א.
בנוגע צו נר חנוכה - זאגט די גמרא 1
(אראפגעבראכט אין הלכה*ג אז "הרגיל בנר* הויין לי׳ בנים תלמידי חכמים",
ופרש״י: "דכתיב* כי נר מצוה ותורה אור,
על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה בא אור דתורה".
איז ידועה די שאלה בזה: וואם איז דער טעם והסברה אויף דעם וואם הרגיל בנר חנוכה דוקא באקומט דעם שכר פון "בנים תלמידי חכמים" 5 ?
דאם וואם רש״י שרייבט,
אז מ׳לערנט דאס אפ פון דעם פסוק "כי נר מצוה ותורה אור״,
אז ״על ידי נר מצוה.
.
ד־ חנוכה בא אור דתורה״ - איז נאר א ראי׳,
אבער ניט א טעם והסברה אין דעם שייכות ביניהם: דאם שטעלט נאר איבער די שאלה אויפן פסוק
(לויט ווי רש״י איז אים מפרש)
,
פארוואם "נר מצוה"
(פון חנוכה)
ברענגט צו "תורה איר".
ב)
דברי רש״י עצמם
(בפירוש הכתוב "נר מצוה ותורה אור")
דארפן האבו ביאור:
ווי קען מען זאגן אז "נר מצוה" ברענגט "תורה אור": "נר מצוה" איז נידעריקער פאר "תורה אור",
ווי פארשטאנדיק פון דעם לשון עצמו אז בנוגע צו מצוה שטייט "נר" און בנוגע צו "תורה" שטייט "אור",
וואס אור הנר איז קלענער פאר אור סתם
(אור היום*)
וכדברי חז״לי עה״פ "תלה הכתוב את המצוה בנר לומר לך מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה,
ואת התורה באור לומר לך מה אור מגין לעולם אף תורה מגינה לעולם"•,
וכמבואר בכ״מי אז מצוה איז נמשלה לנר,
"נר יחידי ופרטי""*,
ווייל א מצוה איז א "גילוי הארה פרטית"",
יעדע מצוה איז פארבונדן מיט מדידה והגבלה,
ביז אז
(רוב)
מצוות זיינען "תלויות" בזמן ומקום"**,
משא״ב תורה איז נמשלה לאור,
ש״פ מקץ,
שבת חנוכה
אן אור גדול,
ווארום תורה איז למעלה ממדידה והגבלה,
"תלמוד תורה כנגד כולם׳׳ 12 ,
און גדול תלמוד שמביא לידי מעשה 5 ׳.
תורה איז למעלה בפרט מזמן ומקום
(ביז אז "העוסק בתורת בו׳ כאילו הקריב כו׳" 4 ׳,
אויך בזמן הזה ווען ס׳איז ניטא קיין ביהמ״ק)
.
חיוב לימוד התורה איז תמידי,
בכל זמן ובכל מקום 5 ׳ - איז ניט מובן וואם רש״י זאגט אז "על ידי נר מצוה כו׳ בא אור דחורה",
ווען "תורה אור" איז העכער פאר "נר מצוה״״ז
ואדרבה: "תורה אור" איז דער מקור אויף "נר מצוה",
כפשטות הענין אז תורה זאגט אן וועגן די מצוות; און די מצוות
("גר מצוה")
זיינען די כלים
(גר)
צו "תורה אור"".
ובפרט מצות נר חנוכה וועלכע איז א מצוה מדברי סופרים•׳.
אויך: "נר מצוה" גייט בפשטות אויף
(כדלקמן בפנים)
,
ולא עוד,
אלא,
שאפילו שש המעוות ש״חיובן תמידי לא יפסק מעל זזאדם אפילו רגע אחד בכל ימיו',
אמונת ה׳,
יתודו,
אהבתו ויראתו כו׳
(אגרת המחבר בריש מפר החיניח - הם גם בגדר הזמן,
אלא שזמנם הוא כל רגע ורגע*.
אלע מצוותיי,
ניט דוקא אויף מצות נר חנוכה
(ונר שבת)
,
איז ווי לערנט מען דערפון אפ אז דוקא "על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה בא אור דתורה״ז
ב.
וועט מעז עם פארשטייז ע״פ המבואר בכ״מי׳ דעם טעם פארוואם דער נם חנוכה איז נקבע געווארן בנרות צוליב דעם נם פון פך השמן
(אע״פ וואס לכאורה איז דער עיקר געווען דער נצחון המלחמה)
- ודיל דער מלחמה ונצחון פון חנוכה איז געווען
(בעיקר)
בנוגע צו ענינים רוחניים,
אין דעם ענין הנרות,
"גר מצוה ותורה אור": "בבית שני כשמלכו יון גזרו גזירות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ומצות כו׳"׳ 2 ,
"להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונן־" 22 ,
"כתבו לכם על קרן השור כו׳"",
און די ישועה פון חנוכה איז באשטאנען אין דעם נצחון פון "נר מצוה ותורה אור",
א חיזוק והתגברות חדשה - מתוך מסירת נפש -אויוי כללות התורה והמצוות.
ועפ״ז יש לומר דעם טעם פארוואם "הרגיל בנר
(חנוכה)
הויין לי׳ בנים תלמידי חכמים״ - ווייל דער באדייט פון צינדן נר חנוכה איז: די התחדשות אין כללות אור התורה והמצוות
("נר מצוה ותורה אור"/ און דעריבער איז "על ידי נר מצוה
(פון חנוכה)
בא אור דתורה" 24 ,
וואם דאס
94ו
ספר השיחות - ה׳תנש״א
("אור דתורה",
"בנים ת״ח")
איז אויר כולל כל המצוות - ובפרט שתלמוד גדול שמביא לידי מעשה 12 .
ג.
מ׳דארף באד פארשטיין בכללות ביאור הענין:
"נר מצוה"
(אפילו פון חנוכה,
וואט איז פארבוגדן מיט כללות התומ״צ)
איז פארט א מצוה פרטית,
וועלכע איז ווי א "נר"
(און איז מגין לפי שעה)
בערך צו "תורה אור"
(וועלכע איז מגין לעולם)
,
וועלכע איז דער מקור אויף "נר מצוה",
כנ״ל.
און נאכמער: נר חנוכה איז א מצוה שהזמן גרמא - קיומו איז דוקא אין די שמונת ימי החנוכה,
און בהם עצמם - איז זמן הדלקת הנרות דוקא "משתשקע החמה"",
און דאס האט א שיעור מטויים וויפל דאם דארף ברענען 25 ,
און דערנאך ווערט דאם נפסק און א איד
(קען און)
דארף זיר דעמולט פארנעמען מיט אנדערע מצוות און מיט לימוד התורה בכלל - איז ווי האט א מצוה פרטית
("נר מצוה")
פון א איד דעם כח צו ברענגען "תורה אור",
כללות התורה והמצוות
(כולל - די מצוה פון תלמוד תורה
("בנים תלמידי חכמים"/ וועלכע איז א מצוה תמידית/ און ניט נאר בשעת הדלקת נרות חנוכה,
און נאר בימי החנוכה בכלל,
נאר במשך כל ימי השנה,
ובפרט נאך באופן פון "בנים ת״ח",
וואט דאס ווערט נמשך בדור שלאחרי זה,
ועד טוף כל הדורות".
וועט מען דאם פארשטיין דורך דעם פארגלייך מיט די נרות המנורה אין ביהמ״ק - וואט נרות חנוכה נעמען זיך און
זיינען א זכר צו
(דעם נם וואט איז געשען מיט)
נרות המקדש 27 : אע״ם וואט די נרות המנורה האבן א זמן מטויים - מ׳האט זיי אנגעצונדן בין הערביים און זיי דארפן ברענען
(לרוב הדיעות)
"מערב• 2 ועד בוקר" 27 ,
און ניט ביום״ 2 - ווערן זיי אנגע־ רופן אין פסוק׳ 2 "נר תמיד".
און איינער פון די פירושים בזה איז,
ווייל "כל לילה ולילה קרוי תמיד כמו שאתה אומר 22 עולת תמיד ואינה אלא מיום ליום כו׳" 22 .
ש״פ מקץ,
שבת חנוכה
95ו
דעם קרבן תמיד האט מקן מקריב געווען באר פעמיים ביום",
און בזה גופא - האט עס געדויערט א שעה צייט־־י- - און דער טייטש פון.
תמיד" איז: מ׳טוט עם אויף א שטענדיקן אופן,
תמיד בכל יום ויום,
ועד״ז בנוגע הדלקת המנורה - בכל לילה ולילה,
ובאופן אז דאם ברעגט במשך הלילה.
וע״פ דיוק לשון התורה.
תמיד",
ובפרט אז רוב המפרשים טייטשן אז דאס מיינט.
תמיד" ממש",
איז מסתבר לומר <כדי גיט גו פארגרעטערן די מחלוקתך אז אויר לפי פירוש הנ״ל איז.
תמיד" דער טייטש,
אז וויבאלד מ׳צינדט עט אן באופן תמידי
(בכל לילה ולילה)
האט עם א פעולה תמידית בכל המעת־לעת כולו
[ע״ד ווי עם שטייט בנוגע צום קרבן תמיד
(שמקריבים פעמיים ביום/ אז דאס האט א פעולה תמידית על כל היום על כל הזמנים -כידועה אז.
תמיד של שחר הי׳ מכפר על עבירות הלילה ותמיד של בין הערביים על של יום" וכן מדי יום ביום לעולם"]
.
דוגמא לדבר - פון כמה מצוות:
(א)
מצות ציצית* 3 : אע״פ וואם דער
חיוב פון ציצית איז במשך כל שעות היום בשעת מ׳טראגט א בגד של ד׳ כנפות -איז מען מקיים די מצוה
(כל זמן היום)
דורך דעם וואס מ׳טוט עם אן פעם אחת בזמן מסויים ביום
(ווען מ׳מאכט אויף דעם די ברכה/ און דער קיום המצוה ווערט נמשך כל היום כל זמן מ׳טראגט די ציצית.
(ב)
מצות צדקה": אע״פ וואם מצות צדקה איז חיובה במשך כל המעת־לעת
(בשעת מ׳טרעפט אן עני,
אפילו דעם זעלבן עני/ כמ״שיי.
פתוח תפתח את ידך לו",
.
נתון תתן לו",
.
אפילו מאה פעמים""
(וואם דאס איז כולל אויר מער פון מאה פעמים")
- פונדעסטוועגן האט מען קובע געווען א זמן מסויים וקבוע ביום אויף נתינת וקבלת צדקה
(בכדי מאכן לייכטער פאר די עניים/ ע״ד דברי המשנה".
שלש אבעיות ביום בשחר ובחצות ובמנחה".
(ג)
און נאכמער - במצות תלמוד תורה: אע״פ וואם חיובה איז תמידי
(מער ווי ביי אלע אנדערע מצוות,
כולל מצות צדקה,
ועאכו״כ ציצית וואם חיובה איז נאר ביום ולא בלילה")
- זיינען רוב אידן מקיים מצות תלמוד תורה בזמן קבוע ביום,
ווי די גמרא זאגט".
הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן,
כרשב״י ולא
ספר השיחות - ה׳תנש״א
עלתה בידך,
דוקא בא יחידי סגולה
(רשב״י וחביריו)
איז "תורתם אומנתם" 7 / משא״כ בא "הרבה" איז תלמוד תורה בחלק מסויים פון טאג
(ווייל בחלק היום איז מען זיך עוסק בעבודת האדמה וכיו״ב/ ביז אפילו שכמה יוצאים ב״פרק אחד שחרית וסרק אחד ערבית"•/ און דורך דעם איז מען מקיים דעם "לאי• ימוש ספר התורה הזה מסיך"• 5
(די פעולה תמידית פון תורה)
51 .
ונוסף לזה,
זיינען פאראן מצוות וועלכע זיינען דוחה תלמוד תורה
(מצוה שאי אפשר לעשותה ע״י אחרים,
ועוד־ 5 )
.
ע״ם הנ״ל איז מובן אז דאם וואם מצוות זיינען פארבונדן און תלויות בזמן ומקום,
ביז מצוות שהזמן גרמא,
אין א זמן קבוע ביום - איז דאם קיין סתירה ניט דערצו אז די מצוה האט א פעולה תמידית במשך כל היום.
און נאכמער - א פעולה תמידית במשך כל השגה
(ארך לאחרי דעם זמן החג והמצוה)
.
ודוגמא לדבר - פון מצות סוכה: הגם אז די מצוה איז דוקא בשבעת ימי החג
(נאכמער,
אז דער זמן פון חג הסוכות איז גורם און טוט אויף די מצוה)
- איז א "סוכה ישנה",
"שעשאה קודם לחג שלשים יום״,
״אפילו מתחלת השנה״ -כשרה
(אפילו לדעת ב״ש "אם עשאה לשם חג״א 5 .
ד.
ה.
אז אויך באמצע השגה האט
מען
(און עם ווערט נמשך פון חג הסוכות)
דעס ענין הסוכה
(אע״פ וואם די מצוה איז פארבונדן דוקא מיט שבעת ימי החג)
.
ועס״ז יש לומר אז עד״ז איז אויר בא מצות נר חנוכה,
וועלכע איז פארבונדן און א זכר צו נרות המקדש
("נר תמיד"/ ואדרבה: זי האט א מעלה לגבי נרות המקדש
(אע״פ וואס זי איז א מצוה מדרבנן/ א מעלה בענין התמידות ונצחיות - כמבואר אין רמב״ף 5 ,
אז די נרות חנוכה "אינן במלין לעולם"
(משא״ב די נרות המקדש זיינען בטל געווארן,
ובפרט לאחרי חורבן בית המקדש/ מ׳צינדט די נרות חנוכה "אף לאחר חורבן בגלותינו".
איז דערפון פארשטאנדיק,
אז בא גר חנוכה איז נאכמער בהדגשה דעם ענין התמידיות הנ״ל: הגם אז נר חנוכה איז א מצוה שהזמן גרמא,
במשך אכט טעג,
און נאר א זמן קצר ביום - איז דאם ניט שולל איר שטענדיקע פעולה,
בכל המעת־לעת פון די ימי חנוכה
(אויך נאך דעם שיעור ההדלקה/ און במשך כל ימי השנה,
וכל השנים.
ד.
וואס איז די הסברה אין דעם,
אז א מצוה פרטית - סארבונדן מיט א מדידה והגבלה בזמן
(ומקום/ ביז אז נצטוו "לא תוסיפו״ 55 - האט א פעולה תמידית על כל הזמנים?
וועט מען עם פארשטיין בהקדים אן ענלעכע שאלה כללית בנוגע צו אידן בכלל:
די נשמה פון יעדער איד
(אויך בהת־ לבשותה בגוף)
איז א "חלק אלוקה ממעל ממש" 55 ,
וואס דערפון איז מובן אז א איד
(אויך זיינעדיק א נשמה בגוף למטה)
איז
ש״פ מקץ,
שבת מנוכה
97ו
למעלה ממדידה והגבלה,
זייענדיק א,
חלק אלוקה ממעל",
וואם,
#לוקה ממעל" איז בל״ג,
והעצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו 57 .
לויט דעם ווערט די שאלה: ווי קען מען אנזאגן א אידן - וואס ער איז א,
חלק אלוקה ממעל ממש" שלמעלה ממדידה והגבלה - אז זיין עבודת ה׳ דארף זיין מיט א הגבלה,
,
לא תוסיפו"?!
[דאם וואם די נשמה פון א איד האט מען אראפגעשיקט אין דעם גבול פון עולם הזה - איז דאם קיין סתירה ניט צו דעם בלי גבול פון א אידן,
ווארום א איד,
אויך זייענדיק למטה,
שטייט אלעמאל העכער פאר גדרי העולם
(כדלקמן ס״ח)
: אבער ווי קען מען א אידן מגביל זיין אין זיין עבודת ה׳,
אז זיין קיום המצוות דארף זיין בהגבלה?]
.
וי״ל דעם ביאור אין דעם:
מובן אז ס׳איז ניט שייך עס זאל זיין א הגבלה איו דער עבודת ה׳ בתומ״צ פון א אידן ח״ו,
ווארום היות אז,
אני נבראתי לשמש את קוני"• 5 ,
איז בהכרח לומר אז בכל זמן ובכל מקום ובכל מצב קען ער דינען און ער דינט בפועל דעם אוי־ בערשטן דורך קיום התומ״צ.
נאר די הגבלה פון מצוות איז,
אז אין דעם אופן העבודה גופא שטעלן זיך אוים די מצוות,
וועלכע זיינען ציוויים צו א אידן ווי ער זאל זיי דורכפירן בעולם,
באופן של התחלקות
(רמ״ח מצוות עשה ושס״ה מצוות לא תעשה/ בהתאם צו די גדרי הבריאה,
בגדרי הזמן והמקום.
אבער די נקודה כללית ופנימית פון יעדער מצוה און אלע מצוות איז למעלה
ממדידה והגבלה - הן מצד דעם אידן: עבודת ה׳ -,
לשמש את קוני",
און הן מצד די מצוות - קיום רצון העליון,
און דער
(מצוה מלשון)
צוותא וחיבורי 5 מיט דעם אויבערשטן,
און אויר - המשכת וגילוי אלקות למטה דויד קיום המצוות: נאר די נקודה כללית גופא - שלמעלה ממדידה והגבלה - שטעלט זיר אוים אין פרטים,
כנ״ל.
[ויש לומר אז דער עניו זעט מעו אויר אין דעם וואס אלע מצוות זיינען א חלק פון תורה
(און דער גילוי המצוות איז דורד תורה/ וועלכע איז,
ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים"",
ביז למעלה מכל מדידה והגבלה]
.
און די נקודה בלי גבולית אין מצוות
(איז דא ניט נאר בקיום כל המצוות יחד,
נאר דאס)
שפיגלט זיר אפ בקיום כל מצוה פרטית - ווארום יעדע מצוה
(אייר אלם מצוה פרטית)
איז כולל אלע אנדערע מצוות,
כמובן פון דעם דין“,
העוסק ב־ מצוה פטור מן המצוה",
ווייל דאם איז,
במו שמקיים גם זה"
(די מצוה שני׳)
31 ,
וכמבואר בכ״מ 32 אז דער רצון העליון בכל מצוה פרטית איז
(ניט נאר ווי א פרט מן הכלל,
נאר אויר)
א חלק מן העצם -דער רצון בתרי״ג מצוות
(וואס איז בל״ג,
למעלה מהתחלקות/
ויש לומר נאכמער: אויר בשעת א איד איז מקיים א מצוה פרטית ווי זי שטייט אין
198 ספר השיחות
איר ציור פון מדידה והגבלה
(בזמן ומקום)
- איז דאם באר בנוגע צו כמות וגשמיות המצוה,
אבער דער אופן ואיכות קיום המצוה,
ווי דאם ווערט געטאן דורך א אידן,
,
"בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"",
איז למעלה ממדידה והגבלה.
וכמבואר בתניא 65 ,
אז "עסק התורה ומצות והתפלה הוא ג״כ ענין מסירת נפש ממש",
ובלשון הידוע - מסירת הרצון,
וואס דאם האט אין זיך מעין פון מסירת הנפש כולה פון א אידן,
וועלכע איז א "חלק אלוקה ממעל ממש"
(למעלה ממדידה והגבלה)
.
דערפון אלעס קומט אוים,
אז כשם ווי א איד - ״נר ה׳ נשמת אדם״״ - איז למעלה ממדידה והגבלה,
אזוי זיינען אויך מצוות - ״נר מצוה״ - מיט וועלכע ער דינט דעם אויבערשטן - למעלה ממדידה והגבלה
(און דער עניו הגבול שבהם איז נאר אין זייער ציור פרטי)
.
דעריבער איז די הגבלה פון מצוות,
און פון "לא תוסיפו",
קיין סתירה ניט צו דער בל״ג פון א איד און פון זיין עבודה.
ועפ״ז איז מובן,
אז יעדע מצוה וואם מ׳איז מקיים
(ניט קוקנדיק אויף די הגבלה שבזה בזמן ומקום)
איז דאם באמת אן ענין שלמעלה ממדידה והגבלה,
און דעריבער,
ווערט זי נמשך באופן תמידי אויך לאחרי זמן קיום המצוה בפועל 67
(וכמאמר* 6 קדושה לא זזה ממקומה)
.
- ה׳תנש״א
ה.
דער ענין הבל״ג שבמצוות שטייט אבער ניט בגלוי למטה אין יעדער מצוהי 6 ; דער אויפטו פון מצות נר חנוכה איז - אז דער ענין התמידיות ובל״ג שבמצוות שטייט אין איר בגלוי אויך למטה,
לעיני בשר:
(א)
מצות נר חנוכה באשטייט פון אני צינדן א ליכט,
וועלכע ברענגט אריין גשמיות׳דיקע ליכטיקייט אין דער שטוב און ארט וואו מ׳צינדט אים אן,
באופן אז יעדערער קען דאם זען בגלוי
("לראותן
(בלבד)
״• 7 )
.
וואם דאם באווייזט בגלוי -ווי דורך א מצוה קומט צו ליכטקייט אין דעם לעבן פון אידן,
וואס אמת׳ע ליכטי־ קייט - איז דער אור אלקי,
ג־טלעכע,
הייליקע ליכטיקייט,
"נר מצוה ותורה אור״ - וואם דאם גיט ארויס בגלוי דער כללות׳דיקער אינהאלט פון אלע מצוות: צו ממשיך ומגלה זיין דעם אור אלקי דא למטה 71 .
און דערצו: אור
(גשמי)
איז פארבונדן און איז א משל אויף אור א״ס - בלי גבול שלמעלה 77 .
די תכונה פון אור איז - אז דאם פארשפרייט זיך בלי מדידה והגבלה,
ובאופן אז מ׳קען דערפון מדליק זיין נר מנר עד א״ם
(באופן אז עם פעלט ניט אין דעם ערשטן נרא 7 .
(ב)
ובזה גופא איז הדלקת גרות חנוכה באופן פון ״מוסיף והולך״ מיום ליום• 7 -א תנועה פון הוספה אין אור,
באופן
ש״פ מקץ,
שבח חנוכה
שלמעלה ממדידה והגבלה
(דקדושה)
פון דעם יום שלפני זה.
ולהוסיף,
אז בזמן הזה איז דער "מנהג פשוט" 75 ,
אז יעדערער צינדט אן די נרות חנוכה באופן פון מוסיף והולד - "מהדרין מן המהדרין"* 7 ,
וואס דאס באווייזט אויר אויף א הוספה שלמעלה ממדידה והגבלה אפילו פון דעם דין תורה
(דער חיוב ע״פ דין/ און ניט נאר איין הידור,
נאר מהדרין מן המהדרין.
(ג)
דער מקום ההדלקה איז "על פתח ביתו מבחוץ" 77 - וואם באווייזט אז די השפעה פון אור הקדושה
("נר מצוה ותורה אור")
דארף זיין,
נוסף בא זיך ובני ביתו,
אויך בחח,
אין דער סביבה ארום.
וואס דאם ברענגט ארויס די למעלה ממדידה והגבלה פון נר חנוכה - אז דאס גייט ארויס פון גבול הקדושה און דער־ גרייכט אויר בחוץ 45 .
ולהוסיף,
אז אזוי איז דאס געווען "בימים ההם",
אין דעם זמן ווען עס האט פאסירט דער נם חנוכה - "והדליקו נרות בחצרות קדשך" 22 ,
אז נוסף אויף דעם וואם מ׳האט געהאט דעם ביהמ״ק וקדושת הביהמ״ק,
ביז דעם קדש הקדשים בעצמו,
איז מען ארוים פון דער מדידה והגבלה פון קדושה
(וקדש הקדשים)
און געצונדן נרות חוץ פון ביהמ״ק,
"בחצרות קדשך",
וואס חצר• 7
(שאינו בית)
באווייזט אויף די המשכת האור אויר למטה מטהי 7 .
ועד״ז זעט מען דאס אין דעם וואס דער זמן ההדלקה איז "משתשקע החמה" 25
(ניט ווי די נרות המקדש וועלכע מ׳האט גע־ צונדן מפלג מנחה,
שעה ורביע קודם השקיעה••)
- א הוספה אין השפעת אור הקדושה אויר אין דער חושר העולם.
(ד)
מספר נרות חנוכה איז שמונה
(מער ווי די
(שבעה)
נרות המקדש)
.
ומבואר בכ״מי• אז דאס איז פארבונדן דערמיט וואס שמונה איז למעלה מן ההיקף של שבעה,
נאר שומר את ההיקף 2 • - ווייל בחנוכה איז דער גילוי פון למעלה מסדר השתלשלות,
א גילוי שלמעלה ממדידה והגבלה אפילו פון היקף דקדושה
(שבעה/ כנגד די שבעה נרות המקדש".
[און אפילו בלילות הראשונים פון חנוכה ווען מ׳צינדט ניט שמונה נרות,
ווייס מען אבער גלייר בתחלת חנוכה אז עס וועט זיין שמונת ימים*•]
.
ולהעיר,
אז לכמה גירסאות איז בשנה הראשונה ווען עס האט פאסירט נם חנוכה - איז ווען די בני חשמונאי "נכנסו ל־ ביהמ״ק,
מצאו שם שמונה שפודין של ברזל,
וקבעו אותם והדליקו בתוכם נרות" 5 •.
ספר השיחות - ה׳תנש״א
ומטעם זה גופא
(וואם חנוכה איז פארבוגדן מיט למעלה מגבול דקדושה)
האט חנוכה דעם כח צו ממשיך זיין אור הקדושה אויר למטה מגבול הקדושה -"על פתח ביתו מבחוץ",
ביז בחושר העולם
(תשקע החמה)
.
ויש לומר,
אז דער כח אויף דעם וואס נר חנוכה טוט אויף למעלה ממדידה והגבלה איז דערפאר וואס דער נס איז געקומעו לאחרי דער ירידה גדולה פון גזירות היוונים,
און דורך דער התגברות פון אידן בתומ״צ מתוך מטירת נפש קעגן דעם חושך,
האט דאם אויפגעטאן א גילוי שלמעלה ממדידה והגבלה פון קדושה,
פון "נר מצוה ותורה אור": דאם האט מגלה געווען דעם ענין הבלי גבול וואס איז דא אין "נר מצוה ותורה אור".
ו.
ועפ״ז איז מובן פארוואס "הרגיל בנר
(חנוכה)
הויין לי׳ בנים תלמידי חכ־
נעתק גם באור זרוע ח״ב סשכ״א)
.
אבל כ״ה
(שמונה)
בפסיקתא שלפנינו.
וכן הובא במהר״ץ חיות שבת כא,
בי.
צפע״ג על הרמב״ם הל׳ חנוכה פ״ג ה״ב•*.
")
ושם כ 52 דהך.
שבעה" שנמג״ת הוא ט״ס וצ״ל "שמונה".
ובזה מתרץ קושיית הב״י הידועה
(טואו״ח סחר״ע)
— "ראינו ענין חדש דשמונה ימים הם בשביל שמונה שפודין שמצאו".
מים״ - ווייל "על ידי נר מצוה" פון חנוכה ״בא אור דתורה״,
דער בל״ג פון תורה -כמבואר*" אז דאם איז ע״ד דער אויפטו פון ״במחשכים הושיבני - זה תלמודה של בבל"",
אז דוקא דורך דעם חושך פון די קושיות והעלמות אין תלמוד בבלי קומט ארויס דער בלי גבול פון תורה,
די פירושים בלי גבול וואט זיינען דא אין תורה,
וועלכע איז "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים״,
ולמעלה מזה - בלי גבול ממש,
[וכידוע דער סיפור",
אז דער אלטער רבי האט געוואלט געבן דעם צמח צדק תורה במתנה,
האט דער צ״צ ניט געוואלט נעמען מהטעם,
אז ער וויל דאם באקומען דורך יגיעה ועבודה בכח עצמו: דערנאך האט ער איבערגעטראכט אז ער האט דאם געדארפט נעמען,
ווייל וויפל תורה מ׳בא־ קומט במתנה - ומזה משמע - אפילו "תורתו אומנתו" ואפילו אלע פירושים שבתורה וואס זיינען געזאגט געווארן ביז דעמולט - קען מעז אלעמאל מוסיף זיין מערער
(בכח עצמו)
]
.
און דעריבער "הויין לי׳ בנים תלמידי חכמים",
ניט בלויז גילוי התורה שלו ובדור שלו,
נאר אויר בדור שלאחרי זה,
ובדור אחר דור עד טוף כל הדורות.
וי״ל אז "נר מצוה" פון חנוכה איז מגלה דעם ענין הבלי גבול אויך אין אלע מצוות
(נוסף אויף תורה/ כנ״ל - אז אלע מצוות זיינען באמת למעלה ממדידה והגבלה,
ובכל הפרטים הנ״ל:
(א)
זיי זיינען ממשיך דעם אור אלקי למטה,
(ב)
באופן פון מוסיף והולך ואור,
(ג)
(על פתח ביתו)
מבחוץ - אז מ׳דארף באלייכטן די סביבה מיט "נר מצוה ותורה אור".
ש״פ מקץ,
שכת ממכה
ז.
ע״פהנ״לוועטמעןאויךפארשםיין דעם קשר מיט דעד פרשה פון דעם שבת חנוכה
(ורוב שבתות חנוכה)
- "ויהי מקץ":
מ׳האט גערעדט מערערע מאל אז פון יעדער ווארט אין תורה כשלעצמה
(אומ־ אפהענגיק אין דעם וואט דער ווארט איז א חלק פון המשך הענין)
אנטהאלט א תוכן און ניט ארויס א לימוד.
דער ווארט "מקץ" מרמז
(באווייזט)
אויף דעם ענין פון קץ וגבול
(כפרש״י: וכל לשון קץ סוף הוא)
.
אין דעם גופא איז איינער פון די פירושים",
אז דאס איז א קץ לגריעותא.
און דער פירוש אין "ויהי מקץ שנתיים ימים" איז•*,
אז דורך דעם וואם "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו" 1 ' איז גע־ ווארן א קץ והגבלה אין דעם ענין פון "שנתיים ימים",
בחי׳ התורה אויף וועלכע עס שטייט" "ואהי׳ שעשעועים יום יום",
"אלפיים שנה קדמה תורה לעולם" 3 *,
ווארום אין תורה ומצוות מצ״ע - הגם אז למטה שטייען זיי במדידה והגבלה - איז אין זיי מאיר בגלוי בחי׳ שלמעלה ממרידה והגבלה״ - דרגת יוסף,
"שיוסיף תענוג עליון לאין שיעור למעלה ולמטה,
וע״כ נק׳ יוסף לשון תום׳ וריבוי בלי גבול כלל כו׳" 5 *; אבער דורך דעם וואם "ולא זכר שר המשקים את יוסף גו׳",
אז אין זיין תורה איז ניט מאיר די שמחה ותענוג אלקי
(שלמעלה ממדידה והגבלה)
,
נאר דער תענוג האדם
(המוגבל/ ווערט "מקץ שנתיים ימים",
א קץ וגבול לבחי׳ שנתיים
(אפילו)
דתורה.
ולהוסיף,
אז דאס איז אויך די שייכות דערצו וואס דער "ולא זכר גו׳" איז בקשר מיט זיין חלום אין בית האסורים,
וואו ער איז געווען צוזאמען מיט יוסף,
"מקום אשר אסירי המלך אסורים"":
פון דעם עניו הגבול אין תורה ווערט נמשך ונשתלשל לאחרי ריבוי צמצומים כו׳ אויר דער גבול פון עולם
(דאסתכל באורייתא וברא עלמאי*)
.
וי״ל אז דער גבול פון עולם איז מרומז אין "בית האסורים": און אין דעם גופא קומט צו די הגבלה פון א חלום,
וואם דאס גייט אויף ענין הגלות
("היינו כחולמים"•*/ אז אין דעם גבול פון עולם הזה עצמו - קומט צו א גבול בתוך גבול,
דער חלום פון גלות.
ומצד די הגבלה ומיצר,
ווערט דער־ נאך דער ענין השכחה
(בחי׳ מקץ**/ "ולא זכר גו׳ את יוסף וישכחהו",
און דאם ברעגגט די מדידה והגבלה פון "מקץ שנתיים ימים",
כנ״ל.
ענינו של יוסף איז אבער למעלה ממדידה והגבלה,
העכער פאר דעם ענין פון "מקץ".
דעריבער ווערט "ויהי מקץ" לשון עבר,
אז דער ענין הקץ וגבול בלייבט אן ענין שבעבר - כל ענינו איז נאר לפי שעה,
און די תכלית בזה איז אז יוסף זאל ארוים מבית האסורים באופן נעלה יותר
(ווי קודם הירידה - "מבית האסורים יצא למלוך"" 1 ,
די יציאה פון
202 סהר השיחות
מדידה והגבלה
(בית האסורים)
אין למעלה ממדידה והגבלה
(מלך/ אמיתית ענינו ודרגתו של יוסף.
ח.
דערפון איז אויך מובן דער לימוד פאריעדעראיד:
יעדער איד ווערט אנגערופן על שם יוסף••׳.
יוסף׳ס פארשיקט ווערן אין בית האסורים,
"מקום אשר אסירי המלך אסורים" איז מרמז אויך אויף דעם בית האסורים פון עולם הזה הגשמי וגוף הגשמי וואו עם געפינען זיך ״אסירי המלך״ - יע־ דער איד,
וועמען׳ס נשמה דער אויבער־ שטער,
מלך מלכי המלכים הקב״ה האט אראפגעשיקט אין דעם בית האסורים פון דעם גוף המוגבל און עולם המוגבל,
ביז - אז דאס לאזט אן ארט אויף דעם עניו החלום פון גלות.
דאם איז אבער ניט דער אמת׳ער ארט פון א איד,
ווארום א נשמה איז למעלה מכל מדידה והגבלה,
כנ״ל.
ויש לומר,
אז דער ענין איז אויך מרומז בשמו יוסף ע״ש "יוסף ה׳ לי בן אחר" 2 "׳: די ירידת הנשמה למטה אין א גוף מוגבל ועולם מוגבל איז פאר דער נשמה אן ענין פון ״אחר״ - אן אגדער,
פרעמדע זאך,
א בית האסורים,
ווייל די אמת׳ע מציאות פון יוסף איז בל״ג.
די כוונה אין ירידת הנשמה למטה בבחי׳ אחר איז,
בכדי די נשמה זאל זיך מתלבש זיין לפי שעה אין הגבלות הגוף והעולם,
באופן פון "אזלית לקרתא הלך בנימוסא""*,
ובלשון ההלכה 4 •■ - "דינא דמלכותא דינא",
און דער פירוש בזה איז ניט ווייל ער ווערט בטל ח״ו לגבי דער קרתא און די נימוסי הקר־
- ה׳תנש״א
תא,
נאר אדרבה: וויבאלד אז "מה׳ מצעדי גבר כוננו""׳,
איז דאס וואס ער געפיגט זיך בבית האסורים איז בהשגחה פרטית ובשליחותו של הקב״ה•"■,
בבדי ער ואל ממשיך זיין אלקות איו די מדידות והגבלות פון דעם ארט,
דורך דעם וואס ער נוצט די נימוסי המקום והעיר
(באופן המותר ע״פ שו״ע)
למילוי שליחותו בעולם,
ביז אז ער ווערט בעה״ב ומלך אויף דעם ארט-"יצא למלוך".
און דעמולט ווערט בתגלה ווי דאס איז "ויהי מקץ" לשון עבר,
און א קץ וגבול פארבונדן מיט א חלום - נאר אז ענין שבעבר וואם איז מלכתחילה געווען אן אמצעי צו מגלה זיין דעם כח הבלי גבול פון א אידן.
דערפון האט מען אויך א לימוד מיוחד: וויבאלד אז חורה זאגט אז "דינא ד־ מלכותא דינא",
איז פארשטאנדיק אז דאם איז נים ווייל מ׳איז בטל ח״ו פאר דעם מלכות,
נאר ווייל דאם גופא איז די וועג ווי צו אריינברענגען תורה ומצוות אין דער מדינה ומלכות,
דורך נוצן די חוקי המדינה אויף פארשפרייטן צדק ויושר,
די ז׳ מצוות בני נחי*■,
און די תרי״ג מצוות פאר אידן,
און באווייזן בכל המדינה אז "יוסף"- דער וואם פירט זיר ע״פ הוראות התורה - איז דער מלך ובעה״ב בשליחותו של הקב״ה,
דער בעה״ב אויף דער גאנצער וועלט.
נאד אן ענין איז מובן: וויבאלד תורה זאגט אז "דינא דמלכותא דינא",
קען ניט זיין א מציאות אז דורך פירן זיך לויט די הוראות התורה והשו״ע זאל דאס שאטן
ש״פ מקץ,
שגת תמכה
דער מדינה,
נאר אדרבה: דורך דעם וועט צוקומען אין טובת ותועלת המדינה.
אע״פ וואט אמאל זעט מען דאס ניט גלייד בגלוי,
דארף מען מעיין זיין און מ׳וועט זען ווי דער דרך התורה איז די אמת׳ע טובת המדינה.
ביז אז מ׳איז מגלה בכל העולם אז "והי׳ ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי׳ ה׳ אחד ושמו אחד""*,
"והיתה לה׳ המלוכה""■,
די גאנצע וועלט מיט אלע נימוסי המדינה והמקום
(ע״ם השו״ע)
זיינען א מיטל - אן אמצעי - אויף מגלה זיין מלכותו ית׳ בכל העולם.
ט.
ויש לקשר זה אויך מיט דער קריאה בתורה בימי חנוכה פון הקרבת הנשיאים לחנוכת המזבח.
ובזה גופא - איז היינט דער יום ונר רביעי פון חנוכה,
וואם זיין נשיא איז,
נשיא לבני ראובן""■■,
דער בכור השבטים:
נשיאים בכלל,
ובמיוחד - דער בכור השבטים,
וואם א בכור
("ראשית אוני"■*׳)
איז דער וועמען אלע ברידער דארפן מכבד זיין און ארויפקוקן אלם ביישפיל — דערמאנט א אידן,
אז ער—זיין נשמה,
וועלכע איז א חלק אלוקה ממעל ממש,
איז דער אמת׳ער נשיא ובעה״ב ובכור פון כל העולם,
"אתה בחרתנו מכל העמים׳"■■.
ולהוסיף,
אז דער גר רביעי פון חנוכה איז מרמז אויף די ד׳ רוחות העולם וועלכע "זיינען אויף די פלייצעם" פון יעדער איד: זייענדיק דער בעה״ב ומלך טראגט ער די אחריות פאר דער גאנצער וועלט,
צו אויפמאכן פון די ד׳ רוחות העולם א מ״ם סתומה
(בדוגמא ווי צורת
חניית הד׳ דגלים פון מחנה ישראלי דורך מתקן ומשלים זיין אויד דעם רוח צפונית שאינה מסובבת■׳■,
און ניט אריינלאזן קיין ענק בלתי רצוי בתוך המ״ם סתומה.
י.
אין דעם אלעם קומט צו אן ענין הכי עיקרי.
ובהקדים: בשעת א מענטש ליגט שטאדק אין א געוויסע זאך,
איז דער טבע בן אדם,
אז בשעת עם קומען נאד זאכן זוכט ער און געפיגט - צום אלעם ערשטן - די נקודה משותפת מיט דער זאד אין וועלכער ער ליגט
(אע״ם וואם אין דעם קענען זיין נאך ענינים,
און עני־ נים עיקריים)
.
בנוגע צו אידן,
ובפרט בסוף זמן הגלות
(לאחרי וואס כלו כל הקיצין"■■*,
און כ״ק מו״ח אדמו״ר האט מעיד געווען אז מ׳האט שוין תשובה געטאן און מ 59 האט אלץ פארענדיקט)
- "ליגט מען" אין "אחכה לו בכל יום שיבוא" 5 ",
אז במשך כל היום
(בכל יום)
ווארט מען און מ׳בעגקט נאד דער גאולה האמיתית והשלימה.
און וויבאלד אז אידן קאכן זיך אין ביאת המשיח - איז פארשטאנדיק,
אז אק יעדער זאך זוכט מען לכל לראש די שייכות מיט אחכה לו בכל קם שיבוא.
ובנדו״ד: שטייענדיק בימי החנוכה -איז הגם אז חנוכה האט אין זיך כו״כ ענקים - אמטערשטרייכט מען צום אלעם ערשטן איר שייכות מיט דער גאולה"■■: דער יו״ט קומט צוליב דעם נם פון פך
ספר השיחות - ה׳תנש״א
השמן וואט האט פאסירט בקשר מיט הדלקת המנורה אין ביהמ״ק 1 ",
און דערנאד איז געווען די חנוכת המקדש ע״י החשמו־ נאים*"
(פינו את היכלך וטהרו את מק־ דשך“)
.
דערמאנט דאס גלייר א אידן,
און דאם גיט ביי אים צו נאכמער אין זיין אחכה לו בכל יום שיבוא און בנין וחנוכת ביהמ״ק השלישי,
און הדלקת המנורה ע״י אהרן כהן גדול,
בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.
יא.
וע״פ המבואר לעיל,
יש להוסיף ביאור בזה:
די גאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו דריקט אוים די שלימות וגילוי פון כל מעשינו ועבודתינוי" בתורה ומצוות.
דעמולט וועט זיין די שלימות פון קיום המצוות - "ושם• 62 נעשה לפניך כמצות רצונך" 121 .
ובסגנון אחר: בימות המשיח וועט זיין דער גילוי האמיתי פון כל התומ״צ - דער עניו פון גילוי אלקות,
וגילוי הבלי גבול שבתומ״צ,
כנ״ל
(ס״ד)
.
וואס דאם איז דער טעם אויף דעם אחכה לו בכל יום שיבוא,
בלשון ה־ רמב״ם 122 : "מפגי זה נתאוו כל ישראל כו׳ לימות המשיח כדי שיניחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן" פון דער עבודה פון אידן בזמן הזה בתורה ומצוות.
ועפ״ז איז אויר מובן אז דער אחכה לו
איז אן ענין תמידי,
ווייל אין דעם בא־ שטייט די נקודה פנימית און די שלימות פון גאנץ עבודת ה׳
[והגם אז מ׳זאגט עם בתפלה בדיבור נאר איזה פעמים ביום,
איז דאס ע״ד הג״ל אז אן עניו פארבונדן מיט א זמן קבוע האט א פעולה תמידית בכל המעת־לעת,
ובכל השנה ובכל הזמנים]
.
ויש לומר אז דאם איז דער טעם אויף דעם וואם אידן
(וועלכע ליגן אין דעם אחכה לו בכל יום שיבוא)
זוכן אין יעדער מצוה ויו״ט די שייכות מיט ביאת המשיח - ווייל בימות המשיח וועט זיין די שלימות הגילוי פון אמיתית הענין אין דער מצוה ויו״ט.
וע״פ הנ״ל,
אז חנוכה איז אויך פאר־ בוגדן מיט דעם גילוי ושלימות פון "גר מצוה ותורה אור",
איז נאכמער יומתק די שייכות פון ימי חנוכה מיט ביאת המשיח.
יב.
ועד״ז איז אויר מובן בנוגע צו דער פרשה וועלכע מ׳לייענט דעם שבת חנוכה: גלייך בשעת א איד הערט און דערהערט בקריאת התורה דעם ווארט ״מקץ״ - כאפט ער זיך: אהא! דאם איז מרמז אויף דעם קץ הגלות,
און קץ הימים און קץ הימין 125 ,
דער קץ הגאולה!
דערנאך בשעת ער לייענט און הערט די הפטורה - "ראיתי והנה מנורת זהב כולה גו׳״ 66 - דערהערט ער גלייך אז דאם רעדט זיר וועגן די גאולה העתידה 125 !
די קריאה וועגן די נשיאים בכלל און וועגן נשיא לשבט ראובן בפרט - דער־
ש״ם מקץ,
שגת חנוכה 205
מאנט אים גלייד אז מ׳וועט האבן די אל ע נשיאים בגאולה האמיתית והשלימה,
און דעמולט וועט נתגלה ווערן ווי אידן זיינען דער "בכור" פון כל העולם כולו.
נר רביעי דחנוכה - דערמאנט גלייך איין" דער גאולה הרביעית.
ווען עם וועט זיין שלימות גילוי אלקות בכל ד׳ רוחות העולם,
כנ״ל.
ויה״ר אז פון דעם דיבור בכל זה און פון דעם אחכה לו בכלל - זאל דאס קומען בפועל ממש: ביאת משיח בדקנו,
בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו,
און מ׳וועט זען ווי אהרן צינדט די מנורה אין ביהמ״ק השלישי,
און אויר -"והדליקו נרות בחצרות קדשן־״“,
ותיכף ומיד ממש.
ספר השיחות - ה׳תנש״א