- לכינוס השלוחות העולמי הראשון• -
א.
כאשר כמה מישראל
(אנשים או נשים)
נפגשים יחדיו,
וכפרט כשנפגשים יחדיו במקום קדוש,
בית־הכנסת ובית־ המדרש ובית של צדקה וגמ״ח - מודגש לכל לראש הענין ד,
ברוב עם הדרת מלך" 1 .
ועוד ועיקר - שנעשית שמחתו של הקב״ה בראותו הקירוב והאחדות של בנ״י,
כביכול כשמחת האב מהקירוב והאחדות של בנית - כל אחד ואחת מישראל,
האנשים והנשים והטף,
שכל אחד ואחת מהם חשוב כביכול אגל הקב״ה
(אבינו שבשמים)
כמו בן יחיד ובת יחידה?
ועי״ז נוסף גם בברכתו של הקב״ה לכאו״א מהם בכל המאטרר להם,
הן בגשמיות והן ברוחניות,
כולל כדי שיוכלו להיות ויהיו בפועל במעמד ומעב של שמחה -,
ישמח ישראל בעושיו",
אשר,
עי״ז יתוסף עוד יותר בשמחתו של הקב״ה -,
ישמח ה׳ במעשיו׳".
וכל זה הוא בהדגשה יתירה בכינוס זה - הן מעד תוכן הזמן שבו מתקיים הכינוס,
והן
(ועאכו״ב)
מעד תוכנו של הכינוס עעמו,
כדלקמן.
ב.
כינוס זה מתקיים בסמיכות ליום ה
שבת שבו מברכים חודש אדר,
דמיני׳ אזלינן:
אודות ענינו של חודש אדר איתא בגמרא*,
משנכנס אדר מרביו בשמחה״י,
,
בריא
(תקיף•)
מזלי".
ובביאור השייכות דב׳ העניבים* יש לומר
(בפשטות)
* 2 —שבשביל קיום העיווי,
מרבין בשמחה",
עריך הקב״ה ליתן ובודאי נותן לכאו״א מישראל ולכל בני ישראל כל הענינים והטעמים שיוכלו להיות בשמחה אמיתית,
עי״ז שנותן להם כל המעטרך בגשמיות וברוחניות - שזהו תוכן הענין ד,
בריא מזלי׳",
שד״מזל"" ד
פ)
תענית כס,
סע*א ואילך.
ספר השיחות - ה׳תנש״א
בנ״י
(שממנו נמשך בכל עניניהם)
הוא באופן של בריאות ותוקף 2 ׳ לאמיתתו וב־ שלימותו.
זאת ועוד:
שמחה זו
(בגלל ש״בריא מזלי׳")
היא מצד טבע האדם
(גם לולי ציווי מיוחד על השמחה)
,
וכיון שישנו ציווי,
מרבין בשמחה",
מובן,
שנוסף על רגש השמחה כתוצאה מזה שהקב״ה נותן לו כל טוב גשמי ורוחני,
ה״ה מוסיף בהשמחה גם ובעיקר בגלל ציווי הקב״ה,
מרבין בשמחה",
ובפרט בידעו שע״י השמחה שלו
(,
ישמח ישראל בעושיו")
נוסף עוד יותר בשמחתו של הקב״ה
(,
ישמח ה׳ במעשיו")
.
ועי״ז שמקיים הציווי,
מרבין בשמחה" מוסיף הקב״ה עוד יותר בהמשכת הברכות בכל המצטרך לו -,
בריא מזלי׳" 3 ׳ בתכלית השלימות 4 .
ג.
ומחודש אדר
(חודש אחד בשנה")
מזלי" נאמר בנוגע ל,
בר ישראל דאית לי׳ דינא בהדי נכרי בו".
נמשך המעמד ומצב ד״מרבין בשמחה" ו־,
בריא מזלי׳" בכל השנה בולה:
נוסף לכך שבלאה״ב ולפנ״ז,
בראש השנה,
בירך הקב״ה את כאו״א מישראל בכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה,
שבזה נכלל בפשוט גם שנת שמחה - ה״ז מתחדש ומתחזק ובאפן של הוספה וריבוי
(,
מרבין בשמחה״/ ובמדתו של הקב״ה -שתוספתו מרובה על העיקר* 6 ,
ולפי הישג ידו של הקב״ה -,
מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"".
וענין זה מודגש בהיו״ט דחודש אדר -פורים":
בימי הפורים מודגשת ביותר ההוספה בשמחה
(,
מרבין בשמחה"/ עד כדי כך ששמחת פורים היא למעלה מהשמחה דכל המועדים - ששמחת המועדים היא במדידה והגבלה",
משא״ב שמחת פורים היא למעלה ממדידה והגבלה,
,
עד דלא ידע"• 2
(למעלה מהבנה והשגה דשכל,
שכל האדם ושכל בכלל)
.
ושמחה זו נמשכת וחודרת ופועלת שלימות בכל ענעי בנ״י
(,
בריא מזלי׳")
: בענינים הרוחניים -,
קיימו וקבלו היהודים" 2 ,
,
קיימו מה שקיבלו כבר" 22 ,
שנעשה הקיום על קבלת התורה ב,
זמן מתן
(מגילה ו,
ב)
,
אין כיו אדר הראשון לאדר תשני אלא כוי■.
יום א' פ׳ תמסה,
כ״ז שבט
תורתנו" מתוך רצון ושמחה"; ובענינים הגשמיים - "לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים"*,
שהשמחה נמשכת ומתגלה
(גם ובעיקר)
בענינים גשמיים,
"משתה"
(שתיית יין,
כולל גם החיוב וסעודה 5 ^ "משלוח מנות"
("שתי מנות בשר" או
(שני מיני תבשיל או שני)
מיני אוכלין״”)
ו־ "מתנות"
("מעות" או מיני תבשיל או מיני אוכליז״”)
.
ומזה נמשך גם בכל השנה כולה - שהרי הענין ד״קיימו מה שקבלו כבר" שייר ונקבע ופועל בקיום התומ״צ בכל השנה
כולה,
ומזה מובן שגם ההוספה בשמחה כפי שנמשכת וחודרת עד לענינים גשמיים כפשוטם נמשכת בכל השנה כולה.
ד.
ויש להוסיף,
שתוכנו של חודש אדר
("מרבין בשמחה" ו״בריא מזלי 11 ")
קשור גם עם האחדות של ישראל:
מהענינים המיוחדים דפורים
(היו״ט ד־ חודש אדח הוא אחדות ישראל - כמודגש במצוות היום: "משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים",
שתוכנם וענינם להדגיש בפועל ובגלוי אחדות ישראל".
ובפרטיות יותר - שגם האחדות שב־ "מתנות לאביונים" היא כמו האחדות ד־ "משלוח מנות איש לרעהו":
ב״מתגות לאביונים״ - אף שנעשית אחדות בין הנותן והמקבל,
ניכר גם החילוק שבין הנותן להמקבל
("אביון"/ משא״ב ב״משלוח מנות איש לרעהו״ -שניהם שנים".
ויש לומר שבהצירוף דשני הענינים
("משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים")
מרומז שגם ה״מתנות לאביונים" הם כמר ״משלוח מנות איש לרעהו״ - שנרגש אצלו
(לא כ״כ הנתינה לאביון,
אלא)
גם
(ובעיקר)
התועלת שהוא מקבל ע״י ההתאחדות עם הזולת,
ועד כדוגמת העשיר שגם הוא זקוק לפעמים לקבל מהזולת -עצה טובה,
או אפילו ממון,
לא מבעי בשעת דחקו",
אלא אפילו במצב רגיל,
שבשחבירו עוזר לו ע״י הוספת ממון,
נוסף
ספר השיחות - ה׳תנש״א
עוד יותר בהצלחת המסחר
(גם בהממון שהי׳ לו לפנ״ז/ ודוגמתו בהנמשל - התועלת בפרנסה רוחנית וגשמית שנעשית אצלו ע״י ההתאחדות עם הזולת,
ועאכו״ב עם כמה מישראל".
ועפ״ז י״ל,
שהעניז ד״מרבין בשמחה" ו״בריא מזלי׳"
(בחודש אדר שעיקרו ימי הפורים)
קשור עם ונעשה ע״י אחדות ישראל
(המודגשת בימי הפורים)
- כיון שע״י אחדותם של ישראל שמתבטאת ב־ העזר והסיוע "איש לרעהו" נוסף בברכותיו של הקב״ה בכל המצטרך לכל בנ״י באופן ד״בריא מזלי׳",
ובמילא,
נוסף גם בענין השמחה,
"מרבין בשמחה",
הן השמחה דבנ״י על הטוב גשמי ורוחני,
והן
(השמחה דבנ״י הקשורה ובאה מצד)
שמחתו של הקב״ה מהקירוב והאחדות דבג״י
(כנ״לס״א)
.
ה.
ויש לקשר זה עם פרשת שקלים-שקורין ברוב השנים" בשבת הסמוכה ל־ ר״ח אדר
(שבת מברכים חודש אדר/ לפי ש״באחד באדר משמיעין על השקלים"" — שגם בה מודגשת אחדותם של ישראל.
12
נתינת מחצית השקל
("זה יתנו גו׳ מחצית השקל גו׳ העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל"* 5 )
היא עבור ענינים כלליים שבהם מתאחדים כל בנ״י בשוה - הן בנוגע לנתינת מחצית השקל בפעם הראשונה שמהם נעשו אדני המשכן,
והן בנוגע לנתינת מחצית השקל בכל שנה כדי "לקנות מהן קרבנות ציבור של כל שנהושנה״י 5 .
ועד״ז בזמן הזה,
ש״יש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר"• 5 ־- שבנתינת מחצית• 5 השקל לצדקה",
לעזור ולסייע ליהודי שזקוק לכך,
מודגשת אחדות ישראל.
וע״פ המבואר במדרשי חז״ל שהנם ד־ פורים
(ביטול גזירת המן באופן ד״ונהפוך הוא"")
נעשה עי״ז ש״הקדים שקליהם לשקליו,
והיינו דתגן באחד באדר משמי־ עין על השקלים״״ - מודגש יותר שעניני הפורים
(וכללות חודש אדר ש״מרבין בשמחה" ו״בריא מזלי׳")
נעשים ע״י אחדות ישראל
(התוכן דפרשת שקלים)
.
ו.
ומפרשת שקלים
(ביום השבת דמיני׳ אזלינן)
באים לפרשת תרומה -פרשת שבוע זה",
שבחלקה הראשון השייך ליום ראשון" מדובר אודות עשיית המשכן",
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתו־
שם א׳ 9׳ תתמה,
כ״ו שבט
כם"♦♦ - שבזה מודגש הקשר והשייכות לתוכנו של כינוס זה,
"כינוס השלוחות העולמי""■.
ובהקדמה - שבציווי "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" נכללת השליחות של כל אחד ואחת מישראל בעולם:
בבריאת העולם כתיב•♦ "אשר ברא אלקים לעשות",
שפירושו לתקן*♦,
היינו,
שהקב״ה ברא את העולם באופן שצריך תיקון ושלימות,
וזוהי שליחותו של כל אחד ואחת מישראל בעולם
(כמארז״ל• 5 "כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם״)
- לפעול בו תיקון ושלימות,
ועד שעי״ז "נעשה 51 שותף להקב״ה במעשה בראשית" 52 .
ותוכן השליחות נכלל בהציווי הכללי "ועשו לי מקדש"
(שנוסף על הציווי הפרטי דעשיית המשכן והמקדש,
ה״ה רומז וכולל גם כללות העבודה)
- החל מהמקדש שבלב כל אחד ואחת מישראל
[כמרומז בהמשך הכתוב "
(ועשו לי מקדש)
ושכנתי בתוכם",
"בתוכו לא נאמר אלא בתוכם,
בתוך כאו״א״י 5 ]
,
ומהמקדש שבלב נמשכת ומתפשטת הקדושה בכל הבית,
שהבית דכאו״א מישראל נעשה מקדש ל־ הקב״ה,
בית תורה ותפלה וגמ״ח,
ומהמקדש שבבית הפרטי נמשכת ומתפשטת הקדושה בכל העולם,
שהעולם כולו
נעשה מקדש להקב״ה - דירה לו ית׳ בתחתונים♦ 5 .
ושליחות זו היא בהדגשה יתירה אצל נשי ישראל 55 - שכיון שכל אחת מנשי ישראל♦ 5 היא "עקרת הבית"
(עיקרו של הבית/ שבה תלוי׳ הנהגת הבית,
בולל ובמיוחד הנהגת בני הבית
(הילדים והילדותי 5 ,
וגם דהבעל• 5 / הרי,
עיקר השליחות לעשות את הבית מקדש להקב״ה מוטלת על "עקרת הבית",
ובדרך ממילא יש לה חלק עיקרי גם בהשליחות לעשות העולם כולו מקדש להקב״ה,
ע״י המשכת והתפשטות הקדושה מהמקדש שבביתו של כאו״א מישראל.
ז.
ונוסף על השליחות הכללית ד־ "ועשו לי מקדש" שמוטלת ונעשית ע״י
(כל ישראל,
ובפרט)
כל נשי ישראל,
עקרת הבית - מודגשת עיקרה של שליחות זו אצל אלו שזכו ונבחרו להיות "שלוחות":
כיון שתכלית ומטרת השליחות ד״ועשו לי מקדש" היא
(לא רק בביתו הפרטי של
ספר השימות - ה׳תנש״א
כאו״א מישראל,
אלא גם)
שהעולם כולו יהי׳ מקדש להקב״ה
(דירה לו ית׳ בתח־ תרנים/ יש צורך שגם הפעולה ד״ועשו לי מקדש" בבית הפרטי ע״י עקרת הבית תה" ותפעל בעולם כולו - עי״ז שה״מקדש" שבבית הפרטי נמצא
(לא רק במקומות מטויימים שבהם ישנו ריכוז גדול של בנ״י,
אלא גם)
במשימות רבים ברחבי העולם כולו ועד לקצוי תבל.
ועניו זה נעשה ע״י פעולתן של ה־ "שלוחות" בקיום הציווי "ועשו לי מקדש" — לכל לראש — בבית הפרטי שלהן שנמצא
(גם)
בקצוי תבל,
ועוד וג״ז עיקר -שפעולתן היא גם בבתים הפרטיים דכל בנ״י שבסביבה שלהן שגם הם יהיו מקדש להקב״ה”,
אשר,
עי״ז נשלמת כללות השליחות דבג״י בקיום הציווי "ועשו לי מקדש" שהעולם כולו יהי׳ משכן ומקדש
(דירה)
להקב״ה.
ועפ״ז י״ל בפירוש השם והתואר "שלוחות"
[נוטף על הפירוש הפשוט ע״ש פעולתן במילוי השליחות של נשיא דורנו,
כ״ק מו״ח אדמו״ר - שהולכת ונמשכת וביתר שאת וביתר עוז עד לימינו אלה - בהפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה,
בכל קצוי תבל]
- שהן גם ה״שלוחות" של כל נשי'ישראל" לפעול באותם המקומות שאליהם לא מגיעות כל נשי ישראל
(ברחבי העולם כולו עד לקצוי תבל/ ועד שזכות פעולתן של ה״שלוחות" בכל העולם כולו
עולה בחשבון ונחשבת גם לפעולות לכל נשי ישראל",
ולכן נוטלות חלק גם בשכר פעולתן של ה״שלוחות".
ח.
עפ״ז יש לבאר גם הקשר והשייכות ד״כינוס השלוחות העולמי" לתוכנו של הזמן שבו מתקיים הכינוס - בסמיכות לשבת מברכים חודש אדר,
ש״מרבין בשמחה" ו״בריא מזל"" 2 *:
נוסף על הדגשת ענין האחדות בכל כינוס של כו״כ מישראלי*,
אגשים או נשים,
ה״ז בהדגשה גדולה ביותר ב״כינוס השלוחות העולמי",
שכיון שהמשתתפות בהכינוס באות
(ומייצגות כו״כ מנשי ישראל)
מכל קצוי תבל,
ולא עוד אלא שהן ה״שלוחות" של כל נשי ישראל
(כנ״ל ס״ז)
- הרי בכינוס שלהן מודגשת ביותר אחדותן של כל נשי ישראל
(ועל ידן -אחדותם של כל בנ״י,
כיון שכל אשה היא עקרת הבית בביתה הפרטי)
.
יום א׳ פ׳ תמסח,
כ״ז שבט
וכיון שע״י אחדות ישראל
(ב״כינוס השלוחות העולמי")
נוסף בשמחתו של הקב״ה,
בהמשכת ברכותיו של הקב״ה,
ובשמחתם של ישראל
(מ״ל ס״א)
- ה״ז שייך במיוחד לתוכנו של חודש אדר ש״מרבין בשמחה" ו״בריא מזלי׳״
(כנ״ל ם״ד)
.
ט.
ויה״ר ש״כינום השלוחות העולמי" יוסיף בשמחתם של כל בנ״י ובהמשכת ברכותיו של הקב״ה בכל המצטרך לכל בנ״י בכל מקום שהם",
שגם כשנמצאים עדיין ברגעי הגלות האחרונים,
במעמד ומצב ש״אכתי עבדי אחשורוש אנך"*,
יהי׳ לכל בנ״י כל טוב רוחני וגשמי ושמחה אמיתית
(כפי וככל ששייך בזמן הגלות/ ותיכף ומיד ממש — כל טוב רוחני וגשמי ושמחה אמיתית בתכלית השלימות,
בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.
ובודאי יקויימו כל הבקשות שבה־ ״פדיונות״ שנתתן - שיובאו על הציון של כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו - שימלא הקב״ה משאלות לבב כל אחת ואחת מכן "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה",
החל מהצלחה רבה ויתירה בקיום השליחות,
שנוסף על קיום השליחות עד עתה,
יתוסף בזה עוד יותר,
ביתר שאת וביתר עוז,
"ילבו מחיל אל חיל"**,
ומתוך שמחה וטוב לבב,
ו״מרבין בשמחה",
וכל זה באופן שלמעלה ממדידה והגבלה - "עד דלאידע".
ועוד והוא העיקר - שמההחלטה טובה ע״ד ההוספה בקיום השליחות באופן ד־ "ילכו מחיל אל חיל" באים תיכף ומיד ל״יראה אל אלקים בציון״** - שמסיימים השליחות בכל קצוי תבל,
ובאים
(יחד עם
כל בנ״י שבכל קצוי תבל)
לארצנו הקדושה,
לירושלים עיר הקודש,
ולבית המקדש השלישי — שבו יקויים הציווי "ועשו לי מקדש" כפשוטו 7 * ובתכלית ה־ שלימות**,
ואז ממשיכים במילוי השליחות דכל אחד ואחת מישראל,
והשלוחות ביתר שאת וביתר עח,
לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים —בתכלית השלימות 28 *.
י.
ויש לקשר זה עם שליחות נוספת בנוגע למצות הצדקה,
ובאופן ד״כפלים לתרשי׳״״י - ליתן לכל אחת מהשלוחות תחיינה שגי שטרות של דולר ליתן לצדקה -כדי:
א)
להוסיף עוד יותר בברכותיו של הקב־ה באופן ד״כפלים לחושי׳״ - "כפלים" במובן הרחב
(לא באופן של הגבלה,
ב׳ פעמים ככה ולא יותר/ שכולל תכלית הריבוי,
ונקרא "כפלים"
(רק)
להיותו סוג שני של ברכות,
היינו,
שנוסף על הברכות שהקב״ה נותן מעצמו,
באתערותא דלעי־ לא,
ישנו סוג נוסף בברכותיו של הקב״ה שנמשכות ע״י עבודת האדם,
שהם באופן נעלה יותר מהברכות שהקב״ה נותן מעצתו,
ב)
ועיקר - למהר ולזרז עוד יותר את הגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח
©פר השיחות - ה׳ועש״א
צדקנו,
כמארז״ל* 7 "גדולה צדקה שמקרבו אה הגאולה* " "אחכה לו בנל יום שיבוא״״,
לא רק ״אחכה.
.
בכל יום",
אלא גם
(ובעיקר)
"שיבוא בכל יום",
ביום זה ממש,
וביום זה עצמו - תיכף ומיד ממש,
שהרי,
גם היציאה מהגלות רגע אחד קודם היא שמחה הכי גדולה.
וכן תהי׳ לנו - שעוד לפני ה״מרבין בשמחה" שמתחיל "משנכנס אדר"
(בב׳ הימים - כפלים לתושי׳ - דר״ח אדר/ תהי׳ כבר השמחה הכי גדולה שלמעלה ממרידה והגבלה כלל גם ביחס לשמחת חודש אדר וימי הפורים - שמחת הגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו,
תיכף ומיד ממש.
ובפשטות - שלא צריכים להמתין עד יום ששי
(א׳ אדר/ ואפילו לא עד יום
חמישי
(ל׳ שבט,
א׳ דר״ח אדר/ ואפילו לא עד יום רביעי,
ואפילו לא עד יום שלישי,
ואפילו לא עד יום שני - כיון שביום ראשון זהי 7
(ובסמיכות לזמן דתפלת המנחה 74 )
באה הגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו,
ואז ממשיכים בכל ה־ ענינים בארצנו הקדושה,
בירושלים עיר הקודש,
בהר הקודש ובבית המקדש,
וחי־ כף ומיד ממש.
[כ״ק אדמו״ר שליט״א נתן לכל אחת מהשלוחות תחיינה שני שטרות של דולר לתתם
(או חילופם)
לצדקה,
ובהוספה משלהן/
ספר השיחות - ה׳תנש״א
משימות ש״ם תרומה,
ב׳ אדר ה׳תנש״א
א.
מהענעים המיוחדים דיום הש״ק זה שבהתחלת חודש אדר - כמפורש בגמרא׳
(והובא להלכה 1 )
,
משנכנס אדר מרבין בשמחה":
שמחה - כל השנה כולה זמנה הוא,
כי: שמחה היא עגין כללי ועיקרי בעבודת ה/ כמ״ש,
עבדו את ה׳ בשמחה" 5 ,
,
עבדת את ה׳ אלקיך בש^חה ובטוב לבב" 4 ,
וכפס״ד הרמב״ם־,
השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא־ל שצרה בהן עבודה גדולה היא": וכיון שעבודת ה׳ היא במשך כל חיי האדם,
כמארז״ל*,
אני נבראתי לשמש את קוני",
הרי גם השמחה
(תנאי עיקרי בעבודת ה׳)
היא במשך כל חיי האדם,
בכל עניני ואופני העבודה 7 ,
ובכל
שינויי המצבים שבמשך חיי האדם 36 .
ובלשון הכתוב* - שהביאו הרמ״א להלכה בסוף
(הלכות פורים שבסוף)
חלק אורח־ חיים -,
טוב לב משתה תמיד"•׳.
ונוסף לזה ישנו ציווי מיוחד,
משנכנס אדר מרבץ בשמחה״ - הוספה וריבוי בשמחה מהתחלת חודש אדר,
מר״ח אדר",
ומוסיף והולך מיום ליום" במשך כל חודש אדר 5 ׳.
בעבודה דאהנת ה׳•
(שהיא עיקר העבודה,
.
לית פולחנא נפולחנא דרחימותא*
(ראה זהר ח־נ נה,
ב.
ח־ג רסז,
א)
)
.
ספר השיחות - ה׳תנש״א
ויש להוסיף בהדיוק ד״משנכנס אדר" - שעיקר ושלימות הכניסה דחודש אדר היא לאחרי שעבר יום שלם מהימים דחודש אדר
(א׳ אדרא ועומדים ביום השני דחודש אדר - יום זה - שאז מתחיל עיקר ושלימות הענין ד״
(משנכנם אדר)
מרבין בשמחה".
ומודגש ביותר בקביעות שנה זו,
שב׳ אדר חל ביום השבת - "וביום 5 * שמחתכם אלו השבתות״** - שעי״ז נוסף בהענין ד״משנכנם אדר מרבץ בשמחה" בשתים:
(א)
התחלת חודש אדר היא בג׳ ימים רצופים 7 * של שמחה יתירה
(גם ביחס לחודש אדר עצמו)
- ב׳ ימים דר״ח ויום השבת•*,
"בתלת זימני הוי חזקה״י*,
(ב)
הוספה יתירה בעיקר ושלימות ה״מרבץ בשמחה"
לאחרי ״שנכנס אדר״ - בשני באדר - גם מצד ענינו של יום השבת.
וע״פ הידוע" ש״כל המועדים של השנה.
.
בכולו יש שייכות לאותן הפרשיות שחלות בהן",
יש לבאר גם הקשר והשייכות ד״משגכנם אדר מרבץ בשמחה" לפרשת השבוע שבו חל
(בשנה זו וברוב השנים)
התחלת חודש אדר - פרשת תרומה,
כדלקמן.
ב.
ויש לבאר תחילה תוכן הענץ ד-"משנכנס אדר מרבץ בשמחה":
בהטעם ש״משנכנם אדר מרבין בשמחה" - מפרש רש״י: "ימי נסים היו לישראל,
פורים ופסח".
וצריך להבין הטעם שרש״י מוסיף ״
(ימי נסים.
.
פורים)
ופסח"
(כקושיית המפרשים 1 )
—ובשתים:
א)
השייכות ד״פסח" ל״משנכנם אדר מרבץ בשמחה".
ב)
ועיקר: מטעם זה
(״ימי נסים.
.
פורים ופסח")
צריכים להרבות בשמחה
(לא רק בחודש אדר,
אלא)
גם בחודש ניסן,
שהיו בו נסים
[ועד שמרומז בשמו -"ניסן" מלשון "נס״”,
ובב׳ נוני״ן,
"נסי" נסים""]
,
ונסים גדולים יותר מהנסים שבחודש אדר
(פורים/ כידוע" שהנסים ד־
ש״פ תמסח,
ב׳ אדר
ו34
פסח
(יצי״מ)
היו נסים גלויים שלמעלה מהנובע,
משא״כ הנם דפררים הי׳ מלובש בטבע
(בפרטי המאורעות שבמגילת אסתר שלכאורה נראים כמו דבר טבעי)
,
ועוד ועיקר,
שגם לאחרי הגם דפורים,
אכתי עבדי אחשורוש אנך".
ואעפ״ב,
הציווי ד,
מרבץ בשמחה" הוא בחודש אדר דוקא.
גם צריר להבין:
מהלשון,
מרבץ בשמחה",
הוספה וריבוי על השמחה שבכל השנה,
משמע,
שהשמחה דחודש אדר היא אותה סוג שמחה שישנה בכל השנה,
אלא שבחודש אדר היא באופן ד,
מרבץ בשמחה".
ולכאורה,
השמחה דחודש אדר,
בגלל הנסים שנעשו לישראל
(,
ימי נסים היו לישראל"/ היא,
סוג שמחה בפ״ע,
שאינו שייך
(לכאורה)
להשמחה דכל השנה כולה,
,
שישמח אדם בעשיית המצוה וב־ אהבת הא־לשצוה בהן".
ג.
ויש לומר הביאור בזה:
נוסו* על הנס דפורים מודגש בפורים גם הקיום דמתן־תורה - כמ״ש 41 ,
קיימו וקבלו היהודים",
ופרשו חז״ל*,
קיימו מה שקיבלו כבר",
כי,
במתן־תורה,
כפה הקב״ה עליהם את ההר כגיגית.
.
מכאן מודעא רבה לאורייתא
(שקיבלוה באו־ נס״)
.
.
הדור קבלוה בימי אחשורוש"
(מ־ אהבת הנס שנעשה להם*/
ועפ״ז י״ל בביאור הקשר והשייכות ד־,
משנכנס אדר מרבץ בשמחה,
ימי נסים היו לישראל פורים ופסח״ - ש,
פסח"
(יצי״מ)
תכליתו ומטרתו מתן־תורה,
כמ״ש*,
בהוציאך את העם ממצרים
תעבדון את האלקים על ההר הזה",
וזוהי השייכות דפסח
(ששלימותו במ״ת)
לפורים שבו,
קיימו מה שקיבלו כבר" 31 .
וצריך להבץ:
מאי אולמי׳ דנם פורים,
שבגללו,
קיימו מה שקבלו כבר״,
,
קבלוה.
.
מאהבת הנס",
ברצון ובשמחה
(לא באונם/ מהנס דפסח,
יציאת מצרים,
שבהמשך לוה הי׳ מתן־תורה בארסן ש״קבלוה באונס"?
ואדרבה: כללות הענין דיצי״מ הי׳ מתוך נסים גדולים
(כמ״ש”,
הנסה
(הכי עשה נסים)
אלקים לקחת לו גר מקרב גר במסות באותות ובמופתים
(הם נפלאות)
ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטוי׳ ובמוראים גדולים גו׳")
שלא בערן לגבי הנס דפורים
(כנ״ל ם״ב/ ואעפ״ב,
לא היתה קבלת התורה ברצון ובשמחה,
,
מאהבת הנס שנעשה להם",
אלא בנס פורים דוקאז!
ד.
וההסברה בזה - בהקדם הביאור
ספר השיחות - ה׳וזנש״א
בהחידוש דנם פורים שלא מצינו דוגמתו
(גם>בהנםדפםח:
נם פורים הי׳ באופן ד״אתהפכא חשו־ כא לנהורא״ - "ונהפוך הוא גו׳״ננ ׳ "החודש אשר נהפך גו׳״ 34 - "שנתהפך לב אזזשורוש לטוב,
אותו הפה עצמו שאמר והעם לעשות בו כטוב בעיניך,
הוא עצמו אמר ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם" 33 ; משא״ב בנס פסח - הרי גם לאחרי שפרעה הסכים לשלוח את בנ״י,
"בשלח פרעה את העם" 34 ,
נהפך לבו,
כמ״ש "ויהפך לבב פרעה גו׳ וירדוף אחרי בני ישראל" 37 ,
עד ש״וינער ה׳ את מצרים בתוך הים גו׳ לא נשאר בהם עד אחד״ 34 -"לאכפייא לסט״א בלבד לבטלם ולהכניעם" 33 .
בסגנון אחר קצת: בנם פסח,
נס גלוי שלמעלה מהטבע - מודגש בעיקר הגילוי מלמעלה,
"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה וגאלם"* 3 ,
ובמילא נתבטל המנגד
(מצרים)
.
והחידוש דנם פורים,
נם המלובש בטבע - שעיקר ההדגשה היא על הפעולה בהתחתון ומצד התחתון,
שלכן,
לא מספיק ביטול המנגד,
אלא יש צורך בהפיכתו לטוב.
ובהתאם לזה ישנו גם החילוק בקבלת התורה:
לאחרי נם פסח שעיקרו הגילוי מלמעלה,
היתה גם קבלת התורה מצד הגילוי מלמעלה - ש״כפה הקב״ה עליהם את ההר כגיגית",
"הר הוא בחינת אהבה עליונה שנק׳ הר,
כגיגית שהוא בחי׳ דבר ה־
מקיף סחור כל עלמין,
שעי״ז נתעורר בהם האהבה",
וכיון ש״התעוררות זו בלבם לקבלת התורה.
.
לא הי׳ מצדם בבחירה ורצון אשר מעצמם לבד,
אלא ע״י הגילוי מלמעלה",
ה״ז כמו "שקבלוה באונס";
משא״כ לאחרי נם פורים נעשה הקיום דקבלת התורה
("קיימו מה שקיבלו כבר")
"מאהבת הנס שנעשה להם"
(בימי אחשו־ רוש)
- דכשם שהנם שנעשה להם הי׳ בעיקר מצד התחתון
(נס המלובש בטבע)
,
נעשה גם הקיום דקבלת התורה "מעצמם,
שלא ע״י התעוררות מלמעלה.
.
אתערו־ תא דלתתא מצד עצמם.
.
ברצון גמור"" 4 .
ה.
ומצד מעלת הנס דפורים גדלה המעלה דשמחת פורים
(גם לגבי השמחה דפסח,
"ראשון לרגלים" 41 שהם "מועדים לשמחה״ 43 )
- "חייב איניש לבסומי ב־ פוריא עד דלא ידע" 43 ,
ועד״ז
(ומעין זה)
מעלת השמחה דחודש אדר
(גם לגבי חודש ניסן,
״רוב החודש בקדושה.
.
כעין יו״ט״ 44 שענינו שמחה)
- "משנכנס אדר מרבין בשמחה":
נס ושמחה
(שמחה כתוצאה מנס)
-שייכים זל״ז,
כי,
נם ענינו פריצת גדרי הטבע,
וגם תכונת השמחה שפורצת גדר 43 .
וגודל השמחה באופן של פריצת גדר היא לפי-ערך הפריצת גדר שבנם 44 .
ש״פ תתמה,
ב׳ אדר
ובנוגע לעניננו:
אף שכללות עגין הנסים הוא באופן של פריצת גדרי הטבע,
מ״מ,
עיקר ושלימות הענין דפריצת גדר הוא בנס דפוריס יותר מבנם דפסח,
כי: פריצת גדר פירושה
(לא ביטול הגדר,
אלא)
שישנו גדר ואעפ״כ נעשה פריצת גדר.
ולכן,
הנם דפסח,
להיותו נם גלוי שלמעלה מהטבע
(גילוי מלמעלה/ ה״ה בעיקר ביטול
(ולא
(כ״כ)
פריצת)
גדרי הטבע: משא״כ הנם דפורים,
להיותו נם המלובש בטבע
(מצד התחתון/ הרי כל ענינו הוא פריצת גדרי הטבע,
שבלבושי הטבע
(תחתון)
גופא נעשית פריצת גדרי הטבע - נס המלובש בטבע.
ובאותיות פשוטות:
הגאולה
(נם)
דפסח - להיותה ע״י ביטול המציאות דמצרים,
"לא נשאר בהם עד אחד",
הרי,
כשנתבטל המנגד אין חידוש כל כך בהגאולה: משא״ב הגאולה
(נם)
דפורים - כיון שגם לאחרי הנם נשאר אחשורוש בכל תקפו,
ועד ש״אכתי עבדי אחשורוש אנן",
ואעפ״ב,
לא זו בלבד שבטלה גזירת המן,
אלא אדרבה,
"ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאי־ הם"",
"כי גדול מרדכי בבית המלך ושמעו הולך בכל המדינות"",
"משנה" למלך אחשורוש"**,
היינו,
שבזמן הגלות גופא נעשה מעמד ומצב של גאולה -
הגאולה היא באופן של פריצת
(ולא ביטול)
גדרי הגלות.
ומזה מובן שעיקר ושלימות ענין השמחה באופן של פריצת גדר בהפריצת גדר דשמחה גופא
(ע״ד מ״ש• 5 "פרצת עליך פרץ",
"ופרצת" ב״ופרצת״יי)
הוא בשייכות לנס פוריס
(שהנם הוא באופן של פריצת גדר/ ולכן,
שמחת פורים דוקא היא באופן של פריצת גדר בשלימות -"עד דלא ידע",
שמחה שלמעלה ממדידה והגבלה,
ועד״ז
(ומעין זה)
בהשמחה ד־ חודש אדר,
"החודש אשר נהפך גו"׳,
שמזה למדים" ש״כל החודש כשר למקרא מגי־ לה״ 59 - "משנכנס אדר מרבין בשמחה",
ריבוי אמיתי שלמעלה ממדידה והגבלה.
ו.
ואעפ״ב מוסיף רש״י גם הנס דפסח
("מרבין בשמחה",
"ימי נסים היו לישראל,
פורים ופסח")
- כי,
השלימות האמיתית דשמחה
(כתוצאה מהשלימות האמיתית)
דהנם,
היא,
בחיבור ב׳ המעלות דפורים ופסח גם יחד:
המעלה דנם פסח - שעל ידו מתגלה דרגא נעלית יותר,
נס גלוי שלמעלה מהטבע,
אבל לאידך,
ה״ז רק מצד הגילוי מלמעלה,
ולא מצד התחתון
(ואדרבה -שמבטל מציאות התחתון)
; והמעלה דנם פורים - שהוא מצד התחתון,
נס המלובש בטבע,
אבל לאידך,
ה״ז נם בדרגא תח־
שבעבודה ד״בכל מאדר׳,
שעם היותה בלי גבול,
,
מאד•,
ה״ז.
מאיד׳,
,
מאד שלף׳
(ראה תו״א מקץ לס,
ד.
ובכ״ם/ ובמילא ה־ז במדידה והגבלה לגבי דרגא נעלית יותר.
ספר השימות - ה׳תנש״א
תונה,
נס המלובש בטבע,
ולא גילוי שלמעלה מהטבע".
ובסגנון פשוט: בנס פסח היתה הגאולה ממצרים,
אבל הגאולה היתה ע״י ביטול המציאות דמצרים,
ולא באופן שנתהפכו לטוב.
ואילו בנם פורים נתהפך לב אחשו־ רוש לטוב,
אבל לא היתה גאולה מהגלות דאחשורוש,
,
אנתי עבדי אחשורוש אנך׳.
והשלימות האמיתית היא בחיבור ב׳ המעלות גם יחד״ - גילוי דרגא נעלית ביותר שנמשכת וחודרת ונעשית גם מצד התחתון.
ובסגנון פשוט - גאולה מהגלות
(גם מהגלות שבזמן אחשורוש/ אבל,
לא ע״י ביטול המנגד
(כבפסח/ אלא ע״י הפיכתו לקדושה
(כבפורים)
.
ויש לומר,
שענין זה מרמז רש״י בה־ המשך ד״ימי נסים.
.
פורים ופסח״״ -חיבור ב׳ המעלות
(פורים ופסח)
גם יחד,
כפי שיתגלה בגאולה העתידה לבוא ש־ תהי' "כימי צאתך מארץ מצרים""
(פסח שלאחרי פורים/ שאז יהיו נסים בדרגא נעלית ביותר - ״אראנו נפלאות״״,
"נפל־
אות" גם בערך להגסים דיצי״מ",
וביחד עם זה,
לא תהי׳ הגאולה ע״י תביטול ד־ מצרים
(כב״ימי צאתך מארץ מצרים",
פסח שלפני פורים/ אלא ע״י הפיכת מצרים לקדושה,
כמ״ש" "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו׳ לעבדו שכם אחד""*.
ז.
עפ״ז יש לבאר גם שייכותה של שמחת חודש אדר
("משנכנס אדר מרבין בשמחה",
"ימי נסים היו לישראל")
לה־ שמחה דכל השגה כולה - הוספה וריבוי באותו סוג שמחה
(״מרבין בשמחה")
:
שמחת פורים וחודש אדר
("החודש אשר נהפך גו׳")
בגלל הפריצת גדר בנם שמצד התחתון
(אתהפכא חשוכא לנהורא,
שנתהפך לב אחשורוש לטוב/ קשורה גם עם הענין ד״קיימו מה שקיבלו כבר",
"הדור קבלוה בימי אחשורוש"
("מאהבת הנס שנעשה להם"/ ברצון גמור
(כנ״ל ס״ד)
- שענינם אחד - המשכת אלקות ב־ התחתון ומצד התחתון: בנוגע לבג״י -שמקבלים התורה בבחירה ורצון גמור
("קיימו מה שקיבלו כבר"/ ובנוגע לה־ עולם - אתהפכא חשוכא לנהורא,
הפיכת המנגד לטוב
(שנתהפך לב אחשורוש לטוב)
.
ש״פ תחמה,
ב׳ אדר
וכיון שבפורים נעשית השלימות ד־ קבלת התורה
(בבחירה ורצון גמור)
על ובכל השנה כולה,
מובן,
שגם שמחת פורים
(וחודש אדר)
פועלת על ובכל השגה כולה — שכללות העבודה דקיום החומ״צ מתוך שמחה תהי׳ בעיקר מצד התחתון,
היינו,
לא באופן שהעיקר הוא הגילוי מלמעלה שמבטל התחתון,
אלא באופן שחודר בהתחתון ונעשה מצד התחתון - פריצת גדרי התחתון,
שמתהפך לקדושה.
וענין זה מרומז בפירוש רש״י "משנכנס אדר מרבין בשמחה,
ימי נסים היו לישראל פורים ופסח״ - שהשמחה דפוריס
(ואדר)
כתוצאה מהנס שמצד התחתון וקבלת התורה מצד התחתון,
נמשכת ופועלת גם בהשמחה שבכללות העבודה דקיום התומ״צ כפי שהיא מצד פסח,
יצי״מ ו
(תכליתה ב)
מ־ת“,
כיון שמתבטלת ה־ ״מודעא רבה לאורייתא״
(גם מלמפרעX ומתגלה שקבלת התורה היא גם מצד התחתון,
בבחירה ורצון גמור".
ח.
וע״פ האמור לעיל שהענין ד״מ־ שנכנס אדר מרבין בשמחה",
"ימי נסים היו לישראל",
קשור עם
(הנם וסקבלת התורה
("מאהבת הנס שנעשה להם")
מצד התחתון דוקא - יש לבאר גם הקשר והשייכות לפרשת השבוע,
פרשת תרומה:
פרשת תרומה היא הפרשה שלאחרי
(ובהמשך ל)
מתן־תורה - בפרשת יתרו,
והמשכה בפרשת משמרם,
"מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני׳"•,
ועד לסיומה דם׳ משפטים וחותמה "עלה אלי ההרה גו׳ ואתנה לך את לוחות האבן והחורה וה־ מצוה גו׳"".
וההוספה והחידוש שבפרשת תרומה לגבי מתן־תורה
(בפרשיות יתרו ומשפטים)
- שהענין דמתן־תורה הוא לא רק מצד הגילוי
(נתינה)
למעלה,
אלא גם ובעיקר מצד התחתון,
כמודגש בעשיית המשכן
(התוכן דפרשת תרומה)
.
וההסברה בזה:
על הפסוק" "ויקחו לי תרומה"
("ויק־ חח דייקא,
ולא ״ויתנו״)
- איתא במדרש": "יש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו,
אמר הקב״ה לישראל,
מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה
(כאילוי• כתב ויקחו אותי״)
.
.
נתתי לכם את התורה,
לפרוש הימנה איני יכול,
לומר לכם אל תטלוה איני יכול,
אלא בכל מקום שאתם הולכים,
בית אחד עשו לי שאדור בתוכו,
שנאמר" ועשו לי מקדש".
ובהמשך המדרש": "ויקחו לי תרומה,
ספר השיחות - ה׳מנש״א
הה״ד׳ 7 תורה צוה לנו משה.
.
מורשה,
אל תהי מורשה אלא מאורסה,
מה חתן זה כל זמן שלא נשא ארוסתו הוא הוה פראדורין לבית חמיו
(הוא בא לבית חמיו בראיות פנים של כבוד ודרך מנחה ודורון^ מש־ נשאה הרי אבי׳ בא אצלה,
כך עד שלא ניתנה תורה לישראל ומשה עלה אל ה־ אלקים,
משנתנה תורה אמר הקב״ה למשה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
ונקודת הענין״ - שבעשיית המשכן
(פרשת תרומה)
נשלמה הבוונה דמתן־ תורה
(יתרו ומשפטים)
בהמשכת אלקות למטה 74 גם מצד ועל ידי התחתון,
כי,
מתן־ תורה עיקרו הגילוי מלמעלה,
"עליונים ירדו לתחתונים" 75
[וגם הענין ד״תחתונים יעלו לעליונים" 75 הוא באופן שהתחתון יוצא ממקומו ובא למקומו של העליון,
"לבית חמיו",
היינו,
שאין זה המקום שלו]
,
ועיקר הענין דהשראת השכינה ע״י התחתון ובמקומו של התחתון הוא ע״י עשיית המשכן - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"
("אבי׳ בה אצלה"/ שע״י עבודת התחתון נעשה התחתון מכון ומשכן לשבתו ית׳,
ועד לדרגא הכי נעלית 74 - הם־
שכת וגילוי העצמות,
"דירה לו
(למהותו ועצמותו)
ית׳ בתחתונים" 77 .
ועפ״ז מובן הקשר והשייכות דפרשת תרומה ל״משנכנס אדר"• 7 - כי,
החידוש וההוספה דפרשת תרומה
(עשיית המשכן)
על פרשיות יתרו ומשפטים
(מתן־תורה)
הוא ע״ד ובדוגמת החידוש וההוספה ד־ פורים על מתן־תורה - המשכת אלקות למטה מצד ועל ידי התחתון דוקא,
דירה לו ית׳ בתחתונים 75 ; ומצד זה נוסף בה
.
.
פלם הוא ה־משקל של עץ ארוך ורצועות תלוין בראשו
(שקורין בעזמין)
ששם שוקלין את הדבר הניתן בו,
ואריכות וכובד העץ ומרחקו הוא המכריעו",
ומסיים
(בהערה בחצע״ג)
,
ובזהר נזכר ענין ושקל בפלס בו׳ ס־פ תרומה",
דיש לומר,
שבזה מודגש הקשר והשייכות להעבודה ד,
תרומה* -עשיית המשכן.
ש״פ תתמה,
ב' אדר
שמחה באופן של פריצת גדר
(כנ״ל ס״ה)
- כמאדז״ל" ״ביום שמחת לבו*•.
.
ביום שעמד המשכן שהיתה שמחה גדולה בישראל" שהקב״ה שורה אצלם",
ע״ד וכדוגמת השמחה דפורים וחודש אדר,
"משנכנס אדר מרבין בשמחה".
ט.
ובפרטיות יותר - יש בהתחלת פרשת תרומה ב׳ ענינים:
א)
"ויקחו לי תרומה״ - כפירוש חז״ל דקאי על תורה
(כנ״ל ס״ח/ וכמרומז גם בתיבת "תרומה",
תורה מ; תורה שניתנה למ 68 יום",
היינו,
שגם בתורה,
חכמתו של הקב״ה,
מודגש בעיקר שייכותה למטה -שניתנה למי יום,
מצד שייכותה לגדרי העולם".
ב)
ועוד ועיקר - "ויקחו לי תרומה" כפשוטו,
כמפורש בפסוק שלאח׳ז" "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת וגו׳",
י״ג
(ט״ו)
" דברים דעוה״ז
וב׳ הענינים שבפרשת תרומה
(תורה מ׳,
ובירור העולם)
הם בהתאם לב׳ הענינים שבפורים״ - "קיימו מה שקיבלו כבר",
ספר השיתות - ה׳תגש״א
קבלת התורה בבחירה ורצון גמור מצד התחתון
(תורה מ׳אי,
והנם ד״ונהפוך הוא",
"החודש אשר נהפך גו׳",
שנתהפך לב אחשורוש לטוב
(בירור העולם)
".
בני ישראל עבדים,
וכתיב לי הכסף ולי הזהב,
חייך פה שאמרת הכסף נתת לד וגו׳,
נד ביום ההוא נתן המלך אחשורוש לאסתר המלכה את בית הסף -ע״ד שביטול גזירת המו היתה עי״ז ש־הקדים שקליהן לשקליו"
(מגילה יג,
סז*מ מחבית השקל,
מ,
גי התרומות האמורות נאף
(סרש״י ריש פרשתנו)
.
ותכלית השלימות דכהג״ל היא בגאולה העתידה־י:
בנוגע לפורים - שנוסך על בירור והפיכת עניני העולם כפי ששייד בזמן הגלות,
ש״אכתי עבדי אחשורוש אנך,
ה״ז נעשה בתכלית השלימות בהגאולה העתידה לבוא שעלי׳ נאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות",
כמרומז בההמשך דפורים ופסח,
״ימי נסים.
.
פורים ופסח"
(מ״ל ס״ו>;
ובנוגע לפרשת תרומה - שנוסך על השראת השכינה במשכן ומקדש כפי ששייך בכאו״א מישראל" בכל מקום 7 * ובכל זמן,
גם בחח לארץ ובגלות בזמן הגלות
[מתחיל ועיקר מ״בית" קדושה בלבו
ש״פ תמסה,
ב' אדר
של אדם""*,
כמרומז בדיוק הלשון "ושכנתי בתוכנו׳,
"בתוכו לא נאמר אלא בתוכם,
בתור באדיא״״״י,
ומלבו של אדם - לביתו הפרטי,
שנעשה בית תורה תפלה וגמ״ח,
ומביתו - לחלקו בעולם,
ועי״ז לכל העולם^ הרי,
ע״י "מעשינו ועבודתינו כל זמן משד הגלות"•" 70 נעשה עיקר ושלימות ה־ עגין ד״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ -כפשוטו ממש,
בבית המקדש
(דאקרי משכן־•*)
השלישי,
"מקדש 3 " אדנ-י כוננו יךוך״*14,
וענין זה מרומז גם בהמשך הפרשיות מתרומה עד סוף ספר שמות
(ע״ד הרמז בההמשך דפורים ופסח/ שבהם מדובר בארוכה ובפרטיות אודות הציווי דעשיית המשכן וכליו ובגדי כהונה - בפרשיות תרומה תצרה ותשא 5 "*,
ועשייתם בפועל -בפרשיות ויקהל פקודי,
אשר,
כל ענינים אלו יחזרו ויתקיימו בפועל ממש ובתכלית השלימות בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו - "קהל גדול ישובו הנה"*"*
(ויקהל)
,
באופן ש״אתם תלוקטו לאחד אחד
(פקודי)
בני ישראל״י"*,
שאז יקויימו כל הענינים שבספר הקרבנות
(ויקרא)
בפועל ממש - הקרבת הקרבנות ע״ג המזבח בביהמ״ק השלישי,
"ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידים בסדרם ומוספים כהלכתם.
.
כמצות רצונך"""*.
,
מעשה צדיקים*,
והביאור בזה••,
שע*י,
מעשה עריקים*
(,
מעשינו ועבודתינו* ד,
עמך בולם עריקים•)
נעשה כאו״א מישראל שותף להקב״ה
(לא רק במעשה בראשית,
שנבראו ביד אחת,
אלא גם)
בעשיית המקדש כשתי ירים.
ספר השיחות - ה׳תנש״א
י.
מההוראות מהאמור לעיל בנוגע למעשה בפועל:
בעמדנו ביום הש״ק פרשת תרומה,
משנכנס אדר,
יש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בהנקודה המשותפת שלהם - המשכת אלקות למטה מצד ועל ידי התחתון,
כנ״ל.
ובפרטיות: בלימוד התורה
(תורה מ׳)
-ע״י הוספה בהיגיעה שבתורה,
כולל ובמיוחד בלימוד פנימיות התורה בהבנה והשגה בשכל האדם; במצות הצדקה
(תרומה כפשוטה)
שהיא כללות כל המצוות"" 1 -להוסיף במנתינה לצדקה לא רק מעשר,
אלא גם חומש
(מצוה מן המובחר" 11 / וגם יותר מחומש,
עד ל״כל אשר לאיש יתן בעד נפשו"" 1
("כופר נפשו"" 1 )
; והוספה בכללות הענין דעשיית משכן ומקדש ל־ הקב״ה - בלבו של אדם,
בביתו הפרטי
(נוסף על בתים ומוסדות ציבוריים דתורה תפלה וגמ״ח/ בחלקו בעולם,
ובכל העולם,
כולל גם הפעולה על אוה״ע בהמצוות שנצטוו בני נח 5 ",
כהכנה לקיום היעוד "אז אהפוך אל עמים גו׳ לעבדו שכם אחד".
והתעוררות מיוחדת בענין שהזמן גרמא - מבצע פורים - להתחיל ולהשלים מבעוד מועד כל ההכנות הדרושות למבצע פורים בכל העולם כולו,
"כל 4 " היהודים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש
(שאחרית וראשית שלו 5 ")
הקרובים והרחוקים""",
"למגדול ועד
קטף 7 ״,
״מנער ועד זקן טף•״ ונשים״.
״ _ שלא ישאר אפילו יהודי אחד בפנה נדחת בקצוי תבל שלא יהי׳ נכלל ב״מבצע פורים"
(כולל גם באופן של פעולה נמשכת על ובכל השנה כולה—ע״י שלימות העבודה דקיום התומ״צ,
"קיימו מה שקיבלו כבר")
.
וכל ענינים אלו - מתוך שמחה וטוב לבב,
ו״מרבין בשמחה",
ועד לאופן של פריצת גדר בהפריצת גדר דשמחה סתם,
כמודגש בנס פורים
(כנ״ל ס״ה/ כולל גם שהעבודה היא באופן של פריצת גדרי הטבע,
למעלה מכל מדידה והגבלה.
ויש להוסיף,
שהפריצת גדר שבענין הנסים
(כולל ובמיוחד נס פורים)
היא בהדגשה יתירה בשנה זו - הי׳ תהא שנת אראנו נפלאות"",
ובפרט לאחרי שכבר עברו יותר משלשה
(ימים,
שבועות 1 " החדשים•" מהתחלת השנה,
"בתלת זימני הוי חזקה",
וראו במוחש
("אראנו")
כו״כ ענינים של ״נפלאות״ 5 ״ - הרי בודאי שכל
ש״פ תתמה,
ב׳ אדר
עניני העבודה דתומ״צ,
ועאכר׳ב הענינים השייכים לנס פורים,
צריכים להיות באופן של "נס",
מלשון הרמה"*,
ועד ל־ "נפלאות" שלמעלה מ״נסים",
"כמו הנם על ההרים" 5 ",
מתון• פריצת כל המדידות וההגבלות.
יא.
ויה״ר שע״י הדיבור וההתעוררות דקבלת החלטות טובות להוסיף בהענינים האמורים באופן של נסים,
מקבלים תיכף ומיד את השכר״י,
במדתו של הקב״ה,
מדה כנגד מדהי" וכמ״ם ככה,
"מידו המלאה הפתוחה הקדושה
(הגדושה"■)
והרחבה""■ - שנוסף עוד יותר בה״נסים" שבימינו אלה,
״ימי נסים.
.
לישראל":
לכל לראש - שעוד ברגעי הגלות האחרונים מבטל הקב״ה כל הענינים ה־ בלתי־רצויים דהמן ובניו ובני בניו,
- ופשיטא שאין מקום לפחד כר,
כיון ש״לא ינום ולא יישן שומר ישראל""■,
וב־ מסופר במדרשי חדל■" בנוגע לימים שלפני פורים שהתינוקות אמרו למרדכי הפסוקים שלמדו בבית הספר: "אל תירא מפחד פתאום גו׳"■",
"עוצו עצה ותופר
הכנה קרובה לקיום היעוד.
אי אהפוך אל עמים גו׳ לעבדו שכם אחד",
,
והיתה לה׳ המלוכה",
.
ביום ההוא יהי׳ ה׳ אחד ושמו אחד".
גר""■,
"ועד זקנה אני הוא גר""■,
ו״כיון ששמע מרדכי כך שחק והי׳ שמח שנוחה גדולה"-
ואדרבה - "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם",
,
ורבים מעמי הארץ מתייהדים כי נפל פחד היהודים עליהם״ 55 ■,
ועוד והוא העיקר - שתיכף ומיד ממש,
"משנכנס אדר",
כו״כ ימים לפני גאולת פורים,
באה הגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו,
"כימי צאתך מארץ מצרים",
ובלשון חז״ל״■ - "מיסמן גאולה לגאולה",
״פורים לפסח״,
ובזה גופא -גאולת פסח
("כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות")
לפני גאולת פורים,
ואז תהי׳ גם גאולת פורים בתכלית ה־ שלימות
(״ימי נסים.
.
פורים ופסח״)
-שתמורת המעמד ומצב ד״אכתי עבדי אחשורוש אנך,
הרי אוזשורוש
(המושל בכיפה)
בעצמו מסייע לבנ״י לצאת מהגלות,
"וכל שרי המדינות גו׳ ועושי המלאכה אשר למלך מנשאים את היהודים" 57 ■,
ועד ש״והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה׳ בסוסים וברכב גר על הר קדשי ירושלים גו׳ בית ה׳״• 5 ■ - לארצנו הקדושה,
לירושלים עיר הקודש,
להר הקודש,
לבית המקדש השלישי,
ועד לקדש הקדשים*",
סמר השיחות - ה׳תנש״א