א.
נאכדעם וואט יעקב האט פאר־ ענדיקט זיין עבודה אין חרן
(בא לבן)
בהקמת ביתו וכר,
און איז פון דארט אוועק,
ע״פ ציווי ה׳ 1 "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך״ - "ויעקב הלך לדרכו וגר״ 2 - ווערט דערציילט אין אונזער פרשה אז "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום" 3 ,
און בארוכה - וועגן דעם צוזאמענטרעפן זיר צווישן יעקב און עשו.
שטעלט זיך די שאלה: וויבאלד אז יעקב האט געהאט דעם ציווי ה׳ "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך",
צוזאמען מיט הבטחת ה׳ 4 "ואהי׳ 5 עמר" 3
[נוסף צו דער הבטחה בתחלת הליכתו לחרף: "והנה אנכי עמך ושמרתיך גר והשיבותיך אל האדמה הזאת גר",
און גדר יעקב 7 "ושבתי
בשלום אל בית אבי״]
• - האט ער
(לכל לראש)
געדארפט מקיים זיין דעם ציווי און צוריקגיין• אין ארץ ישראל• 1 ,
איז פארוואם האט ער דאס מעכב געווען און בינתיים געשיקט "מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר" "להודיע שאני בא אליך" 1 *,
און ערשט גאך דעם גאגצן סיפור מיט עשו מקיים געווען דעם ציווי "שוב אל ארץ אבותיך גו׳",
ווי דערציילט בהמשך הפרשה 2 ׳ "ויבא יעקב שלם עיר שכם גו׳",
"ויבא יעקב אל יצחק אביו וגו׳״ 3 ,
און בעיקר בפרשה שלאחרי זה -"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" 4 ?
ספר השיחות - ה׳תנש״א
איז דערפון גופא מובן,
אז דער ענין פון "וישלח יעקב מלאכים אל עשו גו׳" איז נוגע צו שלימות העבודה פון יעקב,
כולל—בכדי קענען מקיים זיין בשלימות ציווי ה׳ "שוב אל ארץ אבותיך".
ב.
דערפון קומט צו נאך אן ענין וואם מ׳דארף פארשטיין אין דער פרשה:
אפילו לאחרי דער סיום הסיפור
(בפר־ שתנו)
וועגן פגישת יעקב ועשו,
און דעם המשך הסיפור וועגן נסיעת יעקב
("ויעקב נסע סוכתה גר,
ויבא יעקב שלם עיר שכם גו׳״־י,
און וועגן מעשה שכם“,
ונסיעת יעקב לבית א־ל” וכו׳/ ביז "ויבא יעקב אל יצחק אביו גו׳״” - קערט זיך צוריק די תורה צו דערציילן בפרטיות "ישובי עשו ותולדותיו"• 1
["תולדות עשו״יי,
און בהמשך לזה״ - "המלכים אשר מלכו בארץ אדום",
און "שמות אלופי עשו""]
-און ערשט דערנאך - בפרשה שלאחרי זה - איז די תורה ממשיך וועגן ישוב יעקב בארץ כנען,
"וישב יעקב בארץ מגורי אביו".
לויט דעם קומט אויס,
אז די תורה איז מפסיק דעם סיפור וועגן יעקב׳ם אום־ קערן זיך פון חרן לארץ ישראל מיט ״ישובי עשו ותולדותיו״ - אן ענין צדדי לגמרי לכאורה.
מפרשים" זיינען מסביר אז דאם פאר־ ענטפערט רש״י מיט זיין פירוש
(בר״פ וישב)
: "אחר שכתב לך ישובי עשו ותול־
דותיו בדרך קצרה שלא היו ספונים וחשובים לפרש היאך נתיישבו וסדר מלחמותיהם כו׳ פירש לך ישובי יעקב ותולדותיו בדרך ארוכה כל גלגולי סבתם לפי שהם חשובים לפני המקום להאריך בהם כו׳,
משל למרגליות שנפלה בין החול אדם ממשמש בחול וכוברו בכברה עד שמוצא את המרגליות,
ומשמצאה הוא משליך את הצרורות מידו ונוטל את המרגליות".
און דאם איז דער טעם פארוואס די תורה דערציילט בכלל וועגן "ישובי עשו ותולדותיו",
און איז דערמיט מפסיק דעם סיפור וועגן יעקב,
און ערשט דערגאך איז די תורה ממשיך וועגן "ישובי יעקב ותולדותיו"
("וישב יעקב גו׳"/ וואם דאס איז כולל ״עד סוף כל התורה״״ - בכדי ארויס־ברענגען די מעלה פון יעקב ותולדותיו
(די "מרגליות"/ וועלכע ווערן נתגלה לאחרי וואס מ׳דערציילט
(בדרך קצרה)
וועגן ישובי עשו ותולדותיו,
מרגליות וועלכע זיינען לכתחילה מעורב אין דעם "חול",
און "כוברו בכברה עד שמוצא את המרגליות".
מ׳דארף פארשטיין: מצד דעם גודל הדיוק איו תורה - איז מסתבר זאגן,
אז דער סיפור בתורה וועגן "ישובי עשו ותולדותיו בדרך קצרה" איז ניט נאר ווי א דבר צדדי בכדי ארויסברענגען די חשיבות לפני המקום פון "ישובי יעקב ותולדותיו"
(וועלכע שטייען "בדרך ארוכה"/ נאר - אז דער עצם ענין פון "ישובי עשו ותולדותיו"
(און אז דאס שטייט "בדרך קצרה",
ע״ד "צרורות" בערך צו "מרגליות")
איז נוגע צו דעם עצם מעלה ושלימות פון "ישובי יעקב ותולדותיו" נע״ד האמור לעיל
(סוס״א)
אז די עבודה פון יעקב מיט עשו איז נוגע צו שלימות יעקב]
.
ש״פ וישלח,
י״ד כסא
69ו
נאכמער: יעדער ענין וועלכער שטייט אין תורה - אפילו די ענינים וועלכע זיינען דערנאך בטל געווארן - איז נצחי".
ווי וער ראגאטשאווער איו מבאר 25 בנוגע צו שבועת משה",
אז המחפים בו חל הנדר,
באמש אז התיר שבועתו
(און א חכם איז עוקר א נדר מעיקרו 27 /,
כיון שהשבועה כתובה בתורה הוא דבר הנמשך וכאילו השבועה ישגה תמיד",
"דכל שכתוב בתורה הדבר הוא נצחי ולא רק מה שהי׳".
דערפון איז אויר מובן בנוגע צום סיפור "ישובי עשו ותולדותיו" בתורה: הגם אז "לא היו ספונים וחשובים לפרש היאך נתיישבו וסדר מלחמותיהם",
און דאם איז גאר ע״ד "משל למרגליות שנפלה בין החול אדם ממשמש בחול וכוברו בכברה עד שמוצא את המרגליות,
ומשמצאה הוא משליך אח הצרורות מידו ונוטל את המרגליות",
כמבואר במפרשים• 2 אז "אחר שהתחיל הכתוב לדבר מיעקב לא דבר עוד מעשו כי השליך אותו מעליו״ - פונדעסטוועגן,
וויבאלד דאס שטייט אין תורה איז "הדבר הוא נצחי ולא רק מה שהי׳",
ד.
ה.
אז דאס האט אין זיך אן ענין לעצמו
(אפילו ניט אלם הקדמה בכדי ארויסברעגגען מעלת וחשיבות יעקב ובניו)
.
נאד אן ענין וואם פאדערט ביאור: בסוף פרשתנוי 2 - רואו עם ווערן ארוים־ גערעכנם ״שמות אלופי עשו״ - איז רש״י מפרש• 2 אז ״אלון״ מגדיאל - היא רומי".
דארף מען פארשטיין:
(א)
וואם איז דער הכרח פון רש״י אויף דעם פירוש?
(ב)
וואס וויל רש״י דערמיט מבאר זיין
(בפשוטו של מקרא)
?
ג.
וועט מען דאס אלץ פאדשטיין בהקדים דעם ביאור השייכות פון דער פרשה
(וישלח)
מיט דער הפטורה,
וכידוע אז די הפטורה איז "מענינה של פרשה" 2 :
די הפטורה פון דער פרשה איז 22 "חזון עובדי׳ כה אמר אד׳ ה׳ לאדום וגו׳",
און דער תוכן הנבואה איז וועגן דעם פרעון צו אדום - ״עשו הוא אדום״ 22 - פאר דעם וואם זיי האבן געטאן צו אידן
(יעקב/ ביז - כסיום ההפטורה": "והי׳ בית יעקב אש ובית יוסח להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהי׳ שריד לבית עשו גו׳,
ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה׳ המלוכה"
("ליפרע מהר עשו אשר עשו לישראל",
"למדד שאין מלכותו שלימה עד שיפרע מזרעו של עשו" 25 /
דארף מען פארשטיין:
(א)
אין דער פרשה רעדט זיר לכאורה ניט וועגן דער פרעון פון "עשו הוא אדום",
נאר אדרבה — ווי יעקב האט צו אים געשיקט מלאכים און זיך משתדל געווען "למצוא חן בעיניך"• 2 ולפייסו כו 24 ,
ביז אז — "וירץ עשו
ספר השיחות - ה׳תנש״א
לקראתו ויחבקהו ויפול על צוארו וישקהו ויבכו״ 25 ? ועפ״ז - וואם איז דער פשט אז די הפטורה
(,
חזון עובדי׳"/ וועלכע רעדט וועגן פרעון אדום,
איז "מעגינה של פרשה״ז
(ב)
וואט זרז דער ענין און גודל המעלה פון "הר עשו" אז "אין מלכותו
(של הקב״ה)
שלימה עד שיפרע ממנו""?
(ג)
וואט איז דא דער ענין פון פרעון? פרעון איז שייך זאגן אויף א חוב.
אין וואט באשטייט דער חוב פון עשו ליעקב וועלכן מ׳דארף פון אים פורע זיין"?
איז דער ענין אין דעם: די הפטורה -וועלכע איז
(נוטף צו "מענינה של פרשה")
אויר הפטורה מלשון מיוסי? דער סיום ושלימות התוכן פון דער פרשה — איז מגלה אז דער תוכן הפרשה
(דער סיפור וועגן יעקב ועשו)
איז ניט א סיפור פרטי וועגן חיי יעקב ועשו בשעתם,
נאר אן ענין כללי בעבודתו של יעקב,
וואם איז נוגע לכל הדורות״,
ביז - דער סיום ושלימות בזה בגאולה העתידה לבוא,
ווען עם וועט מקויים ווערן "והיתה לה׳ המלוכה".
והביאור בזה:
יעקב ועשו זיינען,
שני גויים גו׳ ושני לאומים גו׳" 1 *,
ובכללות - מלכות בני ישראל,
און מלכות אדום
(עשו/ "ולאום מלאום יאמץ",
"לא ישוו בגדולה,
כשזה קם זה נופל וכה״א“ אמלאה החרבה,
לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירו־ שליס״ני.
און שלימות עבודת יעקב באשטייט אין דעם,
אז נוסף צו זיין אייגענע עבודה,
עבודה מיט זיך,
זאל ער אויך אויפטאן דעם בירור פון עשו,
דער אב ומקור פון אוה״ע
(אדום/ ובכללות - דער בירור העולם,
ווארום בא עשו
(אין עולם)
געפינען זיד ניצוצות קדושות עליונות מאד
(מבחי׳ אורות מרובים דתהו שנפלו בשבירת הכלים דתהו"/ די קדושה וועלכע מען דארף פון אים פורע זיין
(ווי א פרעון חוב)
.
ולכן האט יעקב געשיקט שלוחים אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום - הגם אז ער האט פארענדיקט זיין אייגענע עבודה אין חרן,
און האט דארט אויפגע־ שטעלט ביתו,
״מטתו שלימה״ 5 * - בא־ שטייט שלימות עבודתו אין דעם אז ער זאל אויד אויפטאן דעם בירור פון עשו.
און דעריבער "וישלח יעקב מלאכים אל עשו",
בכדי מודיע זיין עשו אז ער האט שוין פארענדיקט די בירורים פון עולם התיקון
(עבודת דרגת יעקב)
זייענדיק בא לבן אין חרן,
און איצטער קען ער
(און וויל)
מברר זיין עשו׳ן וואס שרשו איז
ש״פ וישלח,
*"ד כסלו
ודו
מבחי׳ שבירת הכלים דתהו“
(שלמעלה מתיקון)
"■.
דעמולם האט זין־ #בער ארויטגעודזן אז עשו
(מצד דרגתו החס איז נאך ניט מוכן לזה
(ואדרבה:,
הולך לקראתך וארבע מאות איש עמר"* 4 / און דעריבער האט יעקב געזאגטי 4 אז "ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים
["הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי"• 5 ]
עד אשר אבוא אל אדוני שעירה״,
״ואימתי ילך? בימי המשיח -לאחרי "מעשינו ועבודתינר"** במשך זמן הגלות בבירור עשו
(אדום)
- שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט אוז הר עשו"**,
כמבואר בארוכה אין דער הפטורה
(וועל־ כע איז און באדייט דעם סיום ושלימות הפרשה)
- וועגן דער שלימות הבירור פון עשו
(אדום)
לעתיד לבוא,
ביז "והיתה לה׳ המלוכה",
"ותתגלי מלכותא דהוי׳ על כל יתבי ארעא ותהי מלכותא דהוי׳ לעלם ולעלמי עלמיא״“.
ד.
עפ״ז וועט מעז פארשטיין פאר־ וואם רש״י איז מפרש "מגדיאל היא רומי""*:
וויבאלד אז "עד אשר אבוא אל אדוני
שעירה" וועט נתקיים ווערן בימי המשיח שנאסר "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו"
(ווי רש״י איז מבאר" כנ״ל)
-ווערט די שאלה: וואט פאר א שייכות האט גלות זה האחרון מיט עשוז פאר־ ענטפערט רש״י,
אז מגדיאל - וואם איז פון די אלופי עשו - איז רומי,
וועלכע האט חרוב געמאכט דעם בית שני,
און בא וועמען אידן זיינען אין גלות פאר משיחין: דער גלות הרביעי,
גלות האחרון,
איז -גלות אדום",
גלות רומיא.
וכמבואר אין מפרשים,
אז רומי ווערט אנגערופן בשם מגדיאל,
ווייל
(א)
רומי איז "מלשון 7 * התרוממות כמו מגדיאל שהוא לשון גדולה,
בי זאת העיר הוא ית׳ מגדיל אותה".
(ב)
מגדיאל"* איז מרמז אויף דעם "שיתגדל על כל א־ל",
וואט דאס שטייט אויף מלכות רוסי,
אז איד מלכות וועט פארשפרייט ווערן איבער דער גאנצער וועלט,
"ויתרומם ויתגדל על כלא־ל״י*.
ויש לומר,
אז דאם וואם שטייט דער־ נאר אין פסוק
(נאד "אלוף מגדיאל")
״אלוף עירם״ - אע״ם וואט מלכות רומי
(מגדיאל)
איז דער לעצטער גלות - איו אדן• א חלק פון מלכות רומי; אין מלכות רומי זיינעז פאראן צורי דרגות,
צוויי זמנים ואלופים: "מגדיאל" מלשון "שיתגדל על כל א־ל",
ווי רומי איז מנגד צו אלקות בזמן גלות האחרון,
און "עירם• א שפעטערדיקער זמן און אלוף - "למה נקרא עירם שהוא עתיד לערום תסווריות
(ער וועט צונדפקלייבן אוצרות)
למלד
72ו
©פר השיחות - ה׳תנש״א
המשיח"• 4 ,
ווען רומי וועט שויז מער ניט זיין קיין מנגד,
נ^ר אדרבה - דורך דעם בירור פון מלבות רומי,
ווערט זי נהפך און א מסייע לקדושה,
דורך דעם וואט עם ווערן נתברר די ניצוצות קדושה וואם געפינען זיך אין איר
(די אוצרות וועלכע רומי זאמלט פאר משיח/ אזוי אז דורך דעם קומט ארוים רומי - רוממות ד־ קדושה.
ה.
מ׳דארף נאד פארשטיין: אין וואס באשטייט די מעלה פון בירור האומות,
אז דוקא אין דעם איז תלוי שלימות העבודה פון א אידן
(יעקב>?
ויש לומר הביאור בזה,
בהקדים הדיוק אין דעם וואם שטייט אין תורה*• אז אידן זיינען "המעט מכל העמים"
(און דאם וראם "חשק ה׳ בכם ויבחר בכם" איז "לא מרובכם מכל העמים" נאר "מאהבת ה׳ אתכם ומשמרו את השבועה גו׳"")
: אין קדושה איז כמות פארבונדן מיט איכות.
ועד״ז ווען עם רעדט זיד וועגן נבראים של הקב״ה
[וואט בריאתם איז דוקא בכח העצמות - "הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש"",
און בפרט אז די התהוות איז בכל רגע ורגע מחדש••/ איז זייער כמות פארבונדן במיוחד מיט איכות
(די חיות אלקית וואס איז זיי מהוה מחי' ומקיים••)
.
ועפ״ז איז מובן אז דאם וואם אוה״ע זיינען בכמות א סך מערער פון אידן
("המעט מכל העמים")
איז אויר פארבונדן מיט
(א מעלה אין)
איכות כביכול
(עכ״פ בפרט אחד)
.
ואולי יש לומר,
אז דאם איז ע״ד ובדוגמת די מעלה
(איכות)
וואט איז דא
אין עבודת התשובה על עבירות,
אפילו לגבי "עיקר התשובה" 5 •,
תשובה וועלכע איז ניט דוקא אויף עבירות,
נאר "והרוח•• תשוב אל האלקים אשר נתנה" 7 •
- דהגם אז תשובה איז ניט כטעות העולם" אז דאם איז אויף עבירות דוקא,
גאר עיקר התשובה איז בבחי׳ "והרוח תשוב אל האלקים גו׳״ - איז אבער
[נוסף אויף דעם וואט מ׳איז ניט שולל אז תשובה איז אויר אויף עבירות,
איז אדרבה]
: דער־ פון גופא וואט ס׳איז דא א קס״ד בדברי חכמים
(כדעת העולם)
אז עיקר התשובה איז אויף עבירות,
וואם אויך א קס״ד בתורה איז תורה"
[ע״ד הנ״ל
(ס״ב)
בנוגע לשבועת משה/ איז מובן,
אז בפרט אחד
(אין דעם "עולם" פון דער קט״ד)
איז דא א טעם אז תשובה זאל זיין בעיקר אויף עבירות,
צוליב דער מעלה וואט איז דא איןדעם-
דורך דעם טוט מען אויר אין דעם תחתון תחתון ביותר
(עבירות/ דורך תשובה איז מען זיי מבטל און מהפך זדונות לזכיות• 7 ,
דורך דעם וואט מ׳איז מעלה די ניצוצות הכי עליונות וואט געפינען זיר דוקא אין זדונות כידוע
(ע״ד די אורות מרובים דתהו)
.
וואט בענין זה האט עט א מעלה לגבי די תשובה בבחי׳ והרוח תשוב אל האלקים
(בעולם התיקון,
שלמטה מתהו)
.
ש״פ ויסלח,
י״ד בסלו
73ו
אעפ״ב איז די מסקנא אז עיקר התשובה איז השבת הנפש לשרשה ומקורה,
ווייל אין דעם באשטייט שלימות התשובה - פארבינדן זיר מיט דעם אויבערשטן
(שלמעלה מתהו ותיקון/ וי״ל אז דאם גיט אויר דעם כת אריח טאן די תשובה על עבירות,
ביז - אז אויר די תשובה על עבירות זאל ברענגען צו "והרוח תשוב אל האלקים".
ועד״ז יש לומר בנוגע צו אוה״ע: די מעלה
(איכות)
וואט איז דא אין בירור האומות
(און אין דער עבודה)
איז - דער בירור פון דעם חלק הכי תחתון,
שנפל בשבירת הכלים דתהו
(ע״ד חשובה על עבירות)
.
ובפרט זה האבן זיי א מעלה לגבי אידן
[ועמך כולם צדיקים"]
ווי זיי שטייען בעולם התיקון,
ע״ד די מעלה פון תשובה על עבירות
(כטעות העולם")
אדיח תשובה אמיתית
(פון אידן - "שובה ישראל עד הוי׳ אלקיך"")
: אבער שלימות העבודה איז דוקא דורך אידן
(וואס בשרשם זיינען זיי למעלה מתהו ותיקון/ און אויר דער בירור האומות ווערט אוים־ געטאן דורד אידן,
און אויר די עבודה פון אוה״ע
(והכח על זה)
קומט צו זיי אן דורד אידן״ - כפס״ד הרמב״ם",
אז "צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי עולם לקבל מצוות שנצטוו בהם בני נח".
ויש לומר,
אז דאם זיינעו אויר די צוויי ענינים אין דעם סיפור בתורה פון "ישובי עשו ותולדותיו": וויבאלד אז דאם שטייט אין תורה,
איז מובן,
אז הגם דאס שטייט נאר אלם הקדמה צו ארויסברעגגען די חשיבות פרן יעקב
(.
ומשמצאה הוא משליך את הצרורות מידו ונוטל את המרגליות"/ האט עם אויר אן ענין לעצמו - צוליב די מעלה וואם איז דא אין דעם בירור פון אוה״ע
(ע״ד הקס״ד בטעות העולם במעלת חשובה על עבירות)
; ולפי המסקגא בתורה ווערט דער סיפור פון "ישובי עשו ותולדותיו" דערציילט בכדי ארויסברעג־ גען חשיבות יעקב ובניו - צוליב דעם וואס די עבודה פון אידן איז שלימות העבודה הכוללת כל עניני עבודה
(אויר פון בירור האומות)
".
וי״ל אז דאם איז ע״ד ווי דער חידוש פון תשובה וואם טוט אויוי" למפרע",
און איז מגלה ווי אויר דער קס״ד
(באופן הפכי)
איז באמת זכיות
[ובגדו״ד - אז "משמצאה משליד את הצרורות מידו ונוטל את המרגליות"]
: משא״ב די תשובה וועלכע טוט אויף נאר מכאן ולהבא״ -וואם מצד דעם בלייבט א מקום אריח א קס״ד
(לפני שעשה תשובה)
באופן אחר
[ובנדו״ד - "ישובי עשו ותולדותיו" אלם ענין לעצמו בתורה]
.
ו.
עפ״ז יומתק די שייכות פון דער פרשה מיט דער הפטורה - "חזון עובדי׳":
74ו סמר השיחות
די גמרא זאגט** "מאי שנא עובדי׳ לאדום בו׳ עובדי׳ גר אדומי הי/ והיינו דאמרי אינשי מיני׳ ובי׳ אבא ניזיל*" בי׳ נרגא".
וואם דאס איז דער תוכן ההפטורה,
דער פרעון ובירור פון אדום,
באופן אז מ׳איז מהפך אדום - תחתון שאין תחתון למטה ממנו,
ביז אז דורך דעם דוקא ווערט שלימות מלכותו ית׳ - "והיתה לה׳ המלוכה",
"ותתגלי מלכותא דהוי׳ על כל יתבי עלמא",
"לעלם ולעלמי עלמיא".
וכמ״ש" "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה׳ לעבדו שכם אחד".
ועפ״ז יש לומר דעם טעם פארוואם דוקא ספר עובדי׳ איז אויסגעטיילט פון אלע ספרי תנ״ך,
אז ער באשטייט נאר פון איין קאפיטל - ווייל דורך בירור אדום
(אתהפכא/ באופן פון "מיני׳ ובי׳ אבא כו׳",
ווערט אויפגעטאן די שלימות הגילוי פון אחדותו ומלכותו ית׳,
"והיתה לה׳ המלוכה",
ה׳ אחד
("לעבדו שכם אחד"/ אזוי אז עס בלייבט ניט איבער קיין פרט בעולם
(לעלם ולעלמי עלמיא)
וואו ס׳איז ניט מאיר אחדותו ומלכותו ית׳.
ז.
ע״פ הנ״ל וועט מען אויך פארשטיין דעם סדר והמשך הג׳ פרשיות בתורה -ויצא,
וישלח,
וישב - וועלכע גיבן ארוים דעם סדר בעבודת יעקב אבינו:
- ה׳תנש״א
בם׳ ויצא רעדט זיר בעיקר וועגן עבודת יעקב בעצמו - אויפשטעלן ביתו,
"מטתו שלימה",
און זיין עבודה בחלקו בעולם
(עניני רשות,
ק״נ)
בבירור צאן לבן.
ביז גמר עבודתו בסיום הפרשה—"ויעקב הלר לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים",
"מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו ללוותו לארץ",
"ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלקים זה ויקרא שם המקום מחגים",
"שתי מחנות,
של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן,
ושל ארץ ישראל שבאו לקרא־ תו"",
סיי די "מלאכי ארץ ישראל" וועל־ כע זיינען אים מסייע אין זיין עבודה ב־ תומ״צ,
בעניני קדושה,
און סיי די "מלאכי חח לארץ" וועלכע זיינען אים מסייע אין זיין עבודה בדברי הרשות,
בעניני חול
(כל מעשיר יהיו לשם שמים ובכל דרכיר דעהו")
.
ביז אין אן אופן אז יעקב פועל׳ט אין דעם מקום,
און ווערט דארט בעה״ב,
ער רופט אים אן בשמו - "ויקרא שם ה־ מקום ההוא מחנים"".
דאם אליין איז אבער ניט מספיק.
שלימות עבודת יעקב
(בכדי ער זאל זיר קענען אומקערן אל בית אביו בשלימות)
איז פארבונדן דערמיט אז ער זאל אויר אויפטאן
(נוסף צו עבודת עצמו ועבודת הרשות)
דעם בירור פון עולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו,
בירור עשו הוא אדום
(- אויר חוץ פון דברי הרשות)
-וועלכע איז א מקום הכי רחוק ברוחניות פון ארץ מגורי אביו״ - דויד דעם וואס "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום".
ש״פ וישלח,
י״ד בסלו
ויש לומר,
אז יעקב האט דאם געזען אין דעם גופא וואס "ויפגעו בו מלאכי אלקים": בשעת יעקב האט געזען
("ראם")
אז "ויפגעו בו מלאכי אלקים" בפועל
[ניט בלויז בחלום - ווי ט׳איז געווען בהליכתו לחרן,
בתחלת הפרשה/ האט ער געזען אז דאם איז בכדי ער זאל נוצן די מלאכים אויף זיי שיקן צו מברר זיין עשו׳ך".
ולהוסיף,
אז "ויפגעו" איז אויר פון לשון תפלה
(ע״ד ״ויפגע״ במקום״)
״ - די תפלה ובקשה של המלאכים ליעקב,
ער זאל זיי נוצן צו אויספירן שליחות שלהם בעולם - דורך "וישלח יעקב מלאכים",
"מלאכים ממש"",
די מלאכים וואם "ויפגעו בו"
(בם״פ ויצא)
.
ולאחרי גמר עבודת יעקב בבירור עשו
(עכ״פ וויפל מען האט דעמולט געקענט אויפטאן*"/ ביז דער סיפור פון "ישובי עשו ותולדותיו״ בסיום הפרשה - וואס דאס אלץ איז אויך א נתינת כח צו בני יעקב צו ממשיך זיין בעבודה זו
("מעשה אבות סימן לבנים״)
- קומט דער "וישב יעקב בארץ מגורי אביו",
"ביקש יעקב לישב בשלוה""
(ניט נאר א שלוה גופנית
וגשמית,
נאר א)
שלוה רוחנית,
ביז מעין ובדומה צו עוה״ב
(וואם "אין בו אכילה ושתי׳ כו׳ אלא צדיקים יושבין כו׳ ונהנים מזיו השכינה״״)
- די שלוה וואס קומט נאך גמר ושלימות העבודה בעוה״ז,
"היום לעשותם"",
ווי ס׳איז טאקע געווען בפועל בא יעקב במשך כמה שנים
(ביז מכירת יוסף)
;
אבער וויבאלד אז יעקב האט דעמולט נאך ניט אויפגעטאן שלימות הבירור פון עשו
(און דערפאר האט ער געזאגט "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה",
כנ״לג דע־ ריבער איז ער נאד דעמולט ניט געקומען צו אויפנעמען איו עוה״ז די "שלוה"
(און האט זיר געדארפט באנוגענען מיט דעם וואם דאס וועט קומען אלם שכר בעוה״ב)
; און דורך דעם וואם "קפץ עליו רוגזו של יוסף"" איז יעקב נתעלה געווארן און האט געקענט באקומען די "שלוה"
(בדומה צום גילוי פון עוה״ב)
אויך בעוה״ז - ווי מ׳געפינט,
אז נאכדעם,
זיינען זיינע לעצטע זיבעצן יאר געווען אין אן אופן פון ״ויחי יעקב״ - יארן פון שלוה אמיתית אויך בעוה״ז,
ואדרבה - די יארן זיינען געווען מבחר שנותיו",
וואם דאם בא־ ווייזט אויף דעם בירור פון דעם מקום הכי תחתון - אז דוקא אין מצרים
("ערות הארץ")
איז געווען די שלוה
(וואט יעקב האט געבעטן בארץ מגורי אביו/ וכמשנ״ת במ״א".
דאם איז אלץ גערעדט בזמן יעקב
(ווען עם האט זיך ניט פארענדיקט דער בירור פון עשו בפועל)
.
שלימות בירור
ספר השיחות - ה׳תנש״א
עשו הוא אדום ווערט אויפגעטאן דורך מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות,
ובפרט בגלות זה האחרון,
גלות אדום
(רומי/ אין וועלכע אידן האבן אויפגעטאן און טוען אויף
(בכחו של יעקב אבינו)
בירור האומות,
אלם הכנה צו,
והיתה לה׳ המלוכה" בימות המשיח,
ווען עם וועט מקויים ווערן הבטחת יעקב,
אבוא אל אדוני שעירה".
ובמילא וועט דעמולט זיין די שלימות פון,
שלוה" אויך בעוה״ז.
ח.
דער עגין הנ״ל האט א שייכות מיוחדת מיט דעם זמן איצט - חודש כסלו:
מ׳האט גערעדט מערערע מאל” די שייכות פון פ׳ וישלח
(בירור עשה מיט י״ט כסלו,
אז דורך דער גאולה פון דעם אלטן רבי׳ן בי״ט כסלו - ווען עם האט זיך אנגעהויבן דער עיקר ענין פון "יפוצו מעינותיך חוצה״״י - האט זיך אויפגעטאן א בירור אין עולם התחתון שאין תחתון למטה ממנו,
א שלב חדש ועיקרי אין דעם בירור פון מלכות אדום",
ווי דער אלטער רבי שרייבט אין זיין אגרת הקודש הידועה
(ארויטגייענדיק פון תפיסה)
"• 1 :,
כי הפלה ה׳ והגדיל*• 1 לע־
שות בארץ והפליא והגדיל שמו הגדול והקדוש אשר נתגדל ונתקדש ברבים ובפרט בעיני כל השרים וכל העמים אשר בכל מדינות המלך אשר גם בעיניהם יפלא הדבר הפלא ופלא וענו ואמרו על זאת כי אם מאת הוי׳ היתה זאת נפלאת בעינינו""!.
וכידוע אויר די שייכות פון דער גאולה מיט,
פדה בשלום נפשי כי ברבים היו עמדי״״*,
אז אויר די,
רבים״ - די אויבים - האבן סו״ס ארויסגעהאלפן אין דעם,
פדה בשלום נפשי"
(ע״ד ווי אנשי אבשלום האבן מתפלל געווען לנצחונו של דוד"*)
.
ט.
לאחרי בל העילויים אין דער גאולה פון י״ט כסלו איז אבער די ממשלה פון מדינה ההיא נאד פונדעסטוועגן געבליבן בתקפה,
און האט אויד מנגד געווען צו כמה ענינים פון יהדות בכלל און חסידות במיוחד.
ביז אז דערנאד איז דאם ארויס אין דעם מאסר פון דעם מיטעלן רבי׳ן.
און אויד לאחרי גאולתו ביו״ד כסלו -וואם האט צוגעגעבן אין דעם בירור פון אדום - איז די ממשלה געבליבן בתקפה,
אויך אין איר התנגדות צו אידישקייט און חסידות.
ווי ס׳האט זיד דערנאד אויסג־ עוויזן אין די פארשידענע גזירות המלכות וכו׳ מיט וועלכע רבותינו נשיאינו - כל אחד בדורו - האבן לוחם געווען.
ביז,
אז לאחרי דער מהפכה
(בשנות תרע״ז־ח)
בדורו פון ב״ק אדמו״ר
(מהו־ רש״ב)
נ״ע,
און דערנאד בדורו פון כ״ק מו״ח אדמו״ר - איז בכמה ענינים צוגע־ קומען אין דעם חושך ומיצר פון ממשלה
ורוממות דקדושה
(כנ*ל ם*ד/,
והגדיל שמו הגדול והקדוש אשר נתגדל ונתקדש ברבים*.
ש״פ וישלח,
י״ד כסלו
77ו
ההיא,
ביו אז בשנת תרפ״ז איז געווען דער מאסר כ״ק מו״ח אדמו״ר; און אויך לאחרי גאולתו - רואם האט אויפגעטאן נאד א טיפערן בירור אין אדום - האט די ממשלה אים מכריח געווען״י
(כביכול)
פון דארט ארויספארן,
ביז אז ער איז אנגעקומען,
און איבערגעפלאנצט דעם מרכז פון חב״ד אין חצי כדור התחתון,
בארצות הברית.
אבער לאחרי מעשינו ועבודתינו זינט דעמולט,
כולל ובמיוחד אין יפוצו מעינו־ תין• חוצה - דארף מען שוין זיכער באקו־ מעז אלע אוצרות בתכלית השלימות.
וכידוע דער משל,
אז דורך מעשינו ועבו־ דתינו פון אידן טוען זיי אויף אלע הפשטת ואוצרות,
נאר מ׳גיט עט אפ דעם אידן כמונח בקופסא,
און מ׳גיט אים דעם שליטל,
אז ווען ער וויל קען ער דאם אויפעפענען און ארויטנעמען פון דארט אלע אוצרות,
ובלשון הרמב״ם*• 1 - אז דורך א מעשה אחד איז מען "מכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה",
און ווי כ״ק מו״ח אדמו״ר האט מעיד געווען שוין יארן צוריק,
אז אידן האבן שוין אלץ פארענדיקט,
ט׳איז געבליבן נאר.
צוצופוצן די קנעפלעך" 7 ",
און זיגט דעמולט האט מען דאם שויו אויד געטאן,
און עם דארף נאר זיין בלשון כ״ק מו״ח אדמו״ר.
עמדו הכן כולכם",
צו מקבל זיין די אוצרות.
- ויה״ר אז בשנה זו - שגת אראנו נפלאות - זאל עם זיין אין דעם ענין פון.
הפלה ה׳ והגדיל לעשות בארץ והפליא והגדיל שמו הגדול והקדוש אשר נתגדל ונתקדש ברבים ובפרט בעיני כל השרים וכל העמים אשר בכל מדינות המלך אשר גם בעיניהם יפלא הדבר הפלא ופלא וענו ואמרו על זאת כי אם מאת הוי׳ היתה זאת נפלאת בעינינו".
ובהתאם לזה איז פארשטאנדיק אז דאם דארף ארויסרופן בא אידן א שמחה הכי גדולה,
ובעיקר - א הוספה ביתר שאת וביתר שאת אין לימוד התורה בכלל,
ובפנימיות התורה,
כפי שנתגלתה בתורת חסידות חב״ד,
און ווי מ׳לערנט דאס צוזאמען - אלם א.
תורה תמימה״ - מיט נגלה דתורה"•׳.
ותלמוד גדול שמביא לידי מעשה - א הוספה אין קיום המצוות בהידור,
הן בנוגע לעצמו,
והן בנוגע להזולת,
ועוד ועיקר - אין אלע פעולות פון הפצת התורה והיהדות בכלל והפצת המעינות חוצה במיוחד,
ובפרט - אין דעם חודש כסלו,
וועל־ כער איז אויסגעטיילט אין זיין פארבונדן מיט תורה און פנימיות התורה בפרט: גאולת י״ט כסלו,
גאולת יו״ד כסלו,
טי״ת כסלו
(יום הולדת ויום הילולא פון דעם מיטעלן רבי׳ן/ און כל זה אנהויבגדיק פון ר״ח כסלו
(וועלכער איז מלל בל ימי החודשי *ז דערנאד בשלימות מיוחדת -בי״ד וט״ו בחודש,
ווען קיימא סיהרא ב־ אשלמותא,
יחוד שימשא וסיהרא
(פארבוג־ דן מיט ענין הנישואין)
- צו אויסנוצן די ימים זכאין אויף מוסיף זיין בכל האמור.
י.
ועוד ועיקר:
בי״ט כסלו בכל שנה ושנה איז נהוג צו
78ו
ספר השיחות - ה׳תנש״א
מאכן חסיד׳ישע פארברענגען׳ס בכל מקום ומקום האפשרי.
בהתאם להאמור לעיל,
איז פארשטאג־ דיק אז בשנה זו דארף אין דעם זיין א השתדלות מיוחדת,
אז עם זאל זיין אן "אראנו גפלאות׳דיקע" פארברענגען בי״ט כסלו
(בערך אפילו צו דער הנהגה בזה באופן נסי בשנה
(ושנים)
שלפנ״ז)
- סיי בכמות און סיי באיכות.
ובפרט אז בשנה זו קומט אויס י״ט כסלו ביום החמישי בשבועי•*,
גיט דאם א לייכטערע מעגלעכקייט אז מ׳זאל מאכן
(עכ״פ)
דריי התוועדויות בג׳ ימים רצופים: בליל
(ויום)
חמישי - י״ט כסלו,
בליל
(ויום)
ששי — כ׳ כסלו
(כנהוג אז דע־ מולט מאכט מען דעם עיקר התוועדות פון י״ט כסלו/ ובליל ויום שבת קודש - כ״א כסלו,
אזוי אז מ׳האט א חזקה פון דריי ימים רצופים•" פון חסיד׳ישע פארברענ־ גען׳ם בקשר מיט י״ט כסלו,
אזוי אז דאס גיט אריין א חזקה וחוזק אין אלע ענינים פון אידישקייט און חסיד׳ישקייט,
אז עס
זאל זיין א חסיד׳ישער יאר,
נאכמער ווי ס׳איזגעוועוביזאיצטער.
ובכדי אז דאס זאל זיין מיט נאכמער הצלחה,
איז כדאי אז מ׳זאל אנהויבן די הכנות לזה בעוד מועד
(אנהויבנדיק גלייך פון דעם מוצאי שבת,
און דערנאך ביום ראשון,
שני,
שלישי,
רביע 40 / בכדי מ׳זאל קעגען וואם מערער מוסיף זיין אין די התוועדויות - בכמות ובאיכות,
ותשועה ברוב יועץ״* - זיר אויך צו־ זאמענרעדן מיט אנדערע,
וואם דעמולט איז מען מער פארזיכערט אז דאם זאל זיין אין אן אופן פון "אראנו נפלאות",
אראנו בגלוי לעיני בשר פון אנדערע - ניט האבגדיק דערביי אייגענע פניות וחשבונות.
ויהי רצון,
אז נאך פאר י״ט כסלו זאל שדן קומען די גאולה האמיתית והשלימה,
והקיצו ורננו שוכני עפר"*,
ובתוכם ובראשם - דער אלטער רבי,
און אלע רבותינו נשיאינו ביז כ״ק מר׳ח אדמו״ר,
און עם וועט נתגלה ווערן בגלוי שלימות הבירור פון כל העולם כולו -"והיתה לה׳ המלוכה".
ספד השיחות - ח׳תנש״א