א. מהמעלות המיוחדות בקביעות שנה זו - ששבת זכור ופורים הם בסמיכות ממש ללא הפסק ביניהם:
קריאת פ׳ זכור׳ היא לעולם בשבת הסמוכה לפורים,
"לסמוך מחיית עמלק למחיית המן" 2
(שהוא מזרעו של עמלקי),
ועד שפ׳ זכור היא ה״זכירה" ובפורים היא ה״עשי׳" דאותו ענין,
כדברי הגמרא 4
(בנוגע לפורים שחל בערב שבת שמקדימין פ׳ זכור בשבת שלפני פורים)
"דלא תיקדום עשי׳ לזכירה".
ועילוי מיוחד בקביעות שנה זו -שהסמיכות דם׳ זכור
(הזכירה)
לפורים
(העשי׳)
היא באופן שאץ ביניהם הפסק,
שמשבת פ׳ זכור נכנסים תיכף ומיד לימי
הפורימי,
ויתירה מזה,
שביום השבת עצמו,
לאחרי חצות היום,
בזמן המנחה,
מתחילה כבר הפעולה דפורים,
שלכן אין אומרים צו״צי במנחת שבת 7 .
ויש לבאר הלימוד וההוראה בעבודת האדם מכללות הענין דמחיית עמלק,
הזכירה
(בם׳ זכור)
והעשי׳
(בפורים),
והסמיכות שביניהם ללא הפסק בקביעות שנה זו,
כדלקמן.
ב. מלחמת עמלק הו״ע עיקרי וכללי בעבודת ה׳:
בהתחלת פ׳ זכור נאמר "זכור" את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצריס״י.
ש״פ תצוה,
ערב פורים,
ומוצאי פורים
ו34
וע״פ מארז״ל" 1 ש״בכל דור ודור
(ובכל יום ויום")
חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא
(היום")
ממצרים",
היינו,
שהענין דיצי״מ צריך להיות וישנו בעבודת כאו״א מישראל בכל יום ויום
(ולכן מזכירין יצי״מ בכל יום,
וב״פ ביום,
בערב ובבוקר 2 ׳),
שצריך לצאת מהמי־ צרים וגבולים דהגוף ונפש הבהמית'■׳ -מובן,
שגם הענין דמלחמת עמלק ישנו בכל יום,
ש״אחר יצי״מ עומדת לנגדו מלחמת עמלק,
כמ״ש אשר עשה לך בדרך בצאתכם ממצרים"".
וענין זה נוגע גם לההמשך והתכלית דיצי״מ - הכניסה לארץ ישראל ובנין ביהמ״ק
[ודוגמתם בעבודת האדם,
כ־ מארז״ל 5 ׳ "למה נקרא שמה ארץ,
ש
אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים"
(ש״א טו,.ב)
רצתה" לעשות רצון קונה",
ועד שנעשה בבחינת משכו ומקדש לה׳,
כמ״ש 7 ׳ "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם",
בתוך כאו״א״י]
- שהרי "ג׳ מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ,
למנות להם מלך,
ולהכרית זרעו של עמלק,
ולבנות בית הבחירה..
הכרתת זרע עמלק קודמת לבניו הבית״י׳,
היינו,
שבנין ביהמ״ק יכול להיות רק לאחרי מלחמת עמלק.
ועד״ז בנוגע להכניסה לארץ בגאולה העתידה
(שקשורה עם יצי״מ,
כמ״ש" 2 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות",
וכידוע׳ 2 שיצי״מ היא השורש לכל הגאולות שלאח״ז עד לגאולה העתידה 22 ),
ולבנין ביהמ״ק השלישי
(כמ״ש בשירת הים י• 2 "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך גו׳ מקדש אדנ-י כוננו ידיך׳ 24 ,
״בשתי ידים..
בזמן שה׳ ימלוך לעולם ועד,
לעתיד לבוא שכל המלוכה שלו״ 25 )
- שלפנ״ז צ״ל מלחמת עמלק.
ולהעיר גם ממ״ש בסיום וחותם ה
ס!)
לשון רצון,
וגם לשון מרוצה
(ראה תו״א בראשית א,
סע״ג).
ספר השיחות - ה׳תש״נ
פרשה שקורץ בפורים - "מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור" 26 ,
שכולל גם "דרא דמשיחא״י 2 .
ויש לומר,
שההדגשה דמלחמת עמלק היא
(לא רק שאם וכאשר יש מציאות של מנגד אזי צריכים לבטלו מכל וכל,
מחיית עמלק,
אלא)
גם שסדר העבודה הוא שישנו מציאות של מנגד,
וצ״ל עבודת המלחמה עם המנגדי■ - "מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור".
ג. ויובן בהקדם הביאור כהשייכות דפורים לכללות הענין דמתן־תורה -כדאיתא בגמרא• 2 שבמ״ת "כפה הקב״ה עליהם את ההר כגיגית..
מכאן מודעא רבה לאורייתא
(שקבלוה באונס)..
הדור קבלוה בימי אחשורוש,
דכתיב" 2 קיימו וקבלו היהודים,
קיימו מה שקבלו כבר",
וכמשנת״ל׳ 2 שעי״ז ש״קיימו מה שקיבלו כבר" נתבטלה ה״מודעא רבה" מלמפרע,
שנתברר ונתגלה שגם הקבלה דמ״ת
("מה שקיבלו כבר")
היתה
(לא באונס,
אלא)
ברצון.
וביאור הענין:
הפירוש ד״אונס" כאן הוא
(לא היפך
הרצון 2 ',
אלא)
שאין זה מתוך בחירה 1 רצו! שקו - כמבואר בדרושי חסידות 22 ש״התעוררות זו בלבם לקבלת התורה..
לא הי׳ זה מצדם בבחירה ורצון אשר מעצמם לבד,
אלא שע״י הגילוי מלמעלה..
נתעורר בהם הרצון..
והדר קבלוה ברצון גמור בימי אחשורוש,
שהי׳ מסירת נפש בכל ישראל מעצמם שלא ע״י התעוררות מלמעלה..
דהא אז הי׳ בחינת הסתר פנים..
ואם כן הי׳ בחינת אתערותא דלתתא מצד עצמם,
וזה הדור קבלוה ברצון גמור",
בבחירה ורצון אשר מעצמם לבד.
ועפ״ז יש לבאר ביטול ה״מודעא רבה" למפרע - שבפורים נתגלה שהרצון לקבלת התורה
(אף שהתחיל ע״י הגילוי מלמעלה)
הוא רצון גמור מצד הבחירה דישראל,
שלכן,
גם במצב של העדר הגילוי מלמעלה,
בחינת הסתר פנים,
ובמצב שיש מציאות של מנגד וצריך להלחם עמו•■ 2 ,
עמדו מעצמם ומסרו נפשם על קיום התומ״צ מצד הרצון והבחירה שלהם.
ד. ויש להוסיף ולהמתיק דיוק הלשון "כפה עליהם הר כגיגית",
"כפה" דייקא,
שמשמעות הלשון הוא כפי׳ ממש
(ולא רק שאין זה בבחירה ורצון מעצמו)
-שבכפיית ההר מרומזת מעלת העבודה דאתכפיא,
שיש מציאות של מנגד,
היצה״ר ש״נדמה להם כהר" 25 ,
וצריך להלחם עמו ולכוף אוחו היפך רצונו:
כאשר העבודה דקיום התומ״צ אינה באופן של אתכפיא,
כיון שאור הנשמה
ש״פ תצוה,
ערב מרים,
ומוצאי מרים
מאיר אצלו בגילוי,
ואינו צריך להלחם ולמך את היצה״ר
(ע״ד עבודת הצדיקים/ אזי עבודתו היא בעיקר מצד הגילוי מלמעלה
(גילוי הנשמה/ ולא רואים בגלוי שזהו רצון גמור שלו,
מצד התחתון; משא״ב במצב של העדר האור,
ונרגשת מציאותו של המנגד,
ועד כדי כך,
שיש אפשרות למצב של עבירה ה״ו על רצונו ית׳,
ואעפ״ב,
כופה את עצמו לקיים רצונו של הקב״ה
(ע״ד עבודת בעלי תשובה)
-אזי רואים בגלוי שקיום רצונו של הקב״ה הוא רצון גמור שלו,
מצד התחתון.
ועפ״ז יש לומר,
שמעלת העבודה דאתכפיא מרומזת במתן־תורה - ״כפה..
הר",
היינו,
שהכוונה ב״כפה" במובן שאין זה ברצון ובחירה שלהם,
היא,
שיהי׳ גם "כפה הר" כפשוטו,
עבודה באופן של כפי׳ בפשוטה,
גם כשצריך לכפות את עצמו בניגוד לרצונו הגלוי 36 .
ועניו זה נתגלה בפועל בפורים - כי,
במתן־תורה,
כשהאיר גילוי אור מלמעלה,
היו ישראל בדרגת צדיקים 37 ,
משא״כ בפורים,
שבגלל ההעלם וההסתר כו׳ היתה עבודתם של ישראל בדרגת בעלי תשובה 38 ,
שעיקר עבודתם היא באופן של אתכפיא,
ועי״ז נתברר שקיום התומ״צ הוא
מצד הרצון והבחירה שלהם,
מצד התחתון.
ה. עפ״ז יש לבאר גם תוכן הענין והצורך במלחמת עמלק:
החידוש דפורים לגבי מתן־תורה שהעבודה היא מתוך רצון גמור מודגש גם במלחמת עמלק - כי,
ענינו של עמלק הוא
(כמפורש בקרא)
"אשר קרך"" 3 ,
מלשון קרירות,
שהעבודה דקיום התומ״צ תהי׳ ללא חיות והתלהבות,
"מצות אנשים מלומדה" 40 ,
שעבודה כזו אינה ברצון גמור׳*,
אלא כמו בדרך כפי׳.
וזהו״ע מלחמת עמלק - שהעבודה תהי׳ מתוך חיות והתלהבות,
ברצון גמור 43 .
זאת ועוד:
כתיב "ראשית גוים עמלק" 43 ,
ש״עמלק" הוא ראש והתחלה למציאות של ניגוד לקדושה.
וכאמור,
כשיש מציאות של מנגד ונלחמים עמו,
אזי מודגש שעבודתו היא ברצון גמור,
והראי׳,
שגם במצב שיש מציאות של מנגד מצד העדר הגילוי מלמעלה,
לוחם עמו מצד הרצון והבחירה שלו...
■
ולכן לאחרי יצי״מ צ״ל מלחמת עמלק - שבזה מודגש שהיציאה מהמיצרים וגבולים היא לא רק מפני הגילוי מלמעלה 44
(שאז אין מקום למציאות של
ספד השיחזת - ה׳תש״ג
ניגוד/ אלא גם מצד הרצון והבחירה שלו.
ועד״ז בנוגע ליצי״מ בדרגא שלמעלה מזה,
בעילוי אחר עילוי - שישנו הענין ד״מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור" 5 / שבזה מודגשת מעלת העבודה
(גם בדרגא היותר נעלית)
מצד הבחירה והרצון שלו.
ועד״ז בנוגע להכניסה לארץ ובנין ביהמ״ק - שדוקא לאחרי מלחמת עמלק,
ביטול מציאות של המנגד,
יכולים לפעול גם ב״ארץ"
(תחתון)
המעמד ומצב ד״רצתה לעשות רצון קונה",
ועד לבנין ביהמ״ק,
שהדברים הגשמיים שבעולם נעשים משכן ומקדש להקב״ה,
דירה לו ית׳ בתחתונים".
ו. ויש לומר,
שמעין ודוגמת המעלה דפורים לגבי מ״ת,
מצינו גם בנוגע לפורים גופא שיש עילוי בהדגשת הענין דאתכפיא בהזכירה שבפ׳ זכור לגבי העשי׳ שבפורים:
ובהקדמה - שהזכירה והעשי׳ אינם
(רק)
במצבים שונים,
היינו,
שבמצב שיש אפשרות למחיית עמלק בפועל יש חיוב דעשי׳,
ובמצב שאיו אפשרות למחיית עמלק יש חיוב דזכירה,
אלא,
גם במצב שיש אפשרות להעשי׳ בפועל צריך להיות תחילה הזכירה ואח״ב העשי׳,
כדמוכח ממ״ש הרמב״ם" "צונו לזכור מה שעשה לנו עמלק..
נעורר הנפשות במאמרים להלחם בו ונזרז העם לשנוא אותו..
שלא תסור שנאתו מהלבבות",
ומסיים "הלא תראה שמואל הנביא כשהתחיל לעשות המצוה הזאת איך עשה,
שהוא זכר תחלה מעשה הרע ואח״כ צוה להרגם" 6 ".
ובטעם הדבר יש לומר - שהקדמת הזכירה היא כדי להדגיש שהעשי׳ היא באופן שחדורה גם בהרצון והבחירה שלו,
היינו,
נוסף לכך שמצווה מלמעלה להכרית עמלק,
עושה זאת לאחרי
(קיום ציווי נוסף)
שמעורר בלבו רגש השנאה לעמלק,
שאז מודגש יותר שהעשי׳ דמחיית עמלק היא גם מצד הרצון והבחירה שלו.
זאת ועוד:
מצד המעלה בעבודה דאתכפיא
(מלחמה עם המגגד)
יש עילוי
(בפרט אחד)
בזכירה
(שבם׳ זכור)
לגבי העשי׳
(שבפורים)
- כי: בעשי׳ - אף שיש בה עילוי לגבי עבודה ללא מנגד,
הרי,
האדם העובד הגיע כבר לדרגא נעלית שבכחו לבטל המנגד; משא״כ בזכירה - ה״ה במעמד ומצב שלעת־עתה אין בכחו לבטל המנגד,
ואעפ״ב,
אינו מתפעל מהמנגד,
ומעורר רגש השנאה אליו כו׳,
שבזה מודגשת יותר מעלת העבודה באופן של אתכפיא,
שעבודתו היא ברצון גמור גם כשנמצא בדרגא כזו שנרגש אצלו שה־ מנגד הוא בכל תוקף מציאותו שלעת־עתה אין בכחו לבטלו 4 .
הגמרא "דלא חיקדום עשי' לזכירה״ - שגם כשיש אפשרות שתהיי העשי' תיכף ומיד,
שוללים הקדמת העשי׳ להזכירה,
אלא צ״ל הזכירה תחילה.
ש״פ תצוה,
ערג פורים,
ומוצאי פורים
אבל לאידך - תכלית הכוונה היא
(לא שישאר תמיד ה״ו המציאות דעמלק להלחם עמו,
אלא)
מחייח עמלק מכל וכל,
וכמארז״ל" 5 "נשבע הקב״ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולך׳
(והמעלה שבעבודה דאתכפיא שבמלחמה עם המנגד אינה אלא כדי להוכיח שעבודתו היא ברצון גמור,
כנ״ל).
וזוהי המעלה שבסמיכות הזכירה לעשי׳ ללא הפסק ביניהם
(כבקביעות שנה זו)
- שבזה מודגשים ב׳ המעלות: מעלת הזכירה - עבודה באופן של אתכפיא,
שיש מציאות של עמלק וצריכים להלחם עמו: וביחד עם זה,
שהזכירה אינה נשארת בפ״ע אפילו למשך זמן קצר,
אלא באה בסמיכות ממש
(ללא הפסק)
לעשי 6 ,
היינו,
שגם בעת הזכירה,
שמציאותו של המנגד קיימת עדיין,
יודעים שתיכף ומיד
(ללא הפסק)
מתבטלת מציאותו מכל וכל,
כך,
שגם בשעה שמציאותו קיימת נרגש בגלוי
יותר הוודאות
(והנתינת־כח)
שבביטול מציאות של עמלק מכל וכל.
ולהעיר גם מהחילוק הכללי שבין פ׳ בשלח לס׳ תצא - כלשון הגמרא,
מה שכתוב כאן ובמשנה תורה״
(ראה לעיל הערה 5),
היינו,
שפ׳ תצא היא ב״משנה תורה" שנחשבת לסוג בפ״ע,
למטה מד׳ ספרים ראשונים,
שד׳ ספרים ראשונים,
משה מפי הגבורה אמרו" ו,
משנה תורה•,
משה מפי עצמו אמרן",,
וברוח הקודש"
(מגילה לא,
ב,
ובתום׳ שם).
ויש לומר,
שכיון שהגילוי שלמעלה מאיר בד׳ הספרים יותר מאשר ב,
משנה תורה",
לכו,
בם׳ בשלח מודגש ביטול מציאותו של עמלק מכל וכל יותר מאשר בפ׳ תצא: ולאידך,
כפי תצא מודגשת יותר המעלה שבעבודת התחתון• ברצון גמור שלו.
שכל מציאותו אינה אלא בדי להדגיש מעלת העבודה דאתכפיא׳ 5 .
ז. ויש לקשר זה עם פרשת השבוע -פ׳ תצוה,
שהיא רוב הקריאה בתורה בש״ם זכור:
בהתחלת פ׳ תצוה מדובר אודות הציווי דהדלקת המנורה - "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד..
מערב עד בוקר" 52 ,
אשר,
"עיקר הנרות בלילה 55 להאיר את החושך" 54 ,
ודוגמתו בעבודת האדם - מצב של העדר האור,
שאז עיקר העבודה היא באופן של אתכפיא,
שזהו גם הפירוש ד״כתית",
מלשון כתישה 55 ,
ש״ענין כתישה זו היינו להיות בבחי׳ אתכפיא סט״א כו׳" 54 .
וביחד עם זה,
מודגש גם שהעיקר הוא המעמד ומצב שאין מציאות של מנגד -כפירוש רש״י "זך,
בלי שמרים",
דיש
ספר השיחות - ה׳תש״ג
לפרש ב״יינה 57 של תורה"• 5 שרומז על מעמד ומצב שאין מציאות של מנגד
(שמרים,
פסולת).
ומוסיף,
"כמו ששנינו במנחות• 5 מגרגרו בראש הזית וכו׳״ - דיש לומר הרמז בדבר,
שכחו של יהודי שגם למטה יהי׳ במעמד ומצב ד״זך",
"בלי שמרים",
הוא,
מפגי שעצם מציאותו•• היא בבחינת "זית",
כמ״ש׳• "זית רענו יפה פרי תואר קרא ה׳ שמך",
ויתירה מזה "בראש הזית",
ועד ש״מגרגרו בראש הזית",
ש״געשה גרגריו בראש הזית",
ש״נתבשלו הגרגרים כל צרכן"",
היינו,
שבראש הזית גופא ה״ה במצב של שלימות.
אלא שאעפ״ב צריך להיות "כתית",
״הזיתים..
כותש במכתשת כו׳״ - בגלל מעלת העבודה דאתכפיא 3 •.
ח. ועד״ז בנוגע להתחלת פ׳ תשא -שקורין במנחת שבת,
ושייכת לשיעור חומש דיום הפורים 4 • בשנה זו:
בהתחלת פ׳ תשא מדובר אודות נתינת מחצית השקל 5 •,
"ונתנו איש כופר נפשו לה׳ גו׳ זה יתנו גו׳ מחצית השקל גו׳ לכפר על נפשותיכם״•• - שבזה מודגשת העבודה דבירור המטה
(באופן דאתכפיא/ שגם במצב ירוד שיש צורך בכפרה נעשית העבודה ד״ונתנו איש כופר נפשו לה׳",
באופן של נתינה
("ונתנו"),
"כל הנותן בעין יפה הוא נותן״י•,
שמוסר ונותן לה׳ כל מציאותו
("כופר נפשו"/ ועד לתכלית ההתאחדות ד״גפשו" עם ה׳"•,
כמרומז גם בתיבת "ונתנו
(איש כופר נפש לה׳)"
ש״פ תצוה,
ערב פודים,
ומוצאי פורים
שנקראת ישר והפוך
(מלמעלה למטה ו8־ למטה למעלה)
בשוה".
ועד״ז בנוגע לבירור העולם - שמ־ מחצית השקל
("זה יתנו גו׳ מחצית השקל")
נעשו האדנים" 7 שהם היסוד דהמשכן,
ומהם הביאו קרבנות ציבור" 7 ,
שזהו עיקר ענינו של המשכן והמקדש,
"בית לה׳ מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות"׳ 7 ,
שהדברים הגשמיים שבעולם נעשים חלק המשכן והמקדש ועד לקרבנות שמקריבים ע״ג המזבח.
וביחד עם זה,
מודגש גם המעמד ומצב ד״תשא את ראש בני ישראל״ - מצב של התנשאות והרמה* 7 אפילו בבחינת הראש דבנ״י,
באופו של הבדלה ממציאות העולם,
שכן,
גם לאחרי שפועלים בירור העולם שגעשה דירה בתחתונים,
הרי המציאות שלהם היא באין־ערוך למציאות העולם,
שלכן,
לא זו בלבד שנקראים "עבריים",
ע״ש "אברם העברי" 75 ,
ש״כל 74 העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד" 75 ,
אלא כפי שנקראים במגילת אסתר בשם "יהודים",
ע״ש מסירת נפשם להקב״ה" 7 ,
שנעשים חד עם עצמותו ית׳ 77 .
ט. ויש להוסיף,
שהמעלה בהמלחמה
עם המנגד היא לא רק כדי להדגיש השלימות בעבודתם של ישראל
(שגם במצב של העדר הגילוי מלמעלה נעשית עבודתם ברצון ובחירה שלהם),
אלא גם בגלל העילוי שבבירור התחתון - שע״י הירידה והעבודה דבירור התחתון ממשיכים הגילוי מבחי׳ הכי נעלית,
עצמותו ית׳,
שלמעלה מהגדרים דעליון ותחתון,
שעל ידו נעשה בירור והפיכת התחתון,
לא רק אתכפיא בלבד,
אלא גם אתהפכא חשוכא לנהורא,
ועד שבמקום החושך דוקא נעשה הגילוי דבחי׳ "ישת חושך סתרו"" 7 ,
בחי׳ שלמעלה מגדר גילויי 7 ,
העלם העצמי,
ועד לבחי׳ עצם
(האור ו)
המאוד,
ועד לבחי׳ העצמות ממש.
וענין זה
(העילוי שנעשה ע״י הפיכת החושך"•)
מרומז במגילת אסתר:
בשמה של המגילה - מגילת אסתר -מודגש הענין דהעלם והסתר,
כמארז״לי• "אסתר מן התורה מנין,
שנאמר" ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא",
ועד כדי כך,
שבכל המגילה לא נזכר אפילו שם א׳ משמותיו של הקב״ה",
לא השמות הקדו־
ספר השיחות - ה׳תש״ג
שים
(אפילו לא השמות שלמטה משם הוי׳/ ואפילו לא כינויים בלבד,
כגון חנון ורחום וכיו״ב.
והתחלת המגילה - "ויהי בימי אחשורוש",
שכל פרטי הענינים שבמגילה 4 * קשורים ושייכים ל״ימי אחשורוש",
מלך גוי,
מלך פרס,
שנקרא "אחשורוש" ע״ש ש״הושחרו פניהם של ישראל בימיו כו"׳ 5 ".
ואעפ״כ,
במעמד ומצב של העלם והסתר דוקא מתגלית מעלת עבודתם של ישראל בכח עצמם,
שנעשית שלימות הקבלה דמ״ת,
"קיימו וקבלו היהודים"•*,
"קיימו מה שקבלו כבר",
"שהי׳ מסירת נפש בכל ישראל מעצמם שלא ע״י התעוררות מלמעלה",
בחי׳ הביטול ומס״ג
שלמעלה מטעם ודעת,
בחי׳ הגורל",
"פור" הוא הגורל"",
ע״ד וכדוגמת עבודת הגורלות דיוהכ״פ״י,
אחת בשנהיי,
שבו מאיר גילוי בחי׳ היחידה,
אחת שבנפש,
שהיא בבחינת "יחידה לייחדך"",
שמתאחדת עם בחי׳ יחיד,
עד למהותו ועצמותו ית׳,
ולכן לא נזכר במגילה שמו של הקב״ה,
כיון שהגילוי דפורים הוא מעצמותו ית׳ שלמעלה משמות ותוארים".
וגילוי זה נמשך וחודר "בימי אחשו־ רוש״ - שגם בעולם התחתון שהוא תחת השפעת גדרי הזמן והמצבים ד״אחרית" ו״ראשית" ומה שביניהם,
מתגלית בעלותו של כאו״א מישראל על העולם באופן ש״אחרית״י וראשית שלו"",
עי״ז שמתגלה אצלו הנקודה שלמעלה ומאחדת ב׳ הקצוות ד״אחרית וראשית"; ולא עוד אלא שע״י גילוי זה מתהפכים העניגים הבלתי־ רצויים שבעולם - "ונהפוך" הוא אשר
ש״פ תצוה,
ערב פורים,
ומוצאי פורים
ישלטו היהודים המה בשונאיהם"",
ועד ש״רביס״י מעמי הארץ מתיהדיס״יי,
מעין ודוגמת השלימות דאתהפכא לעתיד לבוא ש״אהפוך••׳ אל עמים וגו׳"׳•׳,
ובלשון חז״ל“י "מיסמך גאולה לגאולה״,
שמגאו־ לת פורים באים לגאולת פסח״י,
שכוללת הגאולה העתידה,
עלי׳ נאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות""".
ויש לומר,
שהשייכות לגאולה העתידה נרמות גם בסיומה של המגילה - "וישלח ספרים אל כל היהודים..
דברי שלום ואמת" 5 •׳,
ועד לסיומה וחותמה ממש ״שלום לכל זרעו"•"׳ - אהבת ישראל
הארת ?כמותו יח׳ כולם שיים ממש וכחשכה כאורה כו"
(תו״א מג״א כס,
ד^ ויתירה מזה,
שגם.
ארור המן" נהפך ל״ברוך מרדכי״
(ראה לקו״ש ח״ז זג׳ 20 ואילו)
•
ואחדות ישראל"׳,
ע״י גילוי בחי׳ היחידה שהיא אצל כל בנ״י בשוה,
ועי״ז מבטלים סיבת הגלות•"׳,
ובהבטל הסיבה בטל המסובב
(הגלות/ ויתירה מזה שמתהפך לטובי•׳,
שאז נעשה עגין ה״שלום" בתכלית השלימות,
בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו•",
בחי׳ היחידה"׳.
ועד כדי כך גדול העילוי שנעשה ע״י בירור והפיכת החושך - שזהו מהטעמים־" שדוקא מגילת אסתר אינה בטילה לעולמי",
כפס״ד הרמב״ם*" "כל
כל העולם",
כולל הפירוש שעושים.
סוף" להעלם והסתר ד״עולם").
ספד השיחות - ה׳תש״נ
ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידים ליבטל לימות המשיח חח ממגילת אסתר,
והרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה ובהלכות 5 " של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם..
ימי הפורים לא יבטלו,
שנאמר 5 " וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם״ -כיון שבירור והפיכת החושך נעשה ע״י גילוי עליון ביותר שאינו מתבטל "כשרגא בטיהראי׳ גם לגבי מעלת הגילויים דל־ עתיד לבוא.
י. ויש לקשר הנ״ל עם עילוי נוסף בקביעות שנה זו - שפורים חל ביום ראשון בשבוע:
ובהקדמה - שפורים מותר בעשיית מלאכה
(דלא כשבתות וימים טובים שאסורים בעשיית מלאכה),
ומבואר בדרושי חסידות 6 ״ טעם הדבר - כיין שהגילוי דפורים הוא מ״עצמותו ומהותו ית׳ שאינו בגדר עלמין כלל",
ולכן "אין שייך כלל בחי׳ שביתה שהוא עליות המדרגות שהרי מעלה ומטה שוין אצלו לגמרי,
שהעשי׳ גשמית עם ח״ע שניהן שוין ממש כלא חשיבי",
ולכן נמשך ומתגלה ביום שמותר בעשיית מלאכה.
וענין זה הוא בהדגשה יתירה בה־ קביעות דפורים ביום ראשון בשבוע -שנקרא "יום אחד",
"שהי׳ הקב״ה יחיד בעולמו"•",
דאף שביום ראשון נבראו
״כל תולדות שמים וארץ..
את השמים לרבות תולדותיהם ואת הארץ לרבות תולדותי׳״י",
ה״ז באופן שמאיר בהם כגילוי "יחידו של עולם",
עד שניכר ונרגש ש״הקב״ה יחיד בעולמו""",
ודוגמתו בכל יום ראשון בשבוע,
ש״כל יום א׳ הוא ממש יום ראשון כמו יום א׳ של ששת ימי בראשית כו׳"׳".
ובמודגש גם בשירו של יום - "בראשון היו אומרים לה׳ הארץ ומלואה על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו
(יחידי)" 6 ".
ולהעיר,
שמזמור זה אומרים גם בר״ה,
שאז מכתירים את הקב״ה ל״מלך על כל הארץ" 5 ",
ועד לגילוי מלכותו של הקב״ה בעולם בתכלית השלימות - "ה׳ ימלוך לעולם ועד" 5 ",
"לעתיד לבוא שכל המלוכה שלו".
יא. והמעשה הוא העיקר 5 ":
יש להתחזק ולהוסיף ביתר שאת וביתר עוז - ״קיימו מה שקבלו כבר״ - בכל עניני תומ״צ,
ובלשון הכתוב במגילת אסתר 5 ": "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר",
"אורה זו תורה כו׳ ויקר אלו תפילין" 6 "
("הוקשה•" כל התורה כולה
ש״פ תצוה,
ערב ממס,
ומוצאי ממס
לתפילין"),
שעי״ז ניתוסף גם ב״אורה ושמחה וששון ויקר״ כפשוטו״י.
ומתחיל משבת שלפני וסמוך לפורים,
בענינים המותרים ביום השבת♦ 3 ,
ועאכו״ב בימי הפורים עצמם
(כולל גם שושן פורים/ והמשכם בימים שלאחריהם,
שהרי,
מיש" "ולא יעבור" הוא בנוגע למקרא מגילה
(שאין לקרותה לאחרי יום ט״ו)
6 <,
משא״ב בנוגע לשאר עניני הפורים 132 ,
משלוח מנות איש לרעהו ומתנות
לאביונים,
ומשתה ושמחה,
הרי,
אף שקיומם צ״ל בימי הפורים דוקא,
מ״מ,
תוכנס וענינס נמשך גם בימים שלאח״ז במשך כל השנה כולה: אהבת ישראל ואחדות ישראל
(התוכן דמשלוח מנות איש לרעהו 3 / צדקה
(התוכן דמתנות לאביונים)
♦ 13 ,
ושמחה של תורה ושל מצוה,
כולל גם התוועדויות של שמחה,
כפס״ד הרמ״א בסיום וחותם חלק ראשון ד״אורח חיים": "וטוב לב משתה תמיד" 35 .
וכדאי שיערבו
(לכל הפחות)
שלש התוועדויות בקשר לימי הפורים - כדי ששמחת פורים תהי׳ באופן של "חזקה",
להמשיך השמחה על ובכל השנה כולה,
שמחה של תורה שמחה של מצוה,
כולל גם התוועדויות חסידיות בכו״ב הזדמנויות
[לא רק בשמחת אירוסין ונישואין,
ברית מילה ופדיון הבן וכיו״ב
(דמאי קמ״ל/ אלא גם בימי הולדת♦ 3 וכיו״ב/ כידוע גודל המעלה דהתוועדות חסידית מתוך אהבת ישראל ואחדות ישראל,
"מה טוב מה נעים שבת אחים גם יחד" 13 ,
כה״פתקא אשר משמי שמיא נחיתא" שהפעולה של התוועדות חסידית גדולה יותר מפעולתו של מלאך מיכאל שרם של ישראל 3 ,
הקבלה בפורים
(,
קיימו מה שקבלו כבר■)
באה העבודה בפועל כיסים שלאח״ז במשך כל השגה.
ספר השיחות - ה׳תש״ג
נוסף על התועלת שבה בנוגע לקבלת החלטות טובות
(והתחלת קיומן בעת ההתוועדות עצמה)
בנוגע לכל עניני תומ״צ.
ויה״ר שעוד לפני ימי הפורים,
בזמן המנחה דיום הש״ק,
יקויים כבר ה״מסמך גאולה לגאולה״ בסדר הפוך - שמה־ גאולה האמיתית השלימה באים לגאולת פורים,
ואז יראו בגלוי ובפועל ש״ימי הפורים לא יבטלו,
שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם".
ואז תהי׳ גם ההתוועדות דימי הפורים
(ובימים שלאח״ז)
בתכלית השלימות -ההתוועדות דכל בנ״י יחד,
"עם אחד״יי׳,
"מנער"* , ועד וקן טף ונשים ביום אחד" 1 * 1 ,
בולל גם כל בנ״י שבכל הדורות,
"הקיצו ורננו שוכני עפר" 7 *׳,
ומרדכי ואסתר עמהם,
ומשה"׳ ואהרן עמהם**׳,
וכ״ק מו״ח אדמו״ר 5 *׳ נשיא דורנו עמהם,
ועד
להתוועדות דבג״י עם הקב״ה - "ונועדתי שמה לבני ישראל"**׳,
"אתועד עמס בדיבור כמלך הקובע מקום מועד לדבר עם עבדיו שם" 7 *׳,
בביהמ״ק השלישי,
בית נצחי**׳,
לעד ולעולמי עולמים 8 *׳.
וכל זה - באופן שמראה באצבע ואומר זה
(ע״ד מ״ש "זה יתנו"/ הן בנוגע לכל בנ״י" 5 ׳,
והן בנוגע להקב״ה,
כמ״שי 5 ׳ "ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה גו׳ זה ה׳ קוינו לו גו"׳,
כי,
"לא יכנף עוד מוריד והיו עיניך רואות את מוריד׳ 57 ׳.
בשמו השני
(יצחק),
ע״ש השחוק,
ועד לשלימות השמחה דלעת״ל,,
אז ימלא שחוק פינו"
(תהלים קכו,.ב)
ספר השיחות - ה׳תש״ג