משיחות ש״פ ויקהל־פקודי, פ׳ החודש, מבה״ח ניסן ה׳תש״ג

א. מהמעלות המיוחדות ביום הש״ק זה - היותו "זמן סגולה" להגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.

ובהקדמה - שהאמונה והצפי׳ לביאת המשיח היא בתקפה בכל הזמנים,

"אחכה לו בכל יום שיבוא"׳,

ועאכו״כ בדורות האחרונים,

לאחרי שכבר "כלו כל הקי־ צין" 2 ,

ובפרט בדורנו זה,

אשר,

לפי כל הסימנים שבדברי חז״ל ה״ז דרא דעקבתא דמשיחא,

דור האחרון של הגלות ודור הראשון של הגאולה - הרי בודאי שישנו תוקף האמונה והצפי׳ לביאת המשיח תיכף ומיד ממש.

ובזה גופא גיתוסף עוד יותר בזמני סגולה מיוחדים שבהם מודגשת עוד יותר האמונה והצפי׳ לביאת המשיח,

כמו,

ביום הש״ק זה,

שבו מודגש ביותר עגין הגאולה 3 ,

הן מצד פרשת השבוע,

והן מצד הזמן בשנה:

בפרשת השבוע - ויקהל־פקודי -שבה מדובר אודות עשיית והקמת המשכן בפועל ממש 4 ,

ששלימותו הוא ב״מקדש אדנ-י כוננו ידיך" 5 ,

בביהמ״ק השלישי.

וכמרומז גם במ״ש "אלה פקודי המשכן משכן"*,

"שתי פעמים,

רמז למקדש שנת

!) ראה לקו״ש חכ״ג ע׳ 394 ואילך.

משכן בשני חורבנין" 6 ,

כמו "משכון" שחוזר לבעליו בשלימותו,

היינו,

שבית ראשון ובית שני

(ועאכו״כ המשכן שעשה משה,

שמעשה ידי משה נצחיים")

יהיו כלולים בביהמ״ק השלישי*

(כמו שנכללים כולם בהציווי "ועשו לי מקדש"•׳),

שיתגלה בגאולה האמיתית והשלימה.

ואז תהי׳ השלימות ד״ויקהל גו׳ את כל עדת בני ישראל״״ - "קהל גדול ישובו הנה" 2 ׳,

וביחד עם זה,

"ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל" 3 ׳,

השלימות דכל אחד ואחד מישראל,

כמודגש בהמנין -התוכן ד״פקודי״ - שכאו״א נמנה בפ״ע,

ועד לשלימות המנין דבנ״י,

מנין העשירי בגאולה העתידה 4 ׳.

ובהזמן בשנה - שבת מברכים חודש ניסו,

ויתירה מזה,

שקורין בו 5 ׳ "החודש הזה לכם וגו׳"*",

"חודש 7 ׳ של גאולה"•׳,

ש״פ ויקהל־פקודי,

פ׳ החודש,

ממז״ח ניסן

שבו נגאלו ישראל ממצרים*? ו״כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות""? שגם הגאולה האמיתית והשלימה תהי׳ בחודש ניסן,

כמארז״ל׳ 2 "בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל" 2 ? כולל גם שהגאולה תהי׳ באופן ד״ניסן",

שיש בו ב׳ נוני״ן,

שרומז ל״בסיי* נסים" 4 ? וכמרומז גם ב־ "אראנו נפלאות",

"נפלאות" גם לגבי הנסים דימי צאתך מארמ״צ 5 ? ועד לנו״ז 24 פלאות 27 .

והקשר והשייכות דפרשת השבוע לזמן השנה מודגש יותר בהמפורש בפרשת השבוע

(בשיעור דיום הש״ק)

שהקמת המשכן היתה בר״ח ניסן - "ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש

(ר״ח ניסן)

הוקם המשכן""? ודוגמתו גם בנוגע ל־ ביהמ״ק השלישי - כמפורש בהפטורה הנאמרת בשבת זה בברכותי׳ ובציבור "בראשון באחד לחודש גו׳ וחטאת את המקדש״י? החינוך דביהמ״ק השלישי.

ב. ויש לקשר זה גם עם שיעור היומי

ברמב״ם - סוף הלכות כלאים והתחלת הלכות מתנות עניים:

נוסף לכך ש״כלאים" ו״מתנות עניים"

(פאה וכיו״ב)

הם מהמצוות התלויות ב־ ארץ״י,

וקיומם בשלימות יהי׳ בגאולה האמיתית והשלימה - הרי,

גם בתוכן ה־ ענינים שנתבארו בסוף הלכות כלאים והתחלת הלכות מתנות עניים יש לבאר רמז

(על יסוד דברי הרמב״ם" ש״רוב דיני התורה אינן אלא..

לתקן הדעות וליישר כל המעשים")

בקשר ובשייכות להגאולה האמיתית והשלימה,

כדלקמן.

ובהקדם הקשר והשייכות שבין הלכות כלאים להלכות מתנות עניים 2 ׳■:

נתבאר במק״א" שיש נקודה משותפת בין כלאים למתנות עניים - שהנהגת האדם צריכה להיות באופו שמשתמש בכל דבר בהתאם לחוקי הטבע שנקבעו ע״י הקב״ה,

שלכן אין לערב שני מינים שנבראו ע״י הקב״ה באופן של הבדלה זמ״ז,

שזהו תוכן האיסור דכלאים שלא לערב שני מינים שונים

(כדלקמן ס״ד),

ודוגמתו גם במתנות עניים,

שאינו מערב" בין

ספר השיחות - ה׳חש״ג

הממון שנתן לו הקב״ה לצורך פרנסתו ופרנסת בני ביתו ובין הממון שניתן לו כפקדון על מנת ליתנו לעניים.

אבל,

כיון שסיום הלכות כלאים הוא בהיתר דכלאים באבנט שבבגדי כהונה כבציצית

(כדלקמן ס״ג),

מסתבר לומר,

שהקשר והשייכות להלכות מתנות עניים הוא גם בענין דוגמתו,

כלומר,

לא (רק)

בענין של איסור עירוב,

אלא

(גם)

בענין של היתר עירוב

(כדלקמן ס״ו).

ג. בסיום הלכות כלאים - כותב ה־ רמב״ם: "כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה,

אפילו במקדש,

לוקין מפני האבנט שהוא כלאים־',

ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מצות עשה כצי־ צית""־.

וצריך להבין:

מהו תיקון הדעות שלמדים מסיום וחותם 7 ־ הרמב״ם הלכות כלאים בענין היתר כלאים בבגדי כהונה

(״הותרו בו..

בשעת עבודה שהיא מצות עשה כציצית")

- ובפרט שהלכה זו היא היפך התוכן דהלכות כלאים ע״ד האיסור דכלאים?!

לכאורה אפשר לומר שכוונת הרמב״ם לסיים בדבר טוב - לא באיסור כלאים• 5 ,

אלא בהיתר כלאים בהעבודה בבגדי כהונה כבציציתיי.

ולהעיר שהמקום לביאור פרטי הדינים דבגדי כהונה הוא

(לא בהלכות כלאים,

אלא)

בהלכות כלי המקדש,

כולל גם האבנט שנעשה מ״פשתן..

רקום בצמר""/ שלכן ״אסור..

ללובשו אלא בשעת עבודה",

"מפני שהוא שעטנז"׳"

(ועד״ז בנוגע לפרטי הדינים דשטענז בציצית שנתבארו בהלכות ציצית 42 ).

ד. ובכללות הענין דהיתר כלאים באבנט דבגדי כהונה

(כפי שלמדים ממ״ש בפרשתנו י- 4 "ואת האבנט שש משזר ותכלת גו׳")

-צריך להבין:

בטעם האיסור דכלאים כתב רבינו בחיי 44 ש״כל הדברים הנבראים בארץ בין חי בין צומח יש לו כח ומזל למעלה וכל אחד ואחד נברא למינו כי כן יסד המלך יתעלה במעשה בראשית שיהי׳ כל אחד ואחד למינהו.

ומי שהוא מרביע או מרכיב שני מיניו הרי הוא משנה ומכחיש מעשה בראשית שכתוב שם למינהו,

והוא עושה היפך ה׳ שרצה להבדיל בין המינין,

כאילו מראה את עצמו שהוא חושב כי לא יספיקו הנבראים שברא הקב״ה בעולמו והוא רוצה להתחכם ולהוסיף שם עוד מינין מחודשים על כל מה שברא חי העולמים".

וממשיך לבאר "ע״ד הקבלה בסוד

ש״פ ויקהל־פקודי,

פ׳ החודש,

מנה״ח גיסן

מצות הכלאים..

המעמיד תולדות למטה מין במינו גורם השלום למעלה,

בי הכתות הממונים הם משלימין מנויים הראוי כמו שצריך בעולם השפל,

והמעמיד תולדות למטה מין כשאינו מינו הרי זה גורם היפך השלום,

כי הוא מערבב הכתות העליונים ומבטל אותן ועוקר אותן ממנויים,

וזהו סוד הלשון של כלאים שהוא לשון מניעה,

כלומר ביטול הכתות..

ולכך נאסר לנו חבור הצמר והפשתים יחדיו..

הלובש בגד זה למטה מערבב הכחות העליונים..

הוזהרו מהחיבור הזה שהם הפכים כדי להתרחק מרוח הטומאה ולהתקדש ברוח הקודש בו׳".

ועפ״ז דרוש ביאור בנוגע לאבנט דבגדי כהונה:

מהו הטעם שהתורה התירה וציוותה לעשות אבנט של כלאים דוקא - העבודה במקדש מוכרחת" להיות בחגירת אבנט של כלאים,

שהוא דבר תאסור,

אלא שהאיסור שבדבר תותר בעת העבודה בו במקדש,

ומיד בגמר העבודה חוזר להיות דבר האסור משום כלאים הכהן צריך לפשטו?!

גם צריך להבין מהו הטעם שהיתר כלאים בבגדי כהונה נקבע באבנט דוקא:

"אבנט" - הו״ע כללי ועיקרי ובפרט בבגדי כהונה,

כי,

ענינם של בגדי כהונה שעל ידם נעשית העבודה והשירות לה׳*/

וזהו גם ענינו של אבנט,

כדאיתא בגמרא 7 * ״מיסר המייני׳..

משום שנאמר"* הכון לקראת אלקיך ישראל"

("מכאן שצריך לאזור חלציו כשמתפלל״**/ היינו,

שחגי-רת האבנט דכאו״א אפילו ביום חול מורה על ההכנה לשרת את קונו,

ועאכו״ב בנוגע לחגירת אבנטו של כהן לעבודה במקדש.

וכיון שאבנט הו״ע כללי שמסמל ומדגיש כללות ענין ההכנה לעבודה ושירות לה׳ - איך יתכן שמכל בגדי כהונה נבחר דוקא ה״אבנט" להיתר כלאים,

שיהי׳ נעשה מדבר האסור שהותר לצורך ובעת העבודה,

ולאחר העבודה חוזר להיות איסור כלאים?!

ומ״ש הרמב״ם "שהיא מצות עשה בציצית" - ה״ז העברת השאלה לציצית.

ובפרט שציצית - "הכתוב שקלה ותלה בה כל המצוות כולו,

שנאמר" 5 וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה׳" 51 ,

שע״י ראיית הציצית

(גם בלא התבוננות)

נעשית זכירת כל המצוות,

כי "מנין גימטריא של ציצית שש מאות ושמונה חוטים וחמשה קשרים הרי תרי״ג" 51 ,

ודוקא עשיית הציצית היא באופן שיש בו איסור כלאים,

אלא שהותר לצורך המצוהי 5 ?!

ספר השיחות - ה׳תש״נ

ה. והנה,

רבינו בחיי מבאר ש״מה שהותר הכלאים בציצית גם בבגדי הכה־ נים ובלבד בשעת עבודה,

לפי שכל הכהות המשתנים זה מזה כולן כלולין במצות ציצית..

ואצ״ל בבית המקדש בשעת עבודה שכל הכהות כלולין שם כו׳".

ולהעיר אשר מבואר בדרושי חסידות 54 שהעירוב וההתכללות בקדושה הוא ע״ד "תערובות מין במינו",

כי בקדושה "הכל מיז א׳ הביטול וההכנעה אליו ית׳".

כלומר,

אין הכוונה שבטל החילוק שבין חסד וגבורה,

כי אם,

שאינם בניגוד זל״ז,

אלא אדרבא,

באופן של אחדות.

וע״ד מארז״ל 55 "עושה שלום במרומיו,

מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש ואין מכבים זה את זה״ - שהביטול שלהם למלר פועל רק שלא יכבו זא״ז,

אבל אינו מבטל החילוק שביניהם במילוי תפקידיהם בשליחותו של המלך בקוין המחולקים דחטד וגבורה.

[ואולי יש לומר דוגמא לדבר מפרשת השבוע - שמאחדים פ׳ ויקהל פקודי: ״פקודי״ - מורה שכל פרט ופרט הו״ע

ציצית ונמצא עובר על לא תעשה בעח שאי! שס מצות עשה*.

בפ״ע,

שלכן נמנה בפ״ע,

ו״ויקהל״ - מורה על החיבור וההתכללות דכל הפרטים שנעשים קהל,

מציאות אחת.

ולדוגמא בעבודת בנ״י - שחלוקים זמ״ז בעניני העבודה,

החל מהחילוק דכהן לוי ישראל

(וגר/ ואסור לישראל לעשות עבודת לוי וכהן,

ואסור ללוי לעשות עבודת כהף 5

("פקודי",

כ״א בפ״ע).

וביחד עם זה,

ה״ה מעורבים ומאוחדים בתכלית האחדות,

"עם אחד"

("ויקהל",

מציאות אחת).

וההסברה בזה,

כאמור,

שבקדושה ההתחלקות היא באופו של אחדות].

אבל לכאורה,

ע״פ דיוק לשון הרמב״ם שמדגיש האיסור דכלאים גם בבגדי כהונה,

"כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים,

ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה״ - משמע,

שאין זה באופן שמצד קדושת המקדש

("שכל הכחות כלולין שם")

בטל ממנו הגדר ד״כלאים" ונחשב "תערובות מין במינר׳,

כי אם,

שגם במקדש ה״ז בגדר של "כלאים",

"מין כשאינו מינו",

אלא שהותר בשעת עבודה 57 .

ו. ויובן בהקדם ביאור הקשר והשייכות דהיתר כלאים בבגדי כהונה כבצי־ צית שבסוף הלכות כלאים עם דין פאה שבהתחלת הלכות מתנות עניים - שגם בדין פאה מצינו ענין של עירוב חלק

ש״ס ויקהל־סקודי,

פ׳ החודש,

מבה״ח ניסן

ו37

בעה״ב וחלק העני,

מעין ודוגמת היחר כלאים:

בהתחלת הלכות מתנות עניים - כותב הרמב״ם: "הקוצר את שדהו לא יקצור את השדה כולה אלא יניח מעט קמה לעניים בסוף השדה..

וזה שמניח הוא הנקרא פאה".

ובסוף פרק ראשון• 5 : "כמה הוא שיעור הפאה,

מן התורה אין לה שיעור כר,

אבל מדבריהם אין פחות מאחד בששים כו׳,

ובל המוסיף על הפאה מוסיפין לו שכר,

ואין לתוספת זאת שיעור".

והנה,

מ״ש הרמב״ם ש״אין לתוספת זאת שיעור",

ה״ז בולל גם שיכול לעשות כל שדהו פאה,

כפי ששגינו 5 "שאם רוצה לעשות כל שדהו פאה עושה""•.

ומ״ש בתוספתא 1 • "העושה כל שדהו פאה אינה פאה"

(אף שלפנ״ז נאמר ש״אין לה שיעור למעלה״)

- מפורש בירושלמי" ש״העושה כל שדהו פאה" לפני שהתחיל לקצור "אינה פאה",

כיון שעדיין לא חל עליו חיוב פאה,

אבל כשמתחיל

לקצור,

"אם רוצה לעשות כל שדהו פאה

(מבלי לשייר לעצמו כלום׳-•)

עושה" 4 •.

וצריך להבין:

א) כתב הרמב״ם ״סוף השדה..

נקרא פאה".

ולכאורה,

איד שייך שיעשה כל שדהו פאה - ה״ז דבר והיפוכו?!

ב) ע״פ המבואר לעיל

(ס״ב) שהתוכן דמתנות עניים שייך לכלאים,

שאין לערב בין החלק שנותן הקב״ה לו ולבני ביתו ובין החלק שניתן לו בתור פקדון ליתן לעניים - איד יכול לערב ביניהם וליתן כל שדהו

(גם החלק השייך לו)

לעניים?

ז. ויש לומר הביאור בזה - בפנימיות הענינים,

"לתקן הדעות וליישר כל המעשים":

״פאה״ - בגימטריא "אלקים" 5 •.

וזוהי גם השייכות דפאה לעניים - כי,

"שם אלקים הוא שם מדת הגבורה והצמצום"••,

אשר,

ע״י הגבורה והצמצום

(היפך החסד וההתפשטות)

נעשה מצב של עניות

(היפך העשירות שמצד גילוי שם הוי׳).

והנה,

בכוונת הגבורה והצמצום דשם

ספר השיחות - ה׳תש״נ

אלקים יש ב׳ ענינים 4 :

(א) כוונת הצמצום היא בשביל הגילוי,

היינו,

שע״י הקדמת הצמצום יוכל להיות גילוי אור האלקי הבלתי־מוגבל בעולם,

(ב) כוונת הצמצום היא

(לא רק בשביל הגילוי,

אלא)

גם בשביל המעלה שבצמצום גופא,

שעל ידו מתגלית השלימות של הקב״ה שאינו מוגבל בענין הגילוי,

ויש לו גם כח ההעלם.

ובהתאם לכך ישנם ב׳ אופנים בשם אלקים:

מצד כוונת הצמצום בשביל הגילוי -כתיב" 4 "כי שמש ומגן הוי׳ אלקים",

"מגן הוא נרתק לשמש להגן שיוכלו הבריות לסובלו..

כך שם אלקים מגין לשם הוי׳..

להעלים האור והחיות הנמשך משם הוי׳..

שלא יתגלה לנבראים ויבטלו במציאות" 4 ,

היינו,

ששם אלקים

(צמצום)

הוא טפל לשם הוי׳

(בשביל הגילוי),

כמבואר בכ״מ״י שב׳ השמות הוי׳ ואלקים הם כמו אור וכלי,

פנימיות וחיצוניות׳ 5 ,

שהכלי והחיצוניות בטל וטפל להאור והפנימיות.

אבל מצד כוונת הצמצום בשביל מעלת הצמצום גופא - שם אלקים הוא שם בפ״ע,

א׳ משבעה שמות שאינם נמחקים 2 ,

ואינו טפל לשם הוי׳,

ואדרבא,

על ידו מתגלית שלימות כחותיו של הקב״הי■ 7 .

ועפ״ז יש לבאר ב׳ האופנים שב״פאה" בגימטריא ״אלקים״ - ״יניח מעט..

בסוף השדה",

ו״כל שדהו פאה":

מצד כוונת הצמצום בשביל הגילוי,

ששם אלקים אינו אלא טפל לשם הוי׳ -ה״פאה"

(בגימטריא אלקים)

אינה אלא ״מעט..

בסוף השדה"; אבל מצד כוונת הצמצום בשביל מעלת הצמצום גופא -ה״פאה"

(בגימטריא אלקים)

היא ענין בפ״ע,

עד כדי כך,

שיכול לעשות "כל שדהו פאה".

ח. וביאור הענין בעבודת האדם:

מהחילוקים שבין ב׳ האופנים הנ״ל בכוונת הצמצום בנוגע לעבודת האדם: מצד ההכרה שכל ענין הצמצום אינו אלא בשביל הגילוי - העבודה בעניני העולם

("עולם" מלשון העלם,

שנברא ע״י שם אלקים,

"בראשית ברא אלקים")

היא באופן ד״כל מעשיך יהיו לשם שמים"•■ 8 ,

היינו,

שעניני העולם

(צמצום)

אינם אלא "לשם שמים",

שעי״ז תהי׳ תועלת בעניני קדושה

(- בשביל הגילוי)

: ומצד ההכרה שבהצמ־ צום עצמו מתגלית שלימותו ית׳ שיש לו כח הגבול - העבודה היא באופן ד״בכל דרכיך דעהו" 5 ,

ש״בכל דרכיך"

(עניני הרשות)

עצמם מתגלית שלימותו ית׳

("דעהו״)

בכח הגבול 4 .

וזהו גם תוכן החילוק שבין ב׳ האופנים שבמצות פאה: בדרגת העבודה ד־ ״כל מעשיך יהיו לשם שמים״ בלבד -נותן רק ״מעט..

בסוף השדה",

והולך ומוסיף לפי־ערך היותו חדור בהכוונה ד־ "לשם שמים",

אבל לא "כל שדהו",

כיון שעבודתו אינה אלא "לשם שמים" בלבד: אבל בדרגת העבודה ד״בכל דרכיך

ש״פ ויקהל־פקודי,

פ׳ החודש,

ממז״ח ניסן

דעהו״ - ״אין..

שיעור",

עד שעושה "כל שדהו פאה".

ועפ״ז מובן איך יכול לערב החלק שלו עם החלק של העניים

(עי״ז שעושה כל שדהו פאה)

יי - כי,

האיסור דעירוב שני מינים הוא כש״משנה ומכחיש מעשה בראשית",

משא״ב בנדו״ד,

שמגלה הכוונה הפנימית ד״מעשה בראשית״ גופא - לא רק "כל מעשיך יהיו לשם שמים"

(מצד כוונת הצמצום בשביל הגילוי),

אלא גם "בכל דרכיך דעהו"

(מצד כוונת הצמצום עצמו/ שלכן עושה כל שדהו

("בכל דרכיך")

פאה

(מצוה מלשון צוותא וחיבור,

"דעהו").

ט. עפ״ז יש לבאר גם הענין דהיתר כלאים באבנט שבבגדי כהונה ובציצית:

בהצמצום וההעלם דשם אלקים שב־ "מעשה בראשית" נכללת גם האפשרות שהאדם יכול לשנות מעשה בראשית היפך רצון ה׳,

שלכאורה אין לך העלם גדול יותר מזה.

ועכצ״ל שגם זה נברא לכבודו של הקב״ה - שהרי "כל מה שברא הקב״ה בעולמו לא בראו אלא לבבודו״”.

ושני אופנים בגילוי כבודו של הקב״ה בענין זה:

א) באופן של דחי׳ וביטול - ששוללים הענין דעירוב מין כשאינו מינו,

איסור כלאים,

שעי״ז מתגלה כבודו של הקב״ה שגם בעולם שיש בו אפשרות להאדם לשנות ולהכחיש מעשה בראשית

(מצד הצמצום וההעלם)

אינו משנה ומכחיש מעשה בראשית

(צמצום בשביל הגילוי).

ב) באופן של בירור והעלאה—שמעי־ רוב מין בשאינו מינו

(כלאים)

נעשה מצו ה,

אבנט דבגדי כהונה וציצית,

שעי״ז מתגלה

כבודו של הקב״ה בענין הצמצום וההעלם גופא

(לא בשביל הגילוי/ שההעלם עצמו

(העירוב דמיו כשאינו מינו)

נעשה מצוהיי.

ויש לומר שמטעם זה מסיים הרמב״ם הלכות כלאים בההיתר בבגדי כהונה ובציצית - לרמז שגמר ושלימות

(סיום)

הבירור דכלאים

(לכבודו של הקב״ה)

נעשה

(לא רק באופן של דחי׳,

ע״י איסור כלאים,

אלא גם)

באופן של העלאה ע״י היתר כלאים בבגדי כהונה בציצית.

ועיקר ושלימות הבירור וההעלאה של האפשרות דעירוב מין כשאינו מינו היפך רצון ה׳,

הוא,

בדבר שנשאר איסור כלאים גם במקדש,

שאסור ללבשו לפני העבודה ולאחרי העבודה,

ואעפ״ב,

מצוה ללבשו בשעת עבודה"".

ספר השיחות - ה׳תש״נ

י. ועילוי זה

(הבירור וההעלאה ד־ כלאים ע״י התגלות הכוונה דהצמצום וההעלם גופא)

נעשה ע״י אבנט שבבגדי כהונה וציצית דוקא:

ובהקדמה - שהתגלות הכוונה דהצט־ צום וההעלם גופא

(לא רק צמצום בשביל הגילוי)

היא מצד עצמותו ית׳ שלמעלה מבתי׳ הגילויים" 1 ,

כי,

מצד בחי׳ הגילויים העיקר הוא גילוי כח הבלי־גבול

(שם הוי׳),

והצמצום שע״י כח הגבול

(שם אלקים)

אינו אלא בשביל הגילוי,

אבל מצד עצמותו ית׳ שלמעלה מבחי׳ הגילויים

(למעלה גם משם הוי׳),

השלימות דכה הבלי־גבול והשלימות דכה הגבול הם בהשוואה.

וגילוי זה נעשה ע״י שלימות העבודה - לא רק מצד הכהות הגלויים,

אלא גם מצד עצם הנשמה,

שעי״ז מגיעים בעצמותו ית׳ שלמעלה מבחי׳ הגילויים.

ויש לומר,

שעניו זה שייך לאבנט שבבגד 2 כהונה ולציצית,

שנוסף על היותם ענינים עיקריים בעבודת ה׳

(כנ״ל ם״ד),

מודגשת בהם גם שלימות העבודה:

״אבנט״ - ענינו "הכון לקראת אלקיך ישראל",

כאמור,

אפילו באבנט סתם,

ועאכו״כ באבנט דבגדי כהונה,

ש״אורכו ל״ב 2 " אמה 3 ",

מקיפו ומחזירו כרך ע״ג כרך" 4 ",

היינו,

שלא מסתפק כהכנה ד־ כריכת האבנט סביב כל גופו 5 " פעם אחת,

אלא "מקיפו ומחזירו כרך ע״ג כרך" כו״כ פעמים"",

שבזה מודגשת המסירה והנתינה להקב״ה בתכלית השלימות,

מצד עצם הנשמה 7 ".

ו״ציצית״ - נוסף לכך שמנינה כולל תרי״ג מצוות,

נאמר בה "וזכרתם את כל מצוות הוי"׳,

כפי שהן בשרשן למעלה,

ויתירה מזה,

"למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי""",

לא רק "מצוות הוי"׳,

אלא גם "מצוותי",

"התחברות והתקשרות עצמותו ממש..

(ש)

אין זה ע״י שם הוי׳ בבחי׳ אותיות",

כי אם,

"להמשיך עצמות אור א״ם מבחי׳ חי׳ יחידה שלמעלה מכחי׳ כלים כו׳״י",

שהמשכה זו געשית ע״י שלימות העבודה שמצד עצם הנשמה.

וכיון שבשניהם מודגשת שלימות העבודה שמצד עצם הגשמה,

שעל ידה מגיעים בעצמותו ית׳ שלמעלה מבחי׳ הגילויים,

לכן,

מתגלית על ידם כוונת הצמצום

(לא רק בשביל הגילוי,

אלא גם)

בה־ שלימות דכח הגבול וההעלם,

שעי״ז נעשה הבירור וההעלאה דכלאים שהותרו באבנט״י ובציצית.

ו״חשב האפוד קשור על לבו"

(רמב״ם הל׳ כלי המקדש פ״ט ה״ט־יא),

נמזא,

שמקיף רק קזת יותר מחזי רוחב גופו בלבד.

ש״פ ויקהל־פקודי,

פ׳ החודש,

מבה״ח ניסן

ויש להוסיף,

שהאבנטיי אינו כשאר בגדי כהונה שהם מקיפים פרטיים לכהות פנימיים 2 ,

אלא ענינו לקשר המקיף בה־ פנימי 5

(לפי ששרשו למעלה מהם - ב

לומר,

דכיון שעבודה זו קשורה עם חוצאת הדשן אל מחוץ למחנה,

שזהחע הפסולת שנשאר מקרבנווז היום שלפניו שאינו יכול להתברר ולהכלל במזבח אלא נדחה לחוץ

(ראה סידור עם דא״ח ל,

ג ואילך.

סה״ל

(דא״ח להצ׳צ)

ערך תרומת הדשן.

וש״נ/ יש צורך בזהירות יתירה בו׳

(ע״ד הזהירות דבעל תשובה שסורו רע/ ולכן בעבודה וו אי־אפשר להיות הבירור דכלאים.

ובנוגע לתרומת הדשז שאין מוציאים אותה מחוץ למחנה אלא נבלעת במקומה

(יומא בא,

א. וראה גם סה״ל שם)

- יש לומר,

שלהיותה התחלת העבודה••• אין בכחו עדייז לפעול הבירור דכלאים.

ובנוגע לאבנט בד דכה־ג ביוהכ״פ,

שנאמר בו

(אחרי טז,.

ד) ובאבנט בד יחגור* - יש לומר לאידך גיסא,

שהעבודה דיוהכ״פ היא למעלה מהבירור דכלאים.

בחי׳ מקיף דיחידה)

: ועד״ז בציצית,

שהטלית והחוטים" הם בחי׳ מקיף ופנימי 8 ",

שחיבורם יחד נעשה ע״י בחי׳ שלמעלה משניהם - בחי׳ העצמות,

שהמקיף והפנימי,

גילוי והעלם,

הם בהשואה.

יא. עפ״ז יש לבאר גם הקשר והשייכות דתוכן שיעור היומי ברמב״ם להגאו־ לה האמיתית והשלימה:

מהענינים העיקריים דהגאולה האמיתית והשלימה - שאז יהי׳ בירור העולם

(שנברא ע״י שם אלקים)

בתכלית השלי־ מות,

דירה לו ית׳ בתחתונים,

היינו,

לא רק ביטול ההעלם וההסתר דהעולם,

עי״ז שמגלים שכוונת הצמצום וההעלם היא בשביל הגילוי,

אלא יתירה מזה,

שמגלים הכוונה שבהעלם והסתר גופא,

שמציאותו של התחתון שאין תחתון למטה ממנו נעשית דירה לו ית׳.

ועד״ז בנוגע לכללות ענין הגלות ע״י הצמצום וההסתר דשם אלקים - שלא זו בלבד שמתבטל ענין הגלות,

כיון שמתגלה שהצמצום הוא בשביל הגילוי,

אלא יתירה מזה,

שהגלות עצמו מתברר ומתהפך לגאולה 5 ,

כיון שמתגלה כוונת הצמצום גופא,

השלימות דכח הגבול

(העלם שלמעלה מגילוי* 8 ),

כאמור,

ע״י המשכת

לב (משא״ב בהיותם במוחין לפני שנמשכים ללב,

מספרם ט״ז,

ולכו אורך המצנפת

(מקיף דראש)

הוא ט״ז אמה

(ראה ספר הערכים שם)).

ספר השיחות - ה׳תש״נ

וגילוי העצמות שלמעלה מהגדרים דבלי-גבול וגבול,

ושניהם בהשוואה.

ועי״ז נעשית העלי׳ והשלימות בהתגלות כח הבלי־גבול וכח הגבול,

"שמש ומגן הוי׳ אלקים״ - כמ״ש "והי׳ אור הלבנה

(מגן אלקים)

כאור החמה

(שמש הוי׳)

״ 8 י,

"והי׳ הוי׳ לי לאלקיס״״י,

שבחי׳ הוי׳ דעתה יהי׳ לעתיד בבחי׳ אלקים,

ושם הוי׳ יהי׳ בדרגא נעלית יותריי,

ומוסיף והולך בעילוי אחר עילוי 00 ׳ עד אין סוף.

יב. מההוראות מהנ״ל בנוגע למעשה בפועל:

כיון שנמצאים בזמן סגולה שבו מודגש ביותר עניו הגאולה,

הן מצד פרשת השבוע,

הן מצד הזמן בשנה,

והן מצד שיעור היומי ברמב״ם - יש להתחזק ולהוסיף עוד יותר באמונה וצפי׳ לביאת המשיח,

ולהוסיף ביתר שאת ב״מעשינו ועבודתינו" בכל עניני תורה ומצוותי׳ שממהרים ומזרזים ומביאים בפועל את הגאולה 101 ,

כולל ובמיוחד - ההוספה בהפצת המעיינות חוצה,

שאז אתי מר דא מלכא משיחא,

כהבטחת מלך המשיח לה־ בעש״טג״ן.

והדגשה מיוחדת בנוגע להוספה במצות הצדקה - כמ״ש הרמב״ם בהתחלת פרק עשירי דהלכות מתנות עניים 011 ׳: "אין

ישראל נגאלין אלא בצדקה,

שנאמר 104 ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה".

ובפרט בהענין שהזמן גרמא - מעות חטים,

כולל כל צרכי החג,

אשר,

ההתעסקות בזה היא "שלושים יום" לפגי החג 105 ,

"מפורים ואילך" 100 ,

ועאכו״כ מר״ח ניסן

(שמתברך בשבת זה/ "שתי שבתות" לפני החג

(לדעת רשב״ג)

*"׳,

וכמדובר לעיל 07 ׳ שההתעסקות בזה צריכה להיות באופן דרצוא ושוב,

שאינו ממתין לבואו של גבאי־צדקה,

אלא רץ בעצמו ליתן מעות חטים,

ולא עוד אלא שגם לאחרי שנתן מעות חטים,

מוסיף ונותן עוד יותר,

ובלשון הרמב״ם בשיעור היומי: ״מוסיף..

לפי רוב העניים ולפי ברכת הזרע..

שהרי נתברך מוסיף לפי הברכה 1 "",

וכל המוסיף..

מוסיפין לו שכר ואין לתוספת זאת שי עור ״09ו.

יג. ויה״ר שקבלת החלטות טובות ב־ כהנ״ל תביא תיכף את השכר האמיתי -

ש״פ ויקהל־פקודי,

פ׳ החודש,

ממז״ח ניסן

גאולה האמיתית והשלימה,

ביום הש״ק זה,

כ״ז"" אדר ה׳תש״ב.

ובפשטות - שבו ביום נעשים בפועל ממש כל הענינים המודגשים ביום זה:

"ויקהל"- ההקהלה דכל בנ״י״י,

"בנערינו ובזקנינו גו׳ בבנינו ובבנותינו"־",

לארצנו הקדושה,

לירושלים עיר הקודש ולבית המקדש השלישי - "פקודי המשכן משנן העדות",

וכן ההמשך בם׳ ויקרא

(שקורין במנחה)

- שאע״ם שבם״פ פקודי נאמר ש״לא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענף,

מ״מ,

"ויקרא אל משהי" וידבר ה׳ אליו מאוהל מועד לאמו־" 4 ",

התחלת ספר הקרבנות 5 ",

והעיקר - הקרבת הקרבנות בפועל*",

"ושם 7 " נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם..

כמצות רצונך"•",

״החודשי״ הזה לכם״ - "חודש של גאולה",

גאולה האמיתית והשלימה,

"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות",

וכל זה - באופן ד״החודש הזה",

"מראה באצבעו ואומר זה",

הנה זה "חודש של גאולה",

וזו הגאולה עצמה,

ו״הנה אלקינו זה גו׳ זה הוי׳ קוינו לו נגילה ונשמחה•־* בישועתו״י־י,

ב״פ זה־",

תיכך ומיד ממש.

סמר חשיחות - ה׳תש״נ