א. חמשה עשר בשבט הוא -,,
ראש השנה לאילן" 1 .
ושייכותו לעבודתם של ישראל -מובנת ע״פ מ״ש 2 "כי האדם עץ השדה",
שהאדסי■ נמשל ל״עץ השדה",
"עץ" פרי" 5 ,
ובפרט ע״פ דרשת חז״ל* שהפסוק "כי האדם עץ השדה" קאי על "תלמיד חכם",
שבזה נכללים כל בנ״י,
כמ״ש 4 "וכל בניך" לימודי ה׳".
ויש לומר,
שב״ראש השנה לאילן" ני־ תוסף עילוי וחידוש ב״האדם עץ השדה" גם לגבי ראש השנה באחד בתשרי
(שבו נברא האדם)
- בנוגע לעניני העבודה השייכים ל״עץ השדה" שבאדם,
כדלקמן.
ב. ובהקדמה:
כתיבי "את העולם נתן בלבם",
היינו,
שכל עניני העולם
(נוסף לכך שנבראו "בשבילי" ישראל"")
ישנם גם אצל ישראל
("בלבם"),
ואדרבה,
כיון שישנם בישראל נשתלשלו גם בהעולם.
ובפרטיות יותר - כידוע שכנסת ישראל נקראת בשם "ארץ" 2 ,
כמ״שי 1 "כי תהיו" אתם ארץ חפץ",
ובלשון חז״ליי "למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה"-",
מלשון רצון וגם מלשון מרוצה 7 ,
ומזה מובן שיש בכאו״א מישראל כל פרטי הענינים שבארץ,
ועאכו״כ שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל״ 8 - "ארץיי חטה ושעורה
ספר השיחות - ה׳תש״נ
וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש"
(דבש תמרים)" 2 .
וכפי שמצינו שבנ״י נקראו בשמות אלה:,,
ראשית תבואתו״ 21 - חטה ושעורה; וכן "בכל מיני אילנות נאים ומשובחים" 22 : גפן - שנאמר 12 ■ 2 "גפן ממצרים תסיע",
תאנה - שנאמר 24 "כביכורה בתאנה בראשיתה",
רימון - שנאמר 2 - 4 "שלחיך פרדס רימונים״,
זית - שנאמר" 2 "זית רענן יפה פרי תואר קרא ה׳ שמך",
תמר
(דבש תמרים)
- שנאמר 22 "זאת קומתך דמתה לתמר",
וכתיב 28 "צדיק 2 כתמר יפרח".
וכיון שחמשה עשר בשבט הוא "ראש השנה לאילן"
(משא״ב תבואה שר״ה שלה באחד בתשרי״ 3 )
- נמשכת בו חיות מחודשת על כל השנה כולה בנוגע לה״אילף
("עץ השדה")
שבישראל,
ובפרט האילנות שנשתבחה בהם ארץ ישראל ונשתבחו בהם ישראל - ״גפן ותאנה ורמון..
זית שמו ודבש
(תמרים)".
ג. ויובן בהקדם הביאור במעלת "אילן"
(שר״ה שלו בחמשה עשר בשבט)
לגבי "תבואה"
(שר״ה שלה באחד בתשרי)
-בשתים:
א) בענין התענוג - כידוע ש״תבואה"
(חטה ושעורה)
הו״ע המוכרח לקיום וחיות האדם,
כמ״ש*י "לחם לבב אנוש יסעד",
ו״אילן" מצמיח פירות
(שאינם מוכרחים לקיום וחיות האדם,
אלא)
להוסיף תענוג להאדם 32 .
ב) בענין הצמיחה,
שעל ידה ניתוסף בריבוי כו׳ - כידוע שמעלת הצמיחה בנטיעת אילן היא באופן נעלה יותר
(ועד לעילוי שבאין־ערוך)
מהצמיחה שבזריעת תבואה,
כי,
"בזריעה,
התבואה הצומח הוא ממהות הזרע רק שהוא בריבוי,
שזורע סאה ועי״ז צומח כמה כורים..
משא״כ הנטיעה,
שהצמיחה משובח לאין שיעור על הנטיעה,
שנוטעין גרעין או ענף,
ומוציא אילן עם פירות משובחים כו׳" 33 ,
היינו,
שהצמיחה באילן היא
(נוסף על הריבוי בכמות)
גם באיכות חדשה.
ודוגמתו בה״אילן" שבעבודת האדם 34 -
(א) עבודה באופן של תענוג,
היינו,
שמלבד עבודתו בפי המוכרח,
ה״ה מוסיף יותר מכפי המוכרח,
ועד באופן של תענוג,
(ב) עבודה באופן הצמיחה דנטיעה,
שניתוסף לא רק בריבוי הכמות,
אלא גם באיכות,
ועד איכות חדשה.
ובחמשה עשר בשבט,
"ראש השנה לאילף-נמשכת חיות חדשה 35 בכל ה
! 3> תחלים קד,טו.
ש״פ בשלח,
חמשה עשר בשבט
קשור לאופן העבודה ד״אילו״״י,
הן בנוגע לענין התענוג והן בנוגע לענין הצמיחה,
ועי״ז ניתוסף עילוי גם בעניני העבודה השייכים ל״תבואה" 7 ׳,
הן מצד ההכנה להחידוש ב״אילן" שנעשית גם ע״י העילוי וההוספה בעניני העבודה ד״תבואה",
והן מצד ההמשך והתוצאה מהחידוש ב״אילן" שפועל גם בעניני העבודה ד״תבואה".
ד. ובכל זה ניתוסף הדגשה מיוחדת בהקביעות ד״ראש השבה לאילן" בשנה זו -ביום הש״ק פרשת בשלח:
שבת - הו״ע התענוג,
כמ״ש"׳- "וקראת לשבת עונג".
ולכן,
כש״ראש השנה לאילן"
(שענינו תענוג)
חל בשבתי׳ - מודגש עוד יותר ענין התענוג"/
ומעלה יתירה בשנה זו - שהקביעות ד״ראש השנה לאילן" ביום השבת היא בהוספה להקביעות ד״יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת" 41 ,
היינו,
שכל
עניני העבודה דשנה זו הם באופן של תענוג,
ועאבו״ב העגינים ד״ארבעה ראשי שנים הם"
(ש״אידמו להדדי" 42 )
הם באופן של תענוג,
ועאכו״כ "ראש השנה לאילן",
ענין התענוג,
ובפרט שבשנה זר■ 4 חל גם הוא ביום השבת.
ובפרשת בשלח - כדאיתא במדרש 44 "ויהי בשלח פרעה,
הה״ד 31 שלחיך פרדס רמונים..
כיון שיצאו
(ישראל ממצרים)
נעשו פרדס רמונים,
שנאמר שלחיך פרדס רמונים,
נעשו כגפן היין,
שנאמר׳- 2 גפן ממצרים תסיע",
היינו,
שבפרשת בשלח מודגשת מעלתם של ישראל שנמשלו לפירות האילן.
ה. ויש להוסיף בזה ע״פ המבואר בתו״א ריש פרשתנח 4 במעלת הזריעה ונטיעה הקשורה עם הגלות והגאולה ממצרים
(התוכן דפרשת השבועה וז״ל:
"הנה על ישראל בגלות מצרים כתיבי׳ 4 וזרעתי׳ לי בארץ,
ואמרו רז״ל 47 זורע כור״ 4 מוציא כמה כורים וכו׳..
הנה כתיב• 2 קודש ישראל לה׳ ראשית תבואתה,
תבואתו דווקא,
שישראל נקראו תבואת ה׳,
והוא כמו שאדם זורע תבואה עד״מ בשביל התוספת שיצמח,
כך ברצות ה׳ שיתוסף ויתרבה גילוי אלקותו בעולם
דתק״ש נעשית ובאופן נעלה יותר מעד ענינו של שבת - יש לומר,
שהקביעות בשבת פועלת עילוי גם בהעניו ד״ראש השנה לאילן".
ספד השיחות - ה׳תש״נ
וימלא כבוד ה׳ את כל הארץ* 4 ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר וגו׳" 5 ,
זורע את ישראל שהן הם תבואתו ושע״י יתגלה כבודו בריבוי ותוספת..
שע״י כן נמצא ריבוי גילוי אלקותו למטה כמו למעלה..
לעתיד כי עין בעין יראו וגו׳ 51 ..
והגורם לישראל מעלה ומדרגה רבה זו היא עסק הזריעה בארץ בזמן הגלות,
שהוא כמו עד״מ שזורעין גרעין אחד ומצמיח הרבה,
או כמו שנוטעין חרצן אחד וצומח אילן שלם בענפים הרבה,
וכמ״ש 41 ואנכי נטעתיך שורק וגו׳,
שהוא זמורה של גפן כדי להצמיח גפן שלם,
וכמאמר רז״ל על פסוקי- 5 והנה גפן לפני,
שישראל נמשלו לגפן".
ועפ״ז מובן מאמר המדרש "כיון שיצאו נעשו פרדס רמונים,
שנאמר שלחיך פרדס רמונים,
נעשו כגפן היין,
שנאמר גפן ממצרים תסיע״ - שמעלתם של ישראל ש״נעשו פרדס רמונים,
נעשו כגפן היין"
(פירות האילן^ היא ע״י הקדמת הגלות שהוא בדוגמת
(הזריעה,
ויתירה מזה)
הנטיעה,
"שנוטעין חרצן אחד וצומח אילן שלם בענפים הרבה,
וכמ״ש ואנכי נטעתיך שורק וגו׳..
כדי להצמיח גפן שלם".
ובלשון הכתוב בהפטורה דם׳ שמות: "הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל גו"׳ 54 ,
היינו,
שהירידה למצרים
(כללות ענין הגלות)
היא בדוגמת הזריעה והנטיעה
("ישרש")
שעי״ז תהי׳ הצמיחה
("יציץ ופרח").
ו. ובפרטיות יותר:
ענין הזריעה והנטיעה בגלות מתחיל מירידת הנשמה למטה לעבוד עבודתה בבירור הגוף ונה״ב והעולם,
לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים 55 .
וענין זה נעשה ע״י קיום המצוות,
שגם הם נמשלו לזריעה,
כמ״ש* 5 "זרעו לכם לצדקה"
(כללות המצוות 57 ),
עד״מ זריעת גרעין,
"שאין בו שום.
טעם מאכל,
וכשנזרע הגרעין בארץ ומתלבש בו כח הצומח שבארץ,
נצמח מזה פרי מאכל,
הגם שלא הי׳ עצם הגרעין בחי׳ מאכל כלל..
כמו״ב הוא מעשה המצוות שירדו ונתלבשו בדברים גשמיים" 5 כמו תפילין על קלף גשמי..
וכשאיש ישראל מניח אותם על ראשו נתהווה בחי׳ גילוי אלקותו"" 5 .
זאת ועוד: זריעה זו היא בישראל דוקא - "כמשל" 5 כח הצומח שבארץ שלא בכל מקום נצמח הפרי,
ובמדבר אינו נגדל צמחים כלל,
כמו״כ דוקא לישראל נאמר כי תהיו אתם לי" 5 ארץ חפץ"׳*,
ולכן,
על
ש״פ בשלח,
חמשה עשר בשבט
ידם דוקא נעשית הצמיחה" דגילוי והמשכת אלקות ע״י קיום המצוות.
ובהתאם לכך,
יש לבאר הענין ד״ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" בעבודתם של ישראל,
"ארץ חפץ",
ובפרטיות יותר:
(א) החילוק שבין "חטה ושעורה",
דברים המוכרחים לקיום וחיות האדם,
ל״גפן ותאנה ורמון..
זית שמן ודבש",
דברים של תענוג,
(ב) ההוספה ד״ארץ" השני,
"ארץ זית שמן ודבש״ - שמזה מובן שבענין ד״ארץ",
"ארץ חפץ",
יש ב׳ דרגות זו למעלה מזו,
ובהתאם להעילוי ב״ארץ" ניתוסף גם במעלת הפירות שצומחים מארץ זו
("ארץ זית שמן ודבש"),
כדלקמן.
ז. "חטה ושעורה":
״חטה״ - מאכל אדם,
ו״שעורה״ -מאכל בהמה 6 .
וענינם בעבודת האדם 64 -"חטה" קאי על העבודה
(מאכל)
דנפש האלקית,
ה״אדם" שבו,
ע״ש אדמה לעליון 65 ,
ו״שעורה" קאי על העבודה
(מאכל)
דבירור נפש הבהמית 66 ,
ה״בהמה" שבאדם,
אשר,
עם היות שהעבודה דבירור נה״ב מצ״ע היא ירידה ביחס לעבודה
דנה״א,
הרי,
הכוונה היא בבירור נה״ב דוקא,
ועי״ז ניתוסף עילוי גדול יותר גם בנה״א.
וביאור הענין:
סדר הבריאה בששת ימי בראשית 6 -שתחילה נבראו הבהמות
(וכל בעלי־ החיים)
ואח״כ נברא האדם.
ודוגמתו בהנהגת האדם - "אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו,
שנאמר* 6 ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת" 6 ,
״חכמים הראשונים היו..
מקדימין מזון הבהמות..
לסעודת עצמן"" 58 .
ודוגמתו בעבודת האדם - הקדמת נפש הבהמית לנפש האלקית
(שנקראת "נפש השנית" 1 ,
כי הראשונה היא נפש הבהמית)
- "אקדים טענתי׳"",
שהרי,
"גמר ועיקר כניסת נפש זו הקדושה באדם הוא בי״ג שנים ויום א׳ לזכר וי״ב לנקבה שלכן נתחייבו אז במצוות מן התורה",
וגם "תחילת כניסת נפש זו הקדושה היא בחינוך לתורה ולמצוות שחייבו חכמים לחנך",
מגיל חינוך
(ואפילו ההתחלה ממש "במצות מילה" היא ביום השמיני,
ולא בשעה שנולד ויצא לאויר העולם) 60 - 61 .
ולא עוד אלא שעיקר העבודה אצל
ספר השיחות - ה׳תש״נ
רוב בנ״י
(והתורה על הרוב תזנו")
במשך כל ימי חייהם היא בבירור נה״ב -כיון שמדתם היא מדת הבינונים"
("מדת* 7 הבינוני היא מדת כל אדם ואחרי׳ כל אדם ימשוך" 77 ),
ש״מהותה ועצמותה של נפש החיונית הבהמית שמס״א המלובשת בדמו ובשרו לא נהפך לטוב"• 7 ,
ולכן עבודתו התמידית היא בבירור נה״ב.
וההסברה בזהיי - ש״ירידת נפש האלקית..
להתלבש בתוך נה״ב אף שהיא גשמית,
כי בה הוא שיש כח הצומח להצמיח ישועות בתוספת רב על הזרע הזרוע בה,
וז״ש..
וזרעתי׳ לי בארץ"",
היינו בנפש הבהמית׳" שעלי׳ נאמר ורוח הבהמה היורדת היא למטה בארץ.,
והטעם משום שנה״ב בשרשה ומקורה היא יותר נעלית מהנפש האלקית,
ולכן יש בה הכח הזה להצמיח",
היינו,
שע״י העבודה בבירור נה״ב נעשה עילוי גדול יותר בנה״א.
ח. ע״פ הנ״ל שעיקר העבודה היא בבירור נה״ב - למה נאמר בכתוב "חטה ושעורה",
חטה ואח״ב שעורה?
וההסברה בזה - כיון שאי־אפשר להתחיל העבודה דבירור נה״ב אלא ע״י הקדמת גילוי אור
(בכללות)
דנפש האלקית,
וכמשל הזריעה בארץ,
ש״אף שיש בה כח הצומח אינה מצמחת כלום מעצמה כ״א ע״י הזרע הזרוע בה,
כך גם הנה״ב מצ״ע..
היא היורדת למטה והיתה נשארת כן,
אלא ע״י בחי׳ נפש האלקית המתלבשת בה המשכלת בגדולת ה׳ כוי״יי.
ובמודגש בסדר העבודה בבל יום:
בקריאת שמע
(התחלת העבודה ד״ויהי ערב ויהי בוקר״ 65 ״)
- אומרים "ואהבת*"
ש״פ בשלח,
חמשה עשר בשבט
את ה׳ אלקיך",
שזוהי האהבה דנפש ה־ אלקית,
ואח״ב נאמר "בכל לבבך",
"בשני יצריך" 5 ",
כי,
(רק)
לאחרי התעוררות האהבה דנה״א יכול להיות
(גם)
הבירור דנה״ב שיתהפך לאהבה את ה/ ועוד שעי״ז ניתוסף עילוי גדול יותר בנה״א.
ועד״ז בכל בוקר כשהאדם נעשה ברי׳ חדשה** - מתחיל באמירת "מודה אני לפניך..
שהחזרת בי נשמתי",
"נשמה שנתת בי טהורה היא",
נפש האלקית,
ולאח״ז בא המשך ועיקר העבודה בבירור נה״ב,
ועי״ז ניתוסף עילוי גדול יותר בנה״א.
וכמרומז גם בכתוב 7 " "משכני אחריך נרוצה" - "משכני לשון יחיד,
הוא אתעדל״ע לעורר האהבה הטבעית שבנפש האלקית..
ועי״ז הנה״א מבררת ג״כ הנה״ב..
אחריך נרוצה לשון רבים,
בשני הרצונות דנה״א ונה״ב״״י,
ועי״ז ניתוסף עילוי בנה״א,
שגם האהבה דנה״א נעשית באופן של מרוצה,
כמו נה״ב,
שכל עניני׳ הם בתוקף גדול
("רב תבואות בכח שור" 68 "),
וכשמתהפכת לאהבה את ה׳,
נעשית האהבה דנפה״ב באופן של מרוצה,
ועל ידה נעשית גם האהבה דנה״א באופן של מרוצה" 69 .
וזהו גם סדר הכתוב "ארץ חטה ושעורה״ - שהתחלת העבודה ד״ארץ חפץ" היא ע״י הגילוי דנה״א
(חטה),
ולאח״ז ועי״ז בא המשך ועיקר העבודה בבירור נה״ב
(שעורה),
ועי״ז גם עיקר כוונת הזריעה דנפה״א ב״ארץ",
שנה״א תתעלה לדרגא נעלית יותר.
ט. ע״פ הנ״ל יש לבאר גם סיפור הגמרא׳ 70 "יוחנן חקוקאה נפק לקרייתא
(לכפרים לראות בתבואות/ כי אתא אמרו לי׳ חיטי! נעשו יפות,
אמר להם שעורים נעשו יפות,
אמרו לי׳ צא ובשר לסוסים ולחמורים,
דכתיב" השעורים והתבן לסוסים ולרכש,
מאי הוי לי׳ למימר,
אשתקד נעשו חיטיז יפות״ - דלכאורה צריך להבין:
א) ההסברה בדברי יוחנן חקוקאה שאמר ״שעורים נעשו יפות״ - למה לא אמר
(כפי ש״הוי לי׳ למימר")
"אשתקד נעשו חיטין יפות",
בהתאם להשאלה "חיטין נעשו יפות".
במענתו ה״ז ע״ד לשון חז״לי 71 "טענו חטין והודה לו בשעורין".
ב) ועיקר: תובן הסוגייא הוא ע״ד גודל הזהירות בלשון נקי־,
כמודגש בהנ״ל ש״לא הי׳ רוצה להוציא דבר קללה מפיו" לומר שהחטים לא נעשו יפות,
ולכן אמר "שעורים נעשו יפות",
ש״מכלל דבריו משמע שהחטים לא נעשו יפות" 4 .
ואינו מובן: איך מתאים המענה "צא ובשר לסוסים ולחמורים״ - לשון של זלזול
(לכאורה)
- לתוכן הסוגייא ע״ד הדיבור בלשון נקי׳,
ואדרבה: הזלזול במענה "צא ובשר לסוסים ולחמורים" גרוע יותר
(לכאורה)
מהלשון "חטין לא נעשו יפות"
(תיאור המציאות בפועל)
שנמנע יוחנן חקוקאה להשתמש בו בגלל גודל הזהירות בלשון נקי־?!
ויש לומר הביאור בזה - בעבודת האדם 5 :
היציאה
("נפק")
"לראות בתבואות",
89) משלי יד,ד.
ספד השיחות - ה׳תש״נ
היא,
לראות אופן עבודתם של ישראל בזריעת התבואה•*,
שהיא ברוחניות "תבואת ה"/ כדי שתהי׳ הצמיחה בהוספה וריבוי
(כנ״ל ם״ה).
וכששאלו אותו "חטים נעשו יפות",
האם העבודה ב״חטים",
העבודה דנה״א מצ״ע,
עולה יפה,
השיב להם: "שעורים נעשו יפות״ - ש
(בשנה זו)
העיקר הוא
(לא העבודה דנה״א מצ״ע,
אלא)
הבירור דנה״ב.
כלומר,
כוונתו לא היתה לבשר שהחטים לא עלו יפות,
היינו,
שיש איזה חסרון בעבודה דנה״א,
כי לא נחית לזה
(אף שגילה זה דרך אגב/ כי אם,
להדגיש את הצורך והחשיבות דעיקר העבודה בבירור נה״ב,
"שעורים נעשו יפות".
ועל זה אמרו לו "צא ובשר לסוסים ולחמורים" -
(שאין זה מענה בכוונת לעג ח״ו,
אלא באופן חיובי)
שיש בדבריו בשורה טובה בנוגע לעבודה דבירור נה״ב,
ועד לדרגא הכי תחתונה שבה,
"סוסים וחמורים",
דכיון ש״שעורים
(מאכל בהמה,
"השעורים והתבן לסוסים ולרכש")
נעשו יפות",
ה״ז מורה על נתינת־ כח מיוחדת מלמעלה בנוגע לעבודה דבירור נה״ב,
ולכן,
"צא” ובשר לסוסים ולחמורים״ - לבשר שיש נתינת־כח מיוחדת לבירור הדרגא הכי תחתונה דנה״ב,
"סוסים וחמורים",
כדי להוסיף עידוד וזירוז בעבודה דבירור נה״ב.
ואעפ״ב,
מסיימת הגמרא ש״הוי לי׳
למימר אשתקד נעשו חיטין יפות״ 74 ״ - כיון שהתחלת העבודה היא ע״י הגילוי דנה״א
(חטים),
ועוד ועיקר,
שתכלית הכוונה בעבודה דבירור נה״ב היא כדי שיתוסף עילוי גדול יותר בנה״א
(חטים/ כנ״ל.
י. והנה,
לאחרי "ארץ חטה ושעורה",
שרומז על העבודה דנה״א
(חטה)
ודנה״ב
(שעורה)
באופן המוכרח לקיום וחיות האדם שנשמתו ירדה למטה לברר הנה״ב
(כנ״ל),
ממשיך הכתוב לבאר העבודה ד־ ״ארץ חפץ״ באופן נעלה יותר - "וגפן ותאנה ורמו!",
בדוגמת הוספת התענוג בפירות האילן לגבי השגת ההכרח דחטה ושעורה.
ויש להוסיף,
שגם ב״גפן ותאנה ורמון" מודגש העילוי שנעשה ע״י בירור נה״ב:
״גפן״ - "המשמח אלקים ואנשים" 75 *,
שנוסף על השמחה ותענוג שבעבודת הנה״א,
"משמח את ההעלם וההסתר הנמשך משם אלקים שלא יעלים ויסתיר,
שיהי׳ גילוי הפנימיות למטה""" 76 ,
שבזה נכלל גם בירור הנה״ב שלא יעלים ויסתיר כו׳.
״תאנה״ - גם מלשון "תואנה הוא מבקש"׳" 77 ,
שרומז על הבירור דעץ הדעת טוב ורע
(ובפרט להדעה שעה״ד "תאנה היתה,
שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו""׳/ ובנוגע להתיקון - הי׳ לכל הדעות ע״י
ו!),
ש״פ בשלח,
חמשה עשר בשבט
התאנה,
כמפורש בקרא 5 "׳ "ויתפרו עלה תאנה",
היינו,
שע״י
(אפילו)
"עלה תאנה" תיקנו
(חלק מ)
הבושה
("יתבוששו")
שבאה ע״יחטאעה״ד.
ו״ר מרן" 4 "׳ - שרומז על מעשה המצוות,
כמארז״ל 5 "׳ על הכתוב*"׳ "כפלח הרמון רקתך",
"א״ת רקתך אלא רקנין שבך",
ש״מלאין מצוות כרימון" 7 "׳,
ובמעשה המצוות מודגשת ביותר ההתלבשות בעני־ נים הגשמיים שבעולם"",
בירור התחתון.
ויש להוסיף שבירור התחתון
(ע״י מעשה המצוות)
נרמז בגרעיני הרימון -ובשתים:
א) גרעיני הרימון הם בהעלם,
משא״ב בענבים,
לדוגמא,
שברובם יכולים לראות
הגרעינים לפגי הסרת הקליפה ודריכת הענבים.
ב) לכל גרעין יש "בשר" משלו,
היינו,
שכל גרעין הוא מציאות בפ״ע ביחס לשאר חלקי הרימון.
ודוגמתו במצוות: א)
התלבשותם בדברים גשמיים - בדוגמת ההעלם דגרעיני הרימון,
ב) "אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון",
שאפשר מצב שעם היותם "מלאים מצוות",
מציאות מקיים המצוות היא באופן ד״ריקנין"
(אע״פ ש־ "מצוה" ענינה צוותא וחיבורי"׳,
ועאכו״ב ״מלאים מצוות״)
- בדוגמת הרימון שבל גרעין
(המצוה)
הוא מציאות בפ״ע ביחס לשאר חלקי הרימון.
יא. וממשיך בכתוב - "ארץ זית שמן ודבש":
ההוספה ד״ארץ זית שמן ודבש"
(אף שבהתחלת הפסוק כבר נאמר "ארץ חטה וגו׳״)
״״ - מורה על עבודה נעלית יותר ב״ארץ",
ארץ הב׳,
שבאה לאחרי העבודה בדרגא שלפנ״ז,
ארץ הא׳.
ומעלתה של "ארץ" הב׳ מתבטאת בהצמיחה ממנה-"ארץ זית שמן ודבש":
״זית שמן״ - "זית אינו מוציא שמנו אלא ע״י כתיתה"׳",
שרומז על עבודה באופן של כפי׳ וביטול מציאותו,
לא רק אתכפיא כבעבודה דבירור נה״ב ע״ד הרגיל.
ספד השיחות - ה׳תש״נ
ו״דבש תמרים״ - שעושה פירות לשבעים שנה 2 ",
שאריכות הזמן
(שבעים שנה)
מורה על ריבוי היגיעה בעבודת הנטיעה,
שלא בערר לגבי הנטיעה דשאר אילנות,
ובהתאם לכך,
גם מעלת הפרי,
והתענוג והמתיקות שבו,
היא באופן נעלה יותר.
ויש להוסיף,
ששבעים שנה דתמרים מורה על גמר ושלימות העבודה ד״צדיק כתמר יפרח" באופן ד״בא בימים"" י,
שנשלמה העבודה דבירור ז׳ מדות 4 "
(שכל אחת כלולה מעשר,
סה״כ שבעים)
במשך שבעים שנה.
יב. ויש להוסיף בזה,
ע״פ תורת ה־ בעש״ט״י על הפסוק "כי תהיו אתם ארץ חפץ",
שבנ״י הם בדוגמת ארץ חפץ שטמונים בה אוצרות יקרים של אבנים טובות ומרגליות:
נוסף על מעלת הצמיחה שב״ארץ חפץ",
הן הצמיחה שע״י זריעת תבואה
("חטה ושעורה")
המוכרחת לקיום האדם,
והן הצמיחה שע״י נטיעת אילנות
("גפן ותאנה ורמון..
זית שמן ודבש")
לשם תענוג - יש בה״ארץ חפץ" גם אבנים טובות ומרגליות שעל ידם ניתוסף תענוג ועשירות אצל האדם שלא בערך לגבי התענוג שע״י אכילת פירות האילן.
ואולי י״ל ענינו בעבודת ה׳ - הגילוי בפנימיות התורה,
כדברי רבינו הזקף"
בביאור הענין דהפצת המעיינות חוצה,
ע״פ משל למלך שצוה לקחת את האבן היקרה שבכתר המלך,
שבה תלוי היוקר והיופי דכתר המלך,
לשחקה ולערבה במים,
ולשפוך ביו שפתיו של בן המלך,
כדי שטפה אחת
(עכ״פ)
תיכנס לתוך פיו של בן המלך כר,
שבביאור זה,
אבנים טובות ומרגליות שב״ארץ חפץ" רומזים לפנימיות התורה.
ויש לומר,
שבגילוי דפנימיוח התורה
(אבנים טובות ומרגליות שבארץ חפץ)
גופא יש חילוקי דרגות בעילוי אחר עילוי,
ובכללות:
(א) אופן הגילוי המוכרח להצלת חיי בן המלך
(כסיום המשל של רבינו הזקן)
- ע״ד סממני רפואה שבפנימיות התורה,
(ב) הריבוי וההוספה
(יותר מכפי המוכרח להצלת חיי בן המלך)
כהכנה לגילוי פנימיות התורה לעתיד לבואי״,
התענוג שבתורה,
טעמי תורה -ע״ד דוגמת פירות האילן שבפנימיות התורה,
ועד ל״זית שמן ודבש""",
שבהם מודגש ענין התענוג יותר משאר פירות האילן.
ויש להוסיף,
שענין זה הוא בהדגשה יתירה בקביעות דשנה זו ביום הש״ק חמשה עשר בשבט,
שבו נעשית השלימות דהעשירי בשבטי" ד״ויהי בארבעים
ש״ס בשלח,
חמשה עשר בשבט
שנה״״ 2 - כמשנת״ל בארוכה׳ 12 שבתקופה זו נשלמה כבר העבודה דרבותינו נשיאינו
(כל שבעת הנשיאים 22 )
בהפצת המעיינות חוצה
(נוסף על המוכרח,
גם)
בריבוי מופלג,
באופן של תענוג,
עד להשלימות ד״זית שמן" 22 ,
"מאשר 24 שמנה לחמו והוא יתד מעדני מלך" 25 ,
"ודבש
(תמרים)",
"צדיק כתמר יפרח"" 2 ,
כמ״ש בסיום ״מזמור שיר ליום השבת״ -"ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" 24 ,
יג. ההוראה מהאמור לעיל בנוגע למעשה בפועל:
מ״ראש השנה לאילן"
(ובפרט כשחל ביום השבת,
ובפ׳ בשלח)
- צריך כאו״א מישראל להוסיף באופן מחודש בכל הענינים השייכים ל״האדם עץ השדה",
הן בנוגע לעניו התענוג,
והן בנוגע לענין הצמיחה
(כנ״לס״ג).
אשלמותא",
השלימות דכל ימי החודש,
ובפרט ימים מיוחדים שבו,
כמו "העשירי יהי׳ קודש",
השבתות,
שקמה״ח.
ועוד ענין עיקרי בנוגע לצמיחה -שבזה נכללת גם הפעולה על הזולת
(מתחיל מבני ביתו והנמצאים בסביבתו/ עי״ז שנעשה "עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו",
שממנו יצמח עוד אילן ועד שיצמחו הרבה אילנות.
ועפ״ז יש לבאר הלשון הרגיל בכ״מ "ראש השנה לאילנות",
לשון רבים
(אע״פ שלשון המשנה הוא "ראש השנה לאילן",
לשון יחיד)
22 - דכיון שהתחלת העבודה היא בהענין ד״ואהבת לרעך כמוך"" 2 ,
כאמירת כאו״א מישראל בהתחלת היום קודם התפלה "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעד כמור״י 2 ,
ורק לאח״ז מתחיל עבודת עצמו בהתפלה,
שהתחלת עבודתו היא באופן של "אילנות",
לשון רבים.
יד. ויה״ר שההחלטה להוסיף חידוש בכל עניני צמיחה תביא תיכף את השכר" 5 - הצמיחה העיקרית כתוצאה מהזריעה ונטיעה ד״מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות" 5 ,
גאולה האמיתית והשלימה 52 ע״י משיח צדקנו,
"צמח
ספר השיחות - ה׳תש״ג
שמו" 33 ? עליו נאמר 34 ■ "וקם שבט מ־ ישראל",
ש״שבט" 35 ׳ הוא גם מלשון ענף,
וכמ״ש 34 ׳ "ויצא חוטר
(שבט מלוכה)
מגזע ישי ונצר
(ל׳ יונק אילן)
משרשיו יפרה".
ותוספת נתינת־כח מפרשת השבוע -שנוסף לבך שמדובר בה אודות יצי״מדני הכוללת גס הגאולה האמיתית והשלימה
("כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפל־ אות"" 3 ׳/ נרמזת בה גם השלימות דגאולה האמיתית והשלימה - בשירת הים: "אז ישיר״י 3 ׳,
"שר לא נאמר אלא ישיר״ס",
לשון עתיד,
שרומז לשירה העשירית בגאולה העתידה׳ 4 ׳,
ובסיום השירה -"תביאמו ותטעמו גו׳ מקדש אדנ-י כוננו ידיך״,
״בשתי ידים,
ואימתי..
בזמן שה׳ ימלוך לעולם ועד,
לעתיד לבוא שכל המלוכה שלו" 43 ׳.
וכן תהי׳ לנו - שביום הש״ק פ׳ בשלח,
עילוי צ״ל מתחלה ב׳ נטיעות זא״ז..
הנטיעה האחת היא גלות מצרים,
ועי״ז צמחו עד שזכו למ״ת,
ואח״ב הנטיעה הבי היא הגליות שאח״ב בשביל שיהי׳ הצמיחה בשלימותה לע״ל".
חמשה עשר בשבט דשנת ה׳תש״ג
(הי׳ תהי׳ שנת גסים),
זוכים לקיום היעוד 43 ׳ "ואתם תלוקטו"׳ לאחד אחד בני ישראל",
שכל בנ״י באים לארצנו הקדושה,
"כל יושבי׳ עלי׳" 45 ,
וזוכים "לאכול מפרי׳ ולשבוע 44 ׳ מטובה" 47 ,
ובפרט הסירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל" 4 ׳,
ועד להפירות שבביהמ״ק,
כמארז״ל "גפן זהב היתה עומדת על פתח ההיכל כו׳״י 4 ׳,
"בשעה שבנה שלמה ביהמ״ק נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאין סירותיהן..
ועתיד הקב״ה להחזירן,
שנאמר• 5 ׳ פרח תפרח ותגל אף גילת ורנן"׳ 5 ׳.
ועאכו״ב בנוגע לענינים הרוחניים דארץ ישראל - מתחיל מלימוד תורת ארץ ישראל,
כפי שדרשו חז״ל 53 ׳ על הפסוק 53 ׳ "וזהב הארץ ההיא טוב",
"אין תורה כתורת ארץ ישראל",
ועד לתכלית השלימות דמתן־תורה
(בם׳ יתרו שמתחי־ לין לקרוא במנחת שבת זה)
- "תורה