א.
על הפסוק*,
וידבר אלקים את כל הדברים האלה" דרשו חז״ל*,
מלמד שאמר הקב״ה עשרת הדברות בדיבור אחד,
מה שאי אפשר לאדם לומר כן,
א״כ מה ת״ל עוד אנכי ה׳ אלקיך ולא יהי׳ לך,
שחזר ופירש על כל דיבור ודיבור בפני עצמו".
ונוסף על כללות אמירת כל עשרת הדברות בדיבור אחד,
מצינו שהאמירה בדיבור אחד נתפרשה בפרטיות יותר:
א)
בנוגע לשתי דברות הראשונות* -,
אנכי ולא יהי׳ לך מפי הגבורה שמענום" 4 ,
"דכתיב• אחת דיבר אלקים שתים זו שמעתי"*.
ב)
בנוגע ל״זכור" ו״שמור"* - "זכור ושמור בדיבור אחד,
וכן מחללי׳ מות יומת• וביום השבת שני כבשים*.
.
הוא שנאמר אחת דיבר אלקים שתים זו שמעתי"•*,
כלומר,
,
זכור** היינו מצות עשה ושמור היינו מצות לא תעשה 2 *,
כמו ששנו רבותינו•* כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה"•׳,
ואעפ״ב,
נאמרו
שמעתי,
ואומר הלא כה דברי כאש נאם ה"
(כדלקמן בפנים)
.
וראה פרדו׳א פמ״א:,
מנין תורה תרי״א,
ושתים דבר ה׳-,
שנאסר אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי".
ועד*ז בזהר פרשתנו פא,
ב:,
כתיב אחת דיבר אלקים שתים זו שמעתי,
כד״א אנכי ולא יהי׳ לך".
ש״פ יתרו,
ח״י מבט
בדיבור אחד,
כמו הדיבור אחד ד״אנכי ולא יהי׳ לד",
ש״אנכי" הוא מזות עשה ו״לא יהי׳ לח הוא מצות לא תעשה".
ב.
ויש לבאר תוכן כללות הענין ד־ אסירת הדברות ע״י הקב״ה "בדיבור אחד" ״אחת דיבר אלקים" - דלכאורה צריך להבין":
כיון ש״שתים זו שמעתי" לפי ש״שאי אפשר לפה לומר ואי אפשר לה לאוזן לשמוע",
שלכן "חזר ופירש על כל דיבור ודיבור בפני עצמו״ - למה דיבר אלקים אחת וחזר ופירש שתים,
ולא דיבר מלכתחילה שתים?
ועוד וג״ז עיקר: ע״פ הידוע שכל עניני התורה הם הוראות בעבודת האדם
("תורה" מלשון הוראה 3 )
- מהו הלימוד וההוראה בעבודת האדם מזה ש״אחח דיבר אלקיס",
"מה שאי אפשר לאדם לומר כך?!
גם צריך להבין:
מהו הטעם להכפל דאמירה בדיבור אחד
(״אחת דיבר אלקים״)
- לא רק בנוגע ל״אנכי ולא יהי׳ לח
(ש״מפי הגבורה שמענום״ - להיותם כללות עשה״ד,
ו־ כללות כל התורה כולה/ אלא גם בנוגע ל״זכור ושמור".
ובפרט שהתוכן ד״זכור ושמור בדיבור אחד״,
עשה ולא תעשה בדיבור אחד -
כלול בה״דיבור אחד" ד״אנכי ולא יהי׳ לח,
כידוע• 1 ש״אנכי" בולל כל רמ״ח מצות עשה,
ו,
לא יהי׳ לח כולל כל שט״ה מצותלאתעשהיי.
ג.
ונקודת הביאור בזה - שבהוטפת "זכור ושמור בדיבור אחד" על ה״דיבור אחד" ד״אנכי ולא יהי׳ לח מרומזת השייכות ד״אחת דיבר אלקים" לעבודת האדם:
ובהקדם הביאור במ״ש "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר״“ - ש״פי־ רושו הוא לאמר ולדבר את כל דברי התורה מה שכבר נאמר למשה מסעי.
.
כ־ ענין דברי אשר שמתי בפין",
וכח זה ביתן לישראל
(בזמן קבלת התורה בעשרת הדברות)
להיות הלכה היוצאת מפיהם דבר ה׳ ממש שנאמרה למשה מסיני.
.
שאין הדיבור נעשה נפרד אצל האדם להיות יוצא מפי עצמו כאילו הוא שלו,
רק כמ״ש" תען לשוני אמרתך,
שהתורה היא אמרתך,
אלא שלשוני תעז כעונה אחר האומר מה שהוא אומר"",
"הדיבור שהאדם מדבר בד״ת הוא ממש דיבורו ית׳,
היינו,
שה׳ מדבר בו ממש ע״י פיו של האדם,
וכמ״ש״.
.
אדג־י שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך,
כי הכל מאתו ית׳,
רק פי יגיד.
• לשון המשכה •.
שהפה הוא רק
ספד השיחות - ה׳תנש״א
כלי שיומשך על ידו ויתגלה דיבורו ית׳ וחכמתו ורצונו ממש"".
וכיון שתיבת,
לאמו־"
(שפירושה לומר דבר ה׳,
שה׳ מדבר מתוך פיו)
נתפרשה בנוגע ל״וידבר אלקים את כל הדברים האלה",
"שאמר הקב״ה עשרת הדברות בדיבור אחד",
"אחת דיבר אלקים",
עכצ״ל שענין זה
("אחת דיבר אלקים")
שייך וישנו גם מלימוד התורה ד)
האדס - לא בכח עצמו
(ש״אי אפשר לאדם לומר כן"/ אלא בכח זה ש״ה׳ מדבר בו ממש.
.
פי יגיד תהלתך".
ועניו זה
(שגם בעבודת האדם יש העניו ד״אחת דיבר אלקים",
עשה ולא תעשה ביחד)
מרומז ב״זכור ושמור בדיבור אחד":
ב״זכור ושמור בדיבור אחד" בא ומתגלה החיבור רעשה ולא תעשה
("אנכי ולא יהי' לח)
במעשה האדם - "מחללי׳ מות יומת וביום השבת שני כבשים״ - שהלאו
("מחללי׳ מות יומת")
והעשה באים בפועל ביחד ותומם אחד
("בדיבור אחח)
.
כלומר,
קדושת השבת היא ענין אחד שנעשה ע״י הלאו
(שלילה)
ד״מתללי׳" והעשה
(חיוב)
ד״שני כבשים״* 1 - שקיום הלאו ד״מחללי׳"
(שבדרך כלל מתקיים ע״י שלילת העשי׳)
הוא ע״י העשה
(פעולה חיובית)
ד״שני כבשים"
(פעולה שבמקום אחר" היא חילול שבת/ כיון שעי״ז נוסף
בקדושת השבת"
(כשם שקדושת שבת מוסיפה בהקרבת שני כבשים"/ כדלקמן.
ד.
ויש לבאר תחילה הענין דמצוות עשה ומצוות לא תעשה - "אנכי ולא יהי׳ לח,
״זכורושמוח:
החילוק ביו מצוות עשה למצוות לא תעשה הוא — בפשטות — שמצוות עשה ענינם "עשה טוב",
ומצוות לא תעשה עגינם "סור מרע".
כלומר: מצוות עשה הם
(ב־ עיקר")
ענין חיובי,
קום ועשה,
שעל ידם ממשיך האדם גילוי אלקות בנפשו ו
(עי״ז גם)
בעולם,
ומצוות לא תעשה הם
(בעיקרי)
ענין שלילי,
שב ואל תעשה,
שהאדם מתרחק ושולל הענינים שהם היפך רצונו של הקב״ה,
ועי״ז נעשית גם שלילת וביטול רוח הטומאה שבעולם 31 .
ואף שבהשקפה ראשונה התוכן ד־ מצוות לא תעשה הוא
(רק)
שלילו/ דחיית הרע,
בהכרח לומר שיש בזה
(גם)
ענין של חיוב.
עו׳׳פ יתרו,
ח״י סמי
ובהקדם ביאור המהרש״א
(בחדא״ג)
בפירוש נמדז״ל" "תרי״ג מצורת נאמרו לו למשה,
שם״ה לאוין.
.
ורמ״ח עשה.
.
תורה צרח לנו משה מורשה",
תורה ב־ גימטריא תרי״א הוי,
אנכי ולא יהי׳ לך מפי הגבורה שמענום.
.
בא חבקוק והעמידן על אחת,
שנאמר" וצדיק באמונתו יחי׳״ - ש״הריבוי
(תרי״ג מצוות)
מצד המקבל,
כי מצד הנותן ב״ה כולם הם כ־ מצוה אחת,
וז״ש אנכי ולא יהי׳ מפי הגבורה שמענום,
ואמרו במדרש.
.
שאמר המקום עשה״ד בדיבור אחד מה שא״א לבו״ד לומר כן.
.
כי הוא אחד ומצוותיו אחד ולא יקבלו ריבוי מצדו ית׳ ב״ה,
והוא בי במצות אנכי שהיא אמונת היחוד והיפוכה לא יהי׳ לך.
.
נכללו כל הלאוין ועשין,
אלא שא״א לאדם לומר כן,
כי מצד שהוא מוטבע בחומר ובזמן בא לו הריבוי.
.
ושוב בלל כולם במצות אמונה שהיא השורש ומקור לכולם".
ויש לומר,
שענין האחדות שבמצוות התורה הוא גם לאחרי ההתחלקות לב׳ ה־ קוין דחיוב ושלילה
(.
אנכי ולא יהי׳ לח/ ועד ל״החבוי שמצד המקבל",
רמ״ח מ״ע ושס״ה מל״ת,
כדלקמן.
ה.
וביאור הענין:
גם מצוות לא תעשה ענינם המשכת וגילוי אלקות
(בנפש האדם,
ועל ידו גם בעולם)
",
עניו חיובי,
אלא שפעולת ההמשכה והגילוי
(במצוות לא תעשה)
היא
(לא ע״י עשי׳,
ממצוות עשה,
אלא)
ע״י העדר
ועפ״ז יש לבאר תוכן ענינם של שס״ה מל״ת לעתיד לבוא
[דכיון ש״התורה הזו לא תהי׳ מוחלפת"*,
בודאי יהיו גם אז כל תרי״ג מצוות התורה
(בשלימותם*/ הן רמ״ח מ״ע והן שט״ה מל״ת"/ אף שלא יהי׳
ספר השיחית - היתנש״א
צורך בדחיית וביטול הרע מפני ש,
את" רוח הטומאה אעביר מן הארץ״״■ - כי,
עיקר המכוון במצוות לא תעשה הוא
(לא דחיית וביטול הרע,
אלא)
גילוי והמשכת דרגא נעלית באלקות שיכולה לבוא רק בדרך השגת השלילה,
שענין זה נעשה רק ע״י שלילה.
- אלא,
שכשישנו מציאות של מנגד
(בזמן הזה/ נעשית עי״ז גנז דחיית וביטול מציאות המנגד,
וכשאין מציאות של מנגד
(לעתיד לבוא,
ש״את רוח הטומאה אעביר מן הארץ")
,
בודאי שעי״ז לא נגרע מאומה בעיקר המכוון דמצוות לא תעשה — המשכת וגילוי האלקות שבא בהשגת השלילה",
ע״י שלילת העשי׳".
ו.
והנה,
גם התחלקות המצוות לב׳ סו־ גיס דחיוב ושלילה
(עשה ולא תעשה)
אינה אלא,
מצד המקבל״ -,
שתים זו שמעתי",
אבל ״מצד הנותף׳ ענינם אחד הוא - "אחת דיבר אלקים":
עליון
[רמ״ח אברים דמלכא <ראה תקו״ז ת״ל
(?ד,
0מ ומזה מובן גם בנוגע לשס״ה גידים דמלכא]
- שבזה תלוי קיום מביאות האדם,
גם דאדם העליון
(כביכול)
.
הטיבה לכך שיש מצוות שקיומם באופן של שלילה,
שב ואל תעשה,
היא -מצד הגבלת האדם והעולם:
לכל לראש - בנוגע להשלילה מ-עניגים בלתי־רצויים,
״סור מרע״ - דכיון שיש בעולם דברים בלתי-רצויים,
צריכה להיות עבודת האדם
(גם)
בדרך שלילה,
שב ואל תעשה,
"שלא לעשות המנגד".
ונוטף לזה - לאחרי ביטול הרע,
"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ״ - שמצד הגבלת האדם והעולם יכול לקבל רק גילוי אלקות שמדוד ומוגבל ולפי־ערך מציאותו,
ואינו יכול לקבל גילוי אלקות בדרגא שבאין־ערוך אליו,
בי אם באופן של שלילה,
ע״ד השגת השלילה.
וכיון שמצד הגבלת האדם והעולם מוכרח להיות גם ענין של שלילה,
נתחלקו המצוות לב׳ סוגים,
עשה
(חיוב)
ולא תעשה
(שלילד.
)
-,
שתים זו שמעתי״ - שמצד שמיעת האדם ישנם "שתים".
אבל המצוות כפי שהם מצד הקב״ה עגינם אחד - המשכת וגילוי אלקות -"אחת דיבר אלקים".
והחידוש בזה - ש״אחת דיבר אלקים":
הענין ד״אחת דיבר"
(שכל המצוות עני־ נם אחד)
הוא לא רק מצד המצוות כפי שהם למעלה מגדר של התחלקות — מצוות התורה,
חכמתו ורצונו של הקב״ה,
,
תורה אחת",
שנמשכת מ״הוי׳ אחד" שלמעלה מההתחלקות שמצד גדרי העולם,
אלא גם כפי שהם בציור של מצוות,
ציוויים לאדם איד להתנהג בעולם,
שאז באים באופן של התחלקות
(תרי״ג מצוות,
רמ״ח מ״ע ושס״ה מל״ת)
לפי־ערך וביחס להתחלקות שבאדם ובעולם
(רמ״ח אברים ושס״ה גידים שב״עולם קטן זה האדם"׳,
ש״פ יתיז,
ח"* שבט
ודוגמתם בעולם כפשוטו/ ע״י המשכתם משם "אלקיס",
לשון רבים״■ - גם בדרגא זו ענינם אחד,
המשכת וגילוי אלקות בעולם.
ז.
וכיון שבמתן־תורה ניתנה התורה
(כמו שהיא אגל הקב״ה,
"חמודה גנוזה"")
למטה בארץ דוקא
(״לא בשמים היא״* 5 )
-יש לומר,
שניתן הכה לכאו״א מישראל שעבודתו בקיום התומ״ג למטה בארץ תוכל להיות ותהי׳
(לא רק מצד גדרי האדם והעולם,
"שחים זו שמעתי",
אלא)
גם כפי שהם מצד הקב״ה - "אחוז דיבר אלקים":
ובהקדמה - שהסדר דמתן־תורה הוא שתחילה באה ההמשכה מלמעלה למטה
("עליונים ירדו לתחתונים",
"ואני המת־ חיל" 51 / ואח״כ געשית ההעלאה מלמטה למעלה
(.
תחתונים יעלו לעליונים"* 5 / ו־ עד״ז בנדו״ד,
שתחילה באה ההמשכה מ־ "אחת דיבר אלקים" ל״שתיס זו שמעתי",
ואח״ב נעשית ההעלאה מ.
שתי ס זו שמעתי" ל״אחת דיבר אלקים" 52 .
והביאור בזה:
התחלת העבודה בקיום התומ״צ היא באופן ד״שתים זו שמעתי״ - דאף שמצד הקב״ה כל המצוות הם ענין אחד,
"אחת דיבר אלקים",
מ״מ,
מצד גדרי האדם והעולם
("שמעתי")
ה״ה באופן של התחלקות,
״שתים זו שמעתי״,
לב׳ קויז: חיוב,
עשה -המשכת אלקות בעולם,
ושלילה,
לא תעשה - דחיית וביטול הרע.
ושלימות העבודה בקיום התומ״צ היא באופן שבהתחלקות ד״שתים זו שמעתי" מודגש ענינם העיקרי של המצוות כפי שהם מצד הקב״ה,
״אחת דיבר אלקים״ -שנרגש בעבודת האדם שהעיקר הוא התורה ומצוות,
גילוי חכמתו ורצונו של הקב״ה,
ומציאות העולם אינה אלא בשביל קיום התומ״צ,
שיומשך ויתגלה חכמתו ורצונו של הקב״ה.
כלומר: גם בדרגת המצוות כפי שהם ציוויים והוראות להאדם איד להתנהג בעולם - אין זה באופן שהעיקר הוא הפעולה בעולם,
שאז מודגשת ההתחלקות לב׳ קוין
("שתים זו שמעתי"/ דחיית וביטול הרע
(שלילה/ והמשכת וגילוי הקדושה
(חיוב/ אלא באופן שהעיקר הוא חכמתו ורצונו של הקב״ה,
ולכן,
גם כאשר העבודה בפועל צריכה להיות בב׳ קוין,
בקו של חיוב ובקו של שלילה,
נרגש בהשלילה
(לא תעשה)
החיוב—שגם ה״לא תעשה" הוא ציווי
(רצונו)
של הקב״ה,
ובמילא,
נעשה עי״ז צוותא וחיבור עם הקב״ה,
ויתירה מזה,
שע״י השלילה
(לא תעשה)
נמשכת ומתגלה דרגא נעלית יותר באלקות שאי־אפשר להשיגה אלא בדרך של
(השגת ה)
שלילה.
ועפ״ז יש לבאר תוכן הפלוגתא באופן המענה של בנ״י על עשה״ד,
"שהיד אומרים על הן הן ועל לאו הן",
או "על הן הן ועל לאו לאו""
(וכיון ש״אלו ואלו דברי אלקים חיים״ 54 ,
שניהם אמת)
—ש״על לזג הן" מדגיש העניו החיובי שישנו
(גם)
במצוות לא תעשה ש
(גם)
על ידם נמשך גילוי אלקות,
ו״על לאו לאו" מדגיש המעלה דמצוות לא תעשה בהמשכת דרגא
ספר השיחות - ה׳תנש״א
נעלית יותר באלקות ע״י השגת השלילה 55 .
ח.
ובעומק יותר:
אוי שבמצוות לא תעשה מודגשים גדרי האדם והעולם,
כיון ש
(הצורך העניו השלילה
(הן שלילת המנגו,
"סור מרע",
והן גילוי אלקות באופן של השגת השלילה)
היא מצד ההגבלה דהאדם והעולם
(כנ״ל ס״ו/ הרי לאידך,
מודגש בהם
(גם ובעיקר)
גילוי אלקות שלמעלה מגדרי האדם והעולם
(העדר ההתחשבות בגדרי האדם והעולם)
- המשכת וגילוי אלקות גם במקום שמצד עצמו אינו ראוי להמשכה וגילוי אלקות:
(א)
מקום שיש בו ענינים בלתי־ רצויים שצריך לדחותם ולבטלם,
(ב)
מקום שלא יכול להיות בו
(גם לאחרי דחיית וביטול הרע)
השגת דרגות נעלות באלקות כי אם ע״י השגת השלילה.
וענין זה מודגש במצוות לא תעשה יותר מאשר במצוות עשה:
ע״י מצוות עשה נמשך גילוי אלקות במדידה והגבלה לפי־ערך גדרי האדם והעולם - שלכן,
ההמשכה היא רק בענינים ד״עשה טוב"
(ולא במקום שיש בו ענינים בלתי-רצויים)
ע״י מעשה האדם* 5 ,
ונמשכת רק דרגת האלקות שבערך לעולם,
שיכולים לקבלה ע״י השגת החיוב: וע״י מצוות לא תעשה נמשך גילוי אלקות באופן שאינו מדוד ומוגבל לפי־ערך גדרי האדם והעולם - שלכן,
ההמשכה היא גם במקום שצריך לשלול המגגד ע״י שלילת
העשי׳* 5 ,
ונמשכת
(גם)
דרגת האלקות ש־ אי־אפשר לקבל ע״י השגת החיוב כי אם ע״י השגת השלילה.
וכמודגש גם בהחילוק שרמ״ח מצוות עשה הם כנגד רמ״ח אברים 57 ,
ושס״ה מצוות לא תעשה הם כנגד שס״ה גידים 57 - שהגידים הם הממשיכים ומביאים הדס• 5 :
ובהקדם הידוע* 5 שהחילוק בין מצוות לתורה הוא ע״ד החילוק שבין אברים לדם - שהאברים הם באופן של התחלקות,
משא״כ הדם שממשיך חיות
("הדם הוא הנפש"•*)
לכל האברים בשוה,
ודוגמתו במצוות ותורה,
שבמצוות "יש התחלקות עת וזמן"
(גדרי העולם/ "יש שאינם נוהגות אלא בזמן שבית המקדש הי׳ קיים דוקא.
.
וכן בשאר מצוות התורה יש מהן שתלויין בזמן כמו שבת שופר סוכה ולולב אין נוהגין אלא בזמנן,
אבל שלא בזמנן לאו מצוה היא כלל",
משא״ב תורה,
"שהוא מצוה בכל זמן לעסוק בדברי תורה ואפילו בהלכות שבת וסוכה כו׳",
ו״כל העוסק בתורת כו׳ כאילו הקריב כו׳" 1 *.
ויש לומר,
שמעין ודוגמת זה הוא גם בהחילוק שבין רמ״ח מ״ע שכנגד רמ״ח אברים לשס״ה מל״ת שכנגד שס״ה גידי הדס״ - שמצד המעלה דמצוות לא תעשה לגבי מצוות עשה
(העדר ההגבלה)
הם
ש״פ יתרו,
ח״י שבט
באופן דהעדר ההתחלקות ביחם להתחל־ קות שבמצוות עשה,
כמודגש בחיובם לאנשים ונשים - שבמצוות עשה יש חילוק בין אנשים לנשים,
שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא,
משא״כ במצוות לא תעשה שוים נשים לאנשים".
ובלשון הזהר":,
זכור
(עשה)
לדכורא שמור
(לא תעשה)
לנוקבא"".
ט.
ויש לומר,
שענין זה
(שגם במל״ת נמשכת קדושה בעולם,
ובאופן שלמעלה מגדרי העולם)
מרומז בלשון חז״ל בענין קידושי אשה -,
דאטר“ לה אכ״ע כהקדש":
ובהקדמה - שכללות הענין דמתן־ תורה 7 * הוא ע״ד ובדוגמה קידושי אשה
(כנט״י)
לבעלה
(הקב״ה)
•*,
ומודגש כיותר בענין המצוות,
כפירוש רבינו הזקן" בנוסח ברכת המצוות,
אשר קדשנו במצוותיו" -,
כאדם המקדש אשה להיות מיוחדת עמו ביחוד גמור כר".
וע״פ הידועיי שבקידושין ישנם ב׳ עני־ נים:
(א)
,
האשה נקנית
(לבעלה)
"",
,
להיות לי"",
(ב)
,
האיש מקדש״”,
,
לישנא דרבנן.
.
דאסר לה אכ״ע כהקדש"**,
,
מקודשת
(מובדלת ואסורה)
לעולם׳" 7 ,
ודוגמתו בה־ קידושין דכנס״י להקב״ה,
שכנס״י נקנית להקב״ה להיות מיוחדת עמו ביחוד גמור,
ונעשית אסורה
(מקודשת)
לכל העולם,
שזהו״ע הפרישות וההבדלה מענינים בלתי־רצויים* 7 - יש לומר,
שבפרטיות יותר ה״ז החלוקה דב׳ סוגי המצוות,
עשה ולא תעשה: ע״י מצוות עשה נעשה היחוד עם הקב״ה 75 -,
האשה נקנית
(לבעלה)
",
וע״י מצוות לא תעשה געשית הפרישות
ספר השיחות - ה׳תנש״א
וההבדלה מענינים בלתי־רצויים - "אסר לה אכ״ע כהקדש".
ויש לומר,
שבדיוק הלשון ד״אסר לה אכ״ע כהקדש" מרומז
(האמור לעיל)
שגם במצוות לא תעשה נמשכת קדושה בעולם,
וקדושה שלמעלה מגדרי העולם":
ע״י שלילת האיסור
("דאסר")
נעשה גם ענין של קדושה
("כהקדש"/ היינו,
שמתקשר ומתחבר
("אסר" מלשון קשירה")
עם הקדושה.
ויתירה מזה,
שנמשכת קדושה שלמעלה מגדרי העולם - "כהקדש" דייקא,
שקדושתו קדושת שמים
(לא רק ע״י פעולת האדם שהקדישו לשמים,
אלא גם)
בקדושה עצמית",
כמו קדושת שבת ש־ "מקדשאיי וקיימא"",
וקדושת בכור
(ש־
מתחדשת בלידת כל בכור)
שקדוש מרחם״ - קדושה שלמעלה מגדרי העולם.
י.
והנה,
אף שנתבאר לעיל
(ס״ח)
שהמשכת וגילוי אלקות שע״י מצוות לא תעשה היא למעלה מגדרי האדם והעולם",
מ״מ,
כיון שהמשכה זו אינה יכולה להיות ע״י פעולה חיובית
(קום ועשה/ כי אם ע״י שלילת העשי׳
(שב ואל תעשה/ ה״ז סו״ם הגבלה,
הגבלה מצד גדרי האדם והעולם".
ולכן,
עיקר ושלימות הענין ד״אחת דיבר אלקים" בעבודת האדם
[שגם בעבודה בפועל שהיא באופן של התחלקות ד״שתים זו שמעתי",
עשה ולא תעשה,
מודגש עניגם העיקרי של המצוות כפי שהם מצד הקב״ה,
"אחת דיבר אלקים"]
מתבטא בהחיבור דעשה ולא תעשה בענין אחד
("זכור ושמור בדיבור אחד")
כפי שבאים יחד בעשיית האדם״ - "מחללי׳
והזמנים•,
,
ישראל אינהו דקדשינהו לזמני•
(ברכות מט,
א.
וראה תו״א פרשחנו סט,
סע״ג ואילך.
ובכ-מ)
.
ש״פ יתת,
ח"* שבט
1ו3
מות יומת וביום השבת שני כבשים",
שקיום הלאו ד״מחללי׳ מות יומת"
("שמור")
הוא לא
(רק)
ע״י העדר העשי׳
(שלילה)
,
אלא
(גם)
ע״י העשה
(התוכן ד״זכור"*•)
פעולה חיובית דהקרבת שני כבשים,
שנעשית חלק מקדושת השבת",
היפך ד־ "מחללי 24 "
(כנ״לס״ג)
.
ועד״ז לאידך - קיום העשה
(הקרבת שני כבשים)
ע״י הלאו
(פעולה שבמקום אחר היא ״מחללי 25 ״)
7 •,
שעי״ז
(שהעשה
השבת עת״ר
(םה״מ עת״ר ע׳ קזז ואילה)
,
ועפ״ז יש לבאר דיוק הלשון בשמו״ר,
,
זכור את יום השבת לקדשו ואומר וביום השבת שני כבשים.
.
בבת אחת״ - שע״י,
וביום השבח שני כבשים" ממשיכים לא רק הדרגא ד״סקדשא וקיימא• שמצ״ע
(ללא עבודת האדם)
,
שהמשכתה ע״י העדר המלאכה
(,
מחללי׳ מות יומת")
,
אלא גם הדרגא ד.
זכור את יום השבת לקדשו" שלמעלה מהדרגא ד,
מקדשא וקיימא".
ואולי י״ל,
שב׳ דרגות אלו -,
מחללי׳ מות יומת"
(העדר המלאכה,
,
סקדשא וקיימא")
ו,
זכור את יום השבח לקדשו״ - הם ב׳ דרגות במלאכה האחת
(מלאכת הארבעים)
שמותרת בשבת•••:
(א)
דרגא התחתונה שבה ששייכת לל״ס אבות מלאכות -.
אבות מלאכות ארבעים
(חסר אחת)
•,
שהמשכתה ע״י השביתה מהם -,
חסר אחוד׳,
שזהחע ד״מחללי׳ מות יומת•,
(ב)
דרגא העליונה שלמעלה לגמרי מל״ס המלאכות - מלאכה ה,
אחת•
(הארבעים)
כשלעזמה,
שהסשכתה
(לא ע״י השביתה סל״ט המלאכות,
אלא)
ע״י,
מלאכת הצדיקים•
(מלאכה ועשי׳)
-,
זכור את יום השבת לקדשו".
ספר השיחות - ה׳תנש״א
נהפך ללאו)
נוסף בה.
עשה" שברגשת בו הנקודה שלמעלה מגדרי האדם והעולם,
כפי שהוא מצד ציווי הקב״ה בתורה -*אחת דיבר אלקים".
זאת ועוד:
החיבור דעשה ולא תעשה
(הקיום דלא תעשה ע״י פעולה חיובית)
בהענין ד־.
מחללי׳ מות יומת וביום השבת שני כבשים",
אינו אלא בענין פרטי ובתנאים מיוחדים - הקרבת הכבשים
(ולא שאר קרבנות שאין זמנם קבוע)
ביום השבת ע״י הכהנים בביהמ״ק
(מצוה מיוחדת,
בזמן מיוחד,
במקום מיוחד,
וע״י אגשים מיוחדים)
".
דלכאורה אינו סובן: בהמצוה לייבם אשת אחיו נוגע לכאורה רק המציאות דאשת אח
(גם כשאין בזה האיסור ואשת אחג ומהו פירוש,
כיון דלא אתי איסור אשת אח בו׳ הויא לה בו׳ שלא במקום מצוה״ז
וע״ם פ״ש בפנים יש לבאר
(בפנימיות הענינים)
,
שמצוות אלו שאופן קיומם הוא די פעולת הלאו,
טנינס הוא הפיכת הלאו,
ולכן כשלא אתי איסור אשת אח,
הויא לה שלא במקום מצוה.
ויש להוסיף,
דע״פ המבואר בסק״א
(סה״ש תשמ״ח ח״ב ע׳ 662 ואילך)
שלדעת ב״ש,
נוח לו לאדם שלא נברא כו׳",
הכוונה בבריאת האדם
(והעולם)
שיתבטלו ממציאותם וכל ענינם יהי׳ רק לשמש את קונו,
ולדעת ב״ה,
נוח לו לאדם שנברא כו׳" הכוונה בבריאת האדם
(והעולם)
היא שישארו במציאותם אלא שמציאותם תהי׳ ע״פ תורה - י״ל,
שהפלוגתא דב״ש וב״ה בעניו צרת ערוה,
היא לשיטתייהו,
כי: זה שהעשה והלאו הם עניו אחד,
הוא
(בעיקר)
מצד דרגת המצוות כפי שהם למעלה מהאדם והעולם,
משא״ב מצד גדרי האדם והעולם הם
(כמו)
שני ענינים.
ולבן,
לדעת ב״ה - המצוה לייבם אשת אחיו היא עניו בפ״ע,
גם כשאין האיסור דאשת אח,
משא״ב לדעת ב״ש.
ונוסף לזה,
ישנו הקיום דלא תעשה ע״י פעולה חיובית באופן ששייר בכל המצוות,
בכל זמן ובכל מקום,
ובכאו״א מישראל - ע״י לימוד התורה":
אמרו חז״ל“.
כל העוסק בתורת כו׳ מעלה עליו הכתוב כאילו כו׳",
היינו,
שלימוד התורה חשיב כקיום המצדה.
ויש לומר,
שכן הוא גם בהלימוד דמצוות לא תעשה** — שע״י לימוד התורה בפרטי מצוות לא תעשה ודיניהם,
מקיים מצוות לא תעשה ע״י פעולה חיובית׳*
(הפעולה דלימוד ויגיעה בתורה")
.
ועפ״ז יש לומר,
שעיקר ושלימות הענין ד.
אחת דבר אלקים" בעבודת האדם הוא בלימוד התורה:
ההתחלקות לב׳ קוין
(.
שתים זו שמעתי")
דעשה ולא תעשה,
חיוב
(עשי׳)
ושלילה
(העדר העשי׳)
אינו אלא בקיום המצוות כפשוטן,
משא״כ בקיומן ע״י לימוד התורה
[נוסף לכך שעי״ז נעשה ה־.
קיום" דבל רמ״ח מ״ע ושס״ה מל״ת,
גם
מהם ובן אין לד׳,
וגם אז - יש אפשרות של חליצה,
ולא עוד אלא שלדעת אבא שאול
(שאסור לחלוץ שלא לשם מצוה)
אמרו שמצות מליצה קודמת למצות יבום
(ראה יבמות לט,
ב)
ובמילא,
המציאות דיבוס רחוקה עוד יותר.
'.
״£41.
1.
120 5188 11.
14
(44011 84,
4111 ״41X01״)
411011 4211)
214.
1 ׳
(.
״״81X1011 1414* 00414 41X0״)
*1410)
,
4 144101 114601*8 181*8
(0418041)
14111421 010 -884 141
(41114 818
(18 8x11X0 ׳״*״85*42 84 84)
#״ 41111.
1 ׳1״ס,
)
#8£1 14)
85
(44,
14 42X014
(0.
1418*41-48114,
000 424
(04
- 4)
184,
4811 848!8 1141X8481 ׳0)
11)
111)
(0* 04 428X00 ^01)
1)
0
(0)
1^* ׳! 141* 4,
8X1! 8X14014042841
(44,
14 *!4114
101484*040 81144214 ־.
״X841 888״
0X4181
(8*)
!041.
1X18141*1*
1444
(1' 4214
(1*4 41X01 144* 118
(14
(42144*
׳!""581!842 *8444* 8*48 188*
(!81X0
42X4.
1 0X4,
4245.
84084 4.
844 4!08*״!* 48X1X4 84
(81! 14.
08! 8*!450"")
-
1X14!*)
״448)
8)
18.
8*1 '*!״4888 *!42 1״! 1X8 42'!* 8X411 ׳
(.
י58!888 !14081421.
14401)
״״!״!! 8141* /0841 8141' 8!818
(^ 401 848*81 1X08X21! 81!8)
״*418 ׳
8 *1X81א881£ *85 888!8 868X28
18!21.
81^)
(218)
8 8״X188:
!״6)
״4.
0!* 8588 88א״56118!842 428)
■1X0*1□ 868428 0X8 /״□45!* 8588 88*' '861084 £5118185 86 8״!□ 6)
42)
8״!3 ■428 51885185)
84 42)
018 868428 8!888
842814
(8681 8188' 68428 5881 - 428.
*!4156* 84
(8188 8X86 6X8
(42
(6 868428
8588 88א״8 51)
4284 /11051! 1542 '*5
•
()
״□!״ק)
״80*8
855
(1' 428/ 6888 81 6642 480 651 42! 428*86 6888 88*8 81* 6X242 8*8181 *8/
8**88 8*88 *!
(!*□885818*42 8511 -.
״
1!* £8 *!* 428!5618 81* 8*61
84218 6X242-א״118א״•
1542 50148' 11*18*8 8!5618 8
(548 88188 '<£51886 ״X88 !* 84428' 42842
(588 2״! *5185!14 8518*458388 ״X88 4428 !8■ 101188! 841814״!*5428□ *״*8 5״]
-
88X88 428!1518 8181186418 81/ 88!
£!£
284)
>״8 '881> 0״*
4ו3
ספר השיחות - ה׳תנש״א
"יתרון 7 " 28 האור מן החושף"׳,
שנמשך
כד אתכפייא סט״א אשתלים יקרא דקוב״ה 29 ,
כי סין אתכפיא ססיא זהו עניו קיום מל״ת.
.
אשר הם הכל הרחקת הרע,
לכן עי״ז אשתלים יקרא דקוב״ה היינו בחי׳ זיא שעולה ברום המעלות,
והוא בבחי׳ יחוד או״א גם שנמשך בו כתר סא״א ממש,
כמבואר גבי חג השבועות• - שמזה מובן,
שד* מל״ת נמשך אור שלמעלה מהעולם,
שזהו״ע המשכת ה״כתר מא׳א ממש.
.
(מוג השבועות•,
שער הנו״ן"
(וראה הערה הבאה)
.
ומתגלה בחי׳ האלקות שאינה יכולה לבוא בבחינת התלבשות בכלים - ע״ד מעלת ההמשכה והגילוי דמצוות לא תעשה שמצד גודל מעלת האור אינו יכול להתלבש בכלים"" 30 .
וסיום הפרשה - "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך"" 31 :
אמרו חז״ל״י "מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו,
שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי
("אשר
אתהפכא של היצה״ר בקיום מל״ת זכח לבחי׳ בכל שלמעלה גם מסיד
(אוזרת שם)
.
וע*פ האמור לעיל
(סוף ס-ח)
בעניו,
שפור לנוקבא•,
שמעוות לא תעשה הם גם בנשים _ י״ל,
שהברכה.
בבל•
(גילוי שער הנו״ן ע״י שליפות העבודה דאתהפכא של היעזרו־ בקיום פל״ת)
היא בהדגשה יתירה אעל נשים עדקניות,
ובפרט ביום ההסתלקות",
גמר ושליפות עבודתן.
ש״פ ♦תרו,
ח"♦ שבט
יזכר שמי על 1 " מצוותי ודברי""*)
אבוא אליר וברכתיך".
ובביאור הדיוק בלשון הכתוב -
(א)
"בכל המקום",
ולא במקום סתם,
(ב)
,
אזכיר את שמי",
ולא תזכיר 4 ",
(ג)
"אבוא אליך וברכתיר״,
ולא ״ברכתיד״ סתם -יש לומר:
וטעם הדבר
(ששייך גם במקום שמצד עצמו אינו ראוי לכו)
- כיון שאין זה בכח פעולת האדם
(שהיא במדידה והגבלה)
אלא בכחו של הקב״ה - "אזכיר את שמי",
"דהל״ל תזכיר 5 ",
אך הוא כמאמר דוד רוח ה׳ דיבר בי ומלתו על לשוני•",
שהדיבור שהאדם מדבר בד״ת הוא ממש דיבורו ית׳,
היינו,
שה׳ מדבר בו ממש ע״י פיו של האדם"",
ובנוגע לדיבורו של הקב״ה
("אזכיר את שמי")
אין הגבלה כלל,
שנמשך "בכל המקום",
גם במקום שמצד עצמו אינו ראוי לכך".
ולא עוד אלא שהמשכתו "בכל המקום״,
בב׳ סוגי המקום,
היא בשוה -"אחת דיבר אלקים"•",
כמרומז בהוספה ד״אבזא אליך וברכתיך",
ש״אבוא׳י
(ג׳ האותיות העיקריות א׳ ב׳ א׳י")
רומז שגם לאחרי המשכת ה״אחח
(א׳)
דיבר אלקים" ב״שתיס
(ב׳)
זו שמעתי",
היינו,
בדרגא מו שיש בה התחלקות דב׳ קוין,
מצד החילוק דמקום הראוי ומקום שאינו ראוי - ה״ז באופן ד״אחת דיבר אלקים"
("אבא",
א׳ שלאחרי הב׳)
•".
יב.
ויש להוסיף ולקשר גם עם הפר
ד! 1)
להעיר ממארז׳ל
(ברכות כב,
א)
,
אין דברי תורה מקבליו טומאה,
שנאמר הלא כה דברי כאש נאס ה/ מה אש אינו מקבל טומאה אח דברי תורה אינו מקבליו טומאה*.
ולהעיר גס ממארז׳ל
(ראה ירושלמי חגיגה פ״א ה*ז.
פתיחתא דאיכ*ר ב)
,
המגדר שבה סחזירו למוטב*.
ספר השיחות - ה׳תנש״א
שה שמתחילין לקרוא במנחה,
"ואלה וד משפטים אשר תשים לפניהם":
א)
,
ואלה.
.
מוסיף על הראשונים,
מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני״״! _ שגם במקום ודרגא שיש התחלקות
("שתים זו שמעתי")
בין "משפטים"
(רעד״ו "עדות")
שמובנים בשבל האדם למצוות שלמעלה.
מהשכל
("חוקים"/ ניכר ש״אף אלו מסיני",
ששניהם ציווי הקב״ה - "אחת דיבר אלקים".
ב)
״לפניהם.
.
כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם״* 12 - דאף שהסדר הרגיל שכדי שיהי׳ "שולחן ערוך ומוכן לאכול לפני האדם" יש צורך לנקות תחילה החדר
(והדירה)
שבה נמצא השולחן
(כללות העבודה ד״סור מרע")
22 *,
מ״מ,
הסדר בלימוד התורה הוא שגם בהתחלת הלימוד
(גם במצב שיש צורך להתחיל בעבודה ד״סור מרע")
ה״ז כבר "שולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם",
כיון שעיקר ההדגשה בלימוד התורה היא
(לא על פעולת הבירור וזיכוך דהאדם,
אלא)
ששכל האדם מתאחד עם חכמתו ורצונו של הקב״ה,
ויתירה מזה,
שגם הפעולה דבירור וזיכוך האדם 25 * נעשית בדרך ממילא ע״י ההתאחדות עם התורה 24 ׳,
היינו,
שהחיוב
(המ״ע דל׳־מוד התורה)
והשלילה
(דחיית וביטול הרע,
התוכן ד־ מל״ת)
נעשים בפעולה אחת,
בדיבור אחד
(דיבור התורה)
- "אחת דיבר אלקים".
יג.
מההוראות מהאמור לעיל בנוגע למעשה בפועל:
בעמדנו ביום הש״ק פרשת יתרו,
שבו קורין
(בציבור ובברכה לפני׳ ולאחרי׳)
הפרשה דמתן־תורה,
ובלשון חז״ל“*
(בנוגע ל״זמן מתן תורתנו",
ומעין זה בשבת פ 39 יתרו שקורין הפרשה דמתן־תורה• 2 ׳)
"כאילו אתם עומדים לפגי הר סיני ומקבלין את התורה״ - יש לקבל החלטות טובות להוסיף עוד יותר בלימוד התורה וקביעת עתים לתורה
(הוספה בכמות הזמן ובאיכות הלימוד)
.
ובפרטיות יותר - להוסיף הן בנגלה דתורה,
והן בפנימיות התורה,
כמודגש
(א)
בהפרשה דמתן־תורה,
שנוסף על עשרת הדברות כפשוטן נתגלו גם
(ובעיקר)
העניגים דפגימיות התורה,
מעשה מרכבה 41 ׳,
(ב)
בהפרשה שמתחילין לקרוא במנחה: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם",
"כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם״ - לימוד משפטי
(דיני)
התורה
(כולל ובפרט)
ב״שולחן ערוך"
(ועד״ז ברמב״ם)
- הלכה ברורה למעשה בפועל,
ובפרט "הלכות בטעמיהן"
(בשו״ע של רביגו הזקן)
" 2 *,
כדרשת חדלי 2 ׳ "אשר
ש״פ יתרו,
ת״י שבט
7ו3
תשים לפניהם,
ולא נאמר אשר תלמדם,
צריך אחה לשום לפניהם טעם המיישב תלמודם ומשימו בלבם",
וגם "תשים" מלשון ״סימה
(ואוצר)
״,
״רזי תורה.
.
הסימה הזאת אינה נגלית לכל ברי׳"* 5 *,
ולא עוד אלא שגם לימוד פנימיות התורה הוא באופן ד״תשים לפניהם",
"לשום לפניהם טעם המיישב תלמודם ומשימו בלבם",
בהבנה והשגה בחב״ד שנמשך ופועל גם ברגש הלב
(ובמעשה בפועל)
.
ויש להוסיף ולהדגיש
(בהמשך לה־ אמור לעיל בפירוש "אחת דיבר אלקים״X שאף שלימוד התורה הוא בכל חד וחד לפום שיעורא דילי׳,
לפי-ערך ההבנה והשגה דכאו״א מישראל מהאנשים והנשים והטף,
מ״מ,
מודגש גם בהתחלת הלימוד שיש
(לכאו״א מהלומדים)
בכל ענין שבתורה כל האורך ורוחב ועומק שבכל א׳ מד׳ אופני הלימוד דפשט רמז דרוש וסודי 5 ׳,
עם כל ששים ריבוא פירושי התורה שבכל א׳ מד׳ אופני הלימוד 51 * -בפי שניתנו ונאמרו במתן־חורה "בדיבור אחד"
("אחת דיבר אלקים"/ כמבואר במדרשי חז״ל 55 ׳ שכל התורה כלולה ב־ עשה״ד,
ועשה״ד כלולים בדיבור ראשון,
ודיבור ראשון כלול בתיבה ראשונה,
ותיבה ראשונה כלולה באות הראשונה -אל״ף ד״אנכי" 54 ׳.
והדגשה מיוחדת בנוגע להוספה בלימוד התורה ביום השבת 55 * - כדרשת חז״לי 5 ׳ ״ויקהל משה.
.
אמר הקב״ה עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים.
.
כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת.
.
ללמד ולהורות לישראל דברי תורה".
יד.
ויה״ר שההחלטה ע״ד ההוספה בלימוד התורה
(שבודאי תבוא תומ״י בפועל ממש ביום הש״ק זה)
תמהר ותזרז ותביא תיכף
(בעיצומו של יום הש״ק דמ״ת)
את הגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו,
כפס״ד הרמב״ם 57 * שע״י "מצוה אחת
(גם ב״דיבור אחד")
הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה"" 5 *.
ואז
(תומ״י)
- כאו״א מראה באצבעו ואומר "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" - טעמי תורהי 5 ׳ שיתגלו ב״תורה
ספד השיחות - ה׳תנש״א
חדשה
(ש>מאתי תצא"" 54 לכל אחד ואחת מבנ״י,
האנשים והנשים
(וכהסדר במתן־ תורה - שהנשים קדמו לאנשים 55 ")
והטף,
כולל גם כל בנ״י שבכל הדורות ש־ לפנ״ז״י,
ש״הקיצו ורננו שוכני עפר" 5 ",
כולל ובמיוחד אלה שיום ההילולא שלהם בסמיכות זמן - החל מרבינו הזקן שיום ההילולא שלו בכ״ד טבת,
וכ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו שיום ההילולא שלו בעשירי בשבט,
וכן בני ביתם״ 57 - שזוכים תומ״י לחיים נצחיים 5 " כפי שנמשכים בהתחלקות ןזזמן
(,
עת״ 59 גו׳ ועת גו׳״ 7 ״ -כ״ח עתים)
.
(ירושלמי שבהערה 130)
,
דברים שמשיקין עליהם את הפה
(שמשיקין השפתים עליהם וסותסיז את הפה ואין לגלותן
(פני משה)
)
כד״א ישקני מנשיקות פיהו*.
וכולם יחד,
ביחד עם כל בנ״י שבדורנו זה,
נשמות בגופים - "קהל גדול ישובו הנה"•",
לארצנו הקדושה,
"ארץ אשר ה׳ אלקיד דורש אותה תמיד עיני ה׳ אלקיד בה מרשית השנה ועד אחרית שנה״י",
- שלכן,
גם לפני הגאולה יושבים בה בנ״י לבטח,
ללא פחד מזה ש״אומות העולם מתרעשים ומתבהלים" בגלל ש־ "מלכי אומות העולם מתגרים זה בזה",
כיון שהקב״ה "אומר להם
(לישראל)
,
בני,
אל תתייראו כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם.
.
(וכופל הענין)
אל תיראו,
הגיע זמן גאולתכם"• 61 ,
"מלך המשיח.
.
עומד על גג בית המקדש והוא משמיע להם לישראל ואומר ענוים הגיע זמן גאולתכם"• 62 -
ובארצנו הקדושה גופא - לירושלים עיר הקודש,
לבית המקדש 63 ,
ולקדש הקדשים.
ספר השיחות - ה׳תנש״א