א.
ב״צום גדלי׳״ - א׳ מ״ארבעה ימי הצומות.
.
(ה)
מפורשין בקבלה,
עופי הרביעי וצום החמישי וצום השביעי
(זה שלשה בתשרי שהוא בחודש השביעי)
וצום העשירי׳״ - מצינו עניז מיוחד לגבי שאר הצומות המפורשין בקבלה,
כמודגש בשנזותם של,
ארבעה ימי הצומות":
נוסף על השמות שבהם נקראים בכתוב
("צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי")
ע״ש שמות החדשים 5 ,
נקראים בדברי חז״ל וע״פ מנהג ישראל
(תורה היא*)
גם ע״ש היום בחודש - שבעה עשר בתמוז,
תשעה באב ועשרה בטבת
(שמות הזמוx משא״כ שלישי בתשרי שנקרא גם
(ובעיקר)
בשם מיוחד
(נוסף על שם הזמן)
—"צום גדלי׳".
ויש לומר,
שבשם זה נרמזת מעלת צום זה לגבי שאר הצומות - כי,
"גדלי׳" הוא מלשון גדלות,
ועפ״ז י״ל ש״צום גדלי׳" פירושו
(גם)
צום גדול,
כלומר,
גדלות בעניו הצום,
כדלקמן.
ב.
ובהקדמה:
ימי הצומות נחלקים
(בכללות)
לב׳ סוגים:
(א)
יום צום שהוא מצות עשה מן התורה - יום הכיפורים,
כמ״ש• "בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשו
!)
זכרי׳ ח,
ים.
תיכם",
"אי זה הוא עינוי שהוא לנפש זה הצום״*,
(ב)
ימי צומות שחיובם מדרבנן -המנויין בסוף מגילת תעניתי,
ולכל לראש - ארבעה ימי הצומות המפורשין בקבלה.
והנה,
גם ימי הצומות שמדרבנן שייכים
(- מעין ודוגמא)
למצות עשה מן התורה דצום יום הכיפורים - שהרי כל המצוות שמדרבנן "יוצאות ונמשכות ממצוות התורה"
(דוגמתן)
•,
ועד״ז בנדו״ד,
שמצות התענית דרבנן נמשכת מהמצוה דוגמתה בתורה-תענית דיוה״כ.
[ופשוט,
שאף שהתעניות שמדרבנן נמשכו ונשתלשלו מהתענית דיוה״כ,
אין בהם החומר שבתענית דיוה״ב
(שיוהכ״ם לילו כיומו,
ויש בו חמשה עינויים*,
משא״ב תעניות שמדרבנן•*)
- ככל המצות,
גזירות ותקנות שמדרבנן,
שאינם אלא "כעין דאורייתא"**,
ואין כהם כל הדיוק,
כל הפרטים ופרטי פרטים שבמצוות התורה.
ואולי יש להוסיף בטעם הדבר בנוגע לתעניות שמדרבנן - שלא רצו להוסיף בהעינרי• דבנ״י]
.
ג.
וביאור השייכות דכל ימי הצומות לצום דיוה״ב:
ענינו של יום צום מפורש בהפטורה
סמר העדתית - היתנש״א
דיוה״כ
(הצום שחיובו מן התורה)
- "יום רצון לה׳" 2 ,
ומזה למדים שבל ימי הצומות הם "ימי רצון לה""- 1 .
והשייכות שביניהם מודגשת גם בענין התשובה:
"יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל"*׳,
להיותו הסר־הכל
(גמר ושלימות)
דה״עשרה ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים",
שבהם "התשובה והצעקה.
.
היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד,
שנאמר 5 ׳ דרשו ה׳ בהמצאו"■".
ואולי יש להוסיף,
שיוה״כ הוא סיום וחותם ארבעים יום דעבודת התשובה שמתחילים בר״ח אלול
(שעי״ז נתרצה הקב״ה לישראל בשמחה ובלב שלם 7 ׳)
,
כמרומז בד׳ יודי״ן שבסופי־תיבות "אני לדודי ודודי לי״”
(ר״ת אלול)
יי - שאז נעשה שלימות הענין ד״אני לדודי ודודי לי"• 2 ,
ההתקשרות והחיבור דהקב״ה ובנ״י מתוך אהבה ורצון,
שזהו גם תוכן הענין ד־ "בהמצאו" ו״בהיותו קרוב",
"יום רצון לה׳".
ודוגמתו בכל ימי הצומות׳ 2 :
התענית - "מדרכי התשובה הוא" 22 ,
"לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה" 25 ,
היינו,
שיום התענית הוא זמן מסוגל ביותר לתשובה,
להיותו "יום רצון לה׳",
שרצון העליון נמשך ומתגלה ומתאחד עם הרצון דבנ״י,
מעיז ודוגמת יוה״ב שבו נאמר "צום ויום רצון לה׳".
ומודגש יותר בהפטורה
(סיום וחותם הקריאה בתורה)
דימי הצומות - שהחדר לתה וראשיתה "דרשו ה׳ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב",
שמזה מובן שבימי הצומות הקב״ה מצוי
("בהמצאו")
וקרוב
("בהיותו קרוב")
לכאו״א מישראל,
ע״ד וכדוגמת יוה״ב,
הסך־הכל
(גמר ושלימות)
דהעשרה ימים שעליהם נאמר "דרשו ה׳ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב".
ד.
ויש להוסיף,
שהשייכות דימי הצומות ל
(עשרה ימים שבין ר״ה ל)
יוה״כ מרומזת גם בסיום וחותם ההפטורה דימי הצומות - "נאום• 2 ה׳ אלקים מקבץ נדחי ישראל עוד אקבץ עליו לנקבציו":
בפירוש "עוד אקבץ עליו לנקבציו"
(בהוספה על "מקבץ נדחי ישראל" שלפניו)
,
קיבוץ לאחרי קיבוץ - יש לומר 25 ,
שנוסף על הקיבוץ דכלל ישראל
("מקבץ
שבכתוב,
צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי" היא
(לא במסכת תענית,
אלא)
במסכת ראש השנה•
(יה,
ב/ ובסמיכות להסוגיא אודות מעלת ה.
עשרה ימים שביו ר״ה ליוה״ב"
(שם,
א/ ששלימותם ביוה״ב.
יום א׳ פ׳ ברכה,
ד׳ תשרי,
צום גדלי
(נדחה)
9ו
בדחי ישראל")
ישנו גם הקיבוץ דכל יחיד בפ״ע,
כמ״ש" "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל".
ובפשטות - שלאחרי שהקב״ה "מקבץ נדתי ישראל" מהמקומות שבהם נמצא "ציבור"
(עשרה,
ועאכו״ב יותר מעשרה)
מישראל,
חוזר ומקבץ גם את ה״יחידים" שנשארו בגלות גם לאחרי קיבוץ הרבים.
ועז״ג ״עוד אקבץ עליו לנקבציו" - שגם הקיבוץ דיחידים הוא ע״י הקב״ה בעצמו,
דלכאורה,
יש מקום לומר שהקיבח ע״י הקב״ה בעצמו הוא רק בנוגע לציבור,
מצד מעלת וכין הציבור,
אבל בנוגע ליחיד מספיק שיהי׳ הקיבוץ ע״י מלאך וכיו״ב,
ולכן מוסיף הכתוב ומדגיש "נאום ה׳ אלקים מקבץ נדתי ישראל עוד אקבץ עליו לנקבציח - שגם קיבה היחיד נעשה ע״י הקב״ה בעצמו,
״הוא עצמו.
.
אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו"",
בל יחיד ויחיד במקומו.
ועגין זה
(מעלת היחיד,
"עוד אקבץ עליו לנקבציו")
מודגש ב״עשרה ימים שבין ר״ה ליוה״כ״ - שהרי עיקר החידוש דימים אלו שעליהם נאמר "דרשו ה׳ ב־ המצאו גו׳" הוא בנוגע ליחיד,
כדרשת חז״ל“ ״החם ביחיד.
.
אימת
(מצוי לו ד־ כתיב בהמצאו)
.
.
אלו עשרה ימים שבין ר״ה ליוה״ב",
שבימים אלה מודגשת מעלת היחיד
(שהקב״ה מצוי לו)
כמו מעלת הציבור בכל השנה
(ומזה מובן - במכ״ש וק״ו - גודל מעלת הציבור בעשרה ימים שבין ר״ה ליוה״ס.
ויש לומר,
שמעלת היחיד
("התם ביחיד")
מודגשת בעיקר ביוה״כ״ - כיון למש*נ בפסוקים שלפנ*ז
(ו־ז>,
ובני הנכר הנלווים על ה׳ וגר כי ניתי בית תפלה יקרא לנד העמים*.
שיוה״ב הוא "אחת בשנה" 8 ,
שבו מתגלה בחינת היחידה"
(שנקראת אחת")
שב־ כאו״א מישראל
(הקשורה ומיוחדת עם בחי׳,
יחיד׳)
"יחידה לייחדף",
ומיוה״כ נמשך בכל ה״עשרה ימים"",
שבכולם מודגשת מעלת היחיד,
בחי׳ היחידה".
ה.
ע״פ המבואר לעיל השייכות דימי הצומות ליוה״כ,
יש לבאר מעלת "צום גדלי׳" לגבי שאר הצומות המפורשין בקבלה - כיון שבו מודגשת ביותר השייכות ליוה״כ":
צום גדלי׳ נקרא בכתוב "צום השביעי",
ע״ש היותו בחודש השביעי - שבזה מודגשת שייכותו ליוה״כ שגם הוא בחודש השביעי
("בחודש השביעי בעשור לחודש")
.
ונוסף על היותו בחודש השביעי
(כמו יוה״ב)
ה״ה גם ב״עשרה ימים שבין ר״ה ליוה״ב״ - שבזה מודגשת עוד יותר שייכותו ליוה״כ:
ובהקדים - שבלשון חז״ל "עשרה ימים
זמז תשובה לכל ליחיד ולרבים* - שבזה מרומז שעיקר העני! ד.
דרשו ה׳ בהמגאו.
.
ביתיר• הוא ביוה*כ.
ספר השיחות — ה׳תגש״א
שבין ר״ה ליוה״ב" יש
(לכאורה)
סתירה מיני׳ ובי׳ 57 : ״ימים שבין ר״ה ליוה״ב״ -שר״ה ויוה״ב אינם בכללם,
ולאידך,
"עשרה ימים"
(ולא "שבעה ימים" 58 ,
מספר הימים ש״בין ר״ה ליוה״ב״)
- שבהם נכללים גם ר״ה ויוה״ב.
וי״ל הביאור בזה - שגם העילוי המיוחד דר״ה ויוה״כ
(שלמעלה מהימים ש״בין ר״ה ליוה״ב")
נמשך וחודר גם בימים שבין ר״ה ליוה״ב,
ועד שנעשים המשך אחד ומציאות אחת: "עשרה ימים שבין ר״ה ליוה״כ".
ובפרטיות יותר - יש בהימים שבין ר״ה ליוה״כ הן הענין הכללי המשותף ל־ ר״ה ויוה״כ
(שבכמה ענינים עיקרים שרים הם,
כידוע ש״יוה״ב נקרא ג״כ ר״ה בב־ תוב״”^ והן הענין הפרטי דר״ה בפ״ע ויו־ ה״כ בפ״ע,
שחלוקים זמ״ז במצות ועבודת היום,
החל מהחילוק בנוגע לענין ה״אכי־ לה״״״ - שיוה״ב אסור באכילה״,
משא״ב בר״ה "מצ1ה לאכול ולשתות" 2 ",
"נוהגין לאכול בשר שמן ולשתות דבש וכל מיני מתיקה.
.
אכלו 2 " משמנים ושתו ממת־
קים״״״ - אכילה ביתר שאת וביתר עוז,
מצד
(ובהתאם ל)
קדושת היום,
כסיומא דקרא: "כי קדוש היום לאדוננו".
ומזה מובן שבצום גדלי׳ ש״בין ר״ה ליוה״ב" מודגש בעיקר ענינו של יוה״כ
(יותר מענינו הפרטי של ר״ה)
- להיותו יום צום,
כמו יוה״ב,
ולא כמו ר״ה שמצוה לאכול ולשתות משמנים וממתקים.
ויש לומר,
שהשייכות דצום גדלי׳ ל־ יוה״ב מרומזת גם בפסוק 5 " "יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחי׳ לפניו״ - כידוע ש״יחיינו מיומיים" רומז על ב׳ הימים דראש השגה,
ו״ביום השלישי" רומז על יוה״כ“,
וגם על שלישי בתשרי,
צום גדלי׳ י",
וכיון ששניהם
(יוה״ב וצום גדלי׳)
נרמזים באותם התיבות בכתוב "ביום השלישי יקימנו" 8 ",
מודגשת עוד יותר השייכות שביניהם*".
ידם א' פ׳ ברכה,
ד' תשרי,
צדם גדלי
(נחזה)
ועפ״ז יש לבאר גם פירוש השם "צום גדלי׳״,
מלשון גדלות
(כנ״ל ם״א)
- דכיון שבצדם זה מודגשת השייכות ליוה״ב
(שורש ומקור כל הצומות שמדרבנן)
יותר מבשאר הצומות,
הרי,
כל עניני הצום
("יום רצון לה׳",
"בהמצאו גו׳ בהיותו קרוב",
"ביחיד",
"עוד אקבץ עליו לנקבציו")
שעיקרם ושלימותם ביוה״ב
(כנ״ל ס״ג־ד)
נמשכים בו באופן של גדלות לגבי שאר הצומות.
ו.
ויש להוסיף בהפירוש ד״צום גדלי׳״ - שהגדלות היא
(לא רק בתוכן מעלת הצום,
אלא)
גם בה״צום" עצמו,
צום גדול:
אע״פ שב״סדר חדשים"
(שמתחיל מניסן)
צום גדלי׳
(בחודש השביעי)
הוא השלישי במניז הצומות
(לאחרי י״ז תמוז ותשעה באב/ הרי,
בסדר השנה
(שמתחיל מתשרי,
אותיות "רשית"• 5 )
הוא הראשון וה״ראש״ 51 דכל ימי הצומות 52 - שמורה על הקדימה
(ראשון)
גם בחשיבות
(גדלות)
וחומר הצום.
ובטעם הדבר יש לומר - שהירידה שבו היא למטה ביותר:
גם לאחרי הירידה שע״י המאורעות דג׳ הצומות שלפנ״ז,
ש״סמך מלך בבל.
.
על ירושלים והביאה במצור ובמצוק"
(בעשרה בטבת/ הובקעה העיר
(בי״ז תמוז)
וחרב הבית
(בתשעה באב)
- עשה ה׳ חסד
עם בנ״י עי״ז ש״נתן מלך בבל שארית ליהודה.
.
הפקיד עליהם את גדליהו בן אחיקם" 55 ;
ולאח״ז
(בשלישי בתשרי)
ניתוסף עוד יותר בהירידה למטה ביותר
(אחרון ותחתון ב״סדר פורעניות")
- ש״נהרג גדלי׳ בן אחיקם ונכבת גחלת ישראל הנשארת וסיבב להתם גלותן" 55 .
ויש לומר,
שענין זה מודגש גם בחומר מיוחד שישנו בצום גדלי׳ לגבי שאר הצומות 55 - שכיון שנקבע למחרת ראש השנה שבו נאמר "אכלו משמנים ושתו ממתקים",
ה״ז באופן שיוצאים "ממנוחה ועונג ליגיעה ותענית",
שאז העינוי גדול יותר,
כפי שמצינו* 5 ש״אנשי המעמד.
.
לא היו מתענין.
.
באחד בשבת כדי שלא יצאו ממנוחה ועונג ליגיעה ותענית" 57 .
ז.
וענין נוסף והוא העיקר בהגדלות דהצום
(צום גדלי׳)
- בנוגע להפיכת הצום ליום טוב,
ששון ושמחה,
כפס״ד ה־ רמב״ם• 5 "כל הצומות האלו עתידים לי־ בטל לימות המשיח,
ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה,
שנאמר׳ כה אמר ה׳ צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום
ספר השיחות - ה׳תנש״א
העשירי יהי׳ לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים".
ובהקדמה - שע״ם האמור לעיל שהירידה דצום גדלי׳ היא למטה מטה ביותר,
כמודגש גם בחומר הצום,
מסתבר לומר,
שגם העלי׳ שבו
(הפיכתו ליום טוב)
היא באופו נעלה יותר משאר הצומות,
וזוהי הגדלות האמיתית של הצום
(צום גדלי 28 )
-שמודגשת בו יותר התכלית והכוונה דה־ פיכת הצום ליום טוב.
והביאור בזה:
בנוגע לצום גדלי׳ - יש דעותי• שנהרג בראש השגה,
וכיון שאסור להתענות בר״ה
(מצוה לאכול ולשתות ולשמוח בר״ה)
29 ,
דחו הצום לשלישי בתשרי.
וע״פ מארז״ל“
(בנוגע לתשעה באב שחל להיות בשבת)
ש״רבי.
.
ביקש לעקור תשעה באב"
(של אותה שנה/ דכיון ש״דחינוהו לאחר השבת אמר רבי הואיל ונדחה ידחה" - מובן,
שבצום גדלי׳ שנקבע מעיקרו באופן של דחי; מודגשת יותר הנתינת־כח לעקירת הצום לגמרי 41 ,
בימות המשיח,
שיבטלו הצומות ויהפכו לימים טובים ומועדים 42 .
וענין נוסף בנוגע לקביעת הצום בשלישי בתשרי - גם
(ובהדגשה יתירה)
להדעות 42 שנהרג בשלישי בתשרי
(כפשטות לשון הגמרא 44 "ג׳ בתשרי שבו נהרג גדלי׳ בן אחיקם״)
45 - בימים שבין ר״ה ליוה״ב:
ידוע מ״ש בסידור האריז״ל 44 ש״הימים שבין ר״ה ויוה״כ הם כמו חול המועד",
ועפ״ז י״ל,
שבצום גדלי׳ מודגש הפיכת הצום ל״מועד",
להיותו ביום שנקרא "מועד" גם בזמן הזה 42 .
ובהדגשה יתירה
(בימים שבין ר״ה ויוה״ב גופא)
בשלישי• 4 בתשרי - שקשור עם הגאולה השלישית וביהמ״ק השלישי,
גאולה נצחית וביהמ״ק נצחי,
כמ״ש "יחייגו
דשבירת הלוחות בי״ז בתמוז - שזהו״ע הפיכת הצומות לימים טובים.
יום א׳ פ׳ ברכה,
ד' תסרי,
ונזם גדלי
(נדחה)
מיומיים ביום השלישי 38 * יקימנו ונחי׳ לפניו",
,
שלח לנו רפואה משני העתים שעברו עלינו הוא גלות מצרים וגלות בבל,
בעת השלישי בגאולה העתידה יקימנו מן הנפילה ונחי׳ לפניו עד עולם"" 7 .
ח.
ויש להוסיף,
שהגדלות האמיתית דהצום
(צום גדלי׳)
ע״י הפיכתו ליום טוב בימות המשיח,
מרומזת גם מסיבת המאורע שבגללו נקבע הצום:
בפסוק שבו מסופר אודות הריגת גדלי׳ בן אחיקם ע״י ישמעאל בן נתני׳ מודגש שישמעאל בן נתני׳ הי׳ מזרע המלוכה -,
ויהי 71 בחודש השביעי בא ישמעאל בן נתני׳ בן אלישמע מזרע המלונה גו׳ ויכו את גדליהו גו׳״ 71 - "מלכות בית דוד" 75 ,
"בעבור זה הרג לגדליהו בחשבו שאליו ראוי הממשלה כי הוא מזרע המלוכה,
ולא לגדלי׳"* 7 ,
"שלא הי׳ מזרע המלוכה כמוהו" 75 .
ויש לומר,
שאף שהמאורע דהריגת גדלי׳ הו״ע הכי חמור,
ועד שעי״ז "נכבת גחלת ישראל הנשארת",
שבטלה גם ה־ "שארית ליהודה" שנתן מלך בבל כדי שיומשכו חיי בנ״י בהמשך חייהם במלכות דוד* 7 ,
מ״מ,
בסיבת המאורע,
קנאתו של ישמעאל בן נתני׳ "שאליו ראוי הממשלה כי הוא מזרע המלוכה,
ולא לגדלי׳",
נרמז
גם ענין טוב 77 - רצו! שתהי׳ "שארית ליהודה"
(לא רק במלכות דוד,
אלא גם)
ע״י מושל שהוא "מזרע המלוכה",
"מלכות בית דוד".
ועפ״ז י״ל שבצום גדלי׳ מודגשת הפיכת הצום באופן של "אתהפכא" בענין זה עצמו• 7 - שהרצון שתהי׳ שארית ליהודה ע״י מלכות בית דוד
(סיבת המאורע דהצום)
מביא ופועל החיות של גדלי׳ 7
(היפך המאורע דהריגת גדלי׳)
- שמסמל המשך חייהם של ישראל במלכות דוד -בתכלית השלינזות
(באופן של גדלותה בגאולה האמיתית והשלימה ע״י "המלך המשיח שעתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד.
.
ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל"".
ויש להוסיף,
שהתוכן דהפיכת הצום בימות המשיח מרומז גם בשם ״גדליהו״ -כי,
"גדליהו" הוא גם "גדול י־ה",
וגדולתו של הקב״ה קשורה עם הגאולה ע״י משיח צדקנו,
כמ״ש׳• "גדול הוי׳ ומהולל מאד בעיר אלקינו״׳י,
"לעתיד לבוא כשיבנה את עירו יהי׳ בשבילה גדול ומהולל" 5 •,
ספר השיחות - ה׳תנש״א
ו״בעיר אלקינו״ גופא - ב״הר קדשו",
בהר הבית,
ובבית המקדש השלישי,
ששם תתגלה גדולתו של הקב״ה♦• בתכלית השלימות.
ט.
ובקביעות שנה זו ששלישי בתשרי חל בשבת,
וצום גדלי׳ נדחה ליום ראשון,
ניתוסף עילוי מיוחד בכהנ״ל - בחומר הצום,
במעלת הצום,
ובהפיכת הצום ליום טוב:
בחומר הצום
(שנקבע למחרת ר״ה,
שיוצאים ממנוחה ועונג ליגיעה ותענית,
כנ״ל ס״ו)
- שעי״ז שניתוסף גם המנוחה ועונג דיום השבת
(לאחרי ב׳ ימים דר״ה/ נעשה "חזקה" בהמצב של מנוחה ועונג במשך ג׳ ימים,
ובמילא,
ניתוסוי עוד יותר בחומר הצום,
שהעינוי שביציאה ממנוחה ועונג
(במשך ג׳ ימים)
ליגיעה ותענית גדול יותר.
במעלת הצום
(הדגשה יתירה בהעילוי ד״יום רצון לה׳",
"דרשו ה׳ בהמצאו גו׳",
מצד שייכותו המיוחדת ליוה״ב,
כנ״ל ס״ה)
- שקביעותו ביום הראשון בשבוע מדגישה את שייכותו ליוה״ב גם מצד ימי השבוע
(נוסף על השייכות הכללית ד־ ״עשרה ימים שבין ר״ה ליוה״ב״)
- כי:
א)
יום ראשון הוא מוצאי השבת שממנו מתברך 5 •
(גם)
השבת שלאחריו שבו חל יוה״כ“.
ב)
יום ראשון הוא התחלת השבוע שסיומו וחותמו ושלימותו ביוה״ב שחל בשבת,
וכיון שנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן",
מודגשת יותר השייכות דצום גדלי׳
(תחלת השבוע)
ליוה״ב
(סוף השבוע)
.
ג)
יום ראשון נקרא בכתוב "יום אחד"",
"שהי׳ הקב״ה יחיד בעולמו"",
שבו מודגש יותר הגילוי דבחי׳ "יחיד" שלמעלה לבחי׳ היחידה
("יחידה לייחדך׳)
שבכאו״א מישראל,
ששלימותו ביוה״ב
(כנ״ל ס״ד)
.
ובהפיכת הצום
(שייכותו להגאולה,
כנ״ל ס״ז־ח)
- שבקביעות כזו מודגשת יותר דחיית הצום והפיכתו ליו״ט בימות המשיח,
כי:
א)
דחיית הצום היא דחי׳ כפולה״ 51 -מר״ה לג׳ תשרי,
ומג׳ תשרי
(שחל בשבת)
לד׳ תשרי - שבזה מודגשת יותר הנתינת־ כח לדחיית הצום לגמרי,
"הואיל ונדחה ידחה".
ב)
שלישי בתשרי
("ביום השלישי יקי־ מנח)
חל ביום השבת שקשור עם הגאולה - כמודגש בשירו של יום,
"מזמור שיר
(שבת שבתון/ כדמוכח מחילוקי הדינים דידה״ב שחל בשבת מצד הוספת קדושת השבת
(ראה שו״ע אדה״ז או״ח סתרי״א ס״ו.
סתרי״ט ס׳י־יא.
ועוד/ כפי שמזכירים גם בברכת היום
(בהדלקת הנרות ובתפלה)
.
יום א' ב׳ ברכה,
ד׳ תעודי,
צום גדלי
(נדחה)
ליום השבת",
"מזמור שיר לעתיד לבוא ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" 52 ,
וכמ״ש בברכת המזון דיום הש״ק: "הרחמן הוא ינחילנו ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".
ג)
אום גדלי׳ חל ביום ראשון,
"יום אחד״,
ש״הקב״ה יחיד בעולמו״ - שקשור אף הוא עם הגאולה,
במ״ש" "ביום ההוא יהי׳ ה׳ אחד ושמו אחד".
וכל זה - נוסף על המעלה הכללית שבקביעות שנה זו" בהדגשת ה״חזקה" דקדושת שבת ויו״ט במשך ג׳ ימים,
בהתחלת וראשית השנה,
ב׳ ימי ר״ה ויום השבת,
ובחוץ־לארץ גם בימים הראשונים דחג הסוכות,
(ובמילא גם)
בימים האחרונים,
שמע״צ ושמח״ת
(כמשנת״ל בארו־ כה"/ שבזה מודגש יותר הקשר והשייכות לגאולה השלישית וביהמ״ק השלישי,
"ביום השלישי יקימנו ונחי׳ לפניו".
י.
ועילוי נוסף מאד הקביעות דצום גדלי׳ בפרשת השבוע:
בשלישי בתשרי
(שחל בשבת)
במנחה מתחילין לקרוא "וזאת הברכה אשר ברך משה גו׳ את בני ישראל גו׳" 5 ,
ולומדים
התחלת פרשת ברכה בשיעור חומש דצום גדלי׳ שנדחה ליום ראשון פ׳ ברכה -שבזה מודגש שבשלישי בתשרי ובצום גדלי׳ ישנם כל הברכות אשר ברך משה אח בנ״י* 54 ,
החל מהברכה העיקרית דגאו־ לה האמיתית והשלימה,
הקשורה עם משה,
"גואל ראשון הוא גואל אחרוף 7 .
ויש להוסיף,
שבקביעות בזו קורין ולומדים
(כולל בשיעורי חת״ח)
פרשת ברכה ג׳ פעמים• 56 - במשך ג׳ שבועות,
כ״א יום
(ממנחת שבת פ׳ האזינו עד יום שמח״ת)
-"אך טוב לישראל״יי,
דיש לומר,
שבזה מרומזת גם הדגשה יתירה בהפיכת ג׳ השבועות וכ״א יום ד״בין המצרים"
(מ״צום הרביעי" עד "צום החמישי",
ובהמשך לזה - גם "צום השביעי וצום העשירי")
לששון ולשמחה ולמועדים טובים•" 57 ,
ובלשון
סוגים דפרטי בנ*י
(זח*ב סב,
א.
לקרת ר״פ נ1בים4 עד להשליסוח ד״העשירי יהי׳ קודש*,
ובדיוק יותר - קוריו
(בפרשה זו)
י*ז פסוקים,
בגימטריא ט1״ב.
ספר השיחות - ה׳תנש״א
הכתוב בהפטורה דיום ב׳ דר״ה -"והפכתי אבלם לששון" 1 "׳.
*
יא.
כרי למהר ולזרז עוד יותר הקיום דכהנ״ל - יש להוסיף במצות הצדקה ש־ "מקרבת את הגאולה""׳,
ולכן יתנו ל־ כאו״א מהנוכחים כאן שליחות־מצוה לצדקה כרגיל בכגון־דא,
ובהוספה - באופן משולש
[בשייכות ל״שלישי בתשרי",
ובפרט בשנה זו שבה מודגש העילוי ד״שלש",
שקשור עם הגאולה השלישית וביהמ״ק השלישי,
כנ״ל]
- ג׳ שטרות,
על מנת ליתן לצדקה,
ובהוספה מדילי׳.
ויה״ר - והוא העיקר - שההוספה לצדקה תמהר ותזרז ותביא את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד,
ביום זה
,
וירם קרן משיחו*
(ש*א ב,
יית והו ההפטורה דיום ב׳ דר״ה שבה מדובר בארוכה אודות הגאולה העתידה,
ועד להפסורה השלישית דשבת שובה בעניו התשובה
(,
שובה ישראל*)
הקשורה עם גאולה - שע*י התשובה "מיד הן נגאליו* <רמב*ם הל׳ תשובה פ*ז ה*ה/ ועד שמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא
(ראה זח*ג קנג,
ב.
ועוד)
.
ממש - שהרי "אחכה לו בכל יום ש־ יבוא" 3 "׳,
שיבוא בכל יום,
ועאכו״ב ביום סגולה זה,
"יום רצון לה׳",
"בהמצאו גו׳ בהיותו קרוב",
"ביום השלישי יקימנו ונחי׳ לפניו",
ובפרט שביום זה עצמו נמצאים כבר לאחרי תפלת מנחה
(כולל גם קריאת התורה וההפטורה)
,
הרי בודאי שצריך להיות באופן ד״לא עיכבן כהר ף עין""!,
תיכף ומיד ממש,
לפני סיום היום 5 " 1 .
ובלשון הכתוב בסיום וחותם ההפטורה דיום התענית - "עוד אקבץ עליו לנק־ בציו",
"והביאותים אל הר קדשי וגו׳""",
להר הקודש
(בארצנו הקדושה,
בירושלים עיר הקודש/ לבית המקדש השלישי
("מקדש אדנ-י כוננו ידיחי״י)
ולקדש הקדשים
(קדושה הג׳ שבהם)
- תיכף ומיד ממש.
[כ״ק אדמו״ר שליט״א נתן לכאו״א מהנוכחים שיחיו ג׳ שטרות ליתנם
(או חילופם)
לצדקה]
.
ספר השיחות - ה׳תנש״א