א.
בהמשך להמדובר ומודגש ניותר בזמן האחרון ממש ע״ד הצורך בפעולתו של כאו״א מישראל לעשות כל התלוי בו להביא את משיח צדקנו בפועל ממש תיכף ומיד ממשי,
- כיון שבימינו אלה ממש
(עם סיומו של חודש ניסן דהי׳ תהא שנת אראנו נפלאות)
,
,
כלו כל הקיצי!"
("קץ הימים" ו״קץ הימין" 2 )
כפשוטו ממשי,
ובודאי שתיכף ומיד בא משיח צדקנו,
ובאו״א מראה באצבעו ואומר "הנה זה
(מלך המשיח)
נא"/ שכבר בא
(בלשון עבר)
ברגע שלפני רגע זה-
יש לבאר הדגשת ענין הגאולה ופעולת כאו״א מישראל בהבאת הגאולה בעניני יום הש״ק זהי: לכל לראש - בעניני התורה השייכים במיוחד ליום הש״ק זה -בפרשת השבוע
(כולל גם הפרשה שמתחי-לין לקרוא במנחה)
,
וכן בפרקי אבות דירם הש״ק זהי,
וגם בתוכנו של הזמן - הן
בנוגע לכללות החודש,
והן בנוגע לימי הספירה,
כדלקמן.
ב.
בפרשת השבוע - תזריע־מצורע -מודגש ביותר ענין הגאולה:
״תזריע״ - "אשה כי תזריע וילדה זכר" - כידוע 3 שלידה
("וילדה")
רומזת על גאולה
(כמ״ש* "ילדה ציון את בני׳")
,
ולידת זכר רומזת על החוזק והתוקף
(זכר)
דגאולה האמיתית והשלימה,
גאולה נצחית שאין אחרי׳ גלות
("שיר חדש" לשון זכרי)
ע״י משיח צדקנו,
היינו,
ש״וילדה זכר" רומז על "לידת
(התגלות)
נשמת משיח שהיא ממדריגה היותר עליונה.
.
מעלמא דדכורא""׳.
ובפרטיות יותר: ״אשה כי תזריע״ -קאי על כללות העבודה דכנסת ישראל
("אשה")
בזמן הגלות שנמשלה ל״זריעה""
("תזריע"/ כמ״ש "וזרעתי׳ לי בארץ" 2 ׳,
"הבאים ישרש יעקב גו"׳'-׳; וע״י הזריעה
ש״פ תזריע־מצורע,
ו׳ אייר
ו 49
ד״מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות" 14 נעשית
(תיכף ומיד,
ללא הפסק כלל)
הצמיחה
("יציץ ופרח ישראל" 5 ׳)
דהגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו שאין אחרי׳ גלות - "וילדה זכר".
ו״מצורע״ - כדאיתא בגמרא 5 ׳ "מה שמו
(של משיח)
.
.
חיוורא דבי רבי שמו
(מצורע של בית רבייי)
,
שנאמר 7 ׳ אכן חלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלקים ומעונה",
"מאי סימני׳ יתיב ביני עניי סובלי חלאים""׳,
"מנוגעים,
והוא נמי מנוגע,
דכתיבי׳ והוא מחולל מפשעינו וכתיב חלינו הוא נשא"".
ובפרטיות יותר - כהמשך הכתוב "זאת תהי׳ תורת המצורע ביום טהרתו״י 2 ,
ועד שנוהגין לקרוא פרשה זו בשם "פרשת טהרה״״ - ש״מצורע" הוא שמו של משיח בזמן הגלות,
שאן* שמצד עצמו הוא בתכלית השלימות,
כמ״שי* "ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד",
מ״מ,
סובל וכואב בעצמו צער ומכאובי הגלות; ו״ביום טהרתו"
(ש״נרפא נגע הצרעת מן הצרוע")
קאי על מעמדו ומצבו של משיח כשמתגלה וגואל את בנ״י בגאולה האמיתית והשלימה".
ג.
וצריך להבין 25 :
א)
הקשר והשייכות דב 10 הפרשיות תזריע־מצורע
(שבכו״ב שנים קורין שניהם יחדיו)
- דלכאורה,
השם "תזריע"
(שמצד עצמו קשור עם ההולדה,
כמפורש בכתוב "אשה כי תזריע וילדה",
שכאשר "תזריע" אזי בא ההמשך ד״וילדה")
מורה על הגאולה,
ואילו השם "מצורע"
(שמצד עצמו הוא היפך הטהרה,
ויש צורך בפעולה מיוחדת כדי לפעול המעמד ומצב ד״ביום טהרתר׳)
מורה על
(צער ומכאובי)
הגלות,
ואיך יתחברו שניהם יחדיו?
ב)
ועיקר: בנוגע להמשך הפרשיות -תזריע
(ואח״כ)
מצורע - דלכאורה,
לאחרי ש״אשה כי תזריע וילדה זכר",
גאולה נצחית שאין אחרי׳ גלות,
לא שייך עוד מעמד ומצב ד״מצורע" שקשור עם ענין הגלות?
ג)
ועד״ז בכל א׳ מב׳ הפרשיות בפ״ע -שם הפרשה ביחס לתוכנה:
בפרשת ״תזריע״ - שם הפרשה מורה על הגאולה
("אשה כי תזריע וילדה")
,
והמשך ועיקר הפרשה הוא בדיני נגעים* 2 שמורה על הגלות 27 ; ובפרשת ״מצורע״ -
"וטמא טמא יקרא חורבן ראשון וחורבן שני")
.
וטהרתו רומזת על בנין ביהמ״ק.
- רעד״ז בויק״ר פרשתנו ספי״ז
(בנגעי בתים)
: "
(ונתתי נגע צרעת)
בבית ארץ אחוזתכם,
זה ביהמ״ק.
.
ונתץ את הבית,
וביתא דנא סתרי׳.
.
יכול לעולם ת״ל ולקחו אבנים אחרות,
שנאמר
(ישעי׳ כח,
טז)
לכן כה אמר ה׳ אלקים הנני יסד בציון אבן אבו בחן פנת יקרת גו׳".
ספר השיחות - ה׳תנש״א
שם הפרשה
(כפי שנקראת בתורה)
מורה על הגלות,
והמשך הפרשה הוא בדיני מהרת המצורע
("זאת תהי׳ תורת המצורע ביום טהרתו")
שמורה על הגאולה.
ולכאורה,
כיון ששם הפרשה מבטא ומדגיש תוכן הפרשה,
הי׳ מתאים יותר שהפרשה שמדברת בדיני נגעים
(ענין הגלות)
תקרא בשם "מצורע",
והפרשה שמדברת בדיני הטהרה
(ענין הגאולה)
תקרא בשם "תזריע"?
ד)
ועד״ז בנוגע לשמו של משיח: כיון שמשיח הוא גואלם של ישראל - למה מדגישים בשמו
(שהשם מתאר מהותו וענינו)
ענין הגלות ע״י קריאתו בשם "מצורע"?!
ד.
ויובן בהקדם הביאור בענין הנגעים":
על הפסוק "אדם כי יהי׳ בעור בשרו גו׳",
מבואר בלקו״תי־ ש״אדם הוא במדרגה גדולה לפי שהוא שלימו דכולא״.
.
אדם הזה כשמוכשרין מעשיו ותיקן כל הדברים.
.
יוכל להיות עדיין בעור בשרו בחי׳ התחתונה שבו לא נתברר הרע והפסולת ממנו ונולדים סימנים בגשמיות בבשרו.
.
והם הנגעים.
.
מפני שברוחניות בעבודת ה׳ תיקן במעשיו ובירר הרע מן הטוב בכל הדברים
(בירור הרע מן הגוף ומן הנפש)
,
רק פסולת שבסוף לבושיו עדיין לא נתברר׳ לש נולדו בבשרו.
.
רק בחיצוניות".
ויש להוסיף בדיוק לשון הכתוב "אדם כי יהי׳ בעור בשרו גו׳ לנגע צרעת": ״בעור בשרו״ - שלא זו בלבד שאינו שייך
לה״עצם"
(העצמיות)
דהאדם וגידים שלו,
אלא שאינו שיין־ אפילו לה״בשר"
(וגידים)
דהאדם,
דבר המשתנה וניתוסף בו ע״י אכילה ושתי׳ שנעשים דם ובשר כבשרו,
כי אם לה״עור" שמסביב
(חיצוניות ומקיף)
לה״בשר".
ו״בעור בשרו"
(החיצוניות דה־ בשר)
גופא - "אדם כי יהי׳ בעור בשרו",
היינו,
שאין זה דבר הרגיל,
אלא מקרה
("מקרה נקרית")
היוצא מגדר הרגיליג.
וגם אז
(כש״והי׳ בעור בשרו")
ה״ז רק "נגע צרעת״ - "נגע" גם מלשון נגיעה,
היינו,
שהענין הבלתי־רצוי אינו שייך
(אליו,
אפילו לא)
לחיצוניותו
("עור בשרו"/ אלא רק נוגע בו.
ועוד ועיקר - כפי שמוסיף בלקו״ת" - "וגם נגעים דברים גבוהים הן,
שאינו נק׳ טמא עד שיקראנו הכהן טמא,
וכשעדיין לא קרא לו שם טמא אין הנגעים בכלל טומאה",
אלא אדרבה,
הם אורות עליונים",
רק שהם דינא קשיא דקדושה".
ה.
ויש לומר,
שב׳ עניגים אלו
[שהנגעים הם "רק פסולת שבסוף לבושיו
(בחיצוניות)
שעדיין לא נתברר",
והם ״דברים גבוהים.
.
אורות עליונים"
(עני־ נים הפכיים לכאורה)
]
- תלויים זה בזה:
כיון ש״נגעים״ הם בעצם ״דברים גבו
! 3)
ראה לקו״ת שם
(מדברי הרמב״סא שהנגעים הם,
שלא כדרך הסבע.
.
שאינם מליחות המצויים.
.
אך מעשה נסים הם*
(ראה לקחש חכ״ב ע׳ 65 הערה 9)
.
ש״פ תזריע־מצזרע,
ו׳ אייר
הים.
.
אורות עליונים",
לכן,
גם כשנשתל־ של מהם ענין בלתי־רצוי ע״י יניקת החיצונים,
ה״ז רק עניו חיצוני שנוגע
(נגיעה בלבד)
בבחי׳ התחתונה
("בסוף לבושיו")
בלבד.
ולכן,
גם התיקון על זה
(טהרת המצורע)
הוא
(לא ע״י ענין חדש לגמרי,
אלא)
ע״י גילוי ענינס האמיתי של הנגעים שהם ״אורות עליונים״ - כמרומז בלשון הכתוב "זאת תהי׳ תורת המצורע ביום טהרתו",
ש״טהרתו" היא ע״י "יום",
שענינו אור וגילוי,
כמ״ש־־י "ויקרא אלקים לאור יום",
היינו,
גילוי האורות עליונים
(ענינם האמיתי)
של הנגעים
(ועי״ז מתבטלת יניקת החיצונים עד להיפר הטהרה אפילו בחיצוניות בלבד"-)
.
ו.
וביאור הענין":
סיבת האפשרות ליניקת החיצונים עד להיפך הטהרה
(בגלוי ובחיצוניות)
מה־ "אורות עליונים" דנגעים
(לאמיתתם/ היא,
מפני גודל מעלת ה״אורות עליונים" שאינם יכולים להתלבש ב״כלים".
ובלשון הקבלה והחסידות - "אורות דתוהו״יי-שלמעלה מהתלבשות ב״כלים דתיקון",
שמהם נשתלשלו
(לאחרי השבירה כו׳)
בל הענינים הבלתי־רצויים.
והעניז בעבודת האדם:
ה״אורות עליונים" שאינם מתלבשים ב״כלים״ פועלים תנועה של ״ר צ ו א״ -
שהו״ע כלות הנפש,
"שכלה תכלה אור הנפש ותסתלק מן הכלים.
.
מיעוט הכלים שלא יהי׳ בחי׳ התפשטות למטה,
אלא להסתלק למעלה וליכלל באור ה׳״”.
ומזה יכול להיות יניקת החיצונים - "מחמת שאין נמשך בחי׳ שוב בכלים ואותיות דקדושה,
אזי מבחי׳ הרצוא לבד יוכל להסתעף יניקת החיצונים,
כמו שאחר ההתלהבות בתפלה אם אינו עוסק בתורה יוכל להתהוות מההתלהבות בחי׳ דינים קפידא וכעס,
ומזה נסתעף ג״כ יש וגסות
והעצה לזה - כמארז״ל 1 ׳ "אם רץ לבך שוב לאחד",
שלאחרי ה״רצוא" צ״ל "שוב",
שהו״ע הביטול,
עד ל״ביטול במציאות.
.
(ש)
אין לו כח כלל להתפעל ברשפי אש בבחי׳ יש ודבר,
אלא הוא כאבן דומם.
.
כמו שאנו רואים בבוא העבד לפני המלך.
.
כשבא מקרוב מאד לעמוד לפני המלך אז לא נשאר בו כח ועוז.
.
מפני שנתבטל ממציאותו לגמרי.
.
ומצד הביטול.
.
יבוא ההשבה להתפשט בכלים מכלים שונים למטה דוקא",
ועי״ז נשלמת הכוונה העליונה שנתאווה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים דוקא".
ונמצא,
שפעולת ה״שוב" שלאחרי ה־ "רצוא",
היא,
שגם ה״אורות עליונים" שלמעלה מהתלבשות בבלים
(תנועת הרצוא)
יומשכו ויתגלו ב״כלים"
(תנועת השוב)
.
וכדי שיוכל להיות חיבור ב׳ התנועות דרצוא ושוב,
העלאה והמשכה,
חסד וגבורה,
צ״ל התגלות בחי׳ שלמעלה משניהם - בחי׳ התפארת,
ששרשה בבחי׳ הכתר
ספד השיחות - ה׳חנש״א
שלמעלה מסדר השתלשלות,
שעל ידה נעשה חיבור ב׳ הקוין דחסד וגבורה'■/ העלאה והמשכה,
רצוא ושוב,
שגם ה״או־ רות עליונים" שלמעלה מכלים יומשכו ויתגלו ב״כלים" 44 .
וזהו״ע טהרת המצורע - "זאת תהי׳ תורת המצורע ביום טהרתו״ - "חורת המצורע"
(ולא "ט הרת המצורע" וכיו״ב)
,
ש״תיקונו
(של המצורע)
.
.
ע״י עסק התורה.
.
כי עיקר עסק התורה צ״ל בבתי׳ ביטול" 45 ,
וכמ״ש "ונפשי כעפר 46 לכל תהי׳
(ועי״ז)
פתח לבי בתורתך",
שע״י הביטול כעפר נעשה "כלי" לתורה,
שהיא מבחי׳ נעלית ביותר שלמעלה מסדר השתלשלות - בחי׳ התפארת,
כמארז״ל 47 "תפארת זו מתן תורה",
ולכן בכחה לחבר ב׳ התנועות דרצוא ושוב,
שגם האורות עליונים יומשכו ויתגלו בכלים,
ועי״ז מתבטלת האפשרות דיניקת החיצונים עד להיפך הטהרה דנגעים,
כיון שהאורות עליונים
(ענינם האמיתי של הנגעים)
נמשכים ומתגלים למטה.
ז.
ומזה מובן גם בנוגע לכללות הענין דגלות וגאולה - נגעי המצורע
(גלות)
וטהרתם
(גאולה)
:
גלות - שענינו העלם והסתר האור האלקי,
כמ״ש" 4 "אותותינו לא ראינו גו"׳,
ועד לחושך,
ובפרט החושך כפול ומכופל דסוף זמן הגלות - מצד שרשו ומקורו
הו״ע נעלה ביותר 4 ,
"אורות עליונים" שלמעלה מהתגלות בכלים,
ועד לבחי׳ שלמעלה מגילוי לגמרי
("לא ראינו"" 5 )
,
בחי׳ "ישת חושך סתרו"׳ 5 ,
ומפני גודל מעלת והפלאת האורות שלמעלה מגילוי,
נשתלשל למטה העלם והסתר וחושך כפשוטו,
שמזה באים כל הענינים הבלתי־רצויים שבזמן הגלות.
וכיון שבשרשו ומקורו הו״ע נעלה ביותר,
אורות עליונים שלמעלה מגילוי,
לכן,
גם לאחרי שנשתלשל למטה להעלם והסתר וחושך כפשוטו,
עד לענינים ד־ היפך הטהרה וכו׳,
אין זה אלא בחיצוניות ובדרגא התחתונה ובאופן של נגיעה בלבד.
ולכן,
גם התיקון שע״י "מעשינו ועכו־ דתינו כל זמן משך הגלות" הוא
(לא ע״י ענין חדש לגמרי,
אלא)
ע״י התגלוח ענינו האמיתי של הגלות
[כמודגש גם שהתיקון הוא
(לא ע״י ביטול הגלות,
אלא)
ע״י הפיכת הגלות לגאולה,
כידוע־ 5 שע״י
ש״פ תזריע־מצורע,
ו׳ אייר
המשכת וגילוי האל״ף
(אלופו של עולם)
נעשה מ״גולה" "גאולה""■ 5 ]
- אורות עליונים שלמעלה מגילוי
("ישת חושך סתרו")
,
אשר,
ע״י "מעשינו ועכודתינו כל זמן משך הגלות" פועלים שגם האורות העליונים שלמעלה מגילוי יומשכו ויתגלו למטה 55
(ועי״ז תתבטל בדרך ממילא האפשרות להעלם והסתר כו׳ עד להיפך הטהרה אפילו בחיצוניות בלבד)
.
ויש לומר,
שהיתרון ב״מעשינו ועבוד־ תינו כל זמן משך הגלות"
(שעי״ז פועלים שהאורות העליונים יומשכו ויתגלו למטה)
הוא מצד הביטול והמסירת־נפש שמורגשת ביותר
(ובעיקר)
בזמן הגלות,
וע״י הביטול והמס״ג שמצד בחי׳ היחידה,
הקשורה ומקבלת מבחי׳ "יחיד" שלמעלה מכל סדר ההשתלשלות,
נעשה חיבור ב׳ התנועות דרצוא ושוב,
שהאורות העליונים נמשכים ומתגלים בכלים.
ח.
עפ״ז מובן הקשר והשייכות והמשך הפרשיות תזריע־מצורע
(גאולה וגלות)
,
ענין הנגעים בפרשת תזריע,
וטהרתם בפרשת מצורע
(כנ״לס״ג)
:
כיון שהגאולה היא
(לא עניו בפ״ע,
אלא)
התגלות ענינו האמיתי של הגלות
(בדוגמת טהרת המצורע ע״י התגלות ענינם האמיתי של הנגעים)
- לכן,
לאחרי ההקדמה הכללית
(לב׳ הפרשיות)
"אשה כי תזריע וילדה זכר" שרומז על כללות העבודה בזמן הגלות
("תזריע")
שעי״ז באים לגאולה האמיתית והשלימה שאין אחרי׳ גלות
(״וילדה זכר״)
- באים פרטי העניניס בהמשך הפרשיות:
בפרשת תזריע
(גאולה)
מדובר בענין הנגעים
(גלות)
- כיון שהנגעים הם אורות עליונים
(שלכן,
גם לאחרי הירידה למטה ה״ז רק "בעור בשרו")
,
שיומשכו ויתגלו למטה בהגאולה:
ובפרשת מצורע
(גלות)
מדובר אודות טהרת הנגעים
(גאולה)
- כיון שטהרת הנגעים היא ע״י התגלות ענינם האמיתי של הנגעים
(ענינו האמיתי של הגלות)
,
היינו,
שתוכנה של הגאולה הו״ע ד״מצו־ רע" למעליותא'- 5 ,
ובאופן שנשללת האפשרות לענין הפכי
(כיון שהאורות העליונים נמשכים ומתגלים למטה)
,
גאולה נצחית שאין אחרי׳ גלות
("וילדה זכר")
.
[ויש להוסיוי ולבאר גם הקשר וההמשך להפרשה שמתחילין לקרוא במנחת שבת זו - אחרי־קדושים■׳':
ספר השיחות - היתנש״א
פרשת אחרי - שבה נאמר הציווי והאזהרה שלא יהי׳ "רצוא" בלי "שוב"
(כלות הנפש ד״שני בני אהרן בקרבתם לפני ה׳ וימותו" 57 )
,
אלא רצוא ושוב דוקא,
גשמות
(שמצ״ע הם בתנועת הרצוא)
בגופים
(ש־ מצ״ע הם בתנועת השוב)
דוקא
[ועד לחיים נצחיים דלעתיד לבוא
(ובנוגע לדורנו זה - ללא הפסק בינתיים" 5 )
,
חיי הגוף דוקא,
ובאופו שהנשמה ניזונית מן הגוף 28 ^ ש־ זהו״ע דחיבור הרצוא ושוב,
שהאורות העליונים נמשכים ומתגלים בכלים"":
וענין זה נעשה מצד דרגא נעלית שלמעלה משניהם׳״ - פרשת קדושים,
שבה נאמר הציווי
(ונתינת־כח)
"קדושים תהיו כי קדוש אני",
שבהיות בנ״י בעוה״ז הגשמי
(שאז שייך הציווי ד״קדושים תהיו",
"הוו פרושים""/ ה״ה במעמד ומצב של קדושה
("קדושים תהיו")
,
ועד לקדושה הכי נעלית דקדושתו של הקב״ה,
כדרשת חז״לי" "יכול כמוני,
ת״ל כי קדוש אני",
כפירוש החסידות 4 " "יכול כמוני" בניחותא,
שכאו״א מישראל "יכול" להיות "כמוני"
(כביכול)
,
דרגת הקדושה ד״קדוש אני"]
.
ומודגש עוד יותר בשמו של משיח
(הגואל)
שנקרא בשם מצורע 5 ״ - "מצורע של בית רבי",
ש״יתיב ביני עניי סובלי חלאים״,
״מנוגעים,
והוא נמי מנוגע״ -שמשיח נמצא בעולם בזמן ומקום הגלות,
ובמצב של גלות,
שסובל תחלואי הגלות
[כהמשך הגמרא 5 ׳ "אמר רב אי מן חייא הוא כגון רבינו הקדוש",
"אם משיח מאותן שחיין עכשיו"" ודאי היינו רבינו הקדוש 7 ",
ש״פ תזריע־מצורע,
ו׳ אייר
דסובל תחלואים וחסיד גמור הוה"]
,
ומצפה בקוצר רוח ובכליון עיניסי* להתגלות
(מההעלם בזמן ומצב הגלות/ דמלך המשיח גואל את ישראל בגאולה האמיתית והשלימה שאין אחרי׳ גלות,
כפס״ד הרמב״ם" "יעמוד מלר מבית דוד וכו׳".
ט.
האמור לעיל קשור גם עם פרק שני דאבות
(שלומדים ביום הש״ק זה)
- שהת־ חלתו "רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושי׳ ותפארת לו מן האדם":
ובהקדם הדיוקים במשנה זו - ומהם 33 :
(א)
״איזו היא דרך ישרה״ - הרי מקרא מלא דיבר הכתוב" "ישרים דרכי ה׳",
(ב)
״
(שיבור לו)
האדם״ - "אדם" דייקא,
ש־ ״אדם הוא במדרגה גדולה.
.
שלימו דכו־ לא״
(כנ״ל ם״ד/
(ג)
הקשר לבעל המאמר -״רבי אומר״ - רבינו הקדוש,
ולא בשמו
פ״א,
נא.
וראה לקוטי לוי־צ על מארז״ל ע׳ קו ש״כל הדעות אמת הם ואלו ואלו דא״ח־,
עיי״ש.
ואנן
(חסידים)
נעני׳ אבתרייהו
(בנוגע לרבותינו נשיאינו,
ובפרט כ״ק מו״ח אדמו־ר נשיא דודנו)
-יוסף שמו,
שנאמר,
יוסיף אדנ-י שנית ידו גר ואסף נדחי ישראל גו׳",
יצחק שמו,
שנאמר,
אז ימלא שחוק פינו".
("רבי יהודה הנשיא",
כפי שנזכר תיכף במשנה שלאח״ז/ אלא בתואר "רבי".
ויש לומר הביאור בזה - בהמשך להאמור לעיל בנוגע להתגלות וביאת המשיח:
רבי
(רבינו הקדוש)
- עליו נאמר
(בזמנו)
"אם משיח מאותן שחיין עכשיו ודאי היינו רבינו הקדוש,
דסובל תחלואים וחסיד גמור הוה",
דאו* שהי׳ "חסיד גמור",
שגמר עבודתו 34 ,
אעפ״ב הי׳ סובל תחלואים,
תחלואי הגלות,
כמו משיח
(ששמו "חיוורא דבי רבי",
"מצורע של בית רבי"/ שעם היותו בתכלית השלימות,
סובל וכואב תחלואי הגלות
(כנ״ל ס״ב)
.
ותוכן מאמרו - "רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם":
״האדם״ - קאי על "אדם הזה
(ש״הוא במדרגה גדולה.
.
שלימו דכולא")
כש־ מוכשרין מעשיו ותיקן כל הדברים.
.
רק פסולת שבסוף לבושיו עדיין לא נתברר כו׳״ מצד עניו הגלות - כמו רבי; ובדורנו זה - דור האחרון של הגלות,
עקבתא דמשיחא,
שכבר נסתיימו ונשלמו כל עניני העבודה שהיו צריכים להעשות במשך זמן הגלות - י״ל שכל בנ״י הם בדרגא זו.
והשאלה היא: כיון שכבר נסתיימו "מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות" - מהי ה״דרך ישרה"
(הקלה והמהירה ביותר מבין כל דרכי התורה)
שיבור לו האדם
(כללות בנ״י)
שגמר עניני העבודה כדי לפעול התגלות וביאת המשיח"?
ספר השיחות - ה׳תנש״א
והמענה לזה - "כל שהיא תפארת לעושי׳ ותפארת לו מן האדם":
״תפארת״ - קאי על התורה
("תפארת זו מתן תורה")
,
שמצד גודל מעלתה בכחה לחבר ב׳ התנועות דרצוא
(קירוב ודביקות להקב״ה,
"תפארת לעושי׳")
ושוב
(המשכה למטה,
״תפארת לו מן האדם"/ שהאורות העליונים יומשכו ויתגלו בכלים
(כנ״ל ם״ו)
,
שעי״ז מתגלה ענינו האמיתי של הגלות
(אורות עליונים)
,
באופן שמושלל ענין הגלות בפשוטו,
גאולה שאין אחרי׳ גלות
(כנ״לס״ז־ח)
.
ויש להוסיף בביאור הטעם שהתורה
(תפארת)
היא "דרך ישרה" להתגלות והבאת המשיח - ע״פ הידוע" שבמשיח צדקנו ישנם ב׳ ענינים: מלך
(המלך המשיח)
ורב
(שילמד תורה את כל העם)
,
והחילוק שביניהם,
שענין ה״מלד" שב־ משיח מורה על ההשפעה באופן מקיף שנעשית ע״י הביטול דקבלת עול מלכותו,
וענין ה״רב" שבמשיח מורה על ההשפעה באופן פנימי שנעשית ע״י לימוד התורה עד שחשיב "כאילו ילדו" 76 ,
ויש לומר,
שצירוף שניהם
(מלך ורב,
מקיף ופנימי)
יחדיו מורה שגם האורות עליונים שלמעלה מהתלבשות בכלים
(כ״א באופן מקיף בלבד)
נמשכים ומתגלים בכלים
(באופן פנימי/ בכח התורה
("תפארת")
.
י.
ויש לקשר זה גם עם תוכנו של הזמן -חודש אייר:
חודש אייר הוא החודש השני,
שבו נעשית העבודה מלמטה למעלה - לאחרי הקדמת הגילוי מלמעלה למטה בחודש ניסן,
ש״בו נעשו נסים לישראל" 77 ,
עד
ל״נסי נסים"" 7 ,
ש״נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה וגאלם" 77 ,
"חודש של גאולה""",
עד לגאולה מכל עניני מיצר וגבול.
ויש לומר,
שבהמשך החדשים
(ניסן ואייר)
מודגש הקשר והשייכות והחיבור שביניהם - שהגילויים הנעלים
(אורות עליונים)
דחודש ניסן נמשכים ומתגלים בפנימיות
(בכלים)
ע״י עבודת האדם מלמטה למעלה.
והכח לחברם יחד הוא מצד דרגא הכי נעלית שלמעלה משניהם - כמודגש בה־ ספירה דב׳ אייר
(היום הראשון מהימים הפרטיים דחודש אייר,
לאחרי ראש חודש שכולל כל ימי החודש)
- "תפארת שבת פאר ת״י",
שעל ידה נעשה חיבור ב׳ התנועות דרצוא
(אורות עליונים)
ושוב
(בכלים)
.
וכיון שהגילויים הנעלים דחודש ניסן,
"חודש של גאולה",
נמשכים ומתגלים למטה ע״י עבודת האדם - מתבטלת האפשרות לענין של גלות,
כ״א באה גאולה נצחית שאין אחרי׳ גלות.
זאת ועוד:
"אייר" ר״ת אברהם יצחק יעקב רחל,
ד׳ רגלי המרכבה 7 ״.
והענין בזה - שג׳ האבות
(כנגד ג׳ רגלי המרכבה)
,
חסד
ש״פ תזריע־מצורע,
ו׳ אייר
גבורה ותפארת,
הם בחי׳ האורות,
ורחל
(רגל הרביעי שעל ידו נעשית שלימות המרכבה)
,
בחי׳ המלכות
(כנסת ישראל)
,
היא בחי׳ הכלים 40 .
וי״ל שחיבורם יחד
(בר״ת ד״אייר")
מורה על המשכת וגילוי האורות
(גם האורות עליונים)
בכלים.
ויש להוסיף,
ש״רחל" מורה על העילוי ד״מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות" להביא את הגאולה - כמ״ש*" "רחל מבכה על בני׳ גו׳ כי איננו",
"איננו" דייקא
(ולא "אינם")
,
כיון ש" קו ב" ה בגלותא סליק
("איננו")
לעילא ולעילא" 5 ",
וע״י פעולתה של רחל
(מעשינו ועבודתיגו דכנסת ישראל)
בזמן הגלות
("מבכה גו׳ כי איננו")
באה הגאולה
(כהמשך הכתוב*" "יש שכר לפעולתך גו' ושבו בנים לגבולם")
,
והאורות העליונים שהיו בבחי׳ הסתלקות לעילא ולעילא
(ענינו האמיתי של הגלות)
נמשכים ומתגלים למטה,
ועי״ז מתבטלת האפשרות ליניקת החיצונים
("כרחל לפני גוזזי׳ נאלמה" 42 ")
ועד להיפך הטהרה דזמן הגלות
(ענין הנגעים״״)
- כ״א אדרבא,
שבאה גאולה שאין אחרי׳ גלות.
יא.
ויש להוסיף ולקשר זה גם עם היום המיוחד בספירת העומר - מלכות שבתפארת:
ובהקדים - שבספירת העומר
(מחסד שבחסד עד מלבות שבמלכות)
נכללים כל
עניני העבודה
("מעשינו ועבודתינו")
,
הן בנוגע לנפש האדם - "לתקן את נפשותינו ורוחותינו ונשמותינו כו׳ ולטהרנו ולקד־ שנו״,
והן בנוגע לכללות העולם - "יושפע שפע רב בכל העולמות",
שעי״ז באה הגאולה האמיתית והשלימה שאין אחרי׳ גלות - "הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו אמן סלה״י".
ומעלה יתירה בקביעות שנה זו -שראש הפסח חל בשבת,
והתחלת הספירה היא "ממחרת השבת""" גם כפשוטו
(נוסף על דרשת חז״ליי שפירושו "ממחרת היו״ט")
,
שאז השבתות הן תמימות כימי בראשית,
שמתחילות באחד בשבת ומסיימות בשבת 2 ״ - שכיון שהסיום דכל שבוע ב״מלכוח"
(מלכות שבחסד,
מלכות שבגבורה,
מלכות שבתפארת כו׳)
הוא ביום השבח שקשור עם הגאולה,
"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" 44 ,
מודגש ביותר עניו הגאולה ב״מלכוח" - מלכות בית דוד בתקפה ובשלימותה ע״י מלך המשיח,
שעל ידו תתגלה מלכותו של הקב״ה בכל העולם,
כמ״ש "והיתה לה׳ המלוכה" 45 ,
"והי׳ ה׳ למלך על כל הארץ" 46 .
והעניןבזה:
מלנוח
(בשייכות לגאולה)
- מלך המשיח - מורה על החוזק והתוקף דענין הגאולה ללא התחשבות במניעות ועיכו־
ספר השיתות - ה׳תנש״א
בים,
ובלשון חז״ל*י "אמר מלכא עקר טורא",
שאפילו "הר"
("מורא")
,
תוקף המנגד,
נעקר
(ממקומו למקום אחריי)
ע״י המלך.
ובעומק יותר: כיון שהחיות והמציאות של כל בני המדינה וכל עניני המדינה תלוי׳ בהמלך"",
מובן,
שלאמיתו של דבר לא שייך מציאות של מנגד להמלד,
שהרי כל מציאותו של ה״מנגד"
(כפי שנראה בחיצוניות)
תלוי' בהמלך.
ועד״ז בנוגע להגאולה - שעניו המלכות
(מלך המשיח)
מדגיש שלאמיתו של דבר אין העולם
(גלות)
יכול להיות מנגד להגאולה,
כיון שכל מציאות העולם תלוי׳ בענין הגאולה
(מלכות)
,
כדאיתא בגמרא 15 "לא איברי עלמא אלא.
.
למשיח״”,
ולכן,
ה״ניגוד" דהעולם
(גלות)
להגאולה אינו אלא ענין חיצוני בלבד,
וביטולו הוא ע״י התגלות ענינו האמיתי של העולם - מלבות"".
ובהתגלות המלכות
(מלכותו של הקב״ה ע״י מלך המשיח)
ישנם כמה אופנים ודרכים - מלכות כפי שהיא בשבעת המדות: מלכות שבחסד,
מלכות שבגבורה,
מלכות שבתפארת,
מלכות שבנצח,
מלכות שבהוד,
מלכות שביסוד,
ומלכות שבמלכות.
וע״פ מאמרו של רבי שה״ז־רך ישרה" להתגלות וביאת המשיח היא "תפארח"
(כנ״ל ס״ט/ מובן גודל העילוי ב״מלכות" דשבוע
(ושבת)
זה - מלכות שבתפארת.
ועוד ועיקר - שאין צורך להמתין להמשך השבתות דספה״ע,
כיון שע״י מלכות שבתפארת
("דרך ישרה",
בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה,
מרום המעלות ומדרגות עד סוף כל דרגין׳•׳/ נמשכים ומתגלים גם פרטי עניני המלכות שלאח״ף"׳: מלכות שבנצח - נצחון המלך
(על עניני העולם שמעלימים בחיצוניותם/ מלכות שבהוד - יופי המלך,
"מלך ביפיו תחזינה עיניך״'■״ 1 ,
מלכות שביסוד - חיזוק המלכות באופן יסודי ונצחי,
ומלכות שבמלכות - הגילוי ד״מלכותך 4 "׳ מלכות כל עולמים״ 5 ״׳
(״מלכותך״ דייקא - מלכות דא״ס שלפני הצמצום*"׳
(הקשורה עם כתר ופנימיות הכתר,
"כתר עליון איהו כתר מלכות" 7 •׳/ שנמשכת ומתגלה ונע־
ש״פ תזריע־מצורע,
ו׳ אייר
ו50
שית "מלכות כל עולמים",
"מלכות" דייקא,
שאין עורך ב״ממשלה" בעל כרחם,
כיון ש״מלכותו ברצון"" 52 קיבלו עליהם" 53 " 54 )
.
יב.
וביאור ה״דרך ישרה" להתגלות וביאת המשיח ע״י ״מלכות שבתפארת״ -בנוגע למעשה בפועל:
ובהקדמה - שכיון שמשיח צדקנו עומד לבוא תיכף ומיד,
אבל עדיין לא בא בפועל,
שלכן דרושה ההשתדלות האחרונה
("סוף לבושיו")
של כאו״א מישראל להביא את המשיח,
צריכה להיות הפעולה
(לא ע״י מלכות בטהרתה,
ענינו של מלך המשיח עצמו,
אלא)
ע״י "מלכות שבתפארת",
כלומר,
ענינו של המשיח
(מלכות)
כפי שהוא בחורה
(תפארת/ כאמור לעיל
(ס״ט)
שע״י התורה
(ענינו של משיח בתור "רב")
נמשכים ומתגלים האורות עליונים דהגאולה
(ענינו של משיח בתור "מלך")
באופו פנימי.
ובפשטות: ״תפארת״ - הו״ע לימוד התורה,
ו״מלכות שבתפארת״ - הוא לימוד התורה בעניני מלך המשיח ובעניני הגאולה שנתבארו בריבוי מקומות 55 ,
- בתורה שבכתב
(ובפרט "בדברי הנביאים.
.
שכל הספרים מלאים בדבר זה" 56 )
ובתורה שבעל פה,
בגמרא
(ובפרט במסכת סנהדרין ובסוף מסכת סוטה 57 ")
ובמדרשים,
וגם - ובמיוחד - בפנימיות התורה,
החל מספר הזהר
(ש״בהאי חיבו־ רא דילך דאיהו ספר הזהר כו׳ יפקון בי׳ מן גלותא ברחמים" 58 )
,
ובפרט בתורת החסידות
(שע״י הפצת המעיינות חוצה אתי מר דא מלכא משיחא*■"/ בתורת רבותינו נשיאינו,
ובפרט בתורתו
(מאמרים ולקוטי שיחות)
של נשיא דורנו - מעין ודוגמא והכנה ללימוד תורתו של משיח,
"תורה חדשה מאתי תצא" 5 ",
שילמד לכל העם פנימיות התורה
(טעמי תורה)
,
ידיעת אלקות
("דע את אלקי אביך""")
,
כפס״ד הרמב״ם 60 ״ ש״באותו הזמן.
.
יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כו׳״ -
וההוספה בלימוד התורה בעניני משיח והגאולה
("מלכות שבתפארת")
היא ה־ "דרך ישרה" לפעול התגלות וביאת המשיח והגאולה בפועל ממש.
יג.
ועל של פועל באתי - ובודאי יעוררו ויפרסמו בכל מקום ומקום:
כדי לפעול התגלות וביאת המשיח תיכף ומיד - על כאו״א מישראל
(האנשים - הן יושבי אוהל
(ישכר)
והן בעלי עסק
(זבולון/ וכן הנשים והטף,
כל חד וחד לפום שיעורא דילי׳)
להוסיף בלימוד התורה
(במיוחד)
בעניני משיח וגאולה.
ומה טוב - שהלימוד יהי׳
(ברבים)
בעשרה,
כי,
נוסף על המעלה ד״עשרה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה שרוי׳
שסימני הגאולה הם בסוף
(סיום וגמר)
מסכת טוטה הקשורה עם הגלות.
ספר השיחות - ה׳תנש״א
ביניהם"•",
יש מעלה מיוחדת כשלומדים עניני משיח והגאולה ברבים בנוגע להתפעלות והשמחה ברגש הלב,
שעי״ז הולכת וגדלה ההשתוקקות והצפי׳ לביאת המשיחי".
ועוד ועיקר כפשוט - להוסיף בקיום המצוות בהידור,
ובמיוחד בההידור במצות הצדקה
(כללות כל המצוות״י)
ש־ "מקרבת את הגאולה"■".
וכדאי ונכון לקשר ההוספה בצדקה עם ההוספה בתורה בעניני מקרח והגאולה - עי״ז שההוספה לצדקה היא מתוך בועה לקרב ולזרז את הגאולה,
כיון שכוונה זו כשלעצמה היא חלק מלימוד התורה בעניני הגאולה - הלימוד
(במחשבה -מזמן לזמן)
דמאמר חז״ל "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה׳"".
יד.
ויה״ר שההחלטה בכהנ״ל תמהר ותזרז ותביא תיכף ומיד את התכלית והמכוון - התגלות וביאת המשיח בפועל ממש,
תיכף ומיד ממש.
ובפשטות - שביום הש״ק פרשת "אשה כי תזריע וילדה זכר",
"זאת תהי׳ תורת
המצורע ביום טהרתו"
(לפני הקריאה בתורה ועאכו״ב לפני לימוד פרקי אבות במנחה/ תהי׳ לידת והתגלות משיח צדקנו
("חיוורא דבי רבי" כפי שהוא "ביום טהרתו״)
- שזוכים לשמוע ההכרזה
(בכל העולם ובכל סדר ההשתלשלות)
ש״הנה זה
(מראה באצבעו ואומר זה)
מלך המשיח בא",
והנה זה כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו בא
(כיון ש״הקיצו ורננו שוכני עפר""׳,
וצדיקים קמים לתחי׳ מיד•"/ וכל רבותינו נשיאינו,
וכל צדיקי ונשיאי ישראל,
ומשה ואהרן עמהם.
וביחד עם כל בנ״י,
"בנערינו ובזקנינו גו׳ בבנינו ובבנותינו" 5 ",
"עוד אקבץ עליו לנקבציו"•",
"מאשור וממצרים מ׳ ומאיי הים״ 62 ״ - באים "עם ענני שמיא"•",
לארצנו הקדושה,
לירושלים עיר הקודש,
לבית המקדש
(ש״בית תפלה יקרא לכל העמים״ 5 ״/ ולקדש הקדשים - כמ״ש בהפרשה שקורץ תיכף במנחה: "בזאת יבוא אהרן אל הקודש"•",
כניסת כהן גדול ביוהכ״פ לקדש הקדשים 1 ",
ולעתיד לבוא - לא רק אהרן,
אלא גם כאו״א מישראל שיהי׳ בדרגת כה״ג
("ממלכת כהגים",
כהנים גדולים 1 "/ ולא רק ביוהכ״פ,
אלא גם "בכל שעה שהוא רוצה ליכנם׳"".
ש״פ תזריע־מצורע,
ו׳ אייר 503
ועוד והוא העיקר - שכל זה נעשה בפועל ממש,
למטה מעשרה טפחים,
כך שיכולים להודות ולברך על לידת והתגלות המשיח: "שהחיינו•■'■! וקיימנו
והגיענו 66 ־'■׳ לזמן הזה".
שמחה הנרגשת בלב - דוקא על דבר שישנו בפועל עתה.
ספר השיחות - ה׳תגש״א