א.
בתוכן העבין ד״ויגש אליו יהודה"
(שבהתחלת פרשתנו)
ישנם ג׳ מצבים
(פירושים)
שונים:
א)
המצב ד״ויגש אליו יהודה" כפי שהי׳ במחשבתו של יהודה בגשתו אל יוסף
(לפני ש״התודע יוסף אל אחיו" 1 )
- שיוסף הוא "אדוני הארץ" 1 ,
"השליט על הארץ" 3 ,
ש״בלעדיד לא ירים איש את ידו ואת רגלו גו׳" 4 ,
בא־כחו של פרעה,
מלך דאומות העולם שהי׳ "מושל בכיפה" 5
(כסיום הכתוב "כי כמוך כפרעה",
"חשוב אתה בעיני כ־ מלך" 6 )
,
ויהודה
(עם היותו "מלך בשבטים" 7 )
וקוק אליו,
שלכן "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני״,
״יכנסו דברי באזניך״ 4 - שיסכים לשחרר את בנימין
(כמסופר בהמשך הכתובים)
.
ב)
המצב ד״ויגש אליו יהודה" כפי שהוא לאמיתתו של דבר
(לאחרי ש״הת־ ודע יוסף אל אחיו״)
- ש״אדוני הארץ" הוא יוסף הצדיק.
[ובפרט ע״פ דרשת חז״ל "כי הנה ה
מלכים נועדו*.
.
זה יהודה ויוסף"*,
"אחד באחד יגשו״׳ זה יהודה ויוסף״״ - ש״ויגש אליו יהודה" הו״ע פגישה והתאחדות של מלכי ישראל,
"המלכים נועדו" 11 ,
ועד ל־ שלימות האחדות באופן ש״אחד באחד יגשו ורוח לא יבוא ביניהם".
ומודגש יותר בהפטורה
(סיום וחותם הפרשה)
- "קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף גו׳ וכל בני ישראל חבריו וקרב אותם אחד אל אחד והיו לאחדים בידח 13 ]
.
ג)
המצב ד״ויגש אליו יהודה" כפי שרומז על רוחניות הענינים בשרשם למעלה - כדאיתא בזהר 14 ש״ויגש אליו יהודה" הו״ע סמיכת גאולה לתפלה,
שרומז על ההמשכה דיסוד
(גאולה,
בחינתו של יוסף)
למלכות
(תפלה,
בחינתו של יהודה/ כמבואר בארוכה בדרושי חסידות 13 ,
ועד ל־ הפירוש ש״ויגש אליו יהודה" הו״ע ה־
ש״פ ומש,
ה׳ טבת
תפלה - "הגשה לתפלה"* 1 ,
ובאופן ד־ "ויגש אליו",
ע״פ מ״ש "בכל קראנו אליו"",
"אליו* 1 ולא למדותיו״יי.
וע״פ הידוע" שכל הפירושים בעניו א׳ שייכים זל״ז,
יש לבאר הקשר והשייכות דג׳ פירושים־מצבים הנ״ל,
ועוד ועיקר -לבאר הלימוד וההוראה בעבודת האדם,
כדלקמן.
ב.
ובהקדמה - שהלימוד וההוראה מ־ "ויגש אליו יהודה" הוא גם מהמצב
(פירוש)
כפי שהי׳ במחשבתו של יהודה שנגש
(לא ליוסף הצדיק,
אלא)
ל״אדוני הארץ":
אע״פ שהמצב דגישת יהודה ל״אדוני הארץ"
(שצריכים להשפיע ולפעול עליו" בענין שנוגע לטובתם של ישראל)
אינו אלא מצד הקס״ד של יהודה,
ולאח״ז נתברר שאין המצב כן - מ״מ,
כיון ש
(גם)
המצב ד״ויגש אליו יהודה" כפי שהוא מצד הקס״ד של יהודה נכתב בתורה,
ה״ז חלק מ״תורת־אמח",
ותורה נצחית,
שהיא גם הוראה
(תורה מלשון הוראה")
אמיתית ונצחית עד סוף כל הדורות.
ובידוע מ״ש הרגצ׳ובי" בביאור הטעם
תער״ב ח״ב ם״ע תשצד ואילך.
ד״ה הנ״ל תשכ״ה
(םה״מ מלוקט ח־ה ע׳ קני ואילך)
.
ועוד.
שאפשר להתפיס בשבועת משה" אף שלאחרי זמן התיר משה שבועתו״ - "דבל שכתוב בתורה הדבר הוי נצחי ולא רק מה שהי׳",
"כיון דהשבועה כתובה בתורה הוה דבר נמשך וכאילו והצבועה ישנה תמיד".
ועד״ז בנדו״ד - שגם לאחרי שנתברר שהמצב ד״ויגש אליו יהודה" כפי שהי׳ מצד מחשבתו של יהודה אינו אלא קס״ד שאינו לפי המצב האמיתי",
ה״ז חלק בתורה,
ובמילא,
ענין אמיתי ונצחי,
שיש בו לימוד והוראה ונתינת־כח עד סוף כל הדורות.
ולא עוד אלא שעיקר הלימוד וההוראה מ״ויגש אליו יהודה" הוא ביחם לה־ מצב כפי שהי׳ מצד מחשבתו של יהודה,
שעל זה מדובר בהמשך הפסוק והפרשה
(לאחרי התיבות ״ויגש אליו יהודה״)
- שהרי כל אריכות הסיפור אודות תוכן דבריו של יהודה ל״אדוני הארץ" שייך רק ע״פ הקס״ד של יהודה.
ג.
וביאור הענין:
תוכן ונקודת ההוראה דפרשת ויגש -שגם כאשר יהודי נמצא במעמד ומצב שזקוק ל״אדוני הארץ"" כדי לפעול בענין שנוגע לטובת בנ״י
(בדוגמת המעמד ומצב ד״ויגש אליו יהודה" מצד מחשבתו של יהודה/ שבכללות ה״ז המעמד ומצב דזמן הגלות" שבנ״י זקוקים לחסדי מלכות ה־
ספר השיחות - ה׳תנש״א
מדינה כדי לנהל אורח־חיים יהודי מתוך הרחבה - הרי האמת היא ש״אדוני האריף הוא יוסף
(כפי שנתגלה לאחרי ש״התודע יוסף אל אחיו")
,
דקאי על כל ישראל שנקראים ע״ש יוסף" 2 ,
היינו,
שגם בזמן הגלות יהודיי 2 הוא בעה״ב בעולם לפעול שהנהגת העולם תהי׳ כרצונו.
והכח לזה הוא מצד הענין ד״ויגש אליו יהודה״ - ההגשה והחיבור דכאו״א מישראל
("יהודה")
עם הקב״ה
("אליו""/ שלכן,
הענין,
כי עבדך ערב את הנער",
,
להיות מנודה בב׳ עולמות"
(פרשתנו מד,
לב ובפרש״י)
,
שקבלת הנידוי גרמה לו עניז של גלות -,
כל אותן מ׳ שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יוסף מגולגלין בארון מפני נידוי שקיבל עליו"
(פרש״י ברכה לג,
ז - מב״ק צב,
א־^ ד,
אע״פ שנתקיים התנאי,
.
נפקא לן במסכת מכות
(יא,
ריש ע״ב)
קללת חכם אפילו על תנאי היא באה"
(פרש״י ב״ק שם)
.
בכל זמן ובכל מעמד ומצב הולך יהודי בכחו של הקב־ה,
ועי״ז פועל על מלכות המדינה
("אדוני הארץ" כפשוטו)
- שכחה אינו אלא מצד מלכותו של חקב־הי 3 ,
"הממליך מלכים ולו המלוכה" 32 ,
"לב מלכים ושרים ביד ה׳״ 33 - להתנהג כרצונו של הקב״ה ורצונם של ישראל 34 .
ועפ״ז יש לבאר הקשר והשייכות דג׳ הפירושים־מצבים ד״ויגש אליו יהודה"
(כנ״ל ם״א)
- שגם במעמד ומצב של גלות
(פירוש־מצב הא׳)
מתגלה ש״אדוני הארץ" הוא יוסף
(פירוש־מצב הב׳)
בכח ההגשה והחיבור עם הקב״ה
(פירוש־מצב הג׳)
.
ד.
וענין זה
(שגם בזמן הגלות יהודי הוא בעה״ב בעולם)
מודגש ביותר ביום הש״ק דפרשת ויגש - שנוסף על הקריאה ד״ויגש אליו יהודה" שקורין גם בשני וחמישי וגם במנחת שבת שלפנ״ז,
קורין כל הפרשה מתחילתה ועד סופה,
וגם
(במנחה)
התחלת פרשת ויחי:
בהמשך הפרשה 35 מסופר שפרעה אמר ליוסף "אמור אל אחיך גו׳ קחו אח אביכם ואת בתיכם ובואו אלי ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים ואכלו את חלב הארץ גו׳ כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא",
ובסוף הפרשה
(בשיעור דיום הש״ק)
מסופר שכן הי׳ בפועל - "ויושב יוסף את אביו ואת אחיו ויתן להם אחוזה בארץ מצרים במיטב הארץ גו׳ כאשר צוה פרעה" 34 ,
ועד
ן 3)
להעיר,
שמדת המלכות היא שורש ומקור דבל סדר ההשתלשלות,
כמ״ש,
מלכותר מלכות כל עולמים•
(תניא פנ״ב)
.
ש״ס מגש,
ה׳ טבת
לסיום וחותם הפרשה ממש - "וישב ישראל בארץ מזרים באר׳ן גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד׳י,
ובהמשך לזה
(בהתחלת פרשת ויחי”)
- "ויחי יעקב בארץ מגרים שבע עשרה שנה",
שבארץ מגרים חי יעקב.
מבחר שנותיו"",
"שבע עשרה שנה" בגימטריא טוב",
ועד שבגלל זה נחשב "כאילו כל ימיו בטובה"".
ונקודת העניו - שגם כאשר בג״י נמג־ אים בארץ סגרים,
בזמן ומגב הגלות ש־ "כל המלכיות
(גלויות)
נקראו ע״ש מגרים"",
אומר פרעה,
ה״מושל בכיפה״,
ש־ "טוב כל ארץ מצריס לכס הוא",
וע״פ ה־ גיווי שלו נותנים לבנ״י "אחוזה בארץ מגרים במיטב הארץ",
ובאופן ד״וישב ישראל
(ישיבה אמתית - בשלוה")
בארץ מגרים בארץ גושן",
ולא עוד אלא ש-"ויאחזו בה",
"לשון אחוזה"",
ואולי י״ל גם ״לשון אחיזה״״
[ושניהם אמת - שה
דג)
שספוכה לסוף פרשת ויגש באופו שאין ביניהם הפסק,
אפילו הפסק הרגיל בין פרשה לפרשה בכל פרשיות התורה -,
פרשה זו סתומה וזב ל פרשיות שבתורה"
(ב*ר ופרש" ר־ם ויהי)
,
ש,
כל הסדרים תקנו חז״ל אפל פרשה פתוחה
(שמתחילה בשורה בפ״ע)
או סתומה
(שמתחילה באותה שורה לאחרי ריוח כשיעור ם׳ אותיות)
,
רק סדר ויחי איו בו שום ריוח ככל הפסוקים והתיבות"
(פי׳ מהרז״ו בב״ר.
רא״ם וגו״א נפרש״י)
.
וראה לקמן הערה 88.
"אחיזה" היא בתוקף של "אחוזה""! ועד ש״ויפרו וירכו מאד"",
ש״מאד" מורה על מעמד ומגב שלמעלה ממדידה והגבלה" - שאז נעשה גם בארץ מגרים מעמד ו־ מגב ד״ויחי יעקב
(כאו״א מישראל שנקרא בשמו של יעקב״)
.
.
שבע עשרה שנה",
חיים טובים
(י״ז שגה בגימטריא טוב)
ל־ אמיתחם,
ברוחניות
[חיים שחדורים בתורה,
"תורת חיים"",
ומגוותי׳ עליהם
0ו2
ספר השיחות - ה׳תנש״א
נאמר• 5 .
וחי בהם",
ו״אין טוב אלא תו־ רה" 5 ]
ובגשמיות גם יחד,
אמנם,
גם כשנמצאים במעמד ומצב ד־.
ויחי יעקב",
חיים אמיתיים,
ועד לאופן שלמעלה ממדידה והגבלה,
.
מאד״—הרי,
כל זמן שנמצאים.
בארץ מצרים",
חסר הענין הכי עיקרי שאליו משתוקקים כל בנ״י - להיות במעמד ומצב ד״בנים הסמוכים על שולחן אביהם",
שלכן,
גם כשיש להם כל המצטרך להם ברוחניות ובגשמיות,
במה נחשב זה בערך לצער הגלות,
״בניס* 5 שגלו מעל שולחן אביהם״?!.
.
.
ולכן,
מפרשת ויחי,
.
ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה",
באים לפרשת
(וספר)
שמות שקשורה עם ענין הגאולה
(ספר הגאולה 55 / "ואלה שמות בני ישראל",
.
על שם גאולת ישראל נזכרו כאן"• 5 ,
"ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין" 55 .
ויש לומר,
שהתוכן דפרשת ויגש
(שגם בזמן,
ומצב הגלות נעשה יהודי בעה״ב על כל העולם)
שייר ונוגע
(לא רק לזמן ומצב הגלות,
שגם בארץ מצרים יהי׳ מעמד ומצב ד״ויחי יעקב" לאמיתתו,
אלא)
גם ל־ הגאולה• 5 ,
היינו,
שהמעמד ומצב ד״וישב ישראל בארץ מצרים גו׳ ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד",
.
ויחי יעקב בארץ מצרים
שבע עשרה שנה",
הוא גם
(ובעיקר)
הכנה להגאולה,
כדלקמן.
ה.
ויובן בהקדם המבואר בדרושי חסידות 57 בענין.
ויגש אליו יהודה",
שהחילוק שבין יוסף ליהודה הוא ע״ד החילוק שבין צומח
(יוסף)
לדומם
(יהודה/ שמים
(יוסף)
וארץ
(יהודה/ ולכן.
ויגש אליו יהודה",
שיהודה
(דומם,
ארץ)
נגש ליוסף
(צומח,
שמים/ בהתאם לסדר בזמן הזה שצומח הוא למעלה מדומם,
שמים קדמו לארץ• 5 ; אבל לעתיד לבוא יתעלה יהודה להיות למעלה מבחי׳ יוסף
(כמ״ש בההפטורהי 5 .
הנה אני לוקח את עץ יוסף גו׳ ונתתי אותם עליו את עץ יהודה גו׳ ועבדי דוד מלך עליהם"/ כיון שתתגלה מעלת הדומם והארץ מצד שרשם - שבמחשבה ארץ קדמה לשמים,
.
סוף" מעשה במחשבה תחלה"".
וענינם בעבודת האדם - שהחילוק 2 • בין יוסף ויהודה הוא ע״ד וכדוגמת החילוק שבין תלמוד
(יוסף)
ומעשה
(יהודה/ שבזמן הזה.
תלמוד גדול" 5 •
("ויגש אליו יהודה",
שיוסף הוא למעלה מיהודה/
ש״ס מגס,
ה׳ טבת
וו2
ולעתיד לבוא יהי׳ "מעשה גדול"**
(שיהודה יתעלה להיות למעלה מיוסף)
.
ומעלת המעשה לגבי תלמוד,
מעלת הארץ
(עולם העשי׳)
לגבי שמים
(עולמות הרוחניים)
—מעלת יהודה על יוסף שתתגלה לעתיד לבוא - מרומזת בפסוק 5 * "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"**:
בראתיו יצרתיו עשיתיו - הם ג׳ עולמות בי״ע.
ודוגמתם באדם - ג׳ לבושי הנפש,
מחשבה דיבור
(תלמוד)
ומעשה.
וכיון שעולם העשי׳ הוא
(לא רק למטה במדרגה,
אלא גם)
שלא בערך לעולם הבריאה והיצירה,
שהם בערך זל״ז,
משא״ב עולם העשי׳ שנראה לנפרד לגמרי,
כמו במחשבה דיבור ומעשה,
שהמעשה הוא
(לא רק למטה במדרגה,
אלא גם)
שלא בערך למחשבה ודיבור,
שהם בערך ושייכים זל״ז,
משא״ב המעשה הוא לבוש הנפרד - לכן נאמר.
בראתיו יצרתיו אף עשיתיו",
"אף הפסיק הענין",
שההפסק מורה על ריחוק הערך דעשי׳ לגבי יצירה ובריאה,
ודמעשה לגבי דיבור ומחשבה.
וכמרומז גם בציור דאות ה״א,
שג׳ הקוין שבה רומזים לג׳ עולמות בי״ע,
ולג׳ הלבושים דמחשבה דיבור ומעשה — שקו השמאלי דאות ה״א,
שרומז על עולם העש",
כח המעשה,
נפסק מב׳ הקוין
(העליון והימנה שרומזים על בריאה ויצירה,
מחשבה ודיבור.
ולאידך -.
אף" הוא לשון ריבוי
(כפשטות הכתוב/.
לרבות עוד דבר שאינו מפורש כאן והוא.
.
גבוה ונעלה מהם",
היינו,
שב״אף
(עשיתיו)
" נרמזת בחי׳ רביעית היותר נעלית 7 *
(גם מ״בראתיו יצרתיו")
שנמשכת ומתגלה בעולם העשי׳
("אף עשי־ תיו",
שריבוי זה נסמך לעשיתיו)
דוקא“,
כיון שבריאת כל סדר ההשתלשלות היא בשביל עולם העשי׳,
ובעולם העשי׳ גופא בשביל העבודה במעשה בפועלי* - כפי שמבאר רבינו הזקן• 7 ש״תכלית השתלשלות העולמות.
.
אינו בשביל עולמות העליונים.
.
אלא התכלית הוא עוה״ז התחתון,
שכך עלה ברצונו ית׳ להיות נחת רוח לפניו ית׳ כד אתכפיא ס״א ואתהפך חשוכא לנהורא,
שיאיר אור ה׳.
.
במקום החושך והס״א של כל עוה״ז כולו ביתר שאת ויתר עז ויתרון אור מן החושך מ־ הארתו בעולמות העליונים",
"נתאווה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים"* 7 .
ו.
וענין זה מודגש גם בכללות ענין הגלות:
בזמן הגלות ניתוסף עוד יותר בה־ ירידה למטה שבעולם העשי׳ - "עוה״ז הגשמי והחומרי ממש.
.
התחתון במדרגה שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו ית׳ וחושך כפול ומכופל״ 77 - כיון ש־.
הסתר אורו ית׳ וחושך כפול ומכופל" הולך ומתגבר עוד יותר.
2ו2
ספר השיחות - ה׳תנש״א
ולאידך,
הולד וניתוסף עוד יותר בשליפות כוונת הבריאה שנתאווה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים,
בתחתון שאין תחתון למטה ממנו,
שנעשה בעיקר ע״י "מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות" 5 .
ובסגנון דלעיל - שבענין הגלות מודגשים ב׳ הקצוות ד״אף עשיתיו",
ההפסק שמורה על גודל הירידה למטה,
והריבוי דבחי׳ הרביעית:
איתא במדרש 4 "לקו באף,
דכתיב 5 אף אני אלך עמם בקרי,
ומתנחמין באף,
ד־ כתיב* 7 ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו׳״.
וההסברה בזה 8 —ש״תיבת אף בעצמו הוא לא טוב
("אף" לגריעותא/ שהוא בחי׳ סט״א,
ג׳" פתחו באף כו׳",
ולאידך,
״אף.
.
הוא המרבה בחי׳ הרביעית היותר נעלה.
.
ע״י שמבררים את בחי׳ האף שבעשי׳",
היינו,
שע״י הבירור דאת־ כפיא ס״א ואתהפכא חשוכא לנהורא נעשה הגילוי דבחי׳ הרביעית
("אף" למעל־ יותא)
.
וענינו בעבודת האדם״ - כמ״שי , "אף חכמתי עמדה לי",
"תורה שלמדתי באף נתקיימה בי"• 8 ,
"שלא יתקיים מן החכמה אלא מה שתלמוד בטורח עמל כו׳" 1 *,
ש־ "ע״י העול שמייגע את עצמו מברר נפש הבהמית" - שבזה מודגשת מעלת המעשה
(מלשון כפי , )
שבלימוד התורה עצמו.
ז.
עפ״ז יש לבאר האמור לעיל
(ס״ד)
שהמעמד ומצב ד״וישב ישראל בארץ מצרים גו׳ ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד",
"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה",
הוא הבנה להגאולה:
בגלות באופן של שעבוד ועד לקושי השעבוד - מודגש בעיקר תוקף ההתקשרות דבנ״י להקב״ה,
שלמרות הקושי ד־ שעבוד הגלות,
עומדים בבל התוקף על קיום התומ״צ כשלימות.
הפיכת חושך הגלות
(שזוהי תכלית הכוונה דהגלות - לאתהפבא חשוכא לג־ הורא,
שהגלות עצמו יהפך לגאולה)
מודגשת
(בעיקר)
במעמד ומצב של גלות כבפרשת ויגש - שגם בזמן הגלות נעשה יהודי בעה״ב על העולם,
"אדוני הארץ" 83 ,
ופועל שפרעה
(המושל בכיפה 83 )
אומר ש״טוב כל ארץ מצרים לנס הוא",
ובנ״י מקבלים "אחוזה במיטב הארץ",
ובאופן ד־ "ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד",
"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה"
(בגימט־ ריא טוב,
מבחר שנותיו)
,
כך,
שמלבד העובדה שנמצאים בארץ מצרים
(גלו מעל שולחן אביהם)
לא חסר להם דבר - במצב כזה מודגשת מעין ודוגמת הפיכת הגלות בזמן הגלות עצמו.
ולכן מצב זה בזמן הגלות מהוה הכנה
ש״פ ועש,
ה׳ שבת
3ו2
להפיכת הגלות ע״י הגאולה האמיתית והשלימה - שאז יראו בפועל ובגלוי שכל מיצר הגלות",
,
אף" לגריעותא,
אינו אלא בשביל שיתוסף המרחב והגאולה,
כמ״ש 5 • "מן המיצר קראתי י־ה
(ועי״ז דוקא)
ענני במרחב י־ה",
"אף" למעליותא,
הריבוי ובחי׳ הרביעית,
שעוה״ז התחתון נעשה דירה לו ית׳,
דירה שמרחיבה"
(כביכול)
דעתו של אדם"
(העליון)
.
ח.
ויש לומר,
שזהו גם מהטעמים לכך שהמעמד ומצב ד״ויחי יעקב בארץ מצרים"
(שגם בזמן הגלות נעשה יהודי בעה״ב על העולם,
"אדוני הארץ",
ולכן מקבל עזר וסיוע ממלכות המדינה באופן ש״טוב כל ארץ מצרים לכם הוא")
מודגש ביותר בדורנו זה:
כיון שדורנו זה הוא דור האחרון של הגלות ודור הראשון של הגאולה,
מודגשת בו ההכנה להפיכת הגלות ע״י "טעימה" מעין זה בזמן הגלות - שבסמיכות לסוף הגלות נעשה מעמד ומצב ד״ויחי יעקב בארץ מצרים"••,
והולך וניתוסף
ככל שמתקרבים יותר להפיכת הגלות בגאולה האמיתית והשלימה.
ובפרטיות יותר - בשייכות ליוסף שבדורנו,
כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו -כש״יוסף הורד מצרימה" לחצי כדור התחתון,
במלכות של חסד
(היפך המעמד ומצב של רדיפות כו׳ מצד מלכות המדינה ההיא בימים ההם/
וביתר שאת וביתר עוז לאחרי הסתלקותו - שגם אז נשאר המעמד ומצב ד״ויחי יעקב",
כמארז״לי• "יעקב״י אבינו לא מת.
.
מה זרעו בחיים אףיי הוא בחיים",
ועד ש״אשתכח בכולהו עלמין
(גם בזה העולם המעשה)
יתיר מבחיוהי"",
ובפרט לאחרי השלימות דארבעים שנה,
ש״נתן לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע"",
ובמיוחד בשנת "נסים"
(תש״נ)
ושנת ״נפלאות אראנו״
(נ״א)
- כפי שראינו במוחש הנסים והנפלאות בתקופה האחרונה,
כולל ובמיוחד בנוגע להיחם דמלכות המדינה ההיא
("מעצמת־על")
לאפשר ולעזור ולסייע לבנ״י להיות במעמד ומצב
ד.
וישב ישראל גו׳ ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד ויחי יזקב בארץ מזרים שבז זשרה שנה*,
פזין הפיכת הגלות שבהקץ.
4ו2
ספר השיחות - ה׳ועש״א
של הרחבה,
לצאת מן המיצר אל המרחב,
באופן שגם בארץ מצרים
(ברגעי הגלות האחרונים)
יהי׳ אצלם מעמד ומצב ד״ויחי יעקב",
וכל זה - מפני שעומדים בסמיכות ממש להגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו,
ובלשונו של דוד מלכא משיחא,
"נעים זמירות ישראל",
במזמור פ״טיי: "כרתי ברית לבחירי נשבעתי לדוד עבדי"",
"מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו״יי,
ועד לסיום וחותם המזמור: ״ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן״,
״ראה.
.
ביאת המשיח,
על כן נתן תודות לשס״״י.
ט.
ויש לקשר זה עם תוכן הזמן שבו
קורין בתורה פרשת ויגש והתחלת פרשת ויחי” - יום השבת שלאחרי חנוכה שבו נעשה השלימות
("ויכולו״”)
דחנוכהי"׳,
שהוא לעולם בחודש טבת,
ובשנה זו חל ביום ה׳ טבח:
ענינו של חנוכה
(ששלימותו ביום ה־ ש״ק זה)
- שגם כשנמצאים במעמד ומצב דחושך הגלות,
"משתשקע החמה" 1 "׳,
מדליק כאו״א מישראל "נר מצוה ותורה אור" 2 " 1 באופן ד״מוסיף" , והולך"** 1 ,
ולא רק בנוגע לעצמו ובני ביתו,
אלא גם "על פתח ביתו מבחוץ"" , ,
להאיר החושך שמ־ בחח,
ו״עד דכליא רגלא דתרמודאי בשו־ קא"" , ,
שמבטלים לגמרי
("כליא")
גם ה־ דרגא הכי תחתונה
("רגלא")
דמרידה
("תרמודאי" אותיות מורדת" , )
בהקב״ה ש־ היתה בשוק,
ויתירה מזה,
ש״רגלא דתרמו־ דאי בשוקא"
(תחתון שאין תחתון למטה
ש״פ מגט,
ה׳ טבת
5ו2
ממנו)
מתהפכת להיות במעמד ומצב של כלות הנפש
("כליא" מלשון "כלתה נפשי")
להקב״ה" , - הפיכת החושך,
כמ״ש "והוי׳ יגי׳ חשכי״י•׳,
עד ש״לילה כיום יאיר"" , .
ענינו של חודש טבת - "ירח שהגוף נהנה מן הגוף"•" , ,
שרומז•" על ההנאה דהגוף כביכול שלמעלה,
יש האמיתי,
מהגוף שלמטה,
יש הנברא,
היינו,
שחודש טבת מורה על שלימות דבירור התחתון" , ,
שיש הנברא,
תחתון שאין תחתון למטה ממנו,
נעשה חד ממש עם יש האמיתי" , ,
שעי״ז נשלמת התאוה
(נהנה)
להיות לו ית׳ דירה בתחתונים.
וענינו של ה׳ טבת - שבחודש טבת גופא שתוכנו בירור התחתון מודגש ענינה של אות ה׳,
שציורה
(ג׳ קוין,
וקו השמאלי נפסק מקו העליון והימני)
רומז על מעלת המעשה שבעולם העשי׳,
שעי״ז נעשה בירור התחתון כשלימות" ,
(כנ״ל ס״ה)
.
ומזה מובן שתוכנו של הזמן
(שבת שלאחרי ימי חנוכה,
חודש טבת,
וה׳ טבת)
שייך לתוכנה של פרשת ויגש שקורין בזמן זה - הפיכת הגלות,
שעי״ז געשה
הבירור דתחתון שאין תחתון למטה ממנו בתכלית השלימות.
*
י.
וענין עיקרי בנוגע למעשה בפועל - "לא המדרש
(תלמוד)
עיקר אלא המעשה" 4 ",
כמודגש ביותר בסמיכות לה־ גאולה שאז יהי׳ "מעשה גדול":
מהענינים העיקריים דגאולה האמיתית והשלימה - בנין ביהמ״ק השלישי
(למעלה מהמשכן,
מבית ראשון ומבית שני/ "מקדש" , אדנ-י כוננו ידיח 4 ".
ובהדגשה יתירה ביום הש״ק זה - הן מצד השלימות דחנוכה שקשור עם חנוכת ביהמ״ק 7 ,
והן מצד פרשת ויגש שבה מודגש מעלת הדומם
(יהודה)
לגבי צומח
(יוסף/ שזוהי גם מעלת בית המקדש שנעשה מאבנים
(דומם)
לגבי המשכן שנעשה מ
(שטים)
ארזים
(צומח/ כמבואר בארוכה בדרושי חסידות דפרשת ויגש•".
ולכן,
בעמדנו ביום הש״ק פרשת ויגש שבו נעשית השלימות דחנוכה,
יש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז ב״מעשינו ועבו־ דתינו" בענינים שהם מעין ודוגמא והכנה לבניית בית המקדש השלישי ע״י בנין בתים חדשים
(והוספה וחיזוק הבתים הקיימים כבר)
בתים בכל ג׳ הקוין דתורה תפלה וגמ״ח,
בית תורהי",
בית תפלה
6ו2
ספר השיחות - ה׳תגש״א
ובית גמילות־חםדים,
"בית גדול",
"שמגד־ לין בו תורה ומגדלין בו תפלה"* 2 ומגד־ לין בו גמ״וז,
"מקדש מעט"* 12 ,
הן בנוגע לבתים ציבוריים,
והן בנוגע לבתים פרטיים דכאו״א מישראל,
האנשים והנשים וגם הטף" 1
(בחדרם הפרטי/ שנעשים בית תורה תפלה וגמ״ח,
עי״ז שהתורה ותפלה וגמ״ח שנעשים "בבית" זה חודרים וממלאים כל הבית כולו,
שכל מציאותו נעשית בית תורה תפלה וגמ״ח.
ובלשון הידוע: "בית מלא ס פר י ם ״״1 ׳ היינו,
שנוסף לכך שיש בבית ספרי קודש
(נוסף על סידור - תפלה,
וחומש - תורה)
וכו״כ ספרים,
ועד לריבוי גדול,
נעשה הבית כולו
(לא רק החדר שבו נמצאים הספרים)
חדור בתוכנם של הספרים,
ועד שמציאותו של הבית כולו הי* - "בית מלא ספרים""!.
[ויש לקשר זה עם יום ה׳ טבת - שנקבע ליום סגולה ועת רצון בקשר וב־ שייכות ל״בית מלא ספרים" 125 .
ויה״ר שיתוסף בזה עוד יותר עד לגמר ושלימות הענין ד״בית מלא ספרים״ - שכל ספרי וכתבי רבותינו נשיאינו יחזרו להבית שלהם,
ובלשון הכתוב* 2 "ושבתי בשלום אל בית אבי" 2 .
ו״המתחיל במצוה אומרים לו גמור״• 2 - שאלה מבנ״י שזכו לעסוק בזה עד עתה ימשיכו וישלימו ההתעסקות בזה בהצלחה רבה ומופלגה,
בולל גם בנוגע להעזר והסיוע דמלכות המדינה כר,
והעיקר - "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל״ 2 - שהקב״ה בעצמו יקיים הציווי ד״המתחיל במצוה אומרים לו גמור",
מתוך מנוחה,
שמחה וטוב לבב,
ובתכלית השלימות]
.
ויה״ר - והוא העיקר - שההחלטה הטובה בהוספת בתי תורה תפלה וגמ״ח בכל מקום ומקום תמהר ותזרז ותביא תיכף ומיד את הבנין דבית תורה תפלה וגמ״ח העיקרי והכללי - בנין ביהמ״ק השלישי,
ש״בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבוא
ש״ס מגש,
ה' טבת
7ו2
מן השמים"• 3 ׳ ביום הש״ק פרשת ריגש,
ולפני הקריאה בפרשת ויחי בתפלת מנחה,
כך,
שעוד לפני ההמשך ד״ויחי יעקב בארץ מצרים גו"׳,
יהי׳ הענין ד,
ויחי" בתכלית השלימות - חיים נצחיים דבל בנ״י
(ו,
הקיצו ורננו שוכגי עפר"•",
ובראשם — יעקב אבינו,
ו,
אלה תולדות
יעקב יוסף"*",
ויוסף שבדורנו,
וכל הצדיקים קדושי עליון/ בארצנו הקדושה,
ובלשון הכתוב בהפטורה"י:,
וישבו על הארץ אשר נתתי לעבדי ליעקב אשר ישבו בה אבותיכם וישבו עלי׳ המה ובניהם רבני בניהם עד עולם ודוד עבדי נשיא להם לעולם".
ספר השיחות - ה׳מנש״א