חדשה מאתי תצא" 54 ׳,
שלימות הגילוי דפנימיות התורה 55 ׳
("סוד טעמי׳ ומסתר
צפונותי׳" 54 ׳)
בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו,
ותיכף ומיד ממש.
ספר השיחות - ה׳תש״נ
משיוזות ש״פ יתרו,
כ״ב שבט ה׳תש״נ
- יום היארצייט־הילולא השני של הרבנית הצדקנית מרת חי׳ מושקא נ״ע זי״ע -
א. אויף דעם דיבור ראשון אין די עשרת הדברות
(בפרשתנו)
1 - "אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים״ - איז ידועה די שאלה פון מפרשים־
(געבראכט בכמה דרושי חסידות פון רבותינו נשיאינוי)
: פארוואם שטייט דא "אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" און ניט "אשר בראתי שמים וארץ",
וואם דאס איז א פלא גדול יותר ווי יצי״מ
[דער נם פון יצי״מ איז א שינוי מיש ליש,
משא״כ בריאת שמים וארץ איז יש מאין].
די שאלה ווערט נאך שטארקער לויט דעם וואם דער רמב״ם שרייבט
(בתחלת ספרו יד החזקה) 4 ,
אז ״ידיעת דבר זה -"לידע 6 שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו וכו׳״ - מצות עשה שנאמר אנכי ה׳ אלקיך"*.
דאס הייסט,
אז "אנכי ה׳ אלקיך"
גייט אויף דער ידיעה אז דער אויבער־ שטער האט באשאפן שמים וארץ 7 .
ועפ״ז איז גאך שטארקער די שאלה פארוואס עס שטייט ניט "אנכי ה׳ אלקיך אשר בראתי שמים וארץ"? ^.
ב. רש״י עה״פ
("אשר הוצאתיך מארץ מצרים")
איז מפרש: "כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי".
דאם הייסט,
אז "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" איז א טעם פארוואם אידן דארפן מקבל זיין מלכותו
ש״פ יתרו,
כ״ב שבט
ית׳ און זיין משעובד צו דעם אויבערשטף
("אגבי ה׳אלקיך"/
עפ״ז איז פארשטאנדיק פארוואם עם שטייט ניט ״בראתי שמים וארץ״ - ווייל דאם קומט אלם המשך וטעם אויף "אנכי ה׳ אלקיך",
אז ה׳ איז דער ג־ט פון אידן,
מוז מען זאגן אן ענין
(טעם)
וואם איז שייך נאר צו עם ישראל
(וואס דערפאר זיינען זיי אויסגעטיילט מכל העולם כולו)
-דער ענין פון "הוצאתיך מארץ מצריס״י
(און ניט "בראתי שמים וארץ" וואט איז שייך צו אלע נבראים)
•׳.
אבער פון דעם לשון "אנכי גו׳ אשר הוצאתיך"
(וואם דער לשון "אשר" ווייזט אויף א המשך צו דעם וואס שטייט לפני זה)
איז משמע,
אז דער טייטש אין פסוק איז,
"אנכי הוא אשר הוצאתיך",
"אשר הוצאתיך" איז מבאר "אנכי ה׳"
(און ניט א באזונדער ענין - "כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי")".
ויש לומר אז דאס איז פון די טעמים פארוואס די
מפרשים הנ״ל נעמען ניט אן פירוש רש״י
(אז "אשר הוצאתיך גו׳" איז מוסיף א צווייטן עגין)
און דערפאר פרעגן זיי די שאלה
(און חסידות בדגעגט עם בכ״מ")
פארוואס עם שטייט ניט "אשר בראתי שמים וארץ" אנשטאט "אשר הוצאתיך גו׳",
ווייל פון פשטות לשון הכתוב איז משמע,
אז "אשר גו"׳ איז א ביאור אז "אנכי ה"׳ איז דער "אשר הוצאתיך מארץ מצרים".
ובמילא שטעלט זיך די שאלה: פארוואס עם שטייט ניט א העכערער תואר: "אשר בראתי שמים וארץ"
[און דאם וואם עם שטייט "אנכי ה׳ אלקיך" איז דער טייטש: אלקיך וואם האט דיר אויך באשאפן
(נוסף אויף דעם וואס ער האט דיר ארויסגענומען פון מצרים/ הוי׳ מלשון מהווה"
(את הבריאה/ באופן אז ער ווערט אלקיך,
כחך וחיותך"].
ג. איינער פון די ביאורים אין די דרושים" אויף דער שאלה
(פארוואם עם שטייט "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" און ניט ״בראתי שמים וארץ״)
- איז,
ווייל יציאת מצרים ברענגט ארויס א העכערע דרגא אין אלקות ווי בריאת שמים וארץ: בריאת שמים וארץ איז פון שם אלקים
(בראשית ברא אלקים גו׳)
- אלקים ב־ גימטריא הטבע 5 ׳,
פון א דרגא אין ג־ט־ ליכקייט וואם איז פארבונדן מיט דער מדידה והגבלה פון טבע העולם: משא״ב יצי״מ איז געווען באופן נסי
(שידוד הטבע)
- נגלה עליהם מלך מלכי המלכים
(בכבודו ובעצמו)
וגאלם",
וואס דאם
ספר השיחות - ה׳תש״נ
נעמט זיך פון שם הוי/ וואס איז העכער פאר דער
(טבע ה)
בריאה,
דערפאר האט עם בכח צו שולל זיין טבע.
און וויבאלד אז "אנכי ה׳ אלקיך" בא מתן תורה איז א גילוי פון שם הוי/ וואס איז העכער פאר דער בריאה
(ביז א גילוי פון אנכי,
פון עצמותו ית׳),
דעריבער שטייט דערנאך ״אשר הוצאתיך מארץ מצרים״ - גילוי אלקות שלמעלה מהבריאה.
מ׳דארף אבער פארשטיין: ווי שטימט דער ביאור
(אז "אשר הוצאתיך גו׳" בא־ ווייזט אז "אנכי ה׳ אלקיך" איז למעלה מהבריאה)
מיט דעם פירוש,
ווי געבראכט אין רמב״ם הנ״ל,
אז "אנכי ה׳ אלקיך" גייט אויף "ידיעת דבר זה" אז דער אויבער־ שטער איז בורא שמים וארץ 7 ׳
("מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא כו׳״)
- עם איז שווער צו זאגן אז "אשר הוצאתיך מארץ מצרים"
(משם הוי׳)
איז שולל דעם פירוש אין "אנכי ה׳ אלקיך",
אז דאס גייט אויף דעם בורא שמים וארץ•׳
(משם אלקים).
ד. ויש לומר הביאור בזה-לויטדעם ביאור החידוש אין מתן תורה בכלל:
ס׳איז ידועה די שאלה: וואם איז דער חידוש און שטורעם פון אמירת עשרת
הדברות בא מתן תורה,
ברעש וקולות וברקים - "לכאורה עשרת הדברות הם דברים פשוטים,
לא תרצח לא תנאף כו׳״יי,
זיי זיינען מצוות שכליות וואם זיי־ נען נוגע לקיום וישוב העולם,
און מ׳האט זיי מקיים געווען אויך פאר מתן תורה
(אלם א טייל פון די מצוות שנצטוו בהן נח,
און נאד פריער - אדם הראשון"־)
? ולהוסיף,
אז "לא יהי׳ לך אלקים אחרים" איז איינע פון די מצוות שלפני מ״ת",
און אויר די ידיעה אין מציאות ה׳
("אנכי ה׳ אלקיך")
איז געווען אויך פאר מ״ת
(ובכל בנ״א - ביז דור אנוש־־),
ובפרט בא די אבות
(אנהויבנדיק פון אברהם אבינו שהכיר את בוראו 5 ־).
איז דער ביאור אין דעם: "תכלית 4 ־ נתינת התורה" איז "כדי להיות גילוי אור א״ם ב״ה ממש כו׳ המלובש בתורה שהיא חכמתו ית׳ והוא וחכמתו א׳ כי הוא המדע והוא היודע כו/ להיות גילוי זה למטה בדברים גשמיים דוקא,
וזהו וידבר אלקים את כל הדברים האלה,
כדי לאמר אנכי ה׳ אלקיך דהיינו להיות אנכי הוא מהותו ועצמותו ית׳ ממש בבחי׳ גילוי עד שיהי׳ נקראאלקיך".
דאם הייסט,
אז דער חידוש פון מתן תורה
(ווען ס׳איז בטל געווארן די גזירה
(און הבדלה)
בין עליונים ותחתונים אז עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה 5 ־/ איז,
אז אלקות וואם איז העכער פאר גדר הבריאה
(ואדרבה -"אשר הוצאתיך מארץ מצרים")
זאל נמשך ונתגלה ווערן למטה בדברים גשמיים
ש״פ יתיז,
כ״ב שבט
דוקא - אין די דברים פשוטים פארבונדן מיט קיום העולם
("לא תרצח לא תנאף כו׳"),
וועלכע נעמעז זיר פון דרגת אלקות
("אנכי ה׳ אלקיך")
וועלכע איז פארבונדן מיט דער בריאה 4 ?
און דאס האט זיך אויפגעטאן דורך מתן תורה:
אין תורה זיינען פאראן
(בכללות)
צוויי דרגות
(בדוגמא צו די צוויי דרגות כביכול אין דעם נותן התורה,
אלקות שבגדר הבריאה און אלקות שלמעלה מהבריאה):
(א) ווי תורה "נסעה 27 וירדה בסתר המדרגות ממדרגה למדרגה בהשתלשלות העולמות עד שנתלבשה בדברים גשמיים ועניני עולם הזה"
(ביז אין די דברים פשוטים ווי ״לא תרצח״ וכיו״ב)
- תורה ווי זי איז פארבונדן און האט א שייכות וערך צו עולם.
און אפילו ווי תורה איז "קדמה לעולם""? באווייזט דאס גופא אויף אן ערך ושייכות לעולם,
ובפרט אז מ׳איז מוסיף" 2 "אלפיים שנה קדמה תורה לעולם",
אלפיים
(חכמה ובינהי 2 )
און ניט אלפיים ואחד.
(ב) ווי תורה איז בשרשה ומקורה - חכמתו ורצונו של הקב״ה,
והוא וחכמתו א׳ 27 ,
ובלשון חז״ל: "חמודה גנחה שגנוזה לך״״ 1 ,
ביז ״שעשועים לפניו״׳ 2 -שלא בערך לגמרי צו עולם וסדר השתלשלות
(אפילו פון די עשר ספירות פון עולם האצילות
(ומכ״ש פון עולם הברי־
אה),
וואם איהו וחיוהי חד כו׳־י,
און העכער אויר פאר ספירות אין קץ כו׳").
און דער חידוש פון מ״ת איז - אז "נתן לנו את תורתו"
(כנוסח ברכת התורה),
אז "תורחו"
(של הקב״ה)
וואס איז באין ערוך לגמרי פון עולם
("חמודה גנוזה שגנוזה לד")
- "נתן לנו" אין דער תורה ווי זי איז "נסעה וירדה כו׳ עד שנתלבשה בדברים גשמיים",
ד. ה. אז אין דער תורה ווי זי איז בהתלבשות און פארבונדן מיט עניני העולם,
האט מען די תורה ווי זי איז איין זאך מיט קוב״ה
[ווי ס׳איז מודגש אויך אין דעם וואם תורה איז די "דיפתראות ופינק־ סאות" פון וועלט,
"הי׳ הקב״ה
(בחי׳ "מצוי ראשון")
מביט בתורה ובורא את העולם" 14 ,
ובלשון הזהר 5 -: קוב״ה אסתכל באורייתא וברא עלמא].
ועפ״ז איז מובן ווי דער ביאור אז "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" באווייזט אויף אלקות שלמעלה מהבריאה
(איז ניט שולל,
נאר אדרבה -)
גייט צוזאמען מיט דעם פירוש אז "אנכי ה׳ אלקיך" גייט אויף דער בורא שמים וארץ
(אלקות שבערך הבריאה)
- ווייל די כוונה אין מתן תורה איז,
אז דער גילוי אלקות שלמעלה מהבריאה זאל נמשך ווערן און דורכנע־ מען מציאות הנבראים; און בכדי דאס אויפטאן בשלימות דארף זיין די התאחדות פון די צוויי דרגות אין אלקות -שלמעלה מהבריאה און שבערך הבריאה: "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" איז מגלה אז דער ענין פון "אנכי ה׳ אלקיך"
(אויך
ספר השיחות - ה׳תש״נ
אלם בורא שמים וארץ)
איז העכער פאר דער בריאה; בסגנון אחר: איו "אנכי ה׳ אלקיך"
(ווי ער איז בורא שמים וארץ)
ווערט נתגלה אלקות וואם איז שלא בערך להבריאה
(ע״ד הנ״ל בנוגע צו די צוויי דרגות אין תורה).
און דער כח צו מחבר ומאחד זיין די צוויי ענינים הפכיים
(תורה און אלקות שלמעלה מהבריאה און תורה ואלקות וואם איז בהתלבשות אין דער בריאה)
-קומט פון עצמותו יח׳ שלמעלה משניהם
(סיי פון מציאות העולם און סיי פון שלילת מציאות העולם),
ווי ער האט זיך אריינגעגעבן כביכול אין תורה: וויבאלד אז אורייתא וקוב״ה כולא חדי',
איין זאך מיט עצמותו ית׳ שלמעלה מכל הענינים,
כולל אויך - למעלה פון דעם תואר ״כולא חד״ און ״יחיד״ וכו׳ - ווערן נתחבר תורה שלמעלה מעולם מיט תורה ווי זי ווערט נתלבש למטה בעולם,
ביז אין די דברים פשוטים.
דאם הייסט,
אז דער חידוש פון מתן תורה
(לגבי תורה ומצוות וועלבע זיינען געווען בא די אבות פאר מ״ת)
איז א צווייענדיקע:
די תורה
(און מצוות)
פאר מ״ת איז געווען
(א) די דרגא פון תורה ווי זי איז פארבונדן מיט עולם,
און דעריבער איז
(ב) דער קיום התורה והמצוות געווען בעיקר ברוחניות,
און דאס האט ניט דורב־ גענומען און מזכך געווען דעם תחתוך 3 ,
צו מאכן פון גשמיות העולם א חפצא של קדושה" 3 ;
משא״ב בא מתן תורה איז
(א) געגעבן געווארן די תורה ווי זי איז בשרשה ומקורה - תורתו של הקב״ה,
ביז ווי זי איז מושרש און איין זאך מיט עצמותו ית׳,
באין ערוך לגמרי פון עולם,
און דערי־ בער
(ב) האט זי דעם כח צו נמשך ווערן און איבערמאכן אויר גשמיות העולם,
אז כל הנמצאים שבעולם אין ובתוך זייערע ג דרים,
זאלן ווערן א חפצא של קדושה,
ביז פאראיינציקט ווערן מיט אלקות און תורה שלמעלה מהבריאה 37 .
ה. ויש לומר,
אז די דריי ענינים:
(א) בורא שמים וארץ,
(ב) אלקות שלמעלה מהבריאה,
(ג) עצמותו ית׳ שלמעלה משניהם,
וועלכע איז זיי ביידע מאחד - זיינען מרומז אין דער הקדמה והתחלה פון די עשרת הדברות - "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי הוי׳ אלקיך גו"׳:
נאך איידער עם ווערן געזאגט די עשרת הדברות
(כל הדברים האלה)
- איז דא "אלקים",
ווי ער איז קודם און העכער פאר "וידבר גו׳ את כל הדברים האלה".
ויש לומר אז דאס גייט אויף עצמותו ית׳י 3 ,
שלמעלה פון אלע ענינים; און פון "אלקים" ווערט דערנאך דער גילוי פון "וידבר"
(דיבור),
אבער ניט א גילוי שלמטה מעצמותו ית׳,
נאר "וידבר אלקים" אז "אנכי"
(ד. ה. "אלקים",
עצמותו ית׳,
ש״פ יתרו,
כ״ב שבט
זאגט,
אז איך - אנכי)
טוט אויף אז "הוי" - אלקות שלמעלה מהבריאה זאל זיין אייו זאך מיט "אלקיך" - בחר וחיותך,
אלקות וואט איז בהתלבשות ובערך ה־ בריאה׳"■.
ו. ע״פ הנ״ל - אז אין דער מצוה פון "אנכי ה׳ אלקיך" זיינען דא דריי ענינים:
(א) די ידיעה אז דער אויבערשטער איז בורא שמים וארץ,
(ב) די ידיעה אז דער אויבערשטער איז העכער פאר מציאות הבריאה,
און
(ג) א ידיעה נעלית יותר -דער חיבור פון ביידע ידיעות הנ״ל דורך עצמותו ית׳ - יש לבאר דברי הרמב״ם בריש ספרו•*,
אז "ידיעת דבר זה"
(פון "אנכי ה׳ אלקיד")
איז כולל די צוויי
(דריי)
ענינים וואט דער רמב״ם שרייבט אין די ערשטע צוויי הלכות: הלכה א׳ - "לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא כו׳״,
און הלכה ב׳ - "ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות".
ובהקדים השאלה:
(א) ווי איז שייך זאגן אז "יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי" ח״ר?! אוז גאכמער: א איד האט דעם חיוב
(אלט א חלק פון מצות תלמוד תורה)
צו לערנען די הלכה אין רמב״ם - א הלכה אין תורה,
אז "יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי" ח״וי!
(ב) וואט איז די כוונה אין דער אריכות הלשון "ואם יעלה על הדעת כו׳״י
(ג) וואט איז די הוספה און חידוש אין הלכה ב׳ אז "אין דבר אחר יכול להמצאות" לגבי הלכה א׳ אז ״כל הנמצאים..
לא נמצאו אלא מאמתת המצאו״י
האט מען אמאל מבאר געוועף*,
אז אין הלכה א׳ - "שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא״ - רעדט דער רמב״ם וועגן דער ידיעה אין מציאות ה׳ ווי דער אויבערשטער האט זיך כביכול מצמצם און משפיל געווען צו זיין בבחי׳ "מצוי"
(מציאות ששייכת להמציא נמצא/ צו בא־ שאפן די וועלט
(בעשרה מאמרות/ ומצד די בחינה
(פון "מצוי ראשון")
"הוא ממציא כל נמצא".
און אין הלכה ב׳ איז ער מוסיף
(אז עם דארף זיין)
א העכטרער אופן ודרגא אין ידיעת ה׳
("יעלה על הדעת")
: ווי דער אויבערשטער מצד עצמו איז "אינו
(בגדר)
מצוי",
אינגאנצן העכער,
שלא בערד,
פון גדר מציאות
("מצוי לא במציאות" 5 */ אפילו ווי מציאות
(שטייט)
אין תורה,
עאכו״ב מציאות אין עולם,
ומצד די דרגא - "אי1 דבר אחר יכול להמצאות" - דארטן איז כלל ניט שייך
(ענק וגדר ה)
מציאות.
ויש לומר אז די צוויי הלכות זיינען מתאים מיט די צוויי ענינים הנ״ל אין "אנכי ה' אלקיד":
(א) די ידיעה אין "אנכי ה׳ אלקיד" ווי ער איז בורא שמים וארץ
("מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא כו׳"/
(ב) די ידיעה אז דער אויכערשטער איז "אינו
(בגדר)
מצוי"
(ווי פארשטאנדיק פון "אשר הוצאתיך מארץ מצרים").
און לפני זה - פאר די ביידע הלכות -איז דער רמב״ם מקדים: "יסוד היסודות ועמוד החכמות",
ר״ת הוי׳ וואם "הוא בחי׳ אמתת העצמות"**,
וואם ער איז העכער פאר אלע גדרים און תוארים,
העכער פון
ספר השיחות - ה׳תש״נ
גדר מציאות
("מצוי ראשון"/ און העכער פון שלילת המציאות
("אינו מצוי"/ שלילת החיוב ושלילת השלילה 45 ,
ושלילת אויך פון דעם תואר גופא
(נאר היות אז מ׳האט ניט קיין אנדער וועג צו דאם אויסדריקן,
זאגט מען עם בלשון זה/ כמדובר כמ״פ ובפרט במשך שנה האחרונה.
און וויבאלד אז ער איז העכער פאר "מצוי" און פאר "אינו מצוי" דעריבער איז ער כולל ומחבר "לידע שיש שם מצוי ראשון כו׳" און "יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי",
אז "אנכי ה׳ אלקיך"
(אויך בשעת ער איז זיך מצמצם צו זיין "מצוי ראשון״)
איז ״אינו
(בגדר)
מצוי״״ _ ע״ד די הקדמה פאר די עשרת הדברות: "
(וידבר)
אלקים",
וואם ער זאגט "אנכי הוי׳ אלקיר׳ - דער חיבור פון הוי׳
(בחי׳ "אינו מצוי")
און אלקיד
(בחי׳ "מצוי") 47 .
ועפ״ז יש לומר,
אז "ידיעת דבר זה" איז כולל דריי ענינים: די ידיעה "שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא כו"/ די ידיעה
(עלי׳ בדעת)
"שהוא אינו מצוי כו"׳,
און אויר - די ידיעה אין "יסוד היסודות ועמוד החכמות
(לידע)",
"אמתת העצמות"* 4 וואס איז מחבר ביידע ידיעות הנ״ל.
ז. דער ענין הנ״ל איז אויך מרומז בפרטיות יותר אין די פרטים פון דעם פסוק "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר",
און פון די עשרת הדברות:
דער גילוי פון "וידבר"
(פון "אלקים")
באשטייט אין - "את כל הדברים האלה",
״כל הדברים״ לשון רבים - פרטים ופרטי פרטים
[די עשרת הדברות,
וועלכע זיינען כולל כל תורה שבכתב,
כל התורה כולה 49 ,
אויך תושבע״פ,
אויך כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש" 5 ],
ובאופן גלוי
("האלה");
און דאם אלץ - אין אן אופן פון "לאמר",
כמבואר איו תורה אור
(פרש־ תנו)
* 5 ,
אז "לכאורה מלת לאמר אין לה הבנה ואינו כמו כל לאמר שבמקרא שפי׳ לאמר לזולתו,
משא״ב בעשרת הדברות אא״פ לפרש כך שהרי כל ישראל שמעו ופב״פ דבר ה׳ 52 בו׳,
אך פי׳ הוא לאמר ולדבר את כל דברי התורה כו׳,
וכענין דברי אשר שמתי בפירי■ 5 ,
וכח זה ניתן לישראל להיות הלכה היוצאת מפיהם דבר ה׳ ממש
ש״פ יתרו,
כ״ב שבט
שנאמרה למשה מסיני כו׳,
כמ״ש" תען לשוני אמרתך,
שהתורה היא אמרתך אלא שלשוני תען בעונה אחר האומר".
און דערנאך קומט עס ונמשך אין די עשרת הדברות,
אנהויבנדיק פון "אנכי ולא יהי׳ לך מפי הגבורה שמענום״ 55 -וואם די שני דברות זיינען "כללות כל התורה,
כי דיבור אנכי כולל כל רמ״ח מצות עשה,
ולא יהי׳ לך כולל כל שס״ה מצות לא תעשה" 55 .
וואם די צוויי ענינים נעמען זין־ פון די צוויי דרגות אין אלקות פון "מצוי" און "אינו מצוי"
(כדלקמן ס״ט).
און דערגאך - בפרטיות יותר אין די דברות שלאח״ז,
וועלכע זיינען "דברים פשוטים" פארבונדן מיט דעם קיום העולם
[כולל דערנאך אויך "ואלה המשפטים גו׳"
(מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני 57 )
-משפטי ודיני תורה פארבונדן מיט מציאות התחתונים 58 ,
ביז למטה מטה,
אנהויבנדיק פון "עבד עברי" הנמכר בגניבתו,
ודיני נזיקין וכו׳^ די אלע פרטי הנמצאים ווערן פאראיינציקט מיט דער דרגא פון אלקות וואס איז למעלה ממציאות העולם.
אנהויבנדיק ווי דאס איז אין מצות ידיעת ה׳ - "אנכי ה׳ אלקיך": אז א איד זאל וויסן און פארשטיין
("לידע")
מיט זיין שכל הגשמי - סיי "שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא כו׳״,
און נאכמער -"יעלה על הדעת
(דעת דוקא,
ניט נאר באמונה)
שהוא אינו
(בגדר)
מצוי כו"׳.
און נאכמער: ביי אים ווערן נתאחד ביידע ידיעות,
אז "אנכי ה׳ אלקיך"
(ווי ער איז "מצוי ראשון כו׳")
איז "אינו
(בגדר)
מצוי"
- וואם דאם קומט פון עצמותו ית׳
(שלמעלה פון גדר "מצוי" און גדר "אינו מצוי").
ח. דערפון האט מען א לימוד נפלא אין עבודת האדם - כמבואר בתו״א שם׳ 5
(בהמשך הביאור אין "לאמר"/ אז בשעת א איד איז זיך מתבונן,
אז לערנענדיק אן ענין אין תורה,
איז דאס באופן פון ״לאמר״ - ער זאגט איבער "דבר ה׳ ממש" - איז "יפול עליו אימה ופחד בעסק התורה בשומו ללבו כי דבר ה׳ הוא ממש שנאמר למשה מסיני",
באופן פון "מהי 5 להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן כו"׳ אין דעם "עסק התורה של כל אדם"
[אנשים נשים,
וואם יעדערער פון זיי איז מחוייב אין לימוד התורה"! ווייל זיין לערנען איצטער
("אפילו כשלומד בפני עצמו")
איז "כאילו קבלה היום מהר סיני",
כמאחז״ל בכל יום יהיו בעיניך כחדשים"׳,
ביז חדשים ממש 41 .
ובפרט ע״פ המדובר לעיל,
אז דער "לאמר" איז בדוגמת "וידבר אלקים",
פון בחי׳ "אינו מצוי",
ביז פון עצמותו ית׳,
ד. ה. אז יעדער איד אין זיין טאג טעגלעכן לעבן האט בכח
(ובפרט דורך לימוד התורה)
צו מרגיש און יודע ומכיר זיין "אלקים" וואס איז העכער פאר אלע עני־ נים,
העכער אויך פון "אנכי ה׳ אלקיך"; אין זיינע חיים פשוטים
(ומכ״ש אין חיי הנשמה)
אנערקענט ער
(לידע)
דעם אוי־ בערשטן - נוסף ווי ער איז "מצוי ראשון וממנו נמצאו כל הנמצאים כו׳״ - ווי ער איז
(אויך אלם "מצוי ראשון")
"אינו מצוי",
ספר השיחות - ה׳תש״נ
שלגבי׳ "אין דבר אחר יכול להמצאות",
אזוי אז ער הערט ויודע ווי די גאנצע וועלט
(כל הנמצאים)
איז פארבונדן מיט "אינו מצוי",
ווי זמן ומקום'■* ווערן למעלה מזמן ומקום!
ואדרבה - דערמיט הויבן זיר אן די עשרת הדברות,
און דערנאך ווערט עם נמשך אין פרטים,
אין די אלע דברות און אין כל התורה כולה.
ועאכו״ב שטייענדיק אין שבת פ׳ יתרו,
ווען מ׳לייענט בציבור פרשת מתן תורה,
בברכה לפני׳ ולאחרי׳ - ויש לומר,
אז דאס איז בדוגמא צו "זמן מתן תורתנו" וועלכע איז "אחת בשנה",
וואם דעמולט ווערט אויפגעטאן מתן תורה מחדש
(ובאופן נעלה יותר ווי בשנים שלפנ״ז),
און דערפון ווערט עם נמשך בכל השנה כולה.
ובפרט ע״פ די תורה פון דעם אלטן רבי׳ף",
אז מ׳דארף לעבן מיט דער צייט,
מיט פרשת השבוע - אין דעם שבת דארף מען לעבן מיט מתן תורה,
כולל - אלקות שלמעלה מהבריאה וואם ווערט נתגלה אין וועלט.
*
ט. ע״פ הנ״ל וועט מען אויך פאר־ שטיין דעם טעם וואם צוזאמען מיט דעם גילוי הכי נעלה וואס איז געווען בא מתן תורה
(און אזוי אויך מ״ת בפרשת יתרו ואתחנן),
אנהויבנדיק פון גילוי נפש האלקית שבכל אחד מישראל,
איז דע־ מולט אויר געגעבן געווארן דעם כח צו מברר זיין די דברים התחתונים אין וועלט,
אנהויבנדיק פון דעם אייגענעם נפש הבהמית,
כמבואר אין תורה אור 65 אז
תורה ווערט אנגערופן "עוז ותושי׳",
זי גיט עוז צו מגלה זיין דעם נפש האלקית און באופן פון תושי׳ - להתיש הנפש הבהמית:
גילוי אלקות פון בחי׳ "מצוי ראשון"
(עשרה מאמרות)
"לאזט" אן ארט צו מציאות העולם וועלכע איז באשאפן געווארן באופן אז זי דארף האבן א תיקון
(אשר ברא אלקים לעשות - לתקן■׳ 6 ).
מה שאין כן דורך דער גילוי פון בחי׳ "אינו מצוי" וואם איז געווען בא מתן תורה
(וואם לגבי׳ "אין דבר אחר יכול להמצאות")
באקומט מען דעם כח צו מברר ומתקן ומהפך זיין כשלימות אויך דעם חסרון 67 .
[ובסגנון אחר: דער גילוי אז למעלה איז יש
(האמיתי)
ולמטה איז אין - פועל׳ט דער ביטול היש התחתון" 6 ].
און דאם זיינען די צוויי ענינים אין אנהויבם עשרת הדברות - "אנכי" און ״ולא יהי׳ לך״
(כנגד מ״ע ומל״תי 6 )
- כנגד בחי׳ "מצוי" און כנגד בחי׳ "אינו מצוי"" 7 .
י. עפ״ז יש לבאר דעם קשר מיט היינטיקן שיעור רמב״ם - סיום ספר נשים
(והל׳ סוטה)
- וואם ער איז מסיים אז דער בעל דארף באווארענען "בינו לבינה בנחת כו׳ כדי להדריכה בדרך ישרה כו׳,
מקפיד על אשתו ועל בניו ובני ביתו ומזהירן ופוקד דרכיהן תמיד עד שידע שהן שלמין כו׳,
שנאמר׳ 7 וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא":
ש״פ יתרו,
כ״ב שבט
מתן תורה איז די חתונה כביכול
(יום חתונתו זה מתן תורה")
פון אידן מימן אויבערשטן.
און דער אויבערשטער
(״איש״)
- וואם "מה שהוא עושה אומר לישראל לעשות״״ - גיט כח און בא־ ווארנט
(כמבואר אין דער הלכה)
אז אויך אין א מצב
(בעולם הזה התחתון)
וואו עס קען זיין א קס״ד אויף אן ענין בלתי רצוי,
ואל זיין וידעת בודאי אז א איד
(די "אשה")
איז שלום ובשלימות,
"וידעת" כי שלום אהליך"
(אשתו),
אוז אויר "ופקדת נוך״
(בני ביתו - תולדותיו,
כולל תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים"),
אין אן אופן פון ״נוף״ מלשון בית ודירה - עט ווערט א דירה בתחתונים,
א דירה נאה
("נוף׳ מלשון יופי).
און ער איז מסיים - "ולא תחטא".
וואט לכאורה: ווי שטימט דאם מיט דעם כלל" אז מסיימים בדבר טוב
[ווי דער רמב״ם פירט זיך בסיום פון זיינע ספרים]
? ובפרט אז לפנ״ז רעדט ער וועגן ענינים טובים,
האט ער געקענט משנה זיין דעם סדר הכתוב און שרייבן "לא תחטא" פריער און מסיים זיין מיט "ופקדת גוך"
(ע״ד ווי דער סיום המשניות איו מם׳ ברכות,
אז מ׳איז משנה סדר הכתוב" און מ׳שרייבט "הפרו תורתך" און "משום" דערנאד "עת לעשות לה׳״ - כדי לסיים בדבר טוב• 7 ].
ויש לומר הביאור בזה - אז אדרבה: "ולא תחטא" גייט אויף שלימות הטוב,
אז אויך אין א מצב וואו ס׳איז דא א קס״ד אויף "תחטא"
(חטא כפשוטו,
אדער חטא מלשון חסרון 7 ,
כמ״ש״״ ״אני ובני שלמה חטאים״׳״)
-ווערט "לא תחטא" 2 "
[ואפילו אויב ער ווערט נכשל ח״ו - טוט ער תשובה,
וואס דורך דעם ווערט "לא תחטא",
זדונות נעשו לו כזכיותי■" ביז זכיות ממש],
ע״ד המעלה פון אתהפכא חשוכא לנהורא -עם ווערט יתרון האור מן החושך.
ויש לומר אז דאס איז די שלימות אין עבודת הבינוני
(לגבי א צדיק) 52 ",
אז אפילו
ספר השיחות - ה׳תש״ג
אין א מצב וואו ס׳איז דא אן אפשריות אויף ״תחטא׳/ שעולה הרהור רע למוחו -איז ער זיך מתגבר ע״י עבודתו,
און "מיד בעלייתו לשם דוחהו בשתי ידים"־",
און עס ווערט "לא תחטא".
ויש להעיר ולקשר זה מיט די ר״ת פון רמב״ם - "רבות מופתי בארץ מצרים"*",
וואם אויך אין דעם איז בהדגשה אז דער סיום איז מיט "בארץ מצרים"
(ניט מיט ״רבות מופתי״)
- צוליב די מעלה וואס קומט ארוים דורך דער עבודה "בארץ מצרים" 7 ",
"מן המיצר קראתי י־ה ענני במרחב י־ה""".
און פון הנהגת הקב״ה מיט אידן
(ביום חתונתו זה מ״ת)
ווערט אזוי נשתלשל די הנהגה וואם דארף זיין בא יעדער אידן,
איש ואשה.
ולהוסיף,
אז בהקדמה צו מתן תורה האט משה פריער גערעדט צו די נשים און דערנאר צו די אנשים*".
וואס דאם איז מדגיש הנ״ל,
אז לכל לראש דארף מעז באווארענען הנהגת האשה
(ועד״ז בנוגע צו די ״אשה״ - בחי׳ מקבל -פון און אין יעדער איד,
אלם אשה ל־ הקב״ה/ און דורך דעם ווערט "וידעת כי שלום אהליך וגו"׳.
יא. עפ״ז קען מעז אויך געפינען און זאגען אז אפלערנונג פון שבת פ׳ יתרו
(פ׳ מ״ת)
פאר דעם יארצייט
(בכ״ב שבט)
: ביום היארצייט פון א צדיק וצדקנית ווערן אויפגעטאן צוויי ענינים הפכיים בבת
ממרום ויזכה לנחי׳ רוח משרש איזה צדיק כו׳
(אבל להעיר מתניא שם לעיל: איו כל אדם זוכה להיות צדיק.
ואכ״מ).
אחת
(מעין ודוגמת פון די צוויי ענינים "שלום אהליך" און "לא תחטא")
: עליית הנשמה למעלה 54 "
(ע״ד דרגת אלקות שלמעלה מהבריאה),
וביחד עם זה - "פועל ישועות בקרב הארץ״׳י,
אין מציאות העולם
(ע״ד "רבות מופתי בארץ מצרים").
ויש ללמוד מוסר ורמז בשם הנפטרת -"חי׳ מושקא": חי׳ מלשון חיים,
וואם חיים נעמט זיד ממקור החיים
(עצמותו ית׳/ און ווערן נמשך בחיי הנשמה
(חלק אלקה ממעל ממש־י)
ביז אין חיים בפשטות,
ווי מרומז אין "חי־ה" בתוספת ה״א,
מרמז אויף די ה׳ מוצאות הפה ולמעלה מעלה,
כביכול,
די עשרה מאמרות שבהן נבה״עני בפשטות
("מצוי ראשון,
והוא ממציא כל נמצא").
פון חי־ה ווערט נמשך אין דעם צווייטן נאמען וועלכע איז א שם בלע״ז - וואס באדייט דער בירור התחתון
[ווי מ׳געפינט בא כמה וכמה גדולי ישראל צוויי נעמען,
איין נאמען בלשון הקודש און דער צוויי־ טער נאמען בלע״ז,
ווי בא דעם אלטן רבי׳ן
(שניאור זלמן),
דער מיטעלער רבי
(דובערx דער צמח צדק
(מנחם מענדל),
דער רבי נ״ע
(שלום דובער)
[.
ואדרבה -דוקא דורך דעם שם בלע״ז
(בסיום השם,
ע״ד הנ״ל די מעלה פון סיום הכתוב שברמב״ם)
ווערט אויפגעטאז אז עילוי נעלה ביותר - אז פון לע״ז "לשון עם זו",
ווערט "עם*י זו יצרתי לי תהלתי יספרו",
ע״ד לבנח
(לבנה ולא אבן שבידי שמים־י)
הספיר
(מעשה מרכבה)
וועלכע איז גע־ ווען בא מ״ת*י.
ש״פ יחת,
כ״ב שבט
ובפרט אז דער שם לע״ז בנדון דידן איז - "מושקא׳/ וואט מיינט
(אויך)
” ריח בשמים - שהנשמה נהנית מריח״י,
נהנית ומתענגת,
ו״אין למעלה מעונג״יי.
און אויר די גימטריא פון ביידע נעמען איז - ע״ת,
ויש ללמוד מוסר ולרמז ל״עת" כולם,
די כ״ח עתים"" 1 ,
וועלכע זיינען כולל עתים לטוב און עתים וואם זיינען
ד9)
דיש לומר שמקור שם "סושקא■׳ הוא מהא דנרכות
(מג,
א) : כל המוגמרות מברכין עליהן בורא עצי בשמים,
חוץ מחושק,
שמן חי׳ הוא,
שמברכין עליו בורא מיני כשמים 56 ,
והרי״ף גורם: "ממושקא",
וכ׳־ה ברבינו יונה.
ולדעת הרמב״ם
(הל׳ ברכות רס״ט־.
הל׳ כלי המקדש פ״א ה״ג)
ושאר מפרשים••
(הראב״ע
(בשם הרס״ג),
רבינו בחיי,
אברבנאל,
ועוד - תשא ל,
כג/ ה״ה
(התרגום של)
מור דסממני הקטורת שנאמר בתורה
(תשא שם)
[ודלא כדעת הראב־ד
(הל׳ כלי המקדש שם)
והרמב״ן•••
(עה״ם תשא שם),
וראה ר״י לברכות שם - שמושק
(בברכות שם)
אינו מור שבתורה שהוא מעשבי בשמים כמ״ש
(שה״ש ה,
א) אריתי מורי עם בשמי].
ולהעיר שמצינו הרבה שמות נשים על שם פרחים ובשמים
(הן בלשון הקודש והן בלע״ז).
ועפ״ז אולי י״ל שגם השם "מושקא• ניתז
(בפעם הראשון)
ע״ש הבושם מור.
וראה תו״א שם
(וכ״ה בלקו״ת שה״ש לב,
סע״א/ שמור מורה על עבודת האתהפכא
(עיי״ש בביאור מחלוקת הפוסקים באם מור מותר באכילה).
ועפ״ז יומתק המבואר בפנים בתוכן שם "מושקא"
(בלע״ז)
- ע׳׳ד עבודת האתהפכא,
"לא תחטא".
בגלוי היפר הטוב,
אבער דורך דער עבודה פון "לא תחטא" ווערן זיי נהפך לטוב אמיתי וגלוי
[כמרומז אויך אין דעם נאמען פון אבי הנפטרת,
כ״ק מו״ח אדמו״ר -יוסף ע״ש יוסף לי ה׳ בן אחר׳"׳,
אז פון "אחר" מאכט מען א "בו""",
און באופן פון "יצחק",
מחוך צחוק ושמחה,
ווי דאס שטייט בגלוי יותר בא נשים - שבטבע שלהן סבר פנים יפות]
ואדרבה - א טוב הכי נעלה,
כיתרון האור מן החושך.
יב. והמעשה הוא העיקר,
ובפרט בקשר מיט א יארצייט - כמנהג ישראל אז מ׳פארבינדט דאם מיט הוספות אין ענינים של מעשה בפועל לעילוי הנשמה
[וואס דורך דעם איז מעז ממשיך עילוי הנשמה דא למטה].
וכנראה בפועל אויך אין דעם כינוס פון נשי ובנות ישראל וואס קומט פאר בימים אלה בקשר מיט דעם יארצייט -וואו מ׳האט אנגענומען און מ׳נעמט אן החלטות טובות אין ענינים פון מעשה בפועל
[ביז אז ס׳איז אויך שוין בדפוס -פון דעם כינוס און החלטות פאר־א־יארן - וואס דפוס איז לדורי דורות 1 •"׳],
סיי בנוגע צו די אייגענע עבודה און סיי בנוגע צו משפיע זיין אויף אנדערע אין אלע ענינים פון אידישקייט,
ובמיוחד - אין די דריי מצוות אנפארטרויט ספעציעל לנשים - ר״ת הח״ף״י: הדלקת נרות שבת,
חלה
(כשרות האכילה ושתי׳/ נדה
(טהרת המשפחה).
וכל זה - מתוך שמחה ותענוג,
בטבע הנשים ובנות במיוחד,
אז זיי טוען זייער עבודה מיט חיות
(כשם הנפטרת),
ספר השיחות - ה׳תש״נ
בסבר פנים יפות בו׳,
ובפרט דורך א כינוס פון נשי ובנות ישראל - וואם א כינוס צדיקים
(ועמך כולם צדיקים)
איז הנאה להן והנאה לעולם 5 "׳.
ובנוגע לפועל: ס׳איז כדאי ונכון צו פארבינדן דעם יארצייט מיט מוסיף ומרבה זיין איו אויסשטעלן מוסדות לעילוי הנשמה
(בהוספה אויף די מוסדות וואט מ׳האט ביז איצטער אויפגעשטעלט/ כולל ובמיוחד - מוסדות געווידמעט צו די ג׳ מצוות הנ״ל.
ובפרט - מוסדות חינוך פאר בנות ישראל.
ווי ס׳איז נתחדש געווארן בדור שלפנ״ז
(דער דור פון כ״ק מו״ח אדמו״ר -אבי הנפטרת),
אז גדולי ישראל האבן מייסד געוועז בתי ספר אויך פאר בנות ישראל
[אע״פ וואם בדורות שלפנ״ז זיינען בתי ספר געווען נאר פאר בנים,
און דער
(עיקר)
חינוך הבנות האבן זיי באקומען אין דער היים פון זייער מוטער אדער באבע,
עלטערע שוועסטער,
וכיו״ב^ ווי דער מוסד חינוך "בית רבקה",
וואם כ״ק מו״ח אדמו״ר האט מייסד געווען
(באמצע נשיאותו).
און חידוש נוסף בזה - אז אין די בתי ספר לבנות לערנט מען נוסף אויף
הלכות למעשה,
אויר שקו״ט וקצת פלפול,
וועלכע גיט צו חיות ותענוג אין דעם לימוד,
מיט דער הדגשה,
אז דער עיקר איז - די מסקנא בפועל בהלכה למעשה.
אזוי אויך - איז כדאי מוסיף ומרבה זיין בצדקה בקשר מיט דעם יארצייט,
ומה טוב - אין א מספר פון ע״ת,
(470) די גימטריא פון שם הנפטרת
(כנ״ל).
ויהי רצון,
אז די הוספה בריבוי אין די אלע ענינים זאל נאכמער צואיילן דער קיום היעוד 5 "׳ "והקיצו ורננו שוכגי עפר",
אז די חיות און תענוג וועט נמשך ווערן דא למטה בפשטות - נשמות בגופים,
ובתוכם ובראשם - דער בעש״ט,
דער מגיד,
און די נשיאי חב״ד - דער אלטער רבי,
דער מיטעלער רבי,
דער צמח צדק,
דער רבי מהר״ש,
דער רבי
(מהורש״ב)
נ״ע,
און כ״ק מו״ח אדמו״ר
(ובתו הנפטרת,
שבת הולכת אחר האב,
כהודעת חז״לי"׳/
און מ׳וועט זוכה זיין צו מאכן "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה״ זמן - פון דער גאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו,
תיכף ומיד ממש.
105) סנהדרין ?א,ב.
ספר השיחות - ה׳תש״נ