א.
בפסוק הראשון שבהתחלת פרשת וספר שמות -,
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו" -יש כמה דיוקים,
ומהם:
א)
,
הבאים מצרימה",
לשון הוה,
מתאים לומר בזמן ביאתם למצרים - כמ״ש בפרשת ויגש׳,
ויבואו מצרימה יעקב וכל זרעו אתו.
.
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה"; משא״ב בהתחלת ספר שמות,
כשבנ״י נמצאים כבר במצרים ימים רבים
[אלא שהכתוב חוזר ומספר
(בקיצור)
ע״ד בואם למצרים
(כהקדמה להמשך הסיפור אודות שעבוד מצרים,
ובעיקר,
אודות הגאולה ממצרים 1 )
]
- מתאים יותר לומר בלשון עבר,
,
ואלה שמות בני ישראל אשר באו מצרימה",
כבסיום הכתוב,
איש וביתו באו"?
ב)
מהו הטעם שבהתחלת הפסוק נאמר,
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה",
ובהמשך הפסוק עצמו נאמר,
את יעקב״ -יעקב דוקא?
ג)
מהו הטעם לשינוי לשון הכתובים -שבפרשת ויגש נאמר,
הבאים מצרימה יעקב ובניו",
ובפרשתנו נאמר,
הבאים מצרימה את יעקב"?
ב.
בביאור דיוק הלשון,
הבאים מצרימה״ - איתא במדרשי:
,
הבאים מצרימה,
וכי היום באים,
והלא ימים רבים היו להם משבאו למצרים? אלא,
כל זמן שיוסף הי׳ קיים לא הי׳ להם משוי של מצרים,
מת יוסף נתנו עליהם משוי,
לפיכך כתיב הבאים,
כאילו אותו יום נכנסו למצרים".
וצריך ביאור בנוגע להלימוד וההוראה בעבודת האדם:
ובהקדמה -,
התורה היא נצחית" 4 ,
ו,
בכל יום יהיו בעיניך חדשים"*,
ובהדגשה יתירה בזמן שקורין פרשה זו בתורה בציבור,
שאז,
צריכים לחיות" עם הענינים שבפרשה זו*.
ועפ״ז צריך להבין הקשר והשייכות ד,
הבאים מצרימה"
(,
כאילו אותו יום נכנסו למצרים")
לימינו אלה:
כיון שלפי כל הסימנים שבדברי חז״ל עומדים אנו בסוף זמן הגלות,
לאחרי שכבר,
כלו כל הקיציו״י,
וכבר עשו תשובה,
ובלשונו של כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו
(לפני עשרות שנים)
שכבר סיימו כל עניני העבודה,
גם,
צחצוח הכפתורים" 3 ,
ועומדים מוכנים
(,
עמדו הכן כולכם")
לקבל פני משיח צדקנו 4 —מהו הפירוש,
הלימוד וההוראה מהענין ד,
הבאים מצרימה",
,
כאילו אוחו יום נכנסו למצרים" כשעומדים בסמיכות ממש להיציאה ממצרים?!
ש״פ שמות,
*"ט טבת
ו24
ג.
ויובן בהקדם הביאור בכללות ה־ ענין ד״ואלה שמוח בגי ישראל",
שפסוק זה הוא הפתיחה דספר שמות והספרים שלאחריו
(הן ד׳ ספרי חומש,
והן כל כ״ד ספרי קודש דתושב״כ״י)
- סיפור חייהם
(דברי הימים)
של בני ישראל ועבודתם בקיום התורה ומצוותיי:
החילוק שבין ספר שמות
(והספרים שלאחריו)
לספר בראשית—שספר בראשית הוא סיפור חייהם ועבודתם של האבות,
אברהם יצחק ויעקב 1 *,
כמודגש בשמו: "ספר הישר" 1 *,
"זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים""; ולאחרי זה מתחיל ספר שמוח,
"ואלה שמות בני ישראל״ - סיפור חייהם ועבודתם של הבנים,
שממשיכים בדרכם של האבות,
ע״פ ההוראה והנתעת־כח של האבות,
"מעשה אבות סימן לבנים"־*.
ועפ״ז מובן הטעם דהקדמת ספר בראשית לפני שאר הספרים,
אף ש״עיקר התורה הן ספר שמות ושאר הספרים שכותב ומספר בפירוש מעשה המצוות״ - "לפי שספר זה
(שעיקרו "סיפור תולדות האבות.
.
בפרטי מעשיהם וכל קורותם")
הוא
ד.
ליתר ביאור:
אע״פ שעבודת האבות
(בספר בראשית)
היתה לפני מתן־תורה,
ועבודת הבנים
(בספר שמות והספרים שלאח״ז)
רובה ככולה היא לאחרי
(יצי״מ שהיתה הקדמה•* ל)
מתן־תורהי*,
שאז "בטל
(הקב״ה)
גזירה ראשונה ואמר התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים"" 1 ,
שע״י העבודה דקיום התומ״צ נעשה המשכת וגילוי הקדושה למטה,
שהדברים הגשמיים שבעולם נעשים חפצא דקדושה
(משא״כ לפני מ״ח)
** — הרי,
החידוש ד־ מתן־תורה
(המשכת הקדושה למטה)
גופא נעשה לאחרי ההקדמה וההכנה דעבודת האבות,
אשר,
"האבות הן הן המרכבה" 11 ,
ספר השיחות - ה׳תנש״א
שבהיותם בעוה״ז התחתון היו בבחינת "מרכבה" להקב״ה כמו למעלה,
ולכן נקראו "ישרים",
כמו קו ישר שנמשך למטה כמו שהוא למעלה
(ללא שינוי)
",
ועי״ז הכינו את כל עבודת הבנים בהמשכת אלקות למטה בקיום התומ״צ לאחרי מתן־תורה.
אלא,
שעבודת האבות היא
(רק)
הכנה ונתינת־כח להמשכת הקדושה למטה,
והחידוש שבעבודת הבנים לגבי עבודת האבות הוא בהעבודה בפועל,
היינו,
לא רק האפשרות להמשכת הקדושה למטה,
אלא המשכת הקדושה למטה בפועל,
אשר,
ע״י העבודה בפועל ניתוסף עילוי הכי גדול,
עד כדי כך,
שבשביל זה היתה בריאת כל סדר ההשתלשלות - נתאווה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים",
שמציאות התחתון תהי׳ דירה לו ית׳ בפועל ובגלוי".
ומזה מובן שספר שמות והספרים שלאח״ז
(עבודת הבנים)
הם כמו פירוש וביאור לספר בראשית
(עבודת האבות)
" — ע״ד ובדוגמת הפירוש והביאור דבינה לחכמה,
תושבע״ם לתושב״ב״ - לפרש
ה.
וה״פתיחה" לעבודתם של הבנים להביא בפועל
(הנתיגת־כח של האבות מ
שמות לב׳• טבת
(שחל בשבוע דס׳ שמות או שמתברך משבת פ׳ שמות,
ובשנה זו חל במוצאי ש*פ שמות)
,
יום ההילולא דהרמב״ם ז*ל
(ראה לקו*ש חכ*ו ע׳ 26.
וש*נ)
- שחיבורו העיקרי,
משנה תורה••,
לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואח״ב קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה*
(כמ*ש הרמב*ם בהקדמתו לחיבורו/ פירוש וביאור דתושבע״פ לתושב״ב••• - שדוגמתו ב־ תושב*כ עצמה
(,
ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא•)
הוא הפירוש וביאור דספר שמות
(והספרים שלאח״ז)
לספר בראשית,
ולהעיר,
שיום ההילולא שלו
(גמר ושלימות,
כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו*"••)
הוא בסמיכות לפרשת שמות.
ש״פ שמות,
*"ט טבת
המשכת אלקות למסה,
היא,
בהתחלת ספר
(ופרשת)
שמות -ל "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו":
עבודתם של הבנים בגילוי והמשכת אלקות למטה,
שבשביל זה,
באים מצרי־ מה"
(תחתון שאין תחתון למטה ממנו/ היא - עי״ז שניכר בהם בגלוי
(מראה באצבעו ואומר "אלה")
שהם "בני ישראל",
בנים של האבות,
עד ל״בחור שבאבות"",
וכפי שנקרא
(בשם המעלה)
"ישראל".
וההסברה בזה:
״ישראל״ - הוא ע״ש "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל"",
ויתירה מזה - "ישראל" אותיות "לי ראש"",
בחי׳ ה-"ראש" כביכול של הקב״ה,
ש״הם נעשים להקב״ה בחינת ראש כביכול" 51 ,
להיותם למעלה גם מבחי׳ הראש
(המוח והגולגלת,
חכמה ורצון)
כחלק "הגוף" דהקב״ה,
כיון שמציאותם היא חד ממש
("ישראל וקב״ה כולא חד" 55 )
עם מהותו ועצמותו יח׳
(שלמעלה מהראש/ ובלשון הכתוב 55 "חלק אלקה ממעל
(ורבינו הזקן" מבאר ומפרש)
ממש",
אשר,
"העצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו" 55 .
ומובן,
שבדרגא ד״ישראל" אין נתינת מקום להירידה ״מצרימה״ - מדידה והגבלה,
"מצרים" מלשון מיצר וגבול,
ו-עאכו״ב מצב של גלות,
"מצרים" כפשוטו
("בל המלכיות נקראו ע״ש מצרים ע״ש שהם מצירות כו׳"")
- כיון ש״שרית עם אלקים ועם אנשים
(ועאכו״כ עם מצרים)
ותוכל",
ולא עוד אלא שנעשה בבחינת "לי ראש",
ובודאי שלגבי ה״ראש" דמלד מלכי המלכים הקב״ה לא שייך ענין של מיצר וגבול,
ועאכו״ב ענין של גלות.
הירידה "מצרימה" שייכת רק בדרגא שלמטה מ״ישראל״ - "בני ישראל
(שהם)
הבאים מצרימה",
וכהמשך הכתוב "
(הבאים מצרימה)
את יעקב",
מלשון עקב,
ועד ש״ידו אוחזת בעקב עשו״”.
ובפרטיות יותר - יש חילוק בין פרשת ויגש,
שבה נאמר "הבאים מצרימה יעקב ובניו",
לפרשתנו,
שבה נאמר "הבאים מצרימה את יעקב":
הירידה למצרים שבפרשת ויגש שאינה במצב של גלות• 5 - שייכת גם ביעקב
("הבאים מצרימה יעקב ובניו")
,
משא״כ הירידה למצרים שבפרשתנו שהיא במצב של גלות - אינה שייכת ליעקב* 5
(כבפשטות הענינים ששעבוד מצרים התחיל רק לאחרי מיתת יעקב• 4
(ויוסף 41 )
/ ורק בדרגא ד״אח יעקב",
הטפל
ספר השיחות - ה׳תנש״א
ליעקב 2 / נעשית הירידה לגלות מצרים באופן ד״איש וביתו באו".
וכיון שגם ״בני ישראל.
.
את יעקב איש וביתו באו" הם "בני ישראל",
אשר,
גם בהיותם בדרגת "בנים" שלמטה מדרגת ה״אבות" שייכים הם להאבות",
ומקבלים בירושה כל עניני האבות" עד ל״בחור שבאבות״,
״ישראל״ - לכן,
לא זו בלבד שהירידה מצרימה אינה פועלת בהם שינוי וחסרון ח״ו,
כמארז״ל" "ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקיף,
"שלא שינו את שמם וכו׳"
("ואלה שמות" בני ישר־ אל"/ אלא אדרבה,
שניתוסף אצלם עילוי גדול יותר ע״י הבירור דמצרים,
כמ״ש בהמשך הפרשה" "וגצלתם את מצרים",
"כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים"",
שזהו״ע בירור והעלאת ניצוצות הקדושה".
ו.
עפ״ז יש לבאר גם הדיוק "הבאים מצרימה"
(לשון הוה/ שגם לאחרי ש״ימים
רבים היו להם משבאו למצרים",
ה״ז "כאילו אותו יום נכנסו למצרים":
כיון ש״בני ישראל" מקבלים בירושה כל עניני האבות,
עד ל״בחור שבאבות" ״ישראל״
(״כי שרית גו׳״,
״לי ראש״)
-הרי,
מצד בחינת "ישראל" שבהם
(מציאותם האמיתית)
אין להם שייכות כלל למצרים; וביאתם למצרים
("בני ישראל הבאים מצרימה״)
- הו״ע של חידוש אצלם,
כיון שמצד עצמם אין להם שייכות למצרים.
ולכן,
גם כשנמצאים במצרים
(הן בגלות מצרים,
והן בגלויות שלאח״ז,
עד לגלות זה האחרון)
"ימים רבים",
ה״ז "כאילו אותו יום נכנסו למצרים" - דכיון שמציאותם האמיתית
("בני ישראל")
היא תמיד למעלה משייכות למצרים,
והיותם במצרים היא חידוש,
הרי,
כל יום נוסף שנמצאים במצרים - גם לאחרי "ימים רבים״,
ועד לסוף זמן הגלות - הוא "כאילו אוחו יום נכנסו למצרים".
וזוהי גם נתינת־כח לעבודתם של הבנים בהמשכת וגילוי אלקות למטה,
עד לתחתון שאין תחתון למטה ממנו
(מתחיל מ״ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה")
- שכיון שמצד מציאותם האמיתית
("בני ישראל")
אינם שייכים למצרים,
והיותם במצרים
(לא במקומם האמיתי)
הוא באופן ד״הבאים מצרימה",
לשון הוה,
"כאילו אוחו יום נכנסו למצרים",
וב״אותו יום״ גופא ברגע זה
(רגע ההוה)
ממש -מודגשת יותר אצלם כוונת ותכלית בואם מצרימה• 5 ,
שברגע זה
("רגע כמימרי׳" 52 ,
שיש בו שיעור זמן דאמירת ג׳ אותיות
ש״פ שמות,
*"ט טבת
"רגע")
ימלאו שליחותו של הקב״ה לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים.
ועד״ז בכל רגע ורגע ש״באים מצרימה" מחדש,
ועד לרגע האחרון דזמן הגלות - שגם לאחרי כל אריכות וקושי הגלות,
אינם שייכים לגלות,
ואין זה מקומם,
כך,
שהיותם בגלות ברגע זה,
רגע האחרון של הגלות,
אינו המשך טבעי לגלות ארוכה וקשה",
אלא מצב חדש,
"כאילו אותו יום
(ואותו רגע)
נכנסו מצרים",
ולכן נעשית העבודה בל משד זמן הגלות עד לרגע האחרון דזמן הגלות בכל התוקף,
ומתוך תוקף האמונה בביאת המשיח,
צפי׳ ותקוה חזקה לביאתו תיכף ומיד וממש.
ז.
וביאור הענין בעבודת האדם בכל יום:
איתא במשנה 55 "בכל דור דור
(ומבאר רבינו הזקף 5 שהכוונה בזה היא "כל יום ויום")
חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא
(היום* 5 )
ממצרים״ - ש״היא יציאת נפש האלקית ממאסר הגוף.
.
ליכלל ביחוד אור א״ס ב״ה ע״י עסק התורה והמצות בכלל ובפרט בקבלת עול מלכות שמים בק״ש,
שבה מקבל וממשיך עליו יחודו ית׳ בפירוש באמרו ה׳ אלקינו ה׳ אחד.
.
והיא בחי׳ יציאת מצרים,
ותקנו פ׳ יציאת מצרים בשעת ק״ש דוקא" 5 .
ויש לומר,
שב״לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים" נכלל גם שב״אוחו יום
(לפנ״ז)
נכנס למצרים״ - שהרי,
היציאה ממצרים שייכת רק לאחרי הכניסה למצרים,
וכיון שאתמול בבר יצא ממצ־
רים,
לא שייך שיצא גם היום ממצרים אא״כ נכנם למצרים ביום זה.
כלומר: הכוונה כאן היא לא רק שגם לאחרי היציאה ממצרים אתמול,
נמצא היום במצרים,
כיון שלגבי דרגתו היום
(שלמעלה מדרגתו אתמול)
ה״ז נחשב עדיין ל״מצרים״ - שהרי עפ״ז מודגש המשך המצב הקודם שנמצא במצרים,
ולא הכניסה למצרים מחדש - אלא הכוונה היא שהיותו במצרים היום הוא
(לא המשך למצב קודם,
אלא)
מצב חדש,
"כאילו אותו יום נכנם למצרים",
שכל עובדת היותו במצרים
(גם לפנ״ז)
היא דבר חידוש לגבי מציאותו שאינו שייך למצרים.
ח.
וההסברה בזה:
"כל אדם כשהקב״ה מחזיר לו נשמתו נעשה כברי׳ חדשה,
כמ״ש 55 חדשים לבקרים מ׳,
שהאדם מפקיד נשמתו
(באמרו בק״ש על המטה "בידך אפקיד רוחי" 55 )
עיפה,
הקב״ה מחזיר לו חדשה ורגועה" 57 ,
ולכן,
בהתחלת כל יום אומר כאו״א מישראל "מודה אני לפניך כו׳ שהחזרת בי נשמתי",
וממשיך לומר בברכות השחר "נשמה שנתת בי טהורה היא",
שגם בהיותה בי,
נשמה בגוף,
ניתנה מהקב״ה
("כל הנותן בעין יפה הוא נותן"• 5 )
כמו שהיא במעמד ומצב ד״טהורה היא",
כאמור,
"חלק אלקה ממעל ממש"* 5 ,
שעל ידו תופסים כביבול בהעצם ממש.
וכיון שזה־טתה נעשה "ברי׳ חדשה" עי״ז שהקב״ה החזיר לו נשמתו,
"חלק
ספר השיחות - ה׳תנש״א
אלקה ממעל ממש"-הרי מצד מציאותו אין לו שייכות למצרים,
מיצר הגוף,
ו־ עאכו״ב מיצר הגלות,
חה שנמצא במצרים היום,
ה״ז באופן ש״אותו יום נכנם למצרים",
על מנת למלא שליחותו של הקב״ה,
"אני נבראתי לשמש את קוני"",
בכל התוקף ד״עבדי 4 מלך מלך" 42 ,
שמצד עצמו אינו שייך למצרים,
ולכן,
גם בבואו למצרים ה״ה למעלה ממצרים.
ומזה מובן שגם אם אתמול
(ובימים שלפנ״ז)
הי׳ במעמד ומצב ד״מצרים" מצד מאסר הגוף ונה״ב
(כפי שידע איניש ב־ נפשי׳ 31 *x ועאכו״כ מצד כללות ענין ה־
[ומה גם שכללות הירידה ל״מצרים"
(מצד החיצוניות)
אינה אלא לפי שעה בלבד,
שהרי "הבטיחה תורה שסוף ישראל 45 לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין" 44 ,
ואז יראו שכל הגלות אינו אלא חלום
("היינו כחולמים" 47 )
בלבד,
ו״חלו־ מות שוא ידברון"• 4 ,
דבר שאינו אמיתי,
כיון שאינו אלא לרגע קטן,
כמ״שי 4 "ברגע קטן עזבתיך ו
(מיד)
ברחמים גדולים אקב־ צח,
ו״שינוי החוזר לברייתו כו׳ לא הוה שינוי"" 7 ,
כך,
שהיותו במצרים לפי שעה אינו פועל שינוי גם בהחיצוניות שלו]
.
ט.
ויש להוסיף,
שהאמור לעיל בהפי־ רוש ד״בני ישראל הבאים מצרימח
(שגם לאחרי שנמצאים במצרים "ימים רבים" ה״ז "כאילו אותו יום נכנסו למצחם",
כיון ש״בני ישראל" אינם שייכים למצרים)
מודגש גם בהמשך הפרשה:
כשהקב״ה אמר למשה לבשר לבנ״י על הגאולה,
"לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם ה׳ אלקי אבותיכם נראה אלי אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב לאמר פקד פקדתי אתכם גו׳ ושמעו
׳
(״04
4.
00)
4.
0 - * ׳)
0 01.
010)
״״41 *)
1.
00 *0001.
0 010* *0)
)
' 4.
1 ׳1)
.
04 18)
<* 1.
4 0X01
4,
4*41
00X4,
41141
(׳.
X^1 04811 '1111 4* 4X040! 14104 4481X4 4804,
4811 041 0011X4 41141
1X14104X11.
* 0418! 480401 0011 041
041104,
0X011X4110 110X04040״'
01/11.
4,
48110 004 0X04040 !448 4,
110 101 001X1 004 481110410X148110 004 0X04040
11490*1! 4,
048
(114804! 4,
441.
!0!,
111,
>! י י 114 41141 00X4,
414,
111! ׳ X48001 1ם X01
001104114904 4481X4 480448110410411.
X0140481! 1480414441-
(<
(040.
48114 ׳! 4811X44 11104X1 148*4 0
(11048•■ 481140*11 4! 8*4 4X!!״זX 100180011 011א'48 ׳.
104418 441X1 400 *10 484X0401 ׳0!א 4X^
101/ !114 0481! 004 X0114X 4X040! 84<1 101X40 11 ״14848 !)
!סX11X111 4*6041180
0 סX04040 0101X40 !4X01 1180 !01 048!! 4X X44X 0 811! י יX4 0441X4 1X4/ 14 א044 א804 404 בוא ססX040! 4!' <984 10א111 ׳!011 !0481 א01140' :"א״11148ס
1101! !14םאx04040 004 0x04040 01**״ 044' ׳״״,
!!X 404 4104481 10114004 !!״X4׳ 11800 004 ׳X04040480 ׳X0111! ״X041 0-004 0X040400 ׳X04040480 ׳X014! ״X01 4X040! 44 * 11*1140!)
י X!01)
!!0 0X04040 4! !4808! 44140' 101* *01
(01 4א 4881! 1401 0481! 484* 00!<1' 040*0 *00 4* 01x11 X440 !!/*1 *״x01! 01*4 '*!00
4X 4X040! 46 !4* 64808! 04146 06 6X01!
101* 0*0^40 0480 114860 ׳״*/44140 1X1
.
11 ^€.
4.
111.
411 0141.
044100 0)
:״)
!.
*מ סס! 01011
)
144)
111,
01.
411 10 110;>£> 111)
£4.
141 סx4.
'11X01.
11,
111 !401 0411 ;אX1! X481 111.
4 4,
40 11111111X4,
4* 11X4,
0 ״401 11א' 41,
10X1 0X04 X4 01.
41! 4,
11:1 04101 14 /11,
!אX01.
)
1114 4,
011111.
411111440 !111!
<' !81*100410 1101.
4011 -'!£0 04811
04,
00 4811044 1010X14,
1X00*
411.
048! 41414,
0! 4841011 '״/!0 *4,
4914,
1 !14804'
1.
01.
4 11/ '041 04X1X4 011 '״1100אX4 48.
4! 40 11!
[1
(01 40X14001844804 ׳01;>! ׳״!
_>א0' א!1! 1X4' 04,
410 48008X40 00X140! ׳1 £44040 40X140>״<
(*1X0
('004 4481X4
(0
(1011.
411:1- 010.
41 ׳X411480X1 0X4X1-
_!! 00)
00 א4 48011 4481! 00481.
0X1X440 11484011 0!א! 41484,
48111 00 - ״41
48 004 ׳04אX0
(.
!14044 !14804' !!״!.
'<'10!4!א1
101 4811044 ״1:410 100)
.
0)
0X101
1)
44811 4110 £4 410 811 0481111 !10X14 /4114 ׳
(.
001 !004 0X04040 011X4 4X040
041 0411X4 480)
״00)
1אX14X1X03 0X04040 4801 ם40)
!!0א ■>44א,
!!״x1! 01*4 י * 44א
(!1-044.
04811 1014 !04844808 סז '401! ׳ 4481 4801104481 ׳! XX4^ !1484011 !101
11484011 1801111 011 00481.
0X1X440 1 04811 !!4/ 0011 480X1 011484 1X14010
!448 4!01 !!04X110111!
1*1
0011 £ ׳480111 8״8>
ספר השיחות - ה׳תנש״א
שעבוד,
עד כדי כך,
שחשה רבינו
(חכמה דקדושהז)
טוען שאינן רואה שהקב״ה עומד להציל את בנ״י
("והצל לא הצלת את עמר״״)
- אומר לו הקב״ה: "עתה תראה גו׳",
"עתה"
(עכשיו)
דייקא,
תיכף ונויד: ממצב של התגברות קושי השעבוד ביותר - למצב של גאולה,
שינוי מן הקצה אל הקצה ממש.
וטעם הדבר - כהמשך הכתוב בר״פ וארא
(שקורץ תיכף במגחה)
- "וארא אל אברהם ואל יצחק ואל יעקב",
"אל האבות"",
"וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל גו׳ לכן אמור לבני ישראל אני ה׳ והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי וגו׳״•* - כל הד׳ לשונות של גאולה,
היינו,
שלהיותם "בני ישראל",
בניהם של ה״אבות״”,
אינם שייכים למצרים,
ולכן,
"והוצאתי אתכם וגו׳".
יא.
וענין זה מודגש גם בהפטורה -סיום וחותם הפרשה:
בפירוש הכתוב" "הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל וגו׳" שבהתחלת ה־ הפטורה,
מבואר בדרושי חסידותי• שבי־
את מצרים
("הבאים",
"הבאים מצרימה")
היא כמשל ההשרשה
("ישרש יעקב")
ש־ עי״ז תהי׳ הצמיחה
("יציץ ופרח ישראל")
בריבוי גדול.
ויש להוסיף ולבאר דיוק הלשון "הבאים",
וגם השינוי ד״ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל״ - ע״פ האמור לעיל
(ס״ה)
ש״ישראל" הוא למעלה מירידה למצרים,
והירידה למצרים היא רק בבחינת יעקב,
"ישרש יעקב"
(אלא שעי״ז ניתוסף עילוי גדול יותר גם ב״ישראל",
"יציץ ופרח ישראל")
,
ולכן,
גם לאחרי שנמצאים במצרים "ימים רבים",
ה״ז באופן ד״הבאיס"
(לשון הוה)
,
"כאילו יום זה נכנסו ל
מצרים".
ולכן,
מבלי הבט על מעמדם ומצבם של בנ״י בזמן הגלות - "יחבוט ה׳ מ־ שבולת הנהר
(הם האובדים בארץ אשור)
עד נחל מצרים
(הם הנדחים בארץ מצרים)
ואתם תלוקטו
(מן הגליות)
לאחד אחד בני ישראל״״י,
"ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וגו׳״יי - כיון שבכל מעמד ומצב קיימת המציאות ד״בני ישראל" כשלימות.
וממשיך לבאר מעלתם של בנ״י בסיום וחותם ההפטורה: "לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחוורו כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי והקדישו את קדוש יעקב ואת אלקי ישראל יערי־ צו״״ - שגם בזמן הגלות לא מתבייש ח״ו וח״ו יעקב
("בחור שבאבות")
בבניו
("ילדיו"/ כי,
כל אחד ואחת מהם הוא "מעשר! ידי"
(של הקב״ה/ ובודאי ש״יקדישו שמי",
ומוסיף,
"והקדישו את קדוש יעקב ואת אלקי ישראל יעריצו"
("כפל הדבר ל־
ש״פ שמית,
י״ט טבת
חוזק""/ היינו,
שכאו״א מישראל מקדש שמו של הקב״ה בעולם,
באמרו
(וכמ״פ בכל יום)
"שמע ישראל" ה׳ אלקינו ה׳ אחד"",
"מלכות הוא ענינו""
(סיום וחותם פסוקי מלכיות)
,
"אמליכתי׳ למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמיס״יי,
המלכת הקב״ה בכל העולם".
*
יב.
ע״פ האמור לעיל מובן גם הלימוד וההוראה בנוגע לימינו אלה:
גם לאחרי קושי ואריכות הגלות האחרון במשך יותר מאלף ותשע מאות שנה
(שלא בערך לגלות מצרים במשך מאתיים ועשר שנה)
- מציאותם של "בגי ישראל" היא בעצם למעלה מגלות,
וכל רגע נוסף שנמצאים בגלות ה״ז באופן ד״הבאים מצרימה",
"כאילו אותו יום נכנסו למצרים",
ועומדים הם בתוקף האמונה וה־ בטחון שתיכף ומיד יקיים הקב״ה הבטחתו "פקד פקדתי אתכם" בגאולה האמיתית והשלימה,
ובפרט כששומעים ממשה רבינו שבדורנו",
כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא
דורנו,
שכבר סיימו כל עניני העבודה ועומדים מוכנים לקבלת פני משיח צדקנו
(כג״ל ס״ב/ ועאכו״ב לאחרי שישנה גם השלימות דארבעים שנה,
"נתן ה׳ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע"" 38 ,
ועומדים בשנת הנ״א
(ה׳תשנ״א)
ר״ת
(הי׳ תהא שנת)
נפלאות אראנו 39 " 40 .
ולכן,
יש לעודד ולחזק את רוחם של בנ״י ע״י ההכרזה שהקב״ה אומר בכל יום באופן דחדש ממש "פקד פקדתי אתכם",
ומשיח צדקנו ״עומד אחר כתלנו״״ 41 ,
ו־ "הנה זה בא"" 42 ,
ויש להתכונן לקבל את פניו ע״י ההוספה בקיום התומ״צ,
כפס״ד הרמב-ס" 43
(בעל יום ההילולא דכ״ף טבת,
מוצש״ק זה" 44 )
שע״י "מצוה אחת,
הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות,
וגרם לו ולהם תשועה והצלה".
ופשיטא - לא לשבור אח רוחם,
ח״ו וח״ו,
ע״י הפחדות ואיומים בעונשים קשים,
ר״ל היל״ת - כפי שלמדים מהמסופר בפרשתנו אודות גאולתן של ישראל ע״י משה רבינו,
ומזה מובן גם בנוגע לגאולתן של ישראל ע״י משיח צדקנו,
"גואל ראשון הוא גואל אחרון"" 45 ,
כדלקמן.
יג.
ובהקדמה:
מסופר בדברי חז״ל שבהיותם במצרים היו בנ״י שקועים במ״ט שערי טומאה" 46 ,
ספד השיחות - ה׳תנש״א
ועד כדי כר,
שגם לאחרי שיצאו ממצרים ועמדו על שפת ים סוף,
טענו המקטרגים "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה בו"׳"".
ואעס״ב,
לא אמר להם משה רבינו: דעו לכם,
שאם לא תטיבו מעשיכם,
ימשיך ויוסיף פרעה לשעבד אתכם בעבודת פרך,
וכר וכר.
- משה רבינו לא איים עליהם ר״ל ור״ל בצרות נוספות••׳,
אלא,
נצטווה ע״י הקב״ה: "כהי" תאמר אל בני ישראל ה׳ אלקי אבותיכם אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב שלחני עליכם.
.
לאמר פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים ואמר אעלה אתכם מעני מצרים.
.
אל ארץ זבת חלב ודבש״: לכל לראש - הזכיר להם זכות אבות,
ואמר להם שהקב״ה ראה את ענים וגואל אותנו" 1 .
יתירה מזה:
באשר משה רבינו אמר להקב״ה
(לא לבנ״י עצמם)
דבר שאינו הגון על בנ״י,
״והן לא יאמינו גר״ - לא כדי לקטרג עליהם ח״ו וח״ו,
אלא לתועלת שליחותו לגאול את בנ״י
(שהקב״ה יתן לו אות שיאמינו לו שהגיע זמן גאולתם)
*״ - ענהו הקב״ה ואמר לו "מזה בידך ויאמר
מטה" 1 ",
"מזה שבידך אתה צריך ללקוח,
שאתה מוציא שם רע על בני,
הם מאמינים בני מאמינים" 4 ",
ו״רמז לו
(בהפיכת המטה לנחש)
.
.
שסיפר לשון הרע על ישראל ותפש אומנתו של נחש" 5 ",
ועד ש״נענש לאלתר" 4 ",
כדאיתא בגמראי" "החושד בכשרים לוקה כר,
דכתיב והן לא יאמינו לי וגר.
.
ויאמר ה׳ לו עוד הבא נא ידך בחיקך וגר".
וכל זה כתבה התורה
(אף שאפילו ״בגנות כר לא דיבר הכתוב״י״)
- כדי להורות עד כמה צריכים להזהר שלא לדבר לשון הרע על ישראל!
ויש לומר,
שהסיבה לכך ש״אותה שעה דיבר משה שלא כהוגן",
היא אך ורק להורות דרך תשובהי".
ומרומז בהמשך הכתובים גם התיקון על זה: "ויאמר ה׳ אל משה שלח ידך ואחוז בזנבו גר ויהי למטה"•" - ש״הזנב מורה על השפלות ביותר" 1 ",
ע״ד מ״ש*" "ונפשי כעפר לכל תהי׳",
אשר,
ע״י התגברות הענוה והשפלות 5 " נתבטל הנחש וחזר להיות מטה,
"מטה האלקים" 4 ",
ש״את המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות" 5 ".
ש״ם שמות,
י״ט טבת
יד.
והרי הדברים קל-וחומר בן בנו של קל־וחומר:
אם לפני נותן־תורה טען הקב״ה והעניש על דיבור לשון הרע על בנ״י
(אף שהיו במעמד ומצב בלתי־רצוי"■/ והזכיר והדגיש זכות אבות,
ושבנ״י הם "מאמינים בני מאמינים״ 7 ״ - על אחת כמה וכמה לאחרי נזתן־תורה,
שהקב״ה בחר אז בבנ״י להיות לו לעם סגולה,
"סגולה מכל ה־ עמים"" 57 ,
"ממלכת כהנים וגוי קדוש"".
ובפרט שמזמן מתן־תורה ועד היום הזה
(במשך ריבוי דורות)
מקדשים בנ״י שמו של הקב״ה בעולם - "יקדישו שמי והקדישו את קדוש יעקב ואת אלקי ישראל יעריצו״ - ע" כל פעולה ופעולה בעניני תורה ומצוותי',
החל מאמירת "שמע ישר־ אלה׳אלקינוה׳אחד",
- שבאמירה זו מסרו נפשם אלפים ורבבות מישראל על קידוש השם במשך כל הדורות,
ובפרט בדור האחרון שנהרגו ששה מליון יהודים על קידוש השם,
השם יקום נקמת דם עבדיו השפוך -
הרי בודאי ובודאי שבצירוף כל עניני התומ״צ דבנ״י במשך כל הדורות,
אשר,
כל פעולה ופעולה קיימת ונצחית לעולם ועד,
וזכותה עומדת לעד עד סוף הדורות
[והפכו בדברים בלתי-רצויים,
שאינם אלא לפי שעה,
כפי שהבטיחה חורה שסוף
ישראל לעשות תשובה,
וכבר עשו תשובה וכר]
- אין לשער גודל זכותם ומעלתם של כל בנ״י!
ואיך אפשר להוציא שם רע על בניו של הקב־ה - היפך פס״ד תורתנו הקדושה,
תורת־אמת,
שכל אחד ואחד
(גם אם ח״ו מכריז להיסח "רוצה להיות מישראל.
.
רוצה לקיים כל המצוות ולהתרחק מן העבירות,
ויצרו הוא שתקפו""*,
ועאכו״כ בדורנו זה,
שאלה שאינם מקיימים תומ״צ הם ״כתינוק שנשבה.
.
שהוא כאנוס"* 5 *,
ובפרט שגם הם "מלאים מצות כרימון" 55 *,
ומקדשים שמו באמירת "שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד",
ומקרא מלא דיבר הכתוב ״מעשה ידי.
.
יקדישו שמי",
וכתיב 55 * "ועמך כולם צדיקים"* גו׳ מעשה ידי להתפאר",
שהקב״ה מתפאר ומשתבח 55 * בישראל!
הטענה והתביעה היא
(לא לבג",
אלא)
להקב״ה,
כביכול,
כדברי משה רבינו"*,
אוהבן של ישראל: "למה גו׳ הצל לא הצלת את עמך".
.
.
וכדברי גדעון: "למה מצאתנו כל זאת ואי׳ כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו הלא ממצרים העלנו ה׳ וגו׳" 57 *,
ואדרבא בגלל זה "ויפן אליו ה׳
ספר השיחות - ה׳תנש״א
ויאמר לך בכחך זה
("בכח זבות שלמדת על בני"• 3 *)
והושעת אח ישראל״” 64 ,
ו־ עאכו״ב לאחרי כל הגזירות והשמדות שעברו כל בנ״י במשך כל הדורות,
ובפרט בדור האחרון - בודאי ובודאי שצריכים לבקש ולצעוק להקב״ה על אריכות הגלות,
״עד מתי״.
.
.
שעי״ז ממהרים ומזרזים עוד יותר את הגאולה האמיתית והשלימה 48 *.
טו.
ויש להוסיף ולהבהיר:
ישנם כאלה שרוצים לתלות עצמם באילן גדול - באמרם שדרך זו
(לדבר דברים קשים,
להפחיד ולאיים בעונשים כו׳)
היא "שיטת המוסר",
כדרכם של ה־ "מגידים" בדורות שלפני השואה ר״ל כר,
וטוענים שכל ספרי הנביאים מלאים בדברי תוכחה ואיומי עונשים.
והמענה לזה:
בנוגע לטענה ע״ד ״שיטת המוסר״ -נוסף לכך שבדורות האחרונים התקבלה בכל חוגי בנ״י השיטה של תורת החסידות,
ורואים במוחש שהיא הדרך לקרב לבם של ישראל לאביהם שבשמים,
ועאכו״ב בנוגע ל״תינוקות שנשבו",
שדיבור בסגנון הפכי מרחק אותם עוד יותר וביותר -הרי,
אמירת דברי־מוסר צריכה להיות ע״פ כללי התורה,
כפי שנהגו גדולי ישראל שהלכו בשיטת המוסר.
וכמה תנאים בדבר,
ומהם:
אהבת ישראל:
כתיב "שמע בני מוסר אביך" 41 *,
"ואוהבו
(בנו)
שוחרו מוסר" 4 - דברי־מוסר
צ״ל כמו של אב לבנו,
שהאב אוהב בעצם ותמיד תמיד את בנו,
וגם כשמוכיחו בדברים
(ולפעמים גם מענישו/ ניכרת בשעת מעשה עצמו אהבתו האמיתית לבנו,
ובאין ערוך לאהבת עצמו,
כנראה כמוחש.
ועד״ז בנוגע להציווי "הוכח תוכיח את עמיתך״ 45 — שדברי ההוכחה צריכים להיות חדורים באהבת ישראל
[כדברי רבי עקיבא
(ש״כולהו אליבא דר ״ ע ״144)
ש״ואהבת לרעך כמוך"" 69 ,
"כמוך" ממש,
"זה כלל גדול בתורה" 44 ,
ויתירה מזה: "זו היא כל התורה בולה ואידך פירושה הוא" 47 / ועד לאהבה שהיא בדוגמת אהבת הקב״ה
(אבינו שבשמים)
לכאו״א מישראל
("בני בכורי ישראל"• 4 / כפתגם הידוע• 4 ש״אוהב מה שהאהוב אוהב".
והבחינה לזה - כשהשומע את דברי ההוכחה מרגיש שהדברים נאמרים אך ורק מתוך אהבה.
ענוה ושפלות:
תנאי עיקרי בדברי הוכחה שהמוכיח לא ישתרר על הציבור לראות עצמו גדול מכל העם,
אלא צריך להשוות עצמו לקהל" 5 ,
כלומר,
שמצטער וכואב לו מצבם הירוד של הקהל שמוכיחם,
שניכר ומוד־
ש״פ שמות,
י״ט טבח
גש בדבריו שנאמרים אך ורק מתוך כניעת לב,
וכולל באמת את עצמו עם הקהל בדברי ההוכחה* 5 * לתקן את עצמו בעני־ נים דוגמתם
[בדקות עכ״ם,
ועאכו״ב כשיש מקום לומר,
טול קורה מבין עיניף* 5 ]
.
ולהעיר,
שכשהקהל שומע שמוכיח את עצמו,
ה״ז פועל שיהיו דבריו נשמעים.
ובפרט ע״פ המבואר בספרים 55 * שכאשר אדם רואה רע בזולתו,
ה״ז הוכחה שדוגמת אותו הרע נמצא בו בעצמו,
בדוגמת אדם המביט בראי,
ש״אם פניו נקיים אינו רואה במראה שום דופי",
ואם רואה לכלוך וכתם בראי,
אין זה אלא משום ש,
פניו מטונפין״ - הרי בודאי שלפני שמוכיח את זולתו צריך לתקן את עצמו,
וכציווי חז״ל"* "קשוט עצמך ואח״ב קשוט אחרים".
ומזה מובן שכאשר דברי ההוכחה אינם באופן האמור,
שנאמרים מבלי להזכיר דבר אודות התיקון בעצמו ובד׳ אמותיו,
ותוכנם אינו אלא,
בהפלגת העונש,
כאילו שאינו נוגע לו ר״ל וח״ו הצער שנמצאים כאלו העוברים על מצות ה׳" 55 *,
ובפרט כשלא עשה דבר בדרכי נועם דתורה כדי לקרבם לתומ״צ - דברים כאלה אינם כלל,
מוסר אביו",
אלא דברים רחמנא ליצלן 55 *!
וע״ד ההוכחות שבדברי הנביאים -הרי:
א)
דברי הנביאים הם דבר ה׳,
,
גלה סודו אל עבדיו הנביאים" 57 *,
,
רוח ה׳ דיבר בי ומלתו על לשוני"• 5 ׳,
משא״ב דברים של בשר ודם,
ועאכו״ב כשנאמרים בתוכן וסגנון שהוא היפך דרכו של הקב״הי 5 *,
"אב הרחמים""*,
והיפך דרך והוראת התורה,
כנ״ל.
ב)
ונוסף לזה,
אפילו בנוגע לנביאי ישראל שרוח ה׳ דבר בם ומלתו על לשונם "אין הקב״ה רוצה במי שאומר דיל־ טורייא על ישראל"*•*,
ועד שנענשו על שאמרו דילטורייא על ישראל,
אף שאמרו דבריהם
(גם דברי הדילטורייא)
ברוח
צער בצער המלך ובנו שנשלח מעל פניו זמן רב עד שנשכח ממנו נימוסי מלכות וכל מכבדו הזילוהו,
ואז נתמלא המלך רחמים כו׳,
כך יש מוכיח בשער שמדבר בגנות ישראל וחיו עי״ז גורם קטרוג נחש הקדמוני כו׳,
וזיש וישלח ה׳ בעם את הנחשים ששורפים בארס שבפיהם כו",
,
חיו גורם עי״ז מדנים בין ישראל לאביהם שבשמים*.
ספר השיחות - ה׳תנש״א
הנבואה,
שאז מוברחים
(ע״פ ציווי הקב״ה בתורה)
לומר דברי הנבואה" 83 ,
ואם בנביאי ישראל כך,
שמיום שחרב ביהמ״ק בטלה נבואה" 84 עאכו״ב בשר ודם,
לדבר דיבורים כאלה 44 ובסגנון כזה" 86 ,
"יתיר
לשונו על ישראל.
.
לקרוא אותם פושעים""!,
היפך הוראת תורתנו הקדושה,
תורת אמת.
טז.
ויה״ר שיערה רוח ממרום,
ויבטלו הדיבורים הבלתי־רצויים על בנ״י ופיר־ סומם בכתב ובדפוס,
ובהקדם ובמיוחד לעיני כל עמי הארץ,
כמובן גודל ההיפר דקדה״ש שבדבר!
ובודאי לא יעשה שום רושם כלל,
וכל הענינים הבלתי־רצויים יהפכו לברכות,
כמ״ש*“ "ויהפוך ה׳ אלקיר לד גו׳ לברכה כי אהבך ה׳ אלקיך",
ובנדו״ד,
שלום ואהבה בין הקב״ה
(איש)
לכנס״י
(אשתו)
7 ",
ושלום ואהבה בין בנ״י,
"האמת והשלום אהבו"•".
ועוד והוא העיקר - שע״י ההוספה באהבת ישראל ואחדות ישראל מבטלים סיבת הגלות" 88 ,
ובהבטל תומ״י הסיבה בטל המסובב
(הגלותx ועד שמתהפך לטוב"",
מ״גולה" ל״גאולה" 7 .
והמוכיח: כשהסגיד עצמו הי׳ בעל מדות טובות,
בעל רחמים וטוב עין,
אפילו דברי־מוסר קשים היו נאמרים בעדינות
(,
איידל")
ובנימה של רחמנות,
אבל כשהמגיד ומוכיח הי׳ בעל טבע קשה כו׳.
ש״8 שמות,
י״ט טבת
ובפשטות - שתיכן* ומיד ממש זוכים לקיום היעוד שבהפטורה: "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל גו׳ ובאו האובדים
בארץ אשור והנדחים בארץ מגרים ו השתחוו לה׳ בהר הקודש בירושלים".
ספר השיחות - ה׳תנש״א