משיחות ש״פ וישלח, ערב י״ט כסלו ה׳תש״ג

א. י״ט כסלו הוא ראש השנה לתורת החסידות ולדרכי החסידות׳.

ומתחיל במוצאי ש״ק זה,

ולפני זה מזמן המנחה דיום הש״ק׳ ח״י כסלו -

לאחר הקדמת העבודות דערבי שבת טו״ב כסלו ודש״ק* ח״י כסלו.

ולכאורה טעם הדבר - לפי שגאולת רבינו הזקן בי״ט כסלו היתה הנצחון של תורת החסידות,

ולכן נעשה יום זה "ראש השנה" לתורת החסידות ודרכי החסידות,

היינו,

שיום זה הוא כמו ה״ראש" שכולל כל אברי הגוף 5 ,

שבו נמשך "גילוי אור פנימיות תורתנו הקדושה..

על כללות השנה" 5 .

ובהשקפה ראשונה ה״ז ע״ד מ״ש במשנה 7 "ארבעה ראשי שנים הם",

שכל א׳ מהם נקרא "ראש השנה" בנוגע לעני! מסוייס,

ועד״ז נקרא י״ט כסלו "ראש השנה" בנוגע לחורת החסידות".

אבל,

מדברי רבותינו נשיאינו שמדגישים ביותר הענין ד״ראש השנה" בי״ט כסלו

[החל מדברי כ״ק אדנ״ע* "זה היום

(י״ט כסלו)

תחלת מעשיך,

שלימות הכוונה האמיתית בבריאת האדם עלי ארץ כו׳״י,

ולשון הברכה "לשנה טובה בלימוד החסידות ודרכי החסידות תכתבו ותחתמו"" 1 ],

מסתבר לומר,

שהענין ד״ראש השנה" בי״ט כסלו

[נוסף על היותו התחלה וראש בנוגע לתורת החסידות,

ע״ד וכדוגמת שאר "ראשי שנים" בנוגע לענינים מסוימים]

שייך וקשור במיוחד עם "ראש השנה" כפשוטו ממש.

ובמודגש גם בהקביעות בימי השבוע - שי״ט כסלו חל באותו יום שבו חל ר״ה: ביום א׳ דר״ה - כשחודש חשון חסר,

וביום ב׳ דר״ה - כשחודש חשון מלא,

כבקביעות שנה זו,

שר״ה חל ביום השבת וביום הראשון,

וי״ט כסלו חל ביום הראשון

(כמו יום ב׳ דר״ה)".

ב. ואולי יש לבאר זה בהקדם ביאור

ספר השיחות - ה׳תש״נ

הקשר והשייכות די״ט כסלו לפרשת השבועי׳ - פ׳ וישלח 5 ׳:

התוכן דפי וישלח הוא - הבירור ד־ עשו,

הן בהתחלת הפרשה,

"וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום" 1 •׳,

כמבואר בדרושי חסידות 5 ׳ ששלח מלאכים כדי לפעול הבירור דעשו להעלותו לשרשו ומקורו

(בבחי׳ המקיפים דעולם התוהו)

; והן בסיום הפרשה

(בה־ שיעורים דערב שבת ויום השבת),

"ואלה תולדות עשו הוא אדום וגו׳״*י,

עד לסיום הפרשה ממש,

"אלה אלופי אדום למושבו־ תם בארץ אחוזתם הוא עשו אבי אדום" 7 ׳,

אשר,

הכוונה בזה היא הבירור דעשו,

להעלותו לשרשו ומקורו כפי שהוא בתורה 9 ".

והנה י״ט כסלו הוא ראש השנה לחסידות,

גילוי פנימיות התורה כפי שנתגלתה באופן של הבנה והשגה בתורת החסידות,

שזהו״ע פנימי בישראלי׳: ומהי השייכות לפ׳ וישלח שתוכנה הבירור דעשוז!

ג. וי״ל בהקדם הביאור בתוכנה של פרשת וישלח בסדר הפרשיות דספר בראשית:

ספר בראשית נקרא "ספר הישר",

"ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים"" 2 .

וכיון ש״מעשה אבות סימן לבנים"׳ 2 ,

מובן,

שבספר בראשית נכלל כל סדר העבודה דבנ״י,

"זה ספר תולדות אדם" 22 ,

"אדם ישר" 13 - 2 ,

אדמה לעליון׳ 2 ,

דקאי על כאו״א מישראל,

"עמך כולם צדיקים" 25 .

ובפרטיות יותר - ועל סדר הפרשיות:

היסוד וההתחלה לכל ענין העבודה -"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ"" 2 ,

היינו,

שכל עניני העולם,

שמים וארץ 27 וכל צבאם* 2 ,

נבראו ע״י הקב״ה,

ובריאתם היא בשביל "בראשית",

ב׳ ראשית,

בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית" 2 .

ש״פ וישלח,

ערב י״ט כסלו

והכוונה והתכלית דכל הבריאה היא -"נח",

מלשון נייחא דרוחא•׳,

הנחת־רוח דהקב״ה,

שנתאווה להיות לו דירה בתחתונים",

ובפרטיות יותר - "נח נח" ב״פ,

נייחא בעליונים ונייחא בתחתונים",

שהדירה בתחתונים פועלת עילוי ושלימות גם בהעליונים,

שבריאתם היא באופן ש־ "להם ירידה מאור פניו ית״״י,

ועלייתם היא כשנשלמת כוונת הבריאה דכל סדר ההשתלשלות שנתאווה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים.

ולכן צ״ל "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך״״ - הליכת הנשמה מלמעלה

("מארצך גו"׳)

למטהיי,

מאיגרא רמה לבירא עמיקתאיי,

אשר,

עי״ז דוקא מתעלית הנשמה לדרגא נעלית יותר מכמו שהיתה לפני ירידתה - שנעשית בבחינת ״מהלך״ 7 ,

ובזה גופא - "לך לך",

הליכה בכפלים,

בעילוי אחר עילוי.

וכדי שהנשמה תוכל לירד למטה כדי להשלים כוונת הבריאה צ״ל "וירא אליו ה׳״״׳ - התגלות אלקות יחירהי׳

(נוסף על גילוי אלקות שיש לנשמה למעלה בתמידות)

לצורך הנתינת־כח לעבודתה למ

סנן ראה תו״א ר״ס נח.

ובכ״מ.

טה,

שזהו״ע ד״משביעין אותו"" 4 ,

שכולל גם הפירוש ד״משביעין"

(בשי״ן שמאלית)

מלשון שובע׳ 4 ,

שנותנים לו כחות כדי שביעה,

ועד לאופן של ראי׳

("וירא אליו ה"׳/ תכלית ההתאמתות 42 .

וענין זה

(הגילוי ד״וירא אליו ה"׳ לצורך העבודה למטה)

הוא באופן שחודר בכל מציאותו עד בכל ביתו - כל פרטי הענינים ד״חיי שרה",

"מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" 1 ■ 4 ,

רצון ותענוג,

מוחין ומדות 44 ,

כפי שנעשים מציאות אחת ד״חיי שרה" 45 .

ולאחר שישנו הציווי "לך לך",

והנתי־ נת־כח ד״וירא אליו ה"׳,

באופן שיחדור בכל המציאות שלו,

מתבאר אופן העבודה - "חולדות",

"תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים״ 44 ,

ובפרטיות יותר - יעקב ועשו

(האמורים בפרשה),

היינו,

עבודה בעניני קדושה

(יעקב),

"עשה טוב",

והעבודה בבירור העולם עד לבירור והפיכת הלעו״ז

(עשו),

"סור מרע",

עד להפיכתו לטוב 47 ,

אתהפכא חשוכא לנהו־ רא" 4 ,

דוגמת קדושת התיבות האמורות בפרשה.

ולאח״ז מתחילה העבודה בפועל ממש -"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה״׳י 4 ,

היציאה בפועל מ״באר שבע",

מקומה של

ספר השיחות - ה׳תש״ג

הנשמה למעלה

(שבע מדות העליונות 50 ),

והליכתה "הרנה",

"חרון אף של עולם" 51 ,

לפעול בירור העולם.

ובהמשך לזה בא שלב נוסף ועיקרי בעבודה למטה

(נוסף על "וילך הרנה",

הבירור ד״חרן")

-"וישלח יעקב מלאכים אל עשו גו׳",

הבירור דתחתון שאין תחתון למטה ממנו,

הבירור דעשו שלמטה אפילו מלבן 15 .

וע״י העבודה דבירור התחתון - נעשה "וישב יעקב" 52 ,

מעמד ומצב של התיישבות,

"לישב בשלוה" 37 ׳ 5 .

ועד שנעשה קץ וסוף דכללות מעשינו ועבודתינו בכל סדר ההשתלשלות -"מקץ שנתיים ימים" 54 ,

קץ וסוף העבודה והפעולה בב׳ הענינים הכלליים

("שנתיים ימים")

דשמים ובארץ,

רוחניות וגשמיות,

"קץ הימים" ו״קץ הימין" 55 .

ואז נעשה מצב של הגשה וחיבור דכאו״א מישראל עם כביכול הקב״ה -"ויגש" 5 אליו יהודה" 57 ,

באופן ש״אחד באחד יגשו ורוח לא יבוא ביניהם" 1 ׳ 5 .

ועד שזוכים לחיים נצחיים,

נשמות בגופים - "ויחי"

(כולל גם בנ״י שבכל הדורות שלפנ״ז)

- תחיית המתים.

ד. ויש לומר,

שסדר העבודה דבנ״י בספר הישר נחלק לשלשה חלקים כלליים:

החלק הראשון,

מבראשית עד תולדות,

הוא

(בכללות)

הכנה לעבודה - ביאור תכלית ומטרת הבריאה

(בראשית ונח),

הציווי ונתינת־כח לעבודה

(לך לך,

וירא וחיי שרה/ ואופן העבודה

(תולדות/

החלק השני,

ויצא וישלח,

הוא העבודה בפועל ממש - בירור התחתון

(בחרן/ ועד לתחתון שאין תחתון למטה ממנו

(עשו/

והחלק השלישי,

מוישב עד ויחי,

הוא התוצאה דכללות העבודה - ההתיישבות שנעשית עי״ז שנשלמת כוונת הבריאה 50 ,

בגאולה האמיתית והשלימה,

שאז ה״ויגש" דישראל להקב״ה בתכלית השלימות"*,

ובאופן ד״ויחי",

חיים נצחיים נשמות בגופים.

ומזה מובן תוכנה המיוחד של פ׳ וישלח

(בסדר הפרשיות דספר הישר)

- "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו",

הבירור דעשו,

תחתון שאין תחתון למטה ממנו -סיום וגמר מעשינו ועבודתינו לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים,

שעי״ז נשלמת כוונת הבריאה כולה“.

ש״פ וישלח,

ערב י״ט כסלו

ה. עפ״ז יש לבאר גם הקשר והשייכות די״ט כסלו לם׳ וישלח:

החידוש די״ט כסלו הוא שבו התחיל עיקר העניו ד״יפוצו מעינותיך חתה"",

כלומר,

נוסף על לימוד פנימיות התורה שהי׳ גם בדורות שלפנ״ז,

ובפרט מזמנו של האריז״ל שאמר ש״בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה"",

ונוסף על הגילוי דתורת החסידות הכללית ע״י הבעש״ט והמגיד,

מהתחלת)

הגילוי דתורת חסידות חב״ד ע״י רבינו הזקן,

ניתוסף ענין עיקרי בהגאולה די״ט כסלו - "יפוצו מעינותיך חוצה",

שהמעיינות עצמם באים א)

באופן של הפצה ב)

גם במקום החוצה",

ולא רק בחוצה סתם 5 ■׳,

אלא גם בחוצה שאין חוצה ממנו,

תחתון שאין תחתון למטה ממנו.

והענין בזה“

[דלכאורה,

מהי התפיסת־ מקום דמצב החוצה שאין חוצה ממנו בערך למעלת המעיינות עצמם]

- שתכלית הכוונה היא לעשות לו ית׳ דירה בתחתון שאין למטה ממנו,

וכדי שהוא

אחיו",

"לפניו ממש,

אל בחי׳ שלמעלה ממנו במדרגה,

אל עשו אחיו שעירה,

שהוא בחי׳ מלכיו קדמאיו דתהו..

להמשיך בחיי המקיפים דחוהו אליו למטה בתיקון",

עי״ו שנשלם הבירור דעשו שלמטה,

בולל גם הבירור ד״ארבע מאות איש עמו",

ש.

שרש שרשם..

נתהווה מן ד׳ מאות שקל..

ת׳ עלמין דניסופין דירתי צדיקייא לעלמא דאתי..

עונג העליון..

עתיקא קדישא כו׳"

(תו״א ריש פרשתנו.

ובארוכה - תו״ח שם.

ועוד).

וראה לקמן הערה 69.

יוכל להיות דירה לעצמותו,

צ״ל גילוי המעיינות עצמם,

העצם דפנימיות התורה,

שנמשך מהפנימיות דמהותו ועצמותו ית׳,

ומתגלה בהפנימיות דישראל" ועל ידם נמשך וחודר בכל הבריאה כולה,

עד לתחתון וחוצה שאין תחתון וחוצה מהם,

שגם הם נעשים דירה לעצמותו,

שלימות כוונת הבריאה".

וזהו הביאור בהקשר והשייכות די״ט כסלו לפ׳ וישלחי״ - כי,

הבירור דתחתון שאין תחתון למטה ממנו,

נעשה ע״י הפצת המעיינות בחוצה שאין חוצה ממנו,

החל מגאולת רבינו הזקן בי״ט כסלו,

ומוסיף והולך ע״י רבותינו נשיאינו מדור לדור,

עד לנשיא דורנו,

כ״ק מו״ח אדמו״ר,

שעל ידו באו המעיינות עצמם לחוצה שאין חוצה ממנו בפועל ממש - עי״ז ש״וישלח יעקב" 7 מלאכים",

שלוחים,

בכל קצוי תבל,

עד ל״איי הים",

נוסף על העיקר שהגיע בעצמו לחצי כדור התחתון,

ובו עבד עבודתו בהפצת המעיינות חוצה בכל

80ו

ספר השיחות - ה׳תש״ג

קצוי תבל,

במשך עשר שנים האחרונות בחיים חיותו בעלמא דין,

ומוסיף והולך במשך ארבעים שנה שבהם "קאי איניש אדעתי׳ דרבי׳" 71 ,

עד שנשלם הבירור דעשו,

תחתון וחוצה שאין תחתון וחוצה ממנו.

ולכן מודגש ענין הגאולה בי״ט כסלו

[כידוע 72 המענה של מלך המשיח לה־ בעש״ט על שאלתו אימת אתי מר,

כש־ יפוצו מעינותיך חוצה],

ובם׳ וישלח - כי,

ע״י כ״ז נשלמת כוונת הבריאה לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים,

כפי שמתגלה בביאת המשיח,

ובלשון הכתוב בפרשת וישלח -"אבוא אל אדוני שעירה"•■ 7 ,

"ואימתי•■ 7 ילך בימי המשיח,

שנאמר 52 - 7 ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו",

אשר,

בזה מסתיימת ההפטרה

(שהיא הסיום והחותם)

דם׳ וישלח■׳ 7 .

ו. ע״פ האמור לעיל יובן גם שי״ט כסלו קשור עם ראש השנה:

ענינו של ראש השנה הוא - "תמליכוני עליכם" 77 ,

שישראל מכתירים את הקב״ה למלך,

"מלך ישראל",

ועי״ז "מלך על כל הארץ"* 7 .

וענין זה מתגלה בפועל ובשלימות בראש השנה לחסידות - שבו נעשה עיקר הענין דיפוצו מעינותיך חוצה,

שהמעיינות דפנימיות התורה,

באים באופן של הפצה עד לחוצה שאין חוצה ממנו,

ובמילא,

ניכר

בגלוי בכל העולם כולו

(גם בחוצה שאין חוצה ממנו)

שהקב״ה הוא "מלך על כל הארץ".

ובלשון הכתוב בחותם ההפטרה דם׳ וישלח: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה׳ המלוכרו",

היינו,

שע״י הבירור דעשו ועד להר עשו,

תחתון וחוצה שאין חוצה ממנו,

נתגלה בכל העולם כולו מלכותו של הקב״ה.

ועפ״ז י״ל,

שי״ט כסלו

(נוסף על היותו ראש השנה לחסידות)

הוא גם הפנימיות דראש השנה כפשוטו - כי,

הפעולה דר״ה בהחידוש וההמשכה דמדת מלכותו ית׳

(מלך על כל הארץ)

ממקורה הראשון בפנימיות ועצמיות אוא״ם ב״הי 7 ,

נמשכת ומתגלה בי״ט בסלו,

ר״ה לחסידות,

שבו נמשך ״עומק ופנימיות תורת הוי׳״*..

מבחי׳ פנימיות ועצמיות אוא״ם ב״ה"■׳,

ומתגלה באופן של הפצה ובחוצה שאין חוצה ממנו,

שגם בו יהי׳ ניכר בפועל ובגלוי מלכותו של הקב״ה,

"והיתה לה׳ המלוכה"׳*.

ז. ויש להוסיף,

שהשייכות די״ט כסלו לר״ה

(גילוי מלכותו של הקב״ה בעולם)

מודגשת ביותר בקביעות שנה זו,

שי״ט.

כסלו חל ביום הד אשת בשבוע:

׳■

ש״פ וישלח,

ערב י״ט כסלו

ו8ו

כל יום ראשון בשבוע הוא כמו יום ראשון דמעשה בראשית,

שלכן אומרים "היום יום ראשון בשבת",

אע״ם ש״כבר עברו רבבות ימים משי״ב עד עתה" 2 ".

ובמודגש גם בשירו של יום שקשור עם תוכן הבריאה דיום זה בששת ימי בראשית.

וענינו המיוחד של יום ראשון דמעשה בראשית - שנקרא "יום אחד" 59 -",

"הקב״ה יחיד בעולמו""",

היינו,

שנמשך ומתגלה אחדותו של הקב״ה

(א׳) בכל העולם,

בז׳ רקיעים וארץ

(ח׳) ובד׳ רוחות העולם,

ובלשון הגמרא 5 " "אמלינתי׳ למעלה ולמטה ולד׳ רוחות",

היינו,

שהתוכן ד״אחד" הו״ע המלכת הקב״ה בעולם,

כמ״ש "והיתה לה׳ המלוכה",

ובהמשך לזה אומרים 6 " "והי׳ 7 " ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי׳ ה׳ אחד ושמו אחד""".

ומזה מובן שכאשר ר״ה לחסידות

(הפנימיות דר״ה)

חל ביום ראשון

(כמו יום ב׳ דר״ה),

״יום אחד״ - מודגש ביותר גילוי מלכותו של הקב״ה בכל העולם,

תוכנו של ר״הי",

שנמשך ומתגלה בפועל ע״י הפצת המעיינות חוצה,

כולל ובמיוחד - ביאור פרטי הענינים דאחדותו של הקב״ה,

"אחד" ו"יחיד",

פרטי הדרגות

ד״הוי׳ אחד ושמו אחד",

כפי שנתבארו בתורת החסידות באופן של הבנה והשגה בחב״ד.

ובכנ״ל הולך וניתוסף בעילוי אחר עילוי" 6 - הן בנוגע לכללות העניו די״ט כסלו,

ר״ה לחסידות,

ש״בכל שנה ושנה יורד..

אור חדש עליון יותר שלא הי׳ מאיר מימי עולם אור עליון כזה"׳ 6 ,

הן בנוגע ליום ראשון,

שבכל שבוע הולך וניתוסף באופן נעלה יותר בהענין ד״יום אחד",

אחדותו של הקב״ה בעולם 62 ,

והן בנוגע להקביעות די״ט כסלו ביום הראשון שבכל פעם שקביעות זו חוזרת ונשנית ניתוסף בזה באופן נעלה עוד יותר,

ועאכו״כ בשנה זו,

תש״נ,

ר״ת "תהא שנת נסים",

שכל עניני י״ט כסלו הם באופן של נס והרמה,

ועד ל״נסים" לשון רבים,

הרמה שלמעלה מהרמה כו׳.

ח. והמעשה הוא העיקר 66 - 6 :

יש לערוך בכל מקום ומקום התווע־ דויות בקשר לי״ט כסלו,

ר״ה לחסידות,

שבהם יתאספו רבים מישראל,

אנשים ונשים

(בפ״ע)

וטף,

כדי להתעורר ולהתחזק ולקבל החלטות טובות ברבים* 6 בכל

82ו

ספר השיחות - ה׳תש״ג

עניני יהדות,

תורה ומצוותי/ כפי שהם מוארים במאור שבתורה זוהי תורת החסידות.

ובודאי ימשיכו ויוסיפו בהתוועדויות שבהם יתעוררו להתחזק בכהנ״ל

(נוסף על ההתוועדות ביום הש״ק,

ערב י״ט כסלו)

-בליל י״ט כסלו

(מוצאי שבת),

ובמוצאי י״ט כסלו

[כמנהג החסידים לערוך את ההתוועדות העיקרית די״ט כסלו קרוב לסוף היום

(ולהמשיך במוצאי היום),

בזמן שבו יצא רבינו הזקן לחירותה ובימים הסמוכים שלאח״ז,

והמשכם בימי חנוכה" 9

[ובפרט בקביעות שנה זו,

שי״ט כסלו הוא התחלת השבוע

(יום ראשון),

ובסיומו של השבוע

(ערב שבת)

מדליקים נר ראשון דחנוכה

(מבעוד יום 97 )],

ביום הראשון דחנוכהיי וביום השמיני דחנוכה"

(שבשנה זו קביעותם ביום השבת""׳),

וכן

בשאר ימי חנוכה שביניהם׳"׳.

ט. ובפרטיות יותר:

להתחזק ולהוסיף בכל ג׳ הקוין דתורה עבודה וגמ״ח,

ע״פ דרשת חז״ל 7 "׳ על הפסוקי"׳ "פדה בשלום נפשי"

(הקשור עם י״ט כסלו 4 "׳),

שקאי על "העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור",

כולל ובמיוחד ע״י בניית

(והרחבת)

בתי תורה תפלה וגמ״ח 5 "׳,

ומתחיל בד׳ אמות של כ״ק מו״ח אדמר׳ר נשיא דורנו - בנוגע לבנין דהכי״ק והספרים בבית אגודת חסידי חב״ד,

בגין חדש באופן של הרחבה,

אבל באותו מקום,

שהרי "קדושה לא זזה ממקומה" 6 "׳,

אלא שיתוסף בהבנין באופן של הרחבה.

ועאכו״ב להתחזק ולהוסיף בלימוד תורת החסידות והפצת המעיינות חוצה,

החל מהחוצה שבעצמו,

היינו,

שלימוד החסידות,

בחי׳ היחידה שבתורה הקשורה עם בחי׳ היחידה שבנפש 7 "׳,

חודר בכל מציאותו וכחות נפשו,

בשכל ומדות,

ובמחשבה ובדיבור ומעשה,

עד להעקב שברגל,

שעל ידו נעשית הפעולה ד״הוי רץ למצוה"""׳,

ועד לאופן של רדיפה

ש״פ משלח,

ערב י״ט כסלו

83ו

(״בקשי״ 1 שלום ורדפהו״)

״״ - שחדור בבחי׳ היחידה: ועד״ז בנוגע להפעולה על הזולת,,,

הפצת המעיינות כפשוטה עד לחוצה שאין חוצה ממנו,

שגם שם חודר הגילוי דהיחידה שבתורה,

הקשורה עם יחידו של עולם."

י. ויה״ר שעוד לפני סיום ג׳ הימים טו״ב ח״י וי״ט כסלו

(ערב שבת,

שנת ומוצאי שבת)

יקויים היעוד" 1 "יחייגו מיומיים

(ב׳ ימים דר״ה״ס ביום השלישי יקימנו ונחי׳ לפניו",

בגאולה השלישית ובביהמ״ק השלישיי.׳!,

ובפשטות - שאיו צורר להמתיו בה־ גאולה עד לי״ט כסלו במוצאי שבת,

"סעודתא דדוד מלבא משיחא" 4 ",

אלא ביום הש״ק פ׳ וישלח

(עוד לפני הקריאה בתורה "וישב יעקב" בתפלת מנחה)

בא משיח צדקנו בפועל ממש

(מראה באצבעו ואומר זה/ דכיון שכבר נסתיימה העבודה ד״וישלח יעקב מלאכים גו"׳ להפיץ ה

מעיינות חוצה ע״י הנתינת־כח די״ט כסלו בשנים שלפנ״ז

(כולל גם בשנה זו - כפי שנכלל בי״ד וט״ו כסלו שבו קיימא סיהרא באשלמותא 5 " דכל החודש),

ישנה כבר התוצאה די״ט כסלו*״ - אתי מר דא מלכא משיחא,

שעל ידו יקויים היעוד "ועלו גו׳ והיתה לה׳ המלוכה".

ובדרך ממילא יחגגו ימי החנוכה בביהמ״ק השלישי,

מתחיל בהדלקת המנורה בביהמ״ק,

וממנו אורה יוצאה לכל העולם ממשי",

שגם בו יאיר ויחדור הגילוי דביהמ״ק,

שזהו גם תוכן הענין ד״ביום ההוא יהי׳ ה׳ אחד ושמו אחד",

"כשם שאני נכתב כך אני נקרא"*",

לא רק בביהמ״קי",

אלא גם בכל העולם כולו,

שגם בו יהי׳ "הוי׳ אחד ושמו אחד",

בעילוי אחר עילוי עד אין־סוף,

עד לאחדות הפשוטה,

שחודרת בכל ריבוי הפרטים דסדר ההשתלשלות,

ועד שנעשים נקודה אחת עם עצמות א״ס ב״ה.

84 ו

ספר השיחות - ה׳תש״ב