א.
בסיום וחותם׳ פרשת השבוע 1 נאמר "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלקים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים",
ומפרש רש״י:,
ויפגעו בו מלאכי אלקים -מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו ללוותו לארץ״,
,
מחנים - שתי מחנות,
של חובה לארץ שבאו עמו עד כאן,
ושל ארץ ישראל שבאו לקראתו".
ובביאור הכרחו של רש״י לפרש כ־ הנ״ל בפשוטו של מקראי - יש לומר בפשטות:
בהתחלת הפרשה׳ נאמר,
והגה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו",
ומפרש רש״י:,
עולים תחלה ואח״ב יורדים,
מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ,
ועלו לרקיע,
וירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו",
ומסתבר בפשטות שמלאכים אלה
(מלאכי חוצה לארץ)
נלוו אליו והיו עמו כל משך הזמן שהי׳ בחח לארץ לשמרו כו׳•.
ועפ״ז אינו מובן מ״ש בסיום הפרשה,
ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים",
שבלכתו לדרכו פגעו בו מלאכי
אלקים - הרי,
מלאכי אלקים" היו עמו גם מקודסלכן?!
ומתרץ רש״י• ש,
ויפגעו בו מלאכי אלקים" הם מלאכים אחרים
(שלא היו עמו עד עתה)
-,
מלאכים של ארץ ישראל",
שבלכתו לדרכו לארץ ישראל,
,
באו לקראתו ללוותו לארץ" 2 .
וממשיך בכתוב,
ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלקים זה״
(לשון יחיד)
- הוא המחנה דמלאכי ארץ ישראל שנוסף על המחנה דמלאכי חוצה לארץ שבאו עמו,
ולכן,
ויקרא שם המקום ההוא מחנים",
ע״ש,
שתי מחנות,
של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן,
ושל ארץ ישראל שבאו לקראתו".
והשינוי בין התחלת הפרשה לסיומה•:
בהתחלת הפרשה נאמר ש,
מלאכי אלקים עולים ויורדים",
,
עולים תחלה ואח״ב יורדים",
היינו,
שתחילה עלו לרקיע מלאכי ארץ ישראל שליווהו בארץ,
ואח־כ ירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו בחח לארץ - שלא הי׳ משך זמן שהיו עמו ב׳ סוגי המלאכים.
ובסיום הפרשה נאמר,
ויקרא שם המקום ההוא מחנים",
ע״ש,
שתי מחנות,
של חוצה לארץ.
.
ושל
ספר השיחות - ה׳תנש״א
ארץ ישראל",
שרק במקום זה היו שתי המחנות של המלאכים באותו זמן.
ב.
ובהקדם הידוע שבל עניני התורה
(גם הסיפורים שבתורהי)
הם הוראות נצחיות" 1 בעבודת בנ״י,
ובפרט הסיפורים אודות האבות 11 ,
ש״מעשה אבות סימף 5 לבנים" 13 ,
הוראה ונתינת־כח לבנ״י בכל הזמנים״ - שעפ״ז יש לומר,
שבענין ד־ "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים גו׳ ויקרא שם המקום ההוא מחנים" נרמז סדר העבודה דכאו״א מישראל ב־ משך בל הדורות 15 .
וביאור הענין:
כאו״א מישראל כלול מנשמה וגוף -גשמה שהיא "חלק אלקה ממעל ממש"",
שירדה "מאיגרא 17 רמה לבירא עמיק־ תא" 18 ,
לעוה״ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו,
ונתלבשה בגוף גשמי וחומרי,
אשר,
גם לאחרי ירידת והתלבשות הנשמה בגוף ה״ה בריחוק הערך זל״ז בדוגמת ריחוק הערך שבין ארץ ישראל לחוץ לארץ,
כי,
הגשמה גם בירידתה למטה "
(נשמה שנתת בי)
טהורה היא"* 1 ,
כמו ארץ ישראל שהיא ארץ קדושה וטהורה,
ואילו הגוף נקרא "משכא דחויא"" 2 ,
כמו חוץ לארץ
(שגושה ואוירה טמא)
21 .
ובהתאם לכך נחלקת גם העבודה דכאו״א מישראל לב׳ חלוקות
(כלליות)
-העבודה דארץ ישראל,
בעניני קדושה
(שעיקרה מצד הנשמה/ והעבודה דחוץ לארץ,
בעניני חול
(שעיקרה מצד הגוף)
,
אשר,
ב׳ חלוקות אלה ישנם גם בזמן -העבודה דיום השבת בעניני קדושה
(מלאכת שמים/ והעבודה דששת ימי השבוע
(שעיקרה)
בעגיני חול,
כמ״ש "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" 22 ,
"שש" שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך"* 2 .
ש״פ ויצא,
ז׳ כסלו
ועפ״ז מובן שבעבודת כאו״א מישראל"
("ויעקב הלד לדרכו")
ישנו הענין ד״מחנים",
"שתי מחנות
(של מלאכים/ של חוצה לארז.
.
ושל ארץ ישראל":
ידוע" שמכל מעשה ועבודה דכאו״א מישראל נברא מלאך.
וכיון שאצל כאו״א מישראל ישנם ב׳ סוגי עבודה,
עבודה דחוץ לארץ ועבודה דארץ ישראל,
יש אצלו ב׳ מחנות
(סוגים)
של מלאכים,
מלאכי חח לארץ
(מהעבודה דחוץ לארץ)
ומלאכי ארץ ישראל
(מהעבודה דארץ ישראל)
".
ונוסף לכך שהעגין ד״מחנים"
(שתי
העבודה בפועל נמשך ר^שש שנים• היא ב״שדך" וב,
כרםך",
עניני חול.
מחנות של מלאכים)
הוא מעבודת)
כאו״א מישראל,
ה״ה פועל גם בהמקום שנמצא בו
(חלקו בעולם)
- "ויקרא שם המקום ההוא מחנים״ - שנעשה בעה״ב על המקום,
שלכן הוא הקובע את שם המקום,
שמחי׳ ומהוה
(ומורה על תוכנו של)
המקום",
והשם שקורא הוא "מחנים",
ע״ש שתי המחנות של המלאכים - שבזה מודגש שענינם של שתי המחנות של המלאכים
(שנעשו ע״י עבודתו בעניני א״י וחו״ל)
נמשך וחודר בגדרי העולם
("המקום"/ עד כדי ס־ שנעשה שמו של המקום.
ג.
ויש להוסיף בביאור הענין ד״ויפ־ געו בו מלאכי אלקים גו׳ מחנים" בעבודת האדם - שהעבודה ד״שתי המחנות"
("של חוצה לארץ ושל ארץ ישראל",
עבודת הגוף ועבודת הנשמה)
היא באופן שניכר ונרגש העילוי ד״מלאכי אלקיס":
"אלקים" הוא א׳ מז׳ שמות שאינם נמחקים",
ופירושו מלשון כח וחוזק",
"תקיף בעל היכולת ובעל הכחות כולם" 31 .
ומזה מובן הפירוש ד״מלאכי אלקיס" בעבודת האדם - שהעבודה היא מתוך כח וחוזק,
היינו,
עבודה מתוך יגיעה גדולה,
ע״י תוספת בח וחוזק,
ועד לבח וחוזק
(שמתבטא ביגיעה שהיא)
למעלה מגדרי
האדם".
וענין זה מודגש גם בתואר "עובד אלקים״ - ע״ש העבודה והיגיעה,
הן ב־
ספר השיחות - ה׳תנש״א
עבודת הגוף
(מלאכי חוץ לארץ)
והן בעבודת הנשמה
(מלאכי ארץ ישראל)
:
בעבודת הגוף - כפי שמבאר רבינו הזקן בתו״א" בפירוש הכתוב" "שש שנים יעבוד",
ש״יעבוד הוא לשון עבוד עורות".
.
עורות עבודין שעלו מן הרחצה כו׳",
דקאי על העבודה דבירור הגוף ונפש הבהמית,
שמפני חומריותם וגסותם צריך להיות הבירור והזיכוך שלהם ע״י עבודה ויגיעה עצומה בדוגמת העבודה דעיבוד עורות,
שהיא עבודה קשה,
ועוד וג״ז עיקר - שהיא עבודה בזוי׳,
שלכן,
"אין מעמידין מלך ולא כהן גדול.
.
בורסקי
(מעבד עורות)
.
.
הואיל ואומנתם נקלה העם מזלזלין בהם"".
ובעבודת הנשמה - כפי שמבאר רבינו הזקן בתניא" בפירוש מארז״ל" על הכתוב" "ושבתם וראיתם גו׳ בין עובד אלקים לאשר לא עבדו",
ש״עובד אלקים היינו,
מי ששוגה פרקו מאה פעמים ואחד,
ולא עבדו היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים לבד",
בלומר,
אע״פ ש״לא• 4 עבר מימיו שום עבירה קלה,
וגם קיים כל המצוות שאפשר לו לקיימן,
ותלמוד תורה כנגד כולם,
ולא פסיק פומי׳ מגירסא"**
("תורתו אומנתו׳" 4 / מ״מ,
כיון ש״שונה פרקו מאה פעמים לבד",
כפי ש״היתה הרגילות
(בימיהם)
לשנות כל פרק מאה פעמים"
(שעי״ז נחקק במוח הזכרון כשלימות/ ואינו מתייגע "לשנות טבע הרגילות",
נקרא "לא עבדו",
כי,
התואר "עובד אלקים"
(לשון הוה)
שייך רק על עבודה ויגיעה לשנות טבע הרגילות
(כולל גם טבע ורגילות דקדושה)
,
שהיא עבודה קשה ביותר,
ע״ד ובדוגמת היגיעה שבעי־ בוד עורות".
ד.
ובעומק יותר:
תוכן ונקודת ה״עבודה"
("עובד אלקים")
היא בכל עניני העבודה
(עבודת הגוף ועבודת הנשמה)
- עבודה ויגיעה מתוך כח וחוזק שלמעלה מגדרי האדם
("מלאכי אלקיס""/ אשר,
ענין זה בא בכל עבודה לפי ענינה: בעבודת הגוף ונפש הבהמית - בבירור וזיכוך החומריות וה־ גסות באופן של עיבוד עורות,
ש״ע״י העיבוד משתנים הרבה למעליותא" 5 *,
היינו,
שהעבודה היא באופו שיוצא ומתעלה
חומר העניו
(ראה תניא בתחלתיx "אין אדם נישול ממנו בכל יום*
(שם פכ״ה)
.
ש״פ ויצא,
ז׳ מזלו
59ו
מגדרי הגוף ונפש הבהמית; ובעבודת הנשמה
(לאחרי שלימות עבודתו בבירור וזיכוך החומריות,
שאז עבודתו היא בעני־ ני קדושה,
״תורתו אומנתו״)
- בשינוי טבע הרגילות דקדושה,
היינו,
שיוצא ומתעלה גם מהציור דטבע הרגילות דקדושה עד לדרגא שלמעלה מציור והגבלה,
אשר,
ריחוק הערך שביניהם הוא עד כדי כך שבשביל זה יש צורך בעבודה שהיא בדוגמת עיבוד עורות* 4 .
בסגנון אחר קצת:
גם בעבודת הגוף ונפש הבהמית עיקר ההדגשה היא
(לא כ״כ בבירור וזיכוך החומריות והגסות,
אלא)
בהיציאה מנדרי מציאותו,
אלא,
כיון שגדר מציאות הגוף ונפש הבהמית הו״ע החומריות,
מתבטאת היציאה מגדרי מציאותו בבירוך וזיכוך החומריות.
ולכן,
גם לאחרי שהשלים העבודה דבירור וזיכוך חומריות הגוף ונפש הבהמית,
ועיקר התעסקותו היא בעבודה ב-עניני קדושה
(עבודת הנשמה/ צריך להמשיך בענין ה״עבודה" - לצאת מנדרי מציאותו בהוה,
ע״י שינוי טבע הרגילות דקדושה,
ומוסיף והולך בהיציאה מגדרי מציאותו
(בקדושה גופא)
בעילוי אחר עילוי,
עד אין־סוף.
ועוד וג״ז עיקר: המשך עבודתו בשינוי טבע הרגילות דקדושה מהוה הוכחה גם על שלימות עבודתו בבירור וזיכוך הגוף ונפש הבהמית - שעבודתו בבירור חיכוך הגוף ונפש הבהמית אינה מפני הטבע ד־ נפש האלקית
(היפך טבע החומריות דה־ גוף ונפש הבהמית/ וראי׳ לדבר,
שגם ל־
אחרי שלימות העבודה בבירור הגוף ונפש הבהמית,
עובד עבודתו בעניני קדושה באופן שמשנה טבע הרגילות דקדו־ שו/ שמזה מוכח,
שגם עבודתו לפנ״ז היתה
(לא מפני הטבע דנפש האלקית,
אלא)
מפני היותו "עובד אלקיס 20 ",
באופן שלמעלה מההגבלה דגדרי מציאותו,
מצד ה״מלאכי אלקים" שלו.
ה.
ויש להוסיף,
שהתנועה שלמעלה מהגבלה
(נקודת ותוכן העבודה)
היא גם בעבודה דבירור הגוף ונפש הבהמית• 4 -ובשתים:
(א)
העדר ההגבלה בנוגע לריבוי עניני העבודה,
ועד שבכל פעולה ניכר ונרגש שהיא גם הכנה לפעולה נוספת 4 ,
(ב)
העדר ההגבלה בנוגע למעלת ואיכות הבירור והזיכוך,
שמוסיף והולך בבירור לאחרי בירור,
לברר ולזכך גם ישות ומציאות שבדקות.
ויש לומר,
שב׳ ענינים אלה מרומזים בסימני טהרה דבהמות
(כולל גם הרמז בנוגע ל״בהמה״ שבאדם,
נפש הבהמית)
-״מפרסת פרסה.
.
מעלת גרה"• 5 .
60 ו
ספר חשיחות - ה׳תנש״א
ובהקדם המבואר במק״א 51 ש״סימנים" אלה הם לא רק בירור שישגה הטהרה,
אלא גם גורמים הטהרה להיותם ממהות הטהרה 52 ,
היינו,
תכונות של טהרה,
שלכן ראויים הם למאכל שיהי׳ דם ובשר כבשרו דבנ״י,
ועפ״ז י״ל גם בנוגע לסימני טהרה דנפש הבהמית:
הצד השוה דמפרסת פרסה ומעלת גרה הו״ע הכפל: מפרסת פרסה,
,
סדוקה ומובדלת מלמעלה ומלמטה בשתי צפרנין" 55 — שמחולק לשתים.
ומעלת גרה,
,
מעלה ומקיאה האוכל ממעי׳ ומחזרת אותו לתוך פי׳ לכתשו ולטחנו הדק׳״* - שלאחרי לעיסת המאכל חוזרת ולועסת המאכל פעם שגי׳.
ועניו ה״כפל" מורה על תנועה שלמעלה מהגבלה,
כי,
הפירוש ד,
כפל" הוא לא רק עוד פעם אחת,
אלא כולל גם כל עניני הוספה בעילוי אחר עילוי.
ותנועה זו דהעדר ההגבלה היא בשתים:
(א)
,
מפרסת פרסה״ 54 - שכאשר פוסע פסיעה לצאת לעבודתו בחלקו בעולם,
ניכר שזוהי פסיעה שכוללת שתי פסיעות,
היינו,
שחושב כבר אודות פעולה נוספת ונעלית יותר,
שזהו״ע העדר ההגבלה בנוגע לריבוי עניני העבודה,
(ב)
״מעלת גרה״ - שבירור וזיכוך והעלאת ה״בהמוד׳
(נפש הבהמית)
להיות דם ובשר כבשרו דהאדם
(שזהו״ע האכילה 55 )
הוא
באופן שאינו מסתפק בבירור ראשון אלא מוסיף בירור שני,
שזהו״ע העדר ההגבלה במעלת ואיכות הבירור גם בדקות.
ו.
עפ״ז יש לבאר הענין ד,
ויקרא שם המקום ההוא מחנים״ - שבמקום זה היו שתי המחנות של המלאכים,
מלאכי חח לארץ ומלאכי ארץ ישראל,
גם יחד:
קריאת שם המקום,
מחנים" ע״ש שתי מחנות שנמצאים במקום זה באותו זמן,
מדגישה,
שהעבודה במקום זה היא באופן כפול,
שמורה על תנועה שלמעלה מהגבלה,
כנ״ל.
ובפשטות - שגם בהיותו בחח לארץ,
שעוסק בעבודה דבירור הגוף ונפש הבהמית,
נרגש אצלו
(לא רק הכח והחוזק ד־ מלאכי חח לארץ הדרוש לעבודה זו שעוסק בה עתה,
אלא גם)
הכח והחוזק דמלאכי ארץ ישראל בנוגע לעבודת הנשמה,
היינו,
שעבודתו בבירור הגוף ונפש הבהמית היא באופן שניכרת ונרגשת בה
(לא כ״כ בירור וזיכוך החומריות,
אלא בעיקר)
תנועה של יציאה מההגבלה דגד־ רי מציאותו,
שלכן,
גם לאחרי שיושלם בירור הגוף ונפש הבהמית
(העבודה דחח לארץ בכח מלאכי חוץ לארץ/ בודאי לא יסתפק בעבודה שמצד טבע הרגילות ד־ קדושה,
אלא יוסיף בעבודתו באופן של שינוי טבע הרגילות דקדושה,
בכח "מלאכי אלקים" דארץ ישראל.
וכיון שהחידוש שב״מחנים"
(שתי מחנות)
הוא שגם מעבודה ד)
חוץ לארץ ישנם
(לא רק מלאכי חוץ לארץ,
אלא גם)
מלאכי ארץ ישראל* 5 ,
לכן:
בסיום הפרשה,
כשיעקב הלך לדרכו,
בהיותו עדיין בדרך
(לפני שנכנס ממש לארץ ישראל -/ בחח לארץ - מדגישים
ש״פ ויצא,
ז' כסלו
1־16
החידוש ד״ויפגעו בו מלאכי אלקים",
שעוד בהיותו בחח לארץ פגעו בו כבר המלאכים של ארץ ישראל,
ועד ש״ויקרא שם המקום ההוא מחנים",
שנרגש במקום ההוא
(חח לארץ)
הפעולה ד״שתי מחנות",
מלאכי חח לארץ וגם מלאכי ארץ ישראל;
משא״ב בהתחלת הפרשה,
בהיותו בארץ ישראל
(ובארץ ישראל עצמה במקום המקודש ביותר,
״בית אלקים.
.
שער השמים")
- אין צורך
(וחידוש)
שנוסף על מלאכי ארץ ישראל יהיו גם מלאכי חח לארץ,
"כיון דמלאכי חוץ לארץ גריעי ממלאכי ארץ ישראל" 57 ,
ואדרבה,
"אין זה מכבוד מלאכי ארץ ישראל שיתחברו אליהם מלאכי חח לארץ"• 5 ,
ולכן לא היו שתי מחנות ביחד,
אלא "עולים
(תחלה ואח״ב)
ויורדים",
"מלאכים שליווהו בארץ.
.
עלו לרקיע וירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותח.
ז.
ולאחרי ש״ויפגעו בו מלאכי אלקים גו׳ ויקרא שם המקום ההוא מחנים״ -ממשיד הכתוב בפרשה שלאח״ז
(שמתחי־ לין לקרוא במנחה)
"וישלח* 5 יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום":
נוסף על פעולת יעקב
(וכאו״א מישראל)
בחלקו בעולם שנעשה חדור בענינם של המלאכים,
ועד ששמו אשר יקראו לו בלשון הקודש הוא "מחנים",
ע״ש שתי המחנות של המלאכים
(מלאכי חו״ל ומלאכי א״י)
- מוסיף בעבודתו ושולח ה״מלאכים"
("מלאכים ממש"•*,
"מאותן הכתובים לפני השליחות כו׳״י*,
"ויפגעו בו מלאכי
אלקים גו׳ מחנים" 2 *)
גם "אל עשו אחיו
(ויתירה מזה ל)
ארצה שעיר שדה אדום",
כדי לפעול הבירור גם בדרגא הכי תחתונה שאין למטה ממנה,
"ארצה שעיר שדה אדום".
ומדייק רש״י ״מלאכים ממש״״ - די״ל,
שכוונתו לרמז לב׳ הקצוות שבתיבת "ממש": ממש מלאכים
(מלאכי אלקים/ וממש מלשון ממשות
(הממשות דהמלא־ כים^ היינו,
שיעקב שלח לעשו "מלאכים ממש",
הן הממשות דהמלאכים
(הדרגא התחתונה שבהם/ והן ה״מלאכים ממש"
(הדרגא העליונה שבהם)
5 *,
כי,
הבירור דעשו נעשה עי״ז שבממשות דהמלאכים
(דרגא התחתונה ששייכת לירד למטה עד לחוש המישוש)
נמשך ומתגלה גם העילוי ד״מלאכי אלקים",
"מלאכים ממש".
ח.
וענין זה
("וישלח יעקב מלאכים גו׳ ארצה שעיר גו׳")
הוא מיום וגמר "מעשינו** ועבודתינו כל זמן משך הגלות":
ובהקדמה - שנוסף על העבודה דבי־ רור הגוף ונפש הבהמית,
הבהמה שבאדם
("אתם קרויין אדם" 7 */ בהסימנים שפועלים הטהרה,
מעלת גרה ומפרסת פרסה
(כנ״ל ס״ה/ מודגשת בזמן הגלות העבודה
ספר השיחות - ה׳תנש״א
דבירור אוה״ע,
שנכללים בד׳ המלכיות שאליהם גלו בג״י בד׳ הגלויות",
כדאיתא במדרשי חז״ל" שד׳ המלכיות
(בבל יון מדי ואדום)
נמשלו לד׳ הבע״ח שנתפרש בכתוב״י איסור אכילתם מפני שאין להם אלא סימן טהרה אחד בלבד.
ובזה גופא ב׳ חלוקות 71 :
(א)
"את הגמל ואת הארנבת ואת השפן כי מעלה גרה המה ופרסה לא הפריסו" 72 ,
(ב)
"ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ולא גרה״ 72 -שגמל ארנבת ושפן קאי על בבל יון ומדי,
ו״חזיר" קאי על "אדום",
"יכרסמגה חזיר מיערי 7 ,
מה חזיר בשעה שהוא רובץ מוציא טלפיו ואמר ראו שאני טהור,
כך מלכות אדום כו׳" 74 ,
ולכן הזכירו בפ״ע,
"להורות 75 בי הוא
(גלות הרביעי,
גלות אדום)
גלות ארור בפני עצמו ושקול כנגד כולם"".
וע״י "מעשינו ועבודתינו" בגלות אדום נעשה הבירור דאדום,
כמארז״ל 77 ש״עתיד חזיר ליטהר"• 7
(שאז יהיו לו ב׳ הסימנים
(משא״ב הג׳ שלפנ״ז ש,
מעלה גרה המה ופרסה לא הפריסו•)
- ש,
זה שמפרים פרסה הוא
(מוציא טלפיו ואמר ראו שאני טהור)
אדרבה לרע לו•
(אוה״ת שסיני ע 44 מח)
.
וראה םה*מ תקס״ז ע׳ שכח:,
פריסת הרגל נחזיר עניו פתח ומקור לחיצונים וע״ב החזיר ראש הקליפות•.
וראה לקמן הערה 78.
ש״ס ויצא,
ז׳ כסלו
דמפרים פרסה ומעלה גרה*"/ וכסיום דברי המדרש" "את החזיר זו אדום,
והוא גרה לא יגר שאיבה גוררת מלכות אחרי׳••,
ולמה נקרא שמה חזיר,
שמחזרת עטרה לבעלי׳,
הה״ד" ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה׳ המלוכה",
שאז מתקיימת הבטחת יעקב
(בהמשך הפרשה")
"עד אשר אבוא אל אדוני שעירה",
"אימתי ילך בימי המשיח,
שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו"".
*
מבואר לדל
(ס״ה} בהחילוק ד,
םפרםת פרסה" ו״מעלת גרה":
,
מפרים פרסה ולא גרה״ - מורה שהמעשה בפועל
(רגל)
הוא כדבד ובריבוי,
אלא שחסר >מלו בעביז הבירור והזיכוד
(,
ולא גרה")
.
ולכן,
אן• שמעלתו פחותה ממעלי הגרה שהם מבוררים ומזוככים יותר
(אף שהפר אעלם בהמעשה בפועל,
,
פרסה לא הפריסו"/ ס״ס,
כיון שהמעשה
(שהוא הדקר)
הוא כדבעי,
ולעת״ל עתיד ליטהר
(מעלת הבירור ווזזיכוך)
" אזי יהי׳ כשלימות
(סשא״ב זה שמזוכך יותר אבל חסר זמלו המעשה שהוא הדקר/
ט.
ויש להוסיף ולקשר האמור לעיל עם החודש שבו קורין פרשת ויצא
(ופרשת וישלח)
״ -
(התחלת)
חודש כסלו:
חודש כסלו,
חודש השלישי לחדשי החורף,
הוא,
כנגד החודש השלישי דחדשי הקיץ,
חודש סיון״ - החודש דמתן־תורה,
״אוריאן תליתאי.
.
בירחא תליתאי״”.
ויתירה מזה,
שבחודש כסלו
(חודש השלישי בחדשי החורף)
יש מעלה לגבי חודש סיון
(חודש השלישי בחדשי הקיץ)
- שבו מודגשת יותר העבודה
("עובד אלקים")
בלימוד התורה:
מהחילוקים שבין חדשי הקיץ לחדשי החורף״ - שבחדשי הקיץ
(שהתחלתם בניסן)
מודגש בעיקר הגילוי מלמעלה
(עבודת הצדיקים/ ובחדשי החורף
(שהתחלתם בתשרי)
מודגש בעיקר עבודת האדם
(עבודת בעלי תשובה/ שלכן חדשי החורף הם זמן הגשמים שבאים ע״י עבודת האדם
(כמ״ש" "כי לא המטיר גו׳",
"לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתן של גשמים,
וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו"",
משא״כ טל,
שישנו
(גם)
בחדשי הקיץ,
"לא מיעצר״יי)
.
וענינו בנוגע ללימוד התורה
(שניתנה
ספר השיחות - ה׳תנש״א
בחודש השלישי)
- שבחודש כסלו שהוא השלישי בחדשי החורף מודגשת העבודה והיגיעה בלימוד התורה יותר מאשר בחודש סיון שהוא השלישי בחדשי הקיץ,
דמון שבזמן החורף הימים מתקצרין והלילות מארימן,
מוסיפים בלימוד התורה בלילה",
ש״לא איברא ליליא אלא לגיר־ סא"",
ובפרטיות יותר - "ליגמר.
.
ולי־ סבר"",
הוספה בריבוי כמות הלימוד ל־ גירסא,
והוספה באיכות הלימוד ע״י היגיעה בהלימוד לעיונא,
באופן של פלפול ושקו״ט,
"חריף ומקשה״”,
כמרומז גם בשם ״חורף״ - מלשון חריפות.
ועוד ועיקר - שחודש סיון
(חודש השלישי לחדשי הקיץ)
ענינו
(בעיקר)
מתן־ תורה דנגלה דתורה,
וחודש כסלו
(חודש השלישי לחדשי החורף)
ענינו מתן־תורה דפגימיות התורה כפי שנתגלתה בתורת חסידות חב״ד באופן ד״יפוצו מעינותיך חוצה" בי״ט כסלו••,
ראש השנה לתורת החסידות״ - בהמשך לחודש תשרי שבו
(ביוה״ב)
ניתנו לוחות שניותיי שגדלה מעלתם על לוחות ראשונות
(שלא נתקיימו כו׳/ שעליהם נאמריי "ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושי׳",
שגילוי זה
("תעלומות חכמה")
נעשה ע״י עבודה ויגיעה דוקא
(עניו התשובה)
"".
י.
עפ״ז יש לבאר הקשר והשייכות ד־ ס״פ ויצא ור״פ וישלח לחודש כסלו:
יעקב,
השלישי שבאבות - ענינו תורה
(כמ״ש׳•׳ "ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל"/ שאף היא במספר שלשה
("או־ ריאן תליתאי לעם תליתאי.
.
בירחא תלי־ תאי")
.
וגם עבודתו של יעקב בבירור העולם היא ע״י התורה"׳,
כידוע״י שמה־ טעמים להשייכות דתורה למספר שלש,
הוא,
לפי ש״התורה ניתנה לעשות שלום בעולם""",
ש״שלום" ענינו חיבור ב׳ הפכים: אלקות - אחד,
ועולם - שנים,
פירוד,
וע״י התורה נעשה שלום ביניהם.
ויש לומר,
שענין זה מרומז בם״פ ויצא - "ויעקב הלך לדרכו גו׳ ויפגעו בו מלאכי אלקים ויקרא שם המקום ההוא מחנים״ - שעבודתו של יעקב
("יעקב הלך לדרכו")
בלימוד התורה צריכה להיות מתוך עבודה ויגיעה בכח וחוזק שלמעלה מהגבלת האדם,
שמשנה טבע הרגילות דקדושה,
שזהו״ע ד״ויפגעו בו מלאכי אלקים",
גם מלאכי ארץ ישראל 5 •*
(כנ״ל בארוכה/ וע״י עבודתו ויגיעתו בלימוד התורה פועל גם בירור המקום
(חלקו בעולם)
- "ויקרא שם המקום ההוא מחנים".
ויתירה מזה - כהמשך הכתוב בר״פ וישלח,
"וישלח יעקב מלאכים גו׳ ארצה
ש״פ ויצא,
ז׳ כסלו
שעיר שדה אדום״ - שע״י העבודה וה־ יגיעה
("מלאכים ממש")
בלימוד התורה נעשה שלימות הבירור באופן דאתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא עד לדרגא הכי תחתונה,
"ארצה שעיר שדה אדום",
עד ש״עתיד חויר להטהר",
ש־ "בירור זה נעשה ע״י עסק התורה דוקא,
כי הטעם שנק׳ תורה מלשון הוראה להבדיל בין הטמא ובין הטהור כו׳,
ויש הוראה שהוא מכשיר ומטהר גם מה שנראה אסור וטמא לכאורה.
.
והיינו ענין הבירורים לאהפכא חשוכא לנהורא.
.
ע״י התורה כי בחכמה דוקא אתברירו״“׳.
יא.
ומזה מובן גם הלימוד וההוראה בנוגע למעשה בפועל - "המעשה הוא ה־ ןיקרי17ו:
בעמדנו בחודש כסלו,
וביום השביעי שבו
(שחל בשנה זו ביום השבת•" 1 / שישנם כבר שבעה ימים רצופים
(הכוללים כל שבעת ימי השבוע,
ובפרט בשנה זו ששבעת ימי החודש מתאימים לשבעת ימי השבוע)
- היקף שלם בחודש כסלו -צריך כאו״א מישראל להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בלימוד התורה,
נגלה דתורה ופנימיות התורה,
באופן של עבודה ויגי־
עה יותר מטבע הרגילות דקדושהי״י
(אף שגם הלימוד שגתרגל בו הוא לפנים משורת הדין/ ומוסיף והולר - כהוראת ימי חנוכה בסיומו וחותמו של חודש כסלו,
ש״מנהג פשוט" אצל כל בנ״י
(מגדול ועד קטף")
לנהוג כ״מהדרין מן המהדרין" באופן ד״מוסיף והולך"׳" מיום ליום 1 ".
ובפרטיות יותר: הן יושבי־אוהל שתורתם אומנותם,
והן בעלי־עסק שיש להם קביעות עתים לתורה
(קביעות בזמן,
ועוד ועיקר קביעות בנפש״■)
- צריכים להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בלימוד התורה,
הן בכמות זמן הלימוד,
והן
(ובעיקר)
באיכות הלימוד,
הן בנגלה דתורה,
והן בפנימיות התורה כפי שנתבארה בחסידות חב״ד באופן של הבנה והשגה"■,
ומתוך עמל ויגיעה יותר מטבע הרגילות,
כמודגש במיוחד בשנה זו,
שהיא לאחרי "שנת נסים",
והיא "שנת אראנו נפלאות",
שכל הענינים צריכים להיות באופן של "נסים" שלמעלה מהטבע,
ועד ל״נפלאות" שלמעלה גם מ״נסים",
ובפרט בנוגע ללימוד התורה שעל ידה מתאחד ומתייחד שכל
סמר השיחות - ה׳תנש״א
האדם עם חכמת של הקב״ה ב״יחוד נפלא" 5 "
("נפלאות"/ ובפרט בלימוד פנימיות התורה,
"נפלאות" שבתורה" 49 .
והוראה מיוחדת בנוגע להשלוחים שיחיו - בבואנו זה־עתה מ״כינום השלוחים העולמי" 7 " שנמשך בהתחלת השבוע דפרשת ויצא,
ושלימותו ביום הש״ק,
שבו קורין פרשת ויצא כולה,
ומתחילין לקרוא
(במנחה)
״וישלח יעקב מלאכים גו׳״ -שנוסף על כל ההחלטות הטובות בכל עניני השליחות שנתקבלו במשך הכינוס,
בודאי יוסיפו כהנה וכהנה
(כיד ה׳ הטובה עליהם)
בקבלת ההחלטות וקיומו בפועל באופן שלמעלה מטבע הרגילות דקדושה
(ולאחרי שהוספה זו נעשית דבר הרגיל כמו טבע,
צריך להוסיף יותר•"/ החל מ־ ההוספה בלימוד התורה,
הן בנוגע לעצמם,
והן בנוגע לפעולה על הזולת ע״י הפצת התורה,
כולל ובמיוחד הפצת המעיינות דפנימיות התורה חוצה,
שעי״ז נעשה בירור העולם בתכלית השלימות.
ויה״ר שהדיבור וקבלת החלטות טובות בהנ״ל ימהרו ויזרזו עוד יותר גמר ושלימות בירור העולם,
"ועלו מושיעים בהר
ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה׳ המלוכה",
ובלשון הרמב״ם בסיום וחותם ספר הי״ד
[שביום חמשה עשר בכסלו,
שבו קיימא סיהרא באשלמותא,
מתקיימת החגיגה העולמית דסיום הרמב״ם במחזור שביעי והתחלת מחזור שמיני,
שבודאי תהי׳ ברוב פאר והדר,
ו״ברוב עם הדרת מלד״י"]
שמשיח צדקנו "יתקן את העולם כולו לעבוד את ה׳ ביחד,
שנאמר•" כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה׳ ולעבדו שכם אחד" 51 ",
"ובאותו" 52 הזמן לא יהי׳ שם לא רעב ולא מלחמה״ 53 .
.
ולא יהי׳ עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד כו׳,
שנאמר•" כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים".
ספד השיחות - ה׳תנש״א