביחס לההתחלקות דהאדם ודהעולם,
אלא)
גם מצד נקודת האחדות שבהם - "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי",
שעשיית כל המצוות תהי׳ באופן ד״מצוותי"
("מצוות הוי׳")
.
וזהו גם תובן הענין דשילוח י״ב המרגלים לתור את הארץ
(שסיומו וחותמו בפרשת ציצית)
׳ 4 ׳ - שגם העבודה הפרטית דכל שבט בבירור חלקו הפרטי בארץ,
חדורה בנקודת האחדות
(שבישראל ובהתורה)
שלמעלה מהתחלקות,
כמודגש בכד שהנשיא דכל שבט הולר לתור את הארץ כולה,
גם החלקים דשאר השבטים.
יג.
עפ״ז מובן גם הלימוד וההוראה משילוח המרגלים בעבודת כאו״א מישראל - הדגשת נקודת האחדות שבישראל ובתורה:
גם עבודתו הפרטית של כאו״א מישראל כפי שמחולקים זמ״ז,
כולל ובמיוחד בהענין ד״לדעתן־"
(עיקר מציאות האדם/ ש״אין דיעותיהם שוות" 42 ׳,
צריכה להיות חדורה בנקודת האחדות שלמעלה מהתחלקות,
כפי שמתבטאת
(לכל לראש)
באהבת ישראל ואחדות ישראל,
שמתבונן בדעתו
("לדעתך")
בצרכיו של הזולת לעזור ולסייע בכל המצטרך לו,
הן ברוחניות והן בגשמיות,
וכפי שאומרים בדיבור
(ועקימת שפתיו
ש״ס שלח,
מבה״ת תמת
הוי מעשה 45 )
בהתחלת כל יום לפני התפלה" 1 : "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת ליער כמון־" 5 ".
ובפרטיות יותר - בנוגע לב׳ החלוקות
(הכלליות)
שבישראל,
ישכר וזבולון:
נוסף להאחדות שנעשית עי״ז שגם יושבי אוהל מקיימים מצות הצדקה,
וגם בעלי עסק קובעים עתים לתורה,
יכולה וצריכה להיות האחדות גם בכל א׳ מהחלוקות דתורה וצדקה,
ולדוגמא: בצדקה - שנותן צדקה גם לזכותו של הזולת,
ודכו״כ מישראל,
וישנם כאלה שהקב״ה בירכם בעשירות מופלגה שנותנים צדקה לזכותם של כל בני ובנות ישראל שבדור
(פרוטה אחת או חמש פרוטות עבור כאו״א מישראל)
,
והלואי שירבו כמותם בישראל,
ובתורה - שלומד תורה גם עם הזולת,
ועד לאופן ד״העמידו תלמידים הרבה""׳,
ועד ש־ "מצות עשה של תורה על כל חכם וחכם מישראל
(כל יחיד)
ללמד את כל ה־ תלמידים" 47 .
ויש להוסיף,
שנקודת האחדות ד-ישראל ודתורה היא בהדגשה מיוחדת בלימוד הרמב״ם
(כהמנהג שנתפשט בשנים האחרונות ללמוד שיעור יומי ב־ רמב״ם,
ג׳ פרקים ליום)
- שכל בנ״י מתאחדים בלימוד כל התורה
("מקבץ
לתורה שבעל פה כולה"* 4 )
,
כמשנ״ת בארוכה במק״אי 4 .
ועוד ועיקר - האחדות דישראל וד־ תורה שע״י הפצת המעיינות דפנימיות התורה
("סתים" שבתורה,
שעל ידה נעשית האחדות ד״סתים" דישראל עם "סתים" דקוב״ה* 5 )
חוצה,
עד לחוצה שאין חוצה הימנו,
כפי שנתחדש במיוחד בדורנו זה גם ובמיוחד בחצי כדור התחתון
(שבו לא הי׳ הגילוי דמ״ת 5 )
,
שבו נקבע מושבו של נשיא הדור,
כ״ק מו״ח אדמו״ר,
משה שבדורנו,
ומשם מופצים המעיינות בכל קצוי תבל ממש,
ובמשך יובל שדם"׳
("עולם"" 80 )
,
אשר,
ע״י ההוספה בהפצת המעיינות חוצה
(שבבר היתה באופן ד״די והותר"/ "דע את אלקי אביך",
"לדעתך" 54 ,
זוכים 55 תיכף ומיד ל״אותו הזמן.
.
(ש)
לא יהי׳
ספר השיחות - ה׳תנש״א
עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד,
ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם,
שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים".
יד.
וכן תהי׳ לנו - שתיכף ומיד ממש,
ביום זה,
יום הש״ק פרשת שלח,
מתקיימת בפועל ממש הבשורה שבפרשת השבוע: "בישר להם שיכנסו לארץ",
ובסיום וחותם ההפטורה: "נתן ה׳ בידינו את כל הארץ וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו",
- כולל ובמיוחד
(עי״ז)
שגם ברגעי הגלות האחרונים עומדים בתוקף על שלימות הארץ בנוגע לחלקי הארץ שכבר ניתנו ע״י הקב״ה לבעלותם של בנ״י שלא להחזיר ח״ו אף שעל משטחי ארץ ישראל לאומות העולם* 15 -
וכל בנ״י באים לארץ ישראל בשלי־ מותה,
שלימות כשלימות: ארץ עשר אומות
(כולל גם ארץ קיני קניזי וקדמוני)
157 שתתחלק לי״ג שבטים,
ובארץ ישראל עצמה - באים לירושלים עיר הקודש שלא נתחלקה לשבטים•",
ולבית המקדש השלישי,
ושם מקריבים
(לכל לראש)
קרבן תודה על היציאה דכל בנ״י ממאסר הגלותי 15 ,
ומנסכים היין בכל כלי שיר" 15 ,
ובפרט ה״שיר חדש"
(לשון זכר)
דגאולה שאין אחרי׳ גלות<“,
ולומדים "תורה חדשה
(אשר)
מאתי תצא"" 1 באופן ש״לא ילמדו עוד איש את רעהו גו׳ כי כולם ידעו אותי" 3 * 1 ,
ועוד והוא העיקר - שכל זה נעשה בפועל ממש,
ותיכף ומיד ממש.
ספר השיחות - ה׳תנש״א