א. פרשת ויחי היא סיום וחותם ספר בראשית,
ספר ראשון׳ מחמשה חומשי תורה,
ספר כללי ועיקרי - "ספר הישר",
"ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו- ישרים" 2 ,
שבו נכלל כל סדר העבודה דבנ״יי בהתאם לעבודת האבות,
"מעשה אבות סימן לבנים"•■.
ולכן,
בסיומו וחותמו
("הכל הולך אחר החיתום"'■),
בם׳ ויחי,
יש לימוד והוראה בענין כללי ועיקרי - כמודגש בשמה של הפרשה: "ויחי",
ענין החיים,
הכלל והעיקר דמציאות האדם.
וצריך להבין תוכן ההוראה ד״ויחי"•: כיון ש״חיים" הוא המציאות דישראל
(וארז״ל 7 שישראל נקראו חיים),
והחיות שלהם היא התורה
(שנקראת חיים 7 / כמ״ש ״כי הם חיינו ואורך ימינו״״ - מהי ההוראה שצריך להיות "ויחי" והרי זוהי המציאותי•
בסגנון אחר קצת: ידוע פתגם והוראת רבינו הזקן שצריכים לחיות עם הזמן,
נלימי,
לחיות עם פרשת השבועי.
ומהו הפירוש דלחיותעס״ויחי״י!
גם צריך להבין בנוגע לכללות הפרשה: נוסף על המבואר במק״א•• בה־ שייכות דשם הפרשה
("ויחי")
עם תוכן הפרשה
(שהוא ע״ד פטירת יעקב")
ש־ דוקא לאחרי פטירתו של יעקב נתגלה תוכן כללות הענין ד״ויחי יעקב",
שחיי יעקב הם נצחיים ולאחר הסתלקות הנשמה מן הגוף עי״ז ש״זרעו בחיים״ 2 ׳ - גם פרמי הענינים שבתוכן הפרשה
["ויקרא לבנו ליוסף גו׳״י-י,
"ויקח
(יוסף)
את שני בניו עמו גו׳"
("כדי שיברכם יעקב") 4 ׳,
ברכת יעקב לי״ב השבטים"י,
עד לגמר ושלימות עבודת יוסף באמירת "אלקים פקד יפקוד אתכם גו׳״“]
שייכים ל״ויחי" 7 ׳,
כדלקמן.
ב. ויש לומר הביאור בזה - ובהקדמה:
בטבע האדם שחיותו אינו בא במודגש״׳.
חיות הו״ע כללי למעלה מהתחלקות
ספר השיחות - ה׳תש״ג
לפרטים,
ולכן אינו בא במורגש,
ועאכו״ב שעצם הנפש שממנה נמשך ומתפשט החיות אינה באה במורגש.
כלומר: כיון שמציאות האדם היא במדידה והגבלה ובהתחלקות לפרטים,
לכן,
ההרגש שלו הוא בענין המדוד ומוגבל ובא בהתחלקות,
כמו הכהות פרטיים שבאים במדידה והגבלה ובהת־ חלקות לפי־ערך אברי הגוף
(כח השכל במוח שבראש,
כח הראי׳ בעין,
כח השמיעה באוזן,
וכיו״ב),
משא״ב החיות שהמשכתו בכל האברים ובכל בני־האדם
(כגדול כקטן)
בשוה,
אינו בא במורגש.
[ואולי י״ל דוגמתו בהלכה - בברכת "שהחיינו",
שההודאה היא "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה",
היינו,
שהחיות הגיעה ובאה בזמן
(ומאורע)
פרטי,
משא״כ כללות החיות].
ג. עפ״ז צריך להבין בנוגע להתחלת העבודה בכל יום ויום באמירת "מודה אני לפניך כו׳ שהחזרת בי נשמתי״ - הודאה על ענין החיות:
ההודאה להקב״ה בכל יום ויום היא לא רק על הענינים הפרטיים,
כמו: "פוקח עורים",
"מלביש ערומים" וכו/ כל ברכות השחר שנתקנו על צרכי האדם,
כדאיתא בגמרא 7 ׳ "כי פתח עיני׳ לימא ברוך פוקח עורים כו׳ כי לביש לימא ברוך מלביש ערומים וכו"׳,
אלא גם על כללות ענין החיות.
ולא עוד,
אלא שההודאה היא לכל לראש על
(העיקר)
עניו החיות - "מודה אני לפניך כו׳ שהחזרת בי נשמתי",
ובלשון הגמרא 8 ׳ "בד מתער אומר אלקי נשמה שנתת בי כו׳ מודה אני לפניך כו׳".
ומובן,
שהרדאה אמיתית היא לא
(רק)
מפני שמבין הדבר בשכלו,
ע״י הקדמת ההתבוננות שהקב״ה מחזיר לו הנשמה
לאחרי הסתלקותה מן הגוף בעת השינה
[וכפרט ע״פ תורת הבעש״ט" 2 ע״ד חידוש ההתהוות בכל רגע מאין ואפס ממש^ אלא
(גם)
מפני שמרגיש הדבר",
היינו,
שענין החיות
("שהחזרת בי נשמתי")
הוא באופן שבא במורגש“.
וחידוש גדול יותר - שההודאה היא לא רק על התפשטות החיות מהנפש להחיות הגוף,
אלא גם על עצם הנשמה -"שהחזרת בי נשמתי",
דקאי על עצם הנשמה,
"חלק אלקה ממעל ממש"׳■ 2 ,
ובמודגש בנוסח הברכה על החזרת הנשמה בברכות השחר
(לאחרי נט״י)
: "אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא",
דקאי על הנשמה כפי שהיא בעולם האצילות",
ונשמה זו
(״טהורה היא״)
- "נתת בי"
("החזרת בי נשמתי"),
ועל זה מודים ל־ הקב״ה
("מודה אני לפניך")
"ברוך אתה ה׳ המחזיר נשמות כו"׳,
היינו,
ש
(גם)
הנשמה עצמה
(לא רק החיות המתפשטת ממנה)
באה במודגש.
ש״פ ויחי,
ט״ז טבח
ולכאורה,
ה״ז היפר טבע האדם שאפילו החיות הו״ע כללי שאינו בא במורגש,
ועאכו״כ הנשמה עצמה,
כנ״ל.
ד. ויש לומר הביאור בזה:
מצד גדרי האדם והבריאה,
כולל גדרי הנשמה,
שגם בהיותה למעלה
(בבחינת ״טהורה היא״)
ה״ה בציור מסויים - החיות הו״ע כללי שאינו בא במודגש: אבל כיון שחיבור הנשמה בגוף הוא בכח המפליא לעשות",
כח העצמות",
הרי,
להיותו למעלה ממדידה והגבלה לגמרי,
נעשה על ידו חיבור הנשמה בגוף באופן שהחיות הכללי ועד לעצם הנפש - שבנוגע ליהודי
("נשמתי" דייקאי 2 )
הו״ע שלמעלה מהשכל - נמשך וחודר בפנימיות ובמורגש,
היינו,
לא באופן של מקיף בלבד,
אלא חודרת ונרגשת בהכחות הפרטיים
(שכל ומדות/ ועד שגם הם נעשים חדורים בהחיות הכללי ועצם הנפש" 2 .
ויש לומר,
שזהו גם הפירוש "מודה אני כו׳ שהחזרת כי נשמתי כו׳ רבה אמונתך":
נוסף על הפירוש "אמונתך" האמונה
של האדם בהקב״ה,
ישנו גם הפירוש "אמונתך" האמונה
(נאמנות)
של הקב״הי 2 ,
"אמונתך",
האמונה דהקב״ה שהיא בלי גבול,
ה״ז "רבה",
שחודרת ונרגשת גם בהכחות הפרטיים.
וענין זה מודגש גם בנוסח הברכה על החזרת הנשמה - "נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה בו׳ ואתה משמרה בקרבי כו׳ מודה אני לפניך כו׳",
דלכאורה אינו מובן:
(א) סדר הענינים,
"נשמה כו׳ טהורה היא״ ואח״ב ״אתה בראתה״ - הרי קודם ל״אתה בראתה" לא קיימת מציאות הנשמה שנאמר עלי׳ "נשמה כו׳ טהורה היא"?
(ב) כפל הלשון ״אתה נראתה״ - הרי כבר נאמר "אלקי כו׳",
ומספיק לומר "בראתה יצרתה כו׳",
ולמה צריך לחזור בכל דרגא "אתה"?
וידוע הביאור בזה״י - ש״נשמה בו׳ טהורה היא" קאי על הנשמה כמו שהיא למעלה,
בעולם האצילות,
ו״בראתה יצר־ תה ונפחתה" קאי על ירידת הנשמה למטה,
בעולמות בריאה
("בראתה")
יצירה
("יצר־ תה")
עשי׳
("נפחתה"/ ועז״נ "אתה בראתה",
שכדי שתהי׳ ירידת הנשמה למטה,
לעולם הבריאה,
באופן של בריאה מאין ליש",
יש צורך בהמשכה מדרגא שלמעלה מבחי׳ ״טהורה היא״ - "אחה בראתה",
ועד״ז בשביל הירידה למטה יותר,
בעולם היצירה והעשי׳ - "אתה יצרתה אתה נפחתה",
עד להתלבשותה בגוף הגשמי",
שעז״נ״ואתה משמרה בקרבי".
ספד השיחות - ה׳תש״נ
וכיון ש" אתה בראתה",
היינו,
שירידתה למטה להתלבש בגוף היא מ״אתה"
(העצמות),
ולא עוד,
אלא שגם בהיותה למטה ״אתה משמרה בקרבי״ - הרי מצד העצמות,
נעשה "החזרת בי נשמתי",
"נשמה שנתת בי
(כמו ש)
טהורה היא",
באופן שנרגשת בפנימיותו,
עד לרגש של הודאה -"מודה אני לפניך".
ה. עפ״ז יש לבאר גם תוכן הענין וההוראה ד״ויחי":
״ויחי״ - הוא עצם החיות,
היינו,
לא רק החיות המתפשט מהנשמה,
אלא גם חיות הנשמה עצמה׳■׳,
ועד למקור החיות,
"מחי׳ חיים״״ - "ה׳ אלקים אמת הוא אלקים חיים"*׳■; וביחד עם זה,
נמשך ומתפשט עד לחיים גשמיים כפשוטם,
נשמות בגופים,
"ויחי" כפשוטו■׳ 14 .
וזהו גם הקשר והשייכות דהפרשיות ויחי ושמות
(שמתחילין לקרות במנחה)
-להמשיך הדרגא ד״ויחי",
עצם ומקור החיות,
בהדרגא ד״שמות",
דקאי על הנשמה כפי שירדה למטה,
שהרי ענין
חייב לומר בשבילי נברא העולם"
(סנהדרין לז,
סע״א).
ה״שמות" אינו שייך בהנשמה כפי שהיא למעלה,
שאין לה שם,
כי אם,
לאחרי ירידתה למטה דוקא,
ואעפ״כ,
גם בהיותה למטה,
בדרגא ד״שמות",
נמשך ומתגלה בה עצם ומקור החיות,
"ויחי".
וענין זה מבואר בפרטיות יותר בהמשך הכתוב - "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה":
״יעקב״ - אותיות יו״ד עקב 15 י,
שמורה על הירידה וההמשכה דהנשמה,
בחי׳ יו״ד
(חכמה),
עד לבחי׳ היותר תחתונה,
עקב שברגל.
״בארץ״ - ע״פ מרז״ל" "למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה",
כלומר,
אע״פ שירדה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא,
ועד שאמרו חז״ל”■ "על כרחך אתה חי",
ה״ז נעשה באופן ש״רצתה לעשות רצון קונה",
"רצתה" מלשון רצון" 4 ,
וגם מלשון מרוצה׳ 4
(ע״ד "הוי רץ למצוה" 42 ).
״מצרים״ - מיצר וגבול למעליות^ כלומר,
אע״פ שהחיות מצד עצמו הוא
ש״אסח ליעקב" הנא תיכנת.
׳עקב לא מח".
ש״פ ויחי,
ט״ז טבת
בלתי מוגבל,
מ״מ,
אינו מבטל מציאות האדם,
אלא נמשך ומתלבש בפנימיותו ונרגש בו,
ובלשון הקבלה והחסידות -באופן של "תיקון",
אורות בכלים.
"שבע עשרה שנה״-״טוב״בגימטריא "שבע עשרה"׳■ 1 ,
שמדגיש שההמשכה וההתלבשות בפנימיותו היא באופן שנר־ גש הטוב שבדבר*■*■.
וההוראה מזה - שעצם ומקור החיות דהנשמה,
שמתבטא בעבודה בענין האמונה,
צריך להיות באופן שנמשך וחודר בפנימיות בכחות הפרטיים,
כמודגש בהתחלת העבודה בכל יום באמירת "מודה אני לפניך בו׳ שהחזרת בי נשמתי בו׳ רבה אמונתך",
ההודאה על עצם ומקור החיות,
ובאופן שחודר ונמשך גם בכל הענינים הפרטיים דברכות השחר,
הכוללים כל צרכי האדם במשך כל היום 5 *■.
ו. ודוגמתו בהחיות דישראל בתורה -"לחיות" עם
(פרשת השבוע)
"ויחי":
התורה היא ״חיינו ואורך ימינו״ - חיות כללי,
שמצד עצמו אינו בא בפנימיות ובמורגש,
כי אם,
לאחרי שבאה בבחינת חיות פרטי,
ענין פרטי בתורה שעוסק בו באותה שעה,
ובפרט ענין שהזמן גרמא,
כולל גם פרשת השבוע,
שאז ניכרת ומורגשת חיותו בהענין הפרטי שבתורה השייך במיוחד לזמן זה
(כתוכן ההוראה "לחיות עם הזמן",
לחיות עם פרשת השבוע),
וחידוש מיוחד בם׳ ויחי
(וממנו נמשך בכל התורה)
- הוראה ונתינת־כח "לחיות עם ויחי",
שנוסף על החיות בהעניז הפרטי שבתורה,
צ״ל וישנו גם החיות עם כללות ענין התורה,
"חיינו ואורך ימינו",
כי,
עי״ז שנמשך ומתגלה בתורה בחי׳ האלקות שלמעלה מהתורה,
ה״ז באופן שלמעלה ממדידה והגבלה,
שגם החיות הכללי
(ועד לעצם התורה)
נמשך בפנימיות ובמורגש,
ועד שהחיות בהענין הפרטי שבתורה חדורה בהחיות הכללי שבתורה 46 .
ספר השיחות - ה׳תש״נ
וכיון ש״אסתכל באורייתא וברא עלמא" 47 - נמשך זה מהתורה בעולם,
היינו,
שע״י עבודתם של ישראל בעולם מגלים בו חיותו האמיתית,
שניכר ב״כל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם" ש״לא נמצאו אלא מאמתת המצאו"" 4 ,
כפי שיתגלה בפועל ממש "באותו הזמן"
(בימות המשיח)
שיקויים היעוד" 4 "כי מלאה הארץ דעה את ה׳
(תורה)
כמים 1 * לים מכסים"
(כמ״ש הרמב״ם׳'■ בהתחלת וסיום ספר "משנה תורה" ש״מקבץ לתורה שבעל פה כולה"").
ז. עפ״ז יש לבאר גם הטעם שהסיום וחותם דספר בראשית,
ספר הישר,
הוא בם׳ ויחי:
המעלה׳■'■ דספר הראשון
(בראשית)
יותר מכל ד׳ הספרים ועד שהוא לבדו נקרא ספר הישר,
אע״פ שלא נתגלה בו רצון העליון שבמצוות כמו בשאר ספרים 4 '■ - "להיותו בחי׳ מקור ושרש העליון לכל המצוות שנכתבו בספרים האחרים..
ע״כ נק׳ ספר הישר..
להיותו בקו האמצעי שהוא למעלה עדיין מהתחלקות
נטיות קוין לימין ושמאל..
כל המצוות שבספרים האחרים..
שהן באים בבחי׳ התחלקות קוין לימיו ושמאל.,
רמ״ח מ״ע בבחי׳ החסדים דימין ושס״ה ל״ת בקו השמאל..
וכל ספר בראשית הוא למעלה עדיין במקור הראשון שמשם נמשך כל המשכה והתפשטות דקוין כו׳".
ועד״ז בעבודה - שספר בראשית הוא ״סיפור ג׳ האבות..
פרטי מעשיהם וקו־ רותם ואשר דבר ה׳ עמהם..
שהוא הכל בבחי׳ האצילות..
האבות שנק׳ מרכבה באצילות ממש",
ולאח״ז מתחילה הירידה למטה,
"להביא מן ההעלם דאצילות לגילוי למטה,
שהן תומ״צ שניתנו למטה..
כמ״ש בכל הספרים האחרים,
וא״כ ספר בראשית מקור ושרש כללי לכל הספרים האחרים שממנו נמשכו כו"׳.
ולכן מסיימים ספר בראשית בם׳ ויחי - נתינת־כח וחיזוק
(כמודגש בהכרזה "חזק חזק ונתחזק" בסיום הפרשה והספר")
לעבודה למטה ע״י ההמשכה והגילוי ממקור ושורש התורה,
כמודגש ב״ויחי",
עצם ומקור החיות דתורה וישראל,
שעל ידו יחדור החיות הכללי עד לעצם החיות דתורה וישראל כפנימיות ובמורגש גם בירידתם למטה.
ח. ויש להוסיף,
שכהנ״ל מרומז גם בתוכן פרטי הענינים שבפ׳ ויחי:
נוסף על הסיפור אודות יעקב
("ויחי יעקב״)
- מסופר בפרשה גם אודות השבטים,
ברכת יעקב לי״ב השבטים,
"איש אשר כברכתו ברך אותם""'■,
וגם
(ובמיוחד)
אודות יוסף
(נוסף על ברכת יעקב ליוסף יחד עם שאר השבטים),
הן בהתחלת הפרשה - "ויקרא לבנו ליוסף גו׳ ויקח את שני בניו עמו את מנשה ואת
ש״פ ויחי,
ט״ז טבת
אפרים וגו׳",
שבזה מודגשת מעלת יוסח לגבי שאר השבטים,
ועד כדי כך,
ש״שני בניד גו׳ אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" 57 ,
והן בסיום הפרשה,
"אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם"" 5 ,
"ויחי יוסף מאה ועשר שניס״י 5 ,
"ויאמר יוסף אל אחיו גו׳ ואלקים פקד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב"•׳.
ומבואר בדרושי חסידות"• החילוק שבין יעקב ובין יוסף ובין השבטים -שיעקב הוא בחי׳ האצילות
(שהאבות הם מרכבה עילאה דעולם האצילות),
והשבטים הם בחי׳ בריאה
(מרכבה תתאה דעולם הבריאה),
והחיבור שביניהם
(המשכת אצילות לבי״ע)
הוא ע״י יוסף,
דכיון ששרשו למעלה גם מבחי׳ אצילות,
לכן,
בכחו וביכלתו לפעול ההמשכה והחיבור דאצילות
(יעקב)
עם בי״ע
(שבטים).
ועפ״ז י״ל,
שפרטי הענינים דפ׳ ויחי
(אודות יעקב,
השבטים ויוסף)
שייכים לתוכן הכללי ד״ויחי"
(המשכת החיות הכללי עד לעצם החיות בפנימיות ובמורגש למטה)
-כי:
יעקב,
בחי׳ האצילות - הוא בדוגמת עצם הנשמה במו שהיא למעלה
("טהורה היא״)
: י״ב השבטים,
בחי׳ הבריאה - הם בדוגמת הגשמה כמו שיורדת למטה
(שאז נעשה גילוי והמשכת החיות הכללי והכתות הפרטיים)
: ויוסף,
שמחבר אצילות ובי״ע ע״י המשכה שלמעלה מאצילות -
הוא בדוגמת חיבור הנשמה בגוף בכח העצמות
("אתה"/ שעל ידו יהי׳ גילוי עצם החיות דהנשמה ועצם החיות דתורה
("ויחי יעקב")
בפנימיות ובמורגש גם כאשר בנ״י נמצאים למטה,
במקום ובזמן הגלותי•.
ט. וענין זה מודגש ביותר בפרטי ה־ ענינים אודות יוסף 2 • - הן בהתחלת הפרשה,
"ויקח את שני בניו עמו את מנשה ואת אפרים" כדי שיברכם יעקב
(כמסופר כל פרטי הענינים בזה),
והן בסיום הפרשה,
גמר ושלימות עבודתו של יוסף:
אפרים ומנשה כוללים את כל בנ״י,
ספר השיחות - ה׳תש״ג
כמובן ממ״ש 31 -■׳ "בך יברך ישראל לאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה".
[ויש לומר,
שמרומז גם בכתוב "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי״ - כ־ ידוע 4 " שראובן
(ע״ש ראה ה"■*)
הוא בחי׳ ראי׳,
ושמעון
(ע״ש שמע ה׳“)
הוא בחי׳ שמיעה,
דכללות העבודה דבנ״י נחלקת בכללות לב׳ הבחינות דראי׳ ושמיעה,
וי״ל שהם בדוגמת החיות הכללי
(כלל)
והכחות הפרטיים
(פרט)
שמתגלים בירידת הנשמה למטה
(בבחינת "שמות"),
כידוע 33 * החילוק שבין ראי׳ לשמיעה,
שבראי׳ תופסים הכלל,
ובשמיעה תופסים כל פרט ופרט בפ״ע"*].
ובפרטיות יותר,
רומזים אפרים ומנשה על עבודת בנ״י בזמן הגלוח - מנשה,
ע״ש "נשני אלקים את כל עמלי" 6 ,
ואפרים,
ע״ש ״הפרני אלקים ב אר ץ עניי״״י _ ךד ובדוגמת ב׳ האופנים הכללים בגלות,
מצרים
("נשני אלקים את כל עמלי")
ואשור׳ י
("הפרני אלקים בארץ עניי").
וזהו התוכן ד״ויקח את שני בניו עמו את מנשה ואת אפרים" כדי שיברכם יעקב - שיוסף פועל ההמשכה" דיעקב באפרים ומנשה
(כללות בנ״י),
שגם בירידתם למטה ובזמן הגלות,
יהיו במעמד ומצב ד־ "ויחי
(יעקב")".
ויש לומר,
שפעולתו של יוסף להמשיך מיעקב בכללות בנ״י כפי שנחלקים לב׳ הסוגים דאפרים ומנשה,
היא הכנה והקדמה 74 לברכת יעקב לבניו אח״כ - ההמשכה לכל בנ״י כפי שנחלקים בפרטיות לי״ב שבטים,
היינו,
שגם לאחרי ירידתם למטה באופן של התחלקות לי״ב שבטים 75 ,
יהיו חדורים בהכלל ד״ויחי יעקב",
שיומשך הכלל ויתגלה בפנימיות ובמורגש.
ועד״ז בסיום הפרשה,
"ויאמר אליהם יוסף אל תיראו גו׳ אנכי אכלכל אתכם
ש״פ ויחי,
ט״ז טבת
ואת טפכם וגו׳",
ויתירה מזה,
"אלקים פקד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב״ - הנתינת־כח דיוסף לכל השבטים,
כללות בנ״י,
לעבודתם בארץ מצרים,
זמן ומצב הגלות",
כמודגש בהמשך הקריאה
(בזמן המנחה)
בם׳ שמות: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה גו׳ ראובן שמעון גו׳״יי,
"ראובן ושמעון נחתין"• 7 ,
ירידת הגלות 7 ,
שגם אז יהיו במעמד ומצב ד״ויחי יעקב".
ועפ״ז יש לבאר קשר והמשך הפרשיות ויגש ויחי ושמות: ויגש - החיבור והאחדות דכל השבטים ע״י הגילוי דיוסף להשבטים,
ובמודגש בהפטורה" 8 "הנה אני לוקח את עץ יוסף גו׳ ושבטי ישראל חבריו ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתים לעץ אחד והיו אחד בידי" 81
(כמשנת״ל כארוכה 7 •)
; ״ויחי״ - פעולתו של יוסף להמשיך העניו ד״ויחי יעקב" בכל בנ״י גם בירידתם למטה ובזמן הגלות; ו״שמות״ - העבודה בפועל בזמן הגלות,
"ראובן ושמעון נחתין",
אשר,
הכוונה בזה כדי שיהי׳ "ראובן ושמעון
סלקין",
כדברי יוסף "ואלקים פקד יפקוד אתכם והעלה אתכם גו"׳,
עד לעלי׳ דגאולה האמיתית והשלימה.
י. וההוראה בנוגע למעשה בפועל -המעשה הוא העיקר 83 :
בעמדנו בשבת פ׳ ויחי,
שבת חזק,
שמסיימים ספר הראשון שבתורה,
ספר הישר - צריך כאו״א מישראל לחזק את עצמו ובני ביתו וכל הנמצאים בסביבתו,
"חזק 8 חזק ונתחזק" 83 ,
בכל עניני יהדות,
תורה ומצוותי׳,
באופן שיהי׳ ניכר ומורגש ש״חי" בחיים אמיתיים,
"ויחי" לאמיתתו,
החיות הפרטי והכללי
(עד לעצם החיות)
דישראל ודתורה,
כפי שנמשך וחודר בכל הפרטים ופרטי פרטיים דחיי היום־יום.
וכדאי לקשר זה עם התוועדות מיוחדת
(בהוספה על ההתוועדות שבכל שבת,
״להקהיל קהילות בכל שבת ושבת״ 86 )
-כהמנהג בכו״כ קהילות קדושות בישראל שבשבת חזק מכינים הגבאים "קידושא רבא",
ובודאי יחזקו ויחדשו מנהג זה בכל המקומות - שבה יוסיפו באמירת דברי תורה
(וגם קבלת החלטות טובות להוסיף בלימוד התורה ובקיום המצוות בהידור),
ויוסיפו בהשמחה דגמרה של תורה
(סיום ספר שלם בתורה,
ע״ד השמחה שעושים לגמרה של התורה כולה בשמח״ת 87 ),
אשר,
ההתוועדות דכו״ב מישראל יחדיו בשמחה של תורה מדגישה עוד יותר את החיות הכללי דישראל ותורה
(שלמעלה
סמר השיחות - ח׳תש״נ
ההתחלקות)"",
שיומשך ויחדור בעבודה בפועל בכל הפרטים ופרטי פרטים 47 ".
וחיזוק מיוחד וחיות מיוחדת בנוגע לענין שהזמן גרסא״ 48 - בעמדנו בתוך "שלושים יום לפני החג" 1 ,
העשירי
(יהי׳ קודש 2 )
בשבט,
יום ההילולא של כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו,
"יוסף" שבדורנו,
ובפרט בשנה זו,
שנת הארבעים,
ש״קאי איניש אדעתי׳ דרבי׳"",
הגמר והשלימות דעניני רבו
(ע״ד מ״ש בסיום פרשתנו אודות שלימות העבודה דיוסף:
״ויחי יוסף מאה ועשר שנים״ 4 )
- לנצל את הזמן עד
(וכולל)
יום ההילולא כדי להוסיף ביתר שאת וביתר עוז
(ובאופן ד״לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע" 5 )
בהליכה בדרכיו ואורחותיו של נשיא דורנו,
ע״י ההוספה בלימוד תורתו,
ומילוי שליחותו בהפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה.
ויה״ר - וג״ז עיקר - שההחלטה בזה תמהר ותזרז ותביא תיכף קיום הבטחתו של יוסף "אלקים פקד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב",
ובהמשך לזה - "ואלה שמות בני ישראל",
״על שם גאולת ישראל נקראו כאן..
יוסף על שם שעתיד הקב״ה להוסיף ולגאול את ישראל..
כשם שגאל אותם ממצרים,
דכתיב" והי׳ ביום ההוא יוסיף אדנ*י שנית ידו וגו׳ וכל הענין הכתוב שם״״ -כן תהי׳ לנו תיכף ומיד ממש.
ספר השיחות - ה׳תש״ג