- לאחרי תפלת מנחה -
א.
יום התענית הוא"יום רצון לה׳"*-יום שקבעו הקב״ה לגלות ביתר שאת וביתר עוז רצונו ותשומת־לבו לכאו״א מישראל ועאכו״כ לכלל ישראל בכל עניני־ הם,
ובמיוחד בנוגע להעניז הכללי שנוגע לכלל ישראל בכל הדורות,
הן הדורות שכבר עברו,
והן הדורות העתידים לבוא,
ועאכו״ב דורנו זה,
נשמות בגופים - הגאולה האמיתית והשלימה דכל בנ״י,
שתבוא בפועל ממש,
ותיכף ומיד ממש.
ובהתאם לכך,
יש לבאר הדגשת ענין הגאולה בתוכנו של היום - שיש בו כמה פרטים:
(א)
כללות העניו דיום התענית,
שתוכנו מובן מהקריאה בתורה וההפטו־ רה,
(ב)
ענינו הפרטי של התענית דעשרה בטבת,
שתוכנו מובן מהמאורע שבגללו נקבע תענית זה,
(ג)
פרשת השבוע,
כדלקמן.
ב.
יום התענית:
ביום התענית קורין בתורה בציבור י״ג מדות הרחמים,
ש״אינן חוזרות ריקן"־,
היינו,
שכאשר הקב״ה שומע הקריאה די״ג מדה״ר שקורין בכל מקום שבעולם שבו נמצאים ציבור מישראל,
מתעוררים רחמיו של הקב״ה,
"אב הרחמים",
מקור הרחמים/ על כאו״א מישראל,
על
הציבור* ועל כלל ישראל,
למחול ולסלוח להם - "אני מוחל להם" 2
(כמ״ש בסיום וחותם הקריאה 5 "וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו")
.
וכיון שע״י התגלות י״ג מדה״ר בטלים החטאים,
סיבת הגלות
("מפני חטאינו גלינו מארצנו״)
- באה תיכף ומיד הגאולה האמיתית והשלימה,
כפי ש״הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין"*.
ובפרט לאחרי שכבר "כלו כל הקי־ צין" 7 ,
וכבר עשו תשובה
[החל מהרהור
לרחם עליז*
(ברמת לג,
א>> - בידזע פתגם רבזתינז נשיאינו שעל זה ש״אסור לרחם עליו* גדולה הרחמנות עוד יותר,
היינו,
שמבארים שנותח חז־ל באמרם ש,
אסור לרחם עליו*,
היא
(לא שישאר במעמד ומצב כזה,
ודו,
אלא)
כו־י לעורר את גודד הרחמנות עליו - ע*י הגילוי וההמשכה ממקור הרחמים.
יום ה' פ׳ ויחי,
עשרה בטבת
(יהפך לשמחה)
תשובה•,
שעי״ז נעשה צדיק גמור,
כה־ פס״ד בהנוגע להמקדש את האשה על מנת שאני צדיק גמורי - פס״ד שנוגע
(לא רק לדיני ממונות,
אלא גם)
לדיני נפשות,
ובדיני נפשות גופא - לכל הדורות שעתידים להוולד משידוך זה]
—הרי בודאי ונ־ ודאי ש,
מיד הן נגאליף.
ג.
ויש להוסיף,
שענין הרחמים
(י״ג מדה״ר)
קשור
(לא רק לביטול סיבת הגלות,
שעי״ז באה הגאולה,
אלא)
גם עם הגאולה עצמה - שהגאולה עצמה היא באופן של רחמים,
כמ״ש"׳,
ברחמים גדולים אקבצך".
וענין זה מודגש ביותר בהפטורה שהיא המשך וסיום הקריאה:
סיום וחותם ההפטורה
(ש,
הכל הולך אחר החיתום״״)
-,
נאום אד׳ ה׳ מקבץ נדחי ישראל עוד אקבץ עליו לנקבציו"".
והשייכות להקריאה
(י״ג מדה״ר)
-שגילוי י״ג מדה״ר פועל הקיבה דבנ״י מן הגלות,
,
ברחמים גדולים אקבצך",
ולא עוד אלא שמצד גודל מעלת הרחמים,
רחמים על כאו״א באיזה מעמד ומצב שיחי׳,
נעשה הקיבה דבנ״י באופן ש,
אקבץ עליו לנקבציו",
ש,
אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו,
כמו שנאמר" ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל"",
[ולוקחים עמהם גם אלה שהם בבחינת,
ערב רב",
ע״ד מ״ש ביציאת מצרים,
וגם ערב רב עלה אתם"׳,
שנקראים,
עמך""
(עם שלך)
של משה רביגו,
ועד כדי כך,
שגם בהיותם במעמד ומצב בלתי-רצוי
(,
שחת"••/ מייחד הקב״ה עליהם שמו של משה רביגו,
,
עמך",
ובודאי שגם הם באים ביחד עם משה רביגו ודור המדברי׳,
"דור דעה"",
ועד״ז בנוגע לכל בנ״י שבכל הדורות,
שהם בודאי,
עמך" של משה רבינו,
,
גואלי׳ ראשון הוא גואל אחרון""]
,
ספר השיחות - ה׳תגש״א
ובצירוף כולם יחד,
"בנערינו ובזקנינו גו׳ בבנינו ובבנותינו" 11 ,
נעשית מציאות אחת של "קהל
(ל׳ יחיד)
גדול"",
ובאופן כזה "ישובו 11 הנה"",
לארצנו הקדושה,
לירושלים עיר הקודש ולהר הקודש ולבית המקדש.
ד.
התענית דעשרה בטבת:
בנוגע להמאורע דהתחלת המצור על ירושלים שבגללו נקבע התענית דעשרה בטבת 14 נאמר" "בחודש העשירי בעשור לחודש.
.
סמך מלך בבל אל ירושלים״ -"סמך" דייקא,
מלשון סמיכה וחיזוק,
כמו "סומך ה׳ לכל הנופלים"* 1 ,
שבזה מרומז שהתוכן
(הפנימי)
שבזה הוא חיזוק וסמיכה לירושלים 17 .
[ועפ״ז יומתק גם הקשר והשייכות לתוכנו של הזמן שבו "סמך מלך בבל אל ירושלים״ - "בחודש העשירי בעשור לחודש" - "העשירי יהי׳ קודש""]
.
וההסברה בזה:
גם כשנמצאים במעמד ומצב של "נופלים",
עד כדי כך,
שנבוכדנאצר הרשע עושה מצור על ירושלים,
שזה מורה שיש חסרון בעבודתם של ישראל בקשר וב־ שייכות לחומת ירושלים,
ע״ש יראה וע״ש שלם״,
שלימות היראה• 1 - אזי "סומך ה׳
ועוד לפנ״ז 31 - מבטל את המצור ד־ מלך בבל,
שאינו אלא "בגרזן ביד החוצב בו",
שמצד עצמו אין בו רוח חיים,
ובנוסח הפיוט שאומרים בהתחלת יוהכ״ם: "כגרזן ביד החרש ברצותו דבק לאור וברצותו פרש",
היינו,
שהקב״ה מבטל ענינו של הגרזן
(מלך בבל/
ויתירה מזה,
שמנצל הגרזן
(מלך בבל)
כדי לבקע
("אפהאקן")
ולבטל כל עניני מצור וגלות - ועד אשר אתהפכא חשוכא לנהורא 11 - שגם כשנמצאים עדיין בגלות,
נעשה מלך בבל
(ה״מושל בכיפה" 14 )
לסומך לעוזר ומסייע לבנ״י,
"סמך מלך בבל אל ירושלים",
כמודגש במעמד ומצב דסוף זמן הגלות שנמצאים במלכות של חסד שעוזרת ומסייעת לבנ״י בהמצטרך להם.
ה.
ומזה באים להעזר והסיוע דמלך בבל
(מושל בכיפה)
- "סמך מלך בבל אל ירושלים"-כענין הגאולה:
עם ה׳ פ' מחי,
עשרה בטבח
(יחפן־ לשמחה)
בנוגע לקיבוץ גלויות בגאולה האמיתית והשלימה
("אקבץ עליו לנקנציו")
מבינו שאומות העולם
(ש״פיזרן
(הקב״ה לישראל)
בין האומות" 35 )
יסייעו בקיבוץ בנ״י מבין האומות - כמ״ש* "והביאו
(הגרם שישראל הם בתובסי 5 )
את כל אחיכם מכל הגרם* מנחה לה׳ בסוסים וברכב גו׳ ביתה"׳.
ולא עוד אלא שאומות העולם עצמם יצטרפו לבנ״י בהביאם אותם״ - כמ״ש" "והי׳ כל הנותר מכל הגרם הבאים על ירושלים
[שעליהם נאסריי "ושמתי בהם אות ושלחתי מהם פליטים אל הגרם גו׳ והביאו את כל אחיכם מכל הגרם"]
ועלו מידי שנה בשנה להשתחוות למלך ה׳ צבאות ולחוג את חג הסוכות".
ובלשה הכתוב בסיום ההפטורה דיום התענית - "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים"".
רש לומר,
שענין זה מרומז גם בכתוב "עוד אקבץ עליו לנקבציו"
(שבסיום וחותם ההפטורה ממש)
- שרומז גם על קי־
בוץ ניצוצות הקדושה שבכל העולם"
(בבל/ שבזה נכללים גם הפעולות דאומות העולם ב״מצוות דידהו" 15 *,
שביניהם מצות הצדקה״
[כולל ובמיוחד - העזר והסיוע לבנ״י בהמצטרד להם בענינים גשמיים כדי שיהיו פנויים לעסוק בקיום ה־ תומ״צ“/ ועד להשלימות בזה שבכל העולם כולו יהי׳ נראה בגלר ש״והיתהי♦ לה׳ המלוכה"".
ו.
פרשת השבוע - פרשת רחי,
"רחי יעקב" 16 :
סמר השיחות - ה׳תנש״א
חיותו
(מציאותו)
של יעקב,
"ויחי יעקב" - קשורה עם כאו״א מישראל
(שנקרא על שמו של יעקב/ כידוע•־ ש״נשמתו
(של יעקב)
.
.
כלולה מכל הנשמות שבישראל מעולם ועד עולם",
היינו,
שכל נשמה היא ניצח מנשמת יעקב 17 ־.
וענין זה
(שכל יהודי הוא ניצח מנשמת יעקב)
מודגש ביותר בנוגע להגאולה:
בנבואת הגאולה המפורשת בתורה כתיב־־ "דרך כוכב מיעקב",
שקאי על מלך המשיח־־.
וביחד עם זה,
למדו חז״ל־־ מפסוק זדי שכל יהודי נמשל ל״כוכב"־־.
והתיווך בזה - ע״פ המבואר בספרים־־ שבנשמת כאו״א מישראל יש ניצח מנשמת מלך המשיח 7 ־.
ומזה מובן גם לאידך - שנשמתו של מלך המשיח מיוסדת ובנוי׳ על נשמותיהם של כאו״א מישראל,
מאיזה שבט שהוא,
ויתירה מזה,
מבלי הבט על מעמדו ומצבו
בקיום התומ״צ
[שהרי,
בכל מעמד ומצב "ישראל הוא"•־,
ומתייחס לה״אבות",
בנו של אברהם יצחק ויעקב,
כולל ובמיוחד ליעקב,
"בחור שבאבות"•־,
ש״מטתו שלימה"•־,
ו״מה 19 ־ זרעו בחיים אף הוא בחיים"־־/ כך,
שעצם מציאותו של יהודי
(״ויחי יעקב״)
קשורה עם מלך המשיח -ענין הגאולה.
ז.
ויש להוסיף,
שענין הגאולה מודגש גם בפרשת השבוע שממנה מתברך עשרה בטבת-פרשת ויגש:
בפירוש הכתוב ״ויגש אליו יהודה״ -איתא בזהר־־ שהגשת יהודה ליוסף הו״ע סמיכת גאולה
(יוסף)
לתפלה
(יהודה)
.
וי״ל הענין בזה:
סמיכת גאולה לתפלה,
פירושה,
שברכת "גאל ישראל" צריכה להיות סמוכה לתפלה,
החל מ״אדנ-י שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך"־־,
ש״כתפלה אריכתא דמיא"־־.
ומזה מובן גם בנוגע להתפלה על הגאולה,
שהגאולה צריכה להיות בסמיכות ממש להתפלה על הגאולה - שכאשר מבקשים בתפלה על הגאולה,
בברכת "גואל ישראל"
(ביום חול/ ועד״ז בברכת ״המחזיר שכינתו לציון״
(- גם בשבת ויו״ט/ וכיו״ב בשאר ריבוי התפלות ובקשות על הגאולה,
באה הגאולה בפועל בסמיכות להתפלה,
ללא הפסק כלל,
לא רק
יום ה׳ פ' ויחי,
עשרה בטבת
(יהפך לשמחה)
שלילת הפסק בדי הילוך מיל**
(כפי ש־ מציגו בכמה דינים)
אלא אפילו לא הפסק דאמירת תיבה או אות אחת,
כבדין סמיכת גאולה לתפלה.
ויתירה מזה - שעוד לפני 20 * תפלה ובקשה
(נוספת)
על הגאולה באה כבר הגאולה בפועל,
ולאחרי הגאולה תהי׳ התפלה•* באופן ד״תהלתך" - לא תפלה ובקשה על הגאולה
(כיון שהגאולה כבר באה בפועל)
אלא שבח והודי׳ להקב״ה
("תהל־ תד״י*)
על הגסים והנפלאות דהגאולה האמיתית והשלימה,
"כימי צאתך מארץ מצרים" 21 אראנו נפלאות" 22 .
ועוד וג״ז עיקר,
שלאחרי הגאולה יאמרו
(בהתחלת התפלה)
"הא־ל הגדול
הגבור והנורא" באותו אופן שאמר משה 23 - לפני ש״אתא” ירמי׳ ואמר נכרים מקר־ קרין בהיכלו אי׳ נוראותיו,
לא אמר נורא,
אתא דניאל אמר נכרים משתעבדים בבניו אי׳ גבורותיו,
לא אמר גבור.
.
מתוך ש־ יודעין בהקב״ה שאמיתי הוא לא כיזבו בו"* 24 - בתכלית השלימות 25 .
ח.
כדי לזרז ולמהר עוד יותר את הגאולה - יש לסיים בענין הצדקה,
ה״שקו־ לה* 26 בנגד בל המצוות" 27 ,
ו״מקרבת את הגאולה"• 28 .
224 ספר השיחות - ה׳תגש״א
ויתגו לכאו״א שליחות־מצוה ליתן לצדקה,
ובהוספה מדילי׳,
וכל המוסיף מו־ סיפין לו - כנהוג בכגון־דא,
ובהדגשה יתירה ביום התענית,
כמנהג ישראל להוסיף אז בצדקהי 7 .
ויה״ר והוא העיקר - קירוב וזירוז הגאולה בפועל ממש,
באופן של סמיכת גאולה להתפלה,
שמהתפלה על הגאולה זה־עתה באים תיכף להגאולה בפועל,
ש־ "תחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים",
ו״ישבו ישרים את פניך״״ - בבית המקדש
(שבו "יראה כל זכורך את פני ה׳ אלקין־״י•)
השלישי 1 ׳,
"מקדש אדנ-י כוננו ידין־״י׳,
ותיכף ומיד ממש.
[כ״ק אדמו״ר שליט״א נתן לכאו״א מהנוכחים שיחיו שתי שטרות של דולר,
לתת אותם
(או חילופם)
לצדקה4
סמר השיחות - ה׳תנמ״א