- לאחרי תפלת ערבית -
א.
בעמדנו ב״יום זכאי"׳
(בכלל,
ובפרט)
בנוגע להענין הכי עיקרי דגאולה האמיתית והשלימה,
- מצד כו״כ ענינים: כללות השנה,
כללות החודש ובללות השבוע,
וגם היום הפרטי בחודש והיום הפרטי בשבוע,
כולל ובמיוחד מצד ענינו של היום והשבוע בספירת העומר,
"מצרה 2 למימני יומיומצוה למימני שבועי"'■-
יש לעורר ולהזכיר ולהדגיש עוד הפעם ע״ד גמר ושלימות מעשינו ועבודתינו להבאת הגאולה האמיתית והשלימה,
כדלקמן.
ב.
ובהקדם הזכרת מעלת הזמן
("יום זכאי״)
בשייכות להגאולה,
ולכל לראש -מצד כללות השנה:
דובר כמ״פ במשר השנה ע״ד הר״ת דהשנה בפי שנקבע ונקרא בפי בנ״י: "הי׳ תהא שנת נפלאות אראנו"
[נו״ן
(ר״ת ״נפלאות״)
לפני האל״ף
(ר״ת ״אראנו״)
-כבכתיבת זמני שטרות שצריכים לכתוב העשיריות
(נו״ן)
לפני היחידות 4
(אל״ף)
]
,
או "הי׳ תהא שגת אראנו נפלאות"
[אל״ף
(ר״ת "אראנו")
לפני הנו״ן
(ר״ת "נפלאות")
- כלשון הכתוב 5 "כימי צאתר מארץ מצרים אראנו נפלאות"]
,
ושניהם גם יחד.
וההסברה בזה:
״נפלאות״
(כשלעצמם)
- יכולים להיות גם באופן שאינם נראים בגלוי,
כמארז״ל•׳ שישנם נסים ש״אפילו בעל הנס
(ועאכו״ב אחרים)
אינו מכיר בניסו",
ועד״ז בנוגע ל״נפלאות" שלמעלה מ״גסים".
ואדרבה: יתכן שלא יראו ה״נפלאות" מצד גודל מעלתם
(למעלה מנסים)
- כמ״שי "לעושה נפלאות גדולות לבדו",
שלהיותם "נפלאות גדולות",
לכן,
"הוא לבדו יודע שהוא נם,
אבל בעל הנם אינו מכיר בניסו"".
וההוספה ד״אראנו״ - שה״נפלאות" נראים בגלוי בראי׳ מוחשית לעיני בשר
("אראנו" כפשוטוי)
,
כיון שהקב״ה מראה ה״נפלאות״
(״אראנו״x כלומר,
ראיית הנפלאות היא
(לא בגלל שאינם "נפלאות גדולות" ח״ו,
אלא)
בגלל ההשתדלות וההתעסקות דהקב״ה בכבודו ובעצמו שב־ כחו וביכלתו להראות גם "נפלאות גדולות" ש״הוא לבדו יודע שהוא נס".
ויש להוסיף ע״פ הדיוק בלשון הכתוב "אראנו
(נפלאות)
",
בלשון נסתר,
ולא בלשון נוכח
(״אראך״)
׳״ - שמורה על דרגא
אור ליום ועש״ק פ׳ שמיני,
ב״ח גיסן
ו 47
נעלית יותר באלקות שהיא באופן נסתר.
וכיון שראיית הנפלאות היא מצד דרגא נעלית יותר באלקות,
"אראנו" דייקא,
באים גם ה״נפלאות גדולות" ש״הוא לבדו יודע שהוא נם" בראי׳ מוחשית לעיני בשר".
ובזה גופא - ב׳ סדרים: הסדר מצד מציאות העולם
(כתיבת שטרות)
- "נפלאות אראנו״ - כי,
מצד מציאות העולם
(מלמטה למעלה)
ה״ז "נפלאות" שלמעלה מגילוי,
והתגלותם היא ע״י פעולה מיוחדת ד״אראנו".
והסדר מצד התורה
(לשון הכתוב)
- ״אראנו נפלאות״ - שמלכתחילה ישנו הגילוי
("אראנו")
ד״נפלאות" שלמעלה מגדרי העולם
(מלמעלה למטה)
.
ויש בזה מה שאין בזה: ב״אראנו נפלאות"
(מלמעלה למטה)
- מתגלית דרגא נעלית יותר באלקות,
אבל הגילוי הוא
(בעיקר)
מלמעלה,
ולא מצד גדרי התחתון
(עולם)
; וב״נפלאות אראנו״ - ה״ז מצד גדרי התחתון,
אבל לא מתגלית דרגת האלקות שלמעלה לגמרי מהעולם.
והשלימות האמיתית היא בצירוף שניהם גם יחד
("נפלאות אראנו" ו״אראנו נפלאות")
- שמתגלית דרגת האלקות שלמעלה לגמרי מהעולם,
וביחד עם זה,
נמשכת וחודרת ונעשית מצד גדרי העולם.
ולבל לראש ובעיקר - התגלות הנפלאות שאודותם מדובר בכתוב - "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות",
התגלות הנפלאות־׳ דגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.
ג.
ובשנה זו עצמה - נוסף עוד יותר מצד כללות החודש והיום בחודש,
כללות השבוע והיום בשבוע:
חודש ניסן הוא "חודש של גאולה" 6 ׳,
שבו היתה היציאה
(גאולה)
ממצרים
("ימי צאתך מארץ מצרים"/ ובו תהי׳ הגאולה העתידה
("אראנו נפלאות"/ כמארז״ל■-׳ "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל".
ובחודש ניסן עצמו - הלילה ש
(באמצע ו)
מחבר יום כ״ז ניסן ויום כ״ח ניסן:
כ״ז
(ניסן)
- אותיות "זן"
(ע״ד "שמן זית זך״ 15 )
,
מלשון בהירות - מורה ומדגיש הגילוי
("אראנו")
ד״ניסף׳
(גאולה)
.
ויש להוסיף בנוגע למעלת מספר כ״ז - ט׳ פעמים ג׳,
היינו,
שענינו של ניסן
(גאולה)
הוא באופן של שילוש משולש ד״חזלוה"
("בתלת זימני הוי חזקה"")
,
ג׳ פעמים ג׳ - ג׳ פעמים,
ע״ד המדובר כמ״פ בנוגע לכללות השנה
(שמודגש בה ענין הגאולה)
,
שהתחלתה וראשיתה בג׳ ימים רצופים של קדושה,
שחוזרים ונשנים
(ב־ חו״ל)
ג׳ פעמים
(כר״ה,
כסוכות,
ובשמע״צ ושמח״ת)
.
וכ״ח
(ניסן)
- אותיות ״כח״ - מורה ומדגיש החוזק והתוקף דניסן
(גאולה)
,
כולל ובמיוחד - בפשטות -
(נתינת)
ה־ "כח" להבאת הגאולה בפועל ממש.
והוספה יתירה - מצד ענינו של כללות השבוע והיום בשבוע:
כללות השבוע - פרשת שמיני 7 ׳,
ש־
ספר השיחות - ה׳תנש״א
"שמיני" קשור עם ענין הגאולה"׳.
ובשבוע דפרשת שמיני עצמו - השבוע השלישי דפרשת שמיני,
"חזקה" בהענין ד״שמיני".
והיום בשבוע - ערב שבתי׳ שבו 20 קורין פרשת שמיני כולה,
ובקביעות שנה זו קוריו "ויהי ביום השמיני" בפעם השמינית - שמיני שבשמיני
(גאולה שבגאולה - תכלית השלימות בגאולה)
.
ד.
ויש להוסיף במעלת היום - מצד הקשר והשייכות להימים הבאים׳־:
מב״ח ניסן באים לכ״ט ניסן - ערב ראש חודש
(אייר־־)
,
שנקרא "יום כיפור קטן״׳ ־ - מעיז ודוגמת ענינו של יוהכ״ם,
"יום חתונתו"
(יום הכיפורים שניתנו בו לוחות אחרונות)
4 ־,
ששלימותו בהגאולה
העתידה שאז יהיו הנישואין דכנס״י והקב״הי■־.
וממנו באים לראש חודש,
מולד הלבנה,
ודוגמתו בישראל
(שדומין ללבנה ומונין ללבנה״־)
- "שהם עתידים להתחדש כמותה" 7 ־,
בהגאולה העתידה.
וב־ נדו״ד שר״ח הוא ב׳ ימים - באים מיום ראשון דר״ח ליום שני דר״ח
(שבו מתחיל מנין ימי החודש"־)
,
שבזה מודגש ענין הגאולה שבר״ח באופן כפולי־.
ומעלה יתירה בקביעות שנה זו שערב ראש חודש חל ביום השבת 10 "•:
כשערב ר״ח חל בשבת - מקדימים ה־ ענינים ד״יום כיפור קטן"
(ששייכים לערב ר״ח)
להימים שלפני השבת"
(כיון שביום השבת אין אומרים תחנון)
,
וביום השבת,
ערב ר״ח ממש,
ישגה רק עבודה של שמחה - "וביום שמחתכם אלו השבתות"־׳.
ועוד ועיקר: כשערב ר״ח חל בשבת מודגש בו ענין הגאולה גם מצד ענינו של יום השבת - מעין ודוגמת "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" 11 .
ומ
(יום ב׳ ד)
ראש חודש,
א׳ אייר,
באים לב׳ אייר - יום הולדתו של אדמו״ר מהר״ש:
אור ליום ועש״ק פ׳ שמיני,
כ״ח ניסן
מקובל אצל חסידים הפתגם ע״ד מעלת יום הולדתו בספירת "תפארת שבתפארת" 4 '•.
וענין זה קשור גם עם הנהגתו המיוחדת באופן ד״לכתחילה אריבער",
בפתגמו המפורסם 5 '■: "די וועלט זאגט אז ווען מען קען ניט ארונטער גייט מען אריבער,
און איך זאג אז מ׳דארף לכתחילה אריבער"
(העולם סבור שכשאי-אפשר ללכת מלמטה הולכים מלמעלה,
ואני סבור - אומר ומורה אדמו״ר מהר״ש - שמלכתחילה צריך ללכת מלמעלה)
.
וע״פ הסדר ד״לכתחילה אריבער" -ה״ז פועל גם מלמפרע,
היינו,
שכל ה־ ענינים דהימים שלפנ״ז
(החל מיום כ״ז ניסן)
נעשים "מלכתחילה אריבער" ובאופן ד״תפארת שבתפארת".
ה.
ומעלה נוספת-מצד ימי הספירה:
התוכן דימי הספירה,
הימים שבין חג הפסח
("זמן חירותינו")
לחג השבועות
("זמן מתן תורתנו"/ יציאת מצרים בשביל קבלת התורה,
הוא - היציאה מהגלות 14 אל
(הגאולה,
שאז תהי׳)
השלימות דמתן־ תורה 57 ,
"תורה חדשה"■ מאתי תצא"׳"-.
ובהדגשה יתירה בקביעות שנה זו
שפסח חל בשבת - כדאיתא במדרש" 4 "שבע שבתות תמימות תהיינה,
אימתי הן תמימות.
.
כשיבוא פסח בשבת ויתחילו לספור במוצאי שבת,
שאז השבתות הן תמימות",
"שמתחילות באחד כשבת ומסיימות בשבת"׳ 4 ,
היינו,
שהענין ד״תמימות" הוא בשלימות נעלית יותר׳ 4 ,
חמימוח שבתמימוח - גם ענין הגאולה שבימי הספירה הוא בשלימות נעלית יותר.
ומעלה מיוחדת בהספירה הפרטית דימים אלה 19 :
בנוגע לספירת הימים - באים מהספירה דיום י״ב לעומר
(כ״ז ניסן)
,
כנגד י״ב שבטים
(השלימות דכלל ישראל שתהי׳ בהגאולה העתידה/ להספידה דיום י״ג לעומר
(כ״ח גיסן/ הגימטריא ד־ "אחד" 44
("ביום ההוא יהי׳ ה׳ אחד ושמו אחד" 45 / וממנו באים להספירה דיום י״ד לעומר
(ערב ר״ח/ שרומז לג׳ הידות■׳ 4
(״חזקה״ בענין ה״יד״,
״בחוזק יד״ 47 )
- "יד חזקה"" 4 ,
"יד רמה" 25 ,
"יד הגדולה"" 5
(שנאמרו בנוגע להגאולה ממצרים/ וממנו באים להספירה דיום ט״ו לעומר,
שרומז
ספר השיחות - ה׳תנש״א
ושייך לשלימות הלבנה
("קיימא סיהרא באשלמותא" 51 )
,
ודוגמתו בישראל שעתידים להתחדש כמותה
(כנ״ל ם״ד)
.
ו.
ע״פ האמור לעיל ע״ד הדגשת ענין הגאולה
(במיוחד)
בזמן זה - מתעוררת תמיהה הכי גדולה: היתכן שמבלי הבט על כל העניניס — עדיין לא פעלו ביאת משיח צדקנו בפועל ממש?!.
.
.
דבר שאינו מובן כלל וכלל!
ותמיהה נוספת - שמתאספים עשרה
(וכו״כ עשיריות)
מישראל ביחד,
ובזמן זכאי בנוגע להגאולה,
ואעפ״כ,
אינם מרעישים לפעול ביאת המשיח תיכף ומיד,
ולא מופרך אצלם,
רחמנא ליצלן,
שמשיח לא יבוא בלילה זה,
וגם מחר לא יבוא משיח צדקנו,
וגם מחרתיים לא יבוא משיח צדקנו,
רחמנא ליצלן!!
גם כשצועקים ״עד מתי״ - ה״ז מפני הציווי כר,
ואילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת,
בודאי ובודאי שמשיח כבר הי׳ בא!!
מה עוד יכולני לעשות כדי שכל בנ״י ירעישו ויצעקו באמת ויפעלו להביא את המשיח בפועל,
לאחרי שכל מה שנעשה עד עתה,
לא הועיל,
והראי׳,
שנמצאים עדיין בגלות,
ועוד ועיקר - בגלות פנימי בעניני עבודת השם.
הדבר היחידי שיכולני לעשות -למסור הענין אליכם: עשו כל אשר ביכלתכם - ענינים שהם באופן דאורות דתוהו,
אבל,
בכלים דתיקון - להביא בפועל את משיח צדקנו חיכף ומיד ממש!
ויה״ר שסוכ״ס ימצאו עשרה מישראל ש״יתעקשו" שהם מוכרחים לפעול אצל הקב״ה,
ובודאי יפעלו אצל הקב״ה -כמ״ש" "כי עם קשה עורף הוא
(למעליו־ תא 55 ,
ולכן)
וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו״ - להביא בפועל את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש 54 .
ז.
וכדי למהר ולזרז עוד יותר ע״י הפעולה שלי - אוסיף ואתן לכאו״א מכם שליחות־מצוה ליתן לצדקה,
ו״גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה" 55 .
ואני את שלי עשיתי,
ומכאן ולהבא תעשו אתם כל אשר ביכלתכם.
ויה״ר שימצא מכם אחד,
שנים,
שלשה,
שיטכסו עצה מה לעשות וכיצד לעשות,
ועוד והוא העיקר - שיפעלו שתהי׳ הגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש,
תיכף ומיד ממש,
ומתוך שמחה וטוב לבב.
ספר השיחות - ה׳תגש״א