- בבית הכנסת אחרי תפלת מנחה -
א. כי״א אדר הויבט זיך אן דער זמן פון מקרא מגילה
(בימי הפורים)
— ווי די משנה זאגט׳: "מגילה נקראת בי״א בי״ב בי״ג בי״ד בט״ו",
און אע״פ אז זמן קריאת המגילה איז בי״ד ובט״ו בחודש — איז די משנה ממשיך ומסביר: "כרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון קורין בט״ו,
כפרים ועיירות גדולות קורין בי״ד",
אבער "כפרים מקדימין ליום הכניסה",
"שהכפרים 2 נתנו להם חכמים רשות להקדים קריאתה ליום הכניסה יום שני בשבת שלפני י״ד או חמישי בשבת שהוא יום כניסה,
שהכפרים מתכנסין לעיירות למשפט בו׳ בשני ובחמישי כו/ והכפרים אינן בקיאין לקרות וצריכין שיקראנה להם אחד מבני העיר
[ולהעיר אז דאמאלס איז זי באופן פון קריאת המגילה "ברוב" עם הדרת מלך" 4 ],
ולא הטריחום חכמים להתאחר ולבוא ביום י״ד,
ופעמים שיום הכניסה בי״ג ופעמים בי״ב,
בי״א"
(ווי די משנה איז מבאר בפרטיות).
די הדגשה אויף דעם טאג פון י״א
(אדר)
איז נאכמער: אע״פ וואם דער עיקר זמן הציווי והחיוב פון קריאת המגילה איז בי״ד וט״ו באדר — הויבט גאר אן די משנה מיט י״א
("מגילה נקראת בי״א כו׳").
דער טעם אויף ד עם בפשטות איז,
ווייל די משנה רעדט על סדר הזמנים בימי החודש,
"סידורא דירחא נקט" 5 .
אבער וויבאלד אז אין תורה איז יעדער זאך בתכלית הדיוק,
דארף מען זאגן אז אין דעם סדר איז מרומז דער תוכן ענין המגילה
(פורים)
וואם מ׳לייענט בימים אלוי׳.
ב. דער ביאור בזה
(בפנימיות העני־ נים):
עס שטייט אין של״ה 4
(בביאור משנה זו ״מגילה נקראת בי״א..
בט״ו"),
אז י״א "כמנין אותיות ו״ה מהשם
(הוי 6 )
והמנין מרובה ט״ו כמגין י״ה".
ד. ה. אז אין זמן קריאת המגילה
(״בי״א..
בט״ו״)
איז מרומז דעם שם הוי■ — ו״ה
(י״א) און י״ה.(ט״ו)
ואע״פ אז אין דער מגילה שטייט ניט דער שם הוי׳ בגלוי
(אזוי ווי אין שאר ספרי קודש)
8 — איז אין דער מגילה אבער מרומז
(בהעלם)
דער שם הוי׳ 7
(מיט אלע זיינע אותיות),
אין ראשי תיבות,
סופי תיבות,
גימטריאות וכיו״ב.
יום ה',
י״א אדר,
תענית אסתר מוקדם
בהתאם צו דעם רמז הנ״ל
(פון של״ה)
אז ״מגילה נקראת בי״א..
נט״ף איז מרמז אויף ד עם שם הוי׳.
ויש לומר נאכמער: ס׳איז ידוע" 8 אז דאם וואט אין מגילה ווערט ניט דער־ מאנט בגלוי דער שם הוי׳
(ושמות קדושים בכלל)
— איז עם
(בפנימיות הענינים)
צוליב דער גרויסקייט פון דער מגילה: ווייל אין דער מגילה
(און פורים)
איז מאיר א גילוי פון א דרגא וואם איז העכער פאר אלע שמות,
א דרגא ביז עצמותו ית׳.
וואם דאס איז דער טעם פארוואס "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר,
והרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות כו׳ שאין בטלין לעולם"",
אע״פ וואס אין מגילת אסתר "אין" בה שם ובנביאים יש שמות הרבה".
און דער גילוי נעלה איז געקומען דורך דער מסירת נפש פון אידן בימי הפורים — אז ניט קוקנדיק אויף דעם העלם והסתר,
"עבדי דאחשורוש אנך",
זיינען אידן געשטאנען בכל התוקף בקיום התומ״צ — וואם דורך דעם האט מען דערגרייכט צו עצמותו ית׳,
שלמעלה מבחי׳ שם,
אויר פון שם הוי׳".
וביחד עם זה — איז דאס כולל אלע מעלות ושלימות אין שם הוי׳,
וואס דערפאר איז אין דער מגילה מרומז דער שם הוי׳
(כולל דעם רמז "מגילה נקראת
בי״א..
בט״ו",
כנ״ל),
אבער ניט באופן גלוי
(זייענדיק למעלה פון בחי׳ שם).
ויש לומר אז דאם איז אויך מרומז אין דעם סדר ״בי״א..
בט״ו",
פריער ו״ה
(י״א) און דערנאך קומט מען צו י״ה
(ט״ו) — וואם דאם איז מרמז 9 אויף א דרגא שלמעלה משם הוי׳
(כסדרו),
און אויך: דער סדר העבודה מלמטה למעלה
(פון ו״ה קומט מען צו י״ה)
וואס איז גע־ ווען בימי הפורים,
כדלקמן.
ג. והביאור בזה:
אויף דעם פסוק אין מגילה" "קיימו וקבלו היהודים" זאגט די גמרא 10 ,
אז בימי הפורים "קיימו מה שקבלו כבר" בא מתן תורה,
דעמולט איז געווען דער קיום פון קבלת התורה — ווייל בא מ״ת איז געווען ״ויתיצבו בתחתית ההר״..
מלמד שכפה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב כו׳,
מכאן מודעא רבה לאורייתא
(שקבלוה באונם בעל כרחם)",
אבער בימי אחשורוש "הדר קבלוה",
אידן האבן מקבל געווען די תורה מדעתם וברצונם הטוב.
דאס הייסט": בא מתן תורה איז געווען
(נאר)
די התחלה
("החלו לעשות" 11 ),
ווייל דעמולט איז די מס״נ פון אידן אויף קבלת התורה
(הקדמת נעשה לנשמע)
געקומען מצד למעלה
("כפה עליהם הר כגיגית",
התגלות אהבה
ספר השיחות - ה׳תש״נ
העליונה מלמעלה 20 ),
אוו ניט מצד זייער רצון עצמו; משא״כ בימי הפורים — אין א מצב פון העלם והסתר אלם "עבדי דאחשורוש״ — זיינען אידן בכח עצמם געשטאנען במס״נ און האבן מקכל גע־ וועז תומ״צ ברצון עצמם.
און דעריבער איז דאם געווען דער קיום,
דער גמר ושלימות פון קבלת התורה.
ויש להוסיף ולפרש דברי הגמרא — ע״ם דיוק הלשון "קיימו מה שקבלו ככר״ — אז דויד דער קבלה בימי הסורים,
איז ניט נאר בטל געווארן די "מודעא רבה לאורייתא" מכאן ולהבא,
נאר נאכמער: דאם האט עוקר געווען,
אויפגעטאן למפרע — א קיום ותוקף אין "מה שקבלו כבר",
ד. ה. אז דעמולט איז געווען א גילוי מילתא למפרע אז
(ס׳איז גאר מלכתחילה ניטא קיין ארט אויף א קס״ד וטענה,
אויף "מודעא רבה",
ווייל)
די קבלה בא מתן תורה איז געווען בשלימות.
והביאור בזה:
דער קס״ד אויף דער "מודעא רבה לאורייתא" איז צוליב דעם וואס די קבלה
(בא מ״ת)
איז געקומען דורך דעם וואס "כפה עליהם הר כגיגית".
וי״ל אז יעדער ווארט באווייזט אויף א בא־ זונדער
(פרט אין דעם)
טעם אז עם זאל קענען זיין א "מודעא רבה": "כפה": דאם איז געקומעו בדרך כפי׳,
און ניט מרצונם.
"עליהם": דער גילוי
(מלמעלה)
איז באופן מקיף עליהם
(און נעמט זיי ניט דורך בפנימיות).
"הר": ע״ד "נדמה להם
(היצה״ר)
כהר" 21 ,
וואם דער מנגד ולעו״ז דערלאזט ניט מקבל זיין תורה ברצון הטוב ובמילואו.
און נאכמער — דער לעו״ז איז במציאות און
א מציאות פון הר.
"כגיגית": גיגית איז דער טייטש — א חבית גדולה
(קובא שמטילין בה שכר.
רש״י).
ובנדו״ד: אז די כפיית ההר עליהם איז געווען ניט נאר
(באופן אז די כפיית ההר זעט זיך אן)
על ראשם
(אבער ניט אויף שאר חלקי הגוף,
דער לב ושאר האברים,
ועאכו״ב ניט דער עקב שברגל),
נאר דאס האט ארומגערינגלט און ארומגע־ נומען כל מציאותם,
בדוגמא ווי א "גיגית" וואם איז מקיף 22 כל הנמצא בה,
דעם גאנצן מענטש,
מראשו ועד רגלו
(וואס דאס איז כולל אלע זיינע ענינים ונכסים,
אויר חלקו בעולם),
ד. ה. אז די כפי׳ איז געווען בנוגע צו אלע פרטי האדם נכסיו וחלקו בעולם
(ניט נאר בנוגע צו זיין שכל שבראש).
און צוליב די אלע פרטים איז לכאורה פאראן אן ארט אויף "מודעא רבה לאורייתא",
מצד דעם וואם בא מ״ת איז ניט געווען די קבלה מרצונם.
בימי הפורים
(ווען "הדר קבלוה" מרצונם הטוב)
איז אבער געווען "קיימו מה שקבלו כבר״ — דעמולט איז נתגלה געווארן
(למפרע)
אין אלע נשמות ישראל
(אויר די וואס זיינען געווען נשמות בגופים בשעת מ״ת)
די אמיתית הכוונה
(לכתחילה)
אין "כפה עליהם הר כגיגית",
אז די קבלת התורה
(בא מ״ת)
איז באמת געוועז ברצונם הטוב פון אידן,
נאר דער רצון
(דעמולט)
איז בא־ שטאנען אין דעם אז די קבלה זאל דע־ מולט זיין אין אן אופן פון "כפה עליהם הר כגיגית״
(למעליותא — וואס קומט מצד די התגלות אהבה מלמעלה),
צוליב די מעלה ושלימות וואם דאם גיט צו אין קבלת התורה:
יום ה',
י״א אדר,
תענית אסתר מוקדם
״כפה״ — די מעלה פון אתכפיא׳ 2 : ״עליהם״ — קבלת וקיום התומ״צ ניט מצד השכל וואט ווערט מוגבל ונתלבש בפנימיות,
נאר דער געפיל אז דאם איז "עליהם"
(למעלה מהם),
מצד ציווי הקב״ה,
כידוע דער ווארט פון כ״ק מו״ח אדמו״ר“,
אז די תכלית ושלימות הכוונה פון קיום המצוות איז — אז מ׳איז מקיים אלע מצוות,
אויר די מצוות שכליות
(משפטים)
[כולל די וואם מ׳וואלט מקיים געווען לולא נתינת התורה,
כמאחז״ל 25 "אלמלא לא ניתנה תורה
(ח״ו 21 )
היינו למדין צניעות מחתול וגזל מנמלה כו׳"],
זאל מען זיי מקיים זיין מצד ציווי ה 18
(אזוי ווי מ׳איז מקיים חוקים,
״בחוקותי תלכו״).
״הר״ — בחי׳ אהבה עליונה שנק׳ הר,
ד. ה. אז דער ביטול ואתבפיא איז צו א זאך וואם איז שלא בערך צו זיי
(אזוי ווי דער הר שכפה עליהם בערך צו די מענטשן מתחתית ההר).
״כגיגית״ — דער ביטול נעמט זיי ארום אינגאנצן.
ד. און דער עניו — דער קיום פון קבלת התורה
(וגילוי המעלה אין "כפה עליהם הר כגיגית״)
בא מ״ת — האט זיך אויפגעטאן בימי הפורים,
וואם דעמולט איז געווען "הדר קבלוה" ברצונם הטוב:
בא מ״ת,
צוליב דעם גילוי האהבה וואם איז געווען מלמעלה,
האט בשעת
מעשה געקענט זיין א ספק צי דאס קומט ברצונם הטוב פון אידן
(און דעריבער איז דא אן ארט אויף א "מודעא רבה לאורייתא")
; אבער בימי הפורים,
ווען ט׳איז ניט געווען קיין גילוי מלמעלה,
ואדרבה — ס׳איז געווען א חושך והעלם והסתר,
אידן זיינען גע־ וועז "עבדי דאחשורוש",
און אעפ״כ זיינען אידן געשטאנען במם״נ און האבן מקבל געווען תומ״צ בבל התוקף — איז דורך דעם געווארן "ונהפוך הוא" 27 ,
אתהפכא חשוכא לנהורא,
און דעריבער איז דעמולט אויך נתגלה געווארן
(למפרע),
אז אויך ווען אידן זיינען גע־ ווען בא מ״ת,
און מ׳האט געקענט
(לכאורה)
זאגן אז זייער שייכות צו תומ״צ איז מצד דעם וואס "כפה עליהם הר כגיגית"
(און ניט מצד עצמם),
איז באמת ״ונהפוך הוא״ — דאס איז גע־ וועז ברצונם הטוב,
און אנשטאט מפרש זיין אז "כפה עליהם הר כגיגית" ברענגט צו "מודעא רבה לאורייתא",
איז פורים דאם מהפך און מגלה דעם פירוש אמיתי בזה,
כנ״ל..
וואט דאס איז אויר דער טעם פאר־ וואט "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"" 7 ,
ווייל בפורים מאכט מען איבער דעם "ארור המן" דורך דער עבודה פון אתכפיא,
ביז אין אן אופן פון אתהפכא; און דורך דעם איז מעז מגלה וממשיך אויך אין "ברוך מרדכי" די מעלה פון אתהפכא און אויר
(און נאב־ מער — די מעלה פון)
אתכפיא — "לאתבא צדיקיא בתיובתא״י 2 ,
ע״ד הנ״ל
ספר השיחות - ה׳תש״ג
אז פורים איז מגלה אין מ״ת
(עבודת הצדיקים)
די מעלה פון אתכפיא
(כפה עליהם כו׳).
און דעריבער ברענגט דאם בפורים א שמחה "עד דלא ידע",
א שמחה בלי הגבלה,
כולל אויך למעלה פון דער הגבלה פון "לא ידע בין כו׳",
ידע אז עס זיינען דא צוויי זאכען נאר ווייס ניט החילוק ביניהם
(בנוגע לפועל כו׳).
ה. עפ״ז איז אויך מובן דער ענין פון ״מגילה נקראת בי״א..
בט״ו",
וואם איז מרמז אויף דעם שם הוי׳ — ווייל צוזא־ מען דערמיט וואם בימי הפורים
(דורך דער מם״נ פון אידן בקיום קבלת התורה ברצונם הטוב)
האט מען דערגרייכט העכער פון שם הוי׳
(וואם דערפאר שטייט ניט בגלוי אין דער מגילה דער שם הוי׳ וכו׳),
העכער פאר דעם שם הוי׳ בא מ״ת 30
("אנכי הוי׳ אלקיר"' 3 ),
איז דאם אין זיך כולל אלע מעלות פון שם הוי׳
(נאר זיי שטייען בר״ת וברמז
("י״א..
ט״ו")
וכר,
כנ״ל ס״ב),
און דעריבער איז דאס מגלה
(למפרע)
ווי אייד קבלת התורה בא מ״ת איז געווען בשלימות,
ברצונם הטוב,
און אויך מיט דער מעלה פון אתכפיא
(כפה עליהם כו׳).
דאס איז אויד דער טעם פארוואם דער סדר אין משנה איז מלמטה למעלה — ״מגילה נקראת בי״א..
בט״ו",
ווייל די עבודה בימי הפורים איז געווען מלמטה למעלה
(ניט ווי דער גילוי אהבה מלמעלה למטה בא מ״ת),
און דערפון קומט מען צו שלימות שם הוי׳ — י״א
(ו״ה)
צוזאמען מיט ט״ו
(י״ה).
ו. דער לימוד דערפון אין עבודת ה׳ לכל אחד ואחת מכולנו בתוך כאחבנ״י:
פורים איז מגלה בא יעדער איד — סיי די וואם זיינען געוועו בימי אחש־ ורוש,
און סיי אידן בכל הדורות,
כולל די אידן בדורנו זה — זיין כח צו מקבל זיין תומ״צ ברצונו הטוב,
אפילו שטייענ־ דיק אין א זמן פון העלם והסתר וחושך הגלות,
ואדרבה — דער רצון פון אידן איז נתגלה געווארן ביותר דוקא אין א זמן פון העלם והסתר,
און דורך די מס״נ פון אידן איז געווארן "ונהפוך הוא".
באמת הויבט זיך אן די עבודה שוין בתחלת חודש אדר,
כמ״ש 32 "החודש אשר נהפך להם",
און דערפאר איז "כל החודש כשר לקריאת המגילה" 33 .
עאכו״כ שטייענדיק אין דעם טאג פון י״א אדר — ווען עס הויבט זיך אן ד ער זמן פון קריאת המגילה "מגילה נקראת בי״א כו׳"
[נאך פאר י״ד און ט״ו,
קיימא סיהרא באשלמותא 34 ].
ובפרט אז בקביעות שנה זו איז דאם אויך תענית אסתר מוקדם
[ווי דער דין איז 35 ,
אז "אם חל פורים באחד בשבת מקדימין להתענות ביום חמישי",
"שהוא י״א" 36 ,
ניט ווי אנדערע צומות,
וואם בשעת זיי זיינען חל להיות בשבת,
"דוחין 36 אותו לאחר השבת"],
צוזאמען מיט קריאת התורה
(פון א יום צום),
31) יתרו כ,ב.
יום ה',
י״א אדר,
תענית אסתר מוקדם
ולפגי זה — האט מען געגעבן די ג׳ מחצית השקל
[ווי דער רמ״א זאגט",
אז "יש ליתן
(לצדקה)
קודם פורים מחצית
(ויש ליתן שלש)
מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר",
וואם נתינת השקלים האט מבטל געווען גזירת המן,
"הקדים שקליהם לשקליו״”].
ויה״ר אז נאך שטייענדיק בי״א אדר,
ובפרט נאד תפלת המנחה און קריאת ההפטורה — זאל מקויים ווערן דער סיום ההפטורה”: "עוד אקבץ עליו לנקבציו",
וואם די שלימות דערפון וועט זיין בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.
ובפרט אז דאס קומט נאך דעם וואט "דרשו ה׳ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב"
(תחלת ההפטורה)" 4 ,
ובפרט במעמד ריבוי עם,
א סך מער פאר כמה עשיריות מישראל,
וואס במעמד של ציבור איז דער אויבערשטער "בהמצאו" און "קרוב" בכל השנה כולה 31 ,
ועאכו״ב אין חודש אדר,
און אין שנת תש״נ — ר״ת תהא שנת נסים,
און צוזאמען מיט דעם ה׳
(אלפים)
— הי׳ תהי׳ שנת נסים,
באופן פון בהוייתה תהא 41 ,
באופו נצחי.
אנהויבנדיק פון עיקר הנסים — דער נס פון גאולה האמיתית והשלימה,
צוזא־ מען מיט די נסים לפני זה ולאחרי זה.
ובפשטות — אז תיכף ומיד ממש,
בסמיכות צו אמירת "עוד אקבץ עליו לנקבציו",
און "אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך" 43
(בסיום תפלת מנחה)
— קומט די גאולה האמיתית והשלימה,
און עס ווערט "אקבץ עליו לנקבציו",
ניט בלשון עתיד,
נאר תיכף ומיד בהוה — קיבוץ נדחי ישראל,
אלע אידן וואם געפינען זיך דא וכל בני ביתם,
בתוך כלל ישראל בכל מקום ומקום,
בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו 44 .
והקיצו ורננו שוכני עפר 45 ,
און כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו בראשם,
און מ׳גייט אלע צוזאמען — "אקבץ עליו לנקבציו• — לארצנו הקדושה,
לירושלים עיר הקודש,
להר הקודש,
לבית המקדש,
מקדש אד׳ כוננו ידיך*.
ועוד והוא העיקר — תיכף ומיד ממש.
ובפרט אז מ׳איז מסיים,
כרגיל בכגון זה,
מיט מאכן יעדערן פון די וואם גע־ פינען זיר דא פאר א שליח אויף געבן לצדקה,
בהוספה מדילי׳.
און פון דעם דיבור בכל זה זאל שוין תיכף ומיד ממש זיין דער מעשה בפועל — די מעשה פון גאולה האמיתית והשלימה,
ע״י דוד מלכא משיחא.
[כ״ק אדמו״ר שליט״א נתן לכאו״א שטר של דולר,
כדי לתת אותו
(או חילופו)
לצדקה].
ן4)
תהלים קט,יד.
ספר השיחות - ה׳תש״נ