א. בהתחלת פרשתנו מעתיק רש״י התיבות "ואלה תולדות יצחק",
ומפרש: "יעקב ועשו האמורים בפרשה".
כלומר,
אע״פ שיעקב ועשו לא נזכרו בסמיכות לתיבות "תולדות יצחק"
(כפי שמצינו בכיו״ב׳/ אלא לאחרי כמה פסוקים,
מ״מ,
שייך לומר "ואלה תולדות יצחק" כיון ש״אמורים בפרשה" 2 .
וצריך להביך:
מהו הכרחו של רש״י לפרש "תולדות
(יצחק)
" מלשון בניס,
"יעקב ועשו",
אע״פ שאינם כתובים בסמיכות אלא בהמשך הפרשה
(״אמורים בפרשה״)
- הרי יכול לפרש "תולדות
(יצחק)
" מלשון מאורעות,
"ילדי ימיו וקורותיו"/ "הקורות שקרוהו" 5
[כפי שמפרש בפסוק 6 "אלה תולדות יעקב",
"אלה ישוביהם וגלגוליהם"! שלפירוש זה מתחיל סיפור תולדותיו בסמיכות ממש",
ולא בפסוקים שלאח״ז בהמשך הפרשה?
ב. שאלה זו מתחזקת יותר ע״פ הדיוק דתיבת "ואלה
(תולדות יצחק)",
בוא״ו המוסיף:
איתא במדרשי "בכל מקום שכתוב ואלה מוסיף על הראשונים,
ובכל מקום שכתוב אלה פוסל את הראשונים".
ולכאורה,
להפירוש ש״תולדות יצחק" הם המאורעות דיצחק,
יכולים לפרש "ואלה תולדות יצחק",
"מוסיף על הראשונים" - שהמאורעות דיצחק בפרשה זו
(לאחרי פטירת אברהם)
הם בהמשך ובהוספה למאורעות דיצחק בפרשיות שלפנ״ז,
ובפרט שהם מאורעות עיקריים,
החל מפרטי הענינים דלידת יצחק,
פרשת העקידה,
והנישואין שלו
(בחיי אברהם).
אבל להפירוש ש״תולדות יצחק" הם הכניס,
״יעקב ועשו האמורים בפרשה״ -צריכים לפרש "ואלה תולדות יצחק",
"ואלה מוסיף על הראשונים",
בהוספה על מ״ש לפנ״ז"׳ אודות "חולדות ישמעאל גו׳ בני ישמעאל"".
ועפ״ז אינו מובן: מהו הדמיון בין ״תולדות יצחק״ - יעקב ועשו - ל״תולדות ישמעאל" שכולם רשעים?׳
ג. במדרש" ישגו תירוץ על שאלה זו:
ש״פ תולדות,
ד׳ כסלו
"ואלה תולדות יצחק בן אכרהם,
מוסיף על הראשונים,
על מה שכתוב למעלה הימנו בני ישמעאל,
ומי הי׳ זה עשו ובניו שהי׳ בנו של יצחק,
וא״כ י״ל הואיל ואין כתוב אלא ואלה תולדות אף יעקב שהוא תולדות יצחק בכלל..
לכך תולדות יצחק חסר,
להוציא יעקב מכלל הרשעים".
אבל ביון שרש״י אינו מביא דברי המדרש "לכך תולדות יצחק חסר להוציא יעקב כו׳"
[וטעם הדבר,
לפי שבדרך הפשט אי אפשר לפרש שעיקר "תולדות יצחק" הוא עשו ולא יעקב
("להוציא יעקב") 5 ׳,
ואדרבה,
יעקב הוא העיקר,
ובמודגש בפירוש רש״י שמקדים יעקב לעשו,
"יעקב ועשו האמורים בפרשה"]
-השאלה בתקפה: מהו הדמיון דיעקב לבני ישמעאלי!
ולכן,
הי׳ לו לרש״י לפרש ש״תולדות יצחק" הם המאורעות דיצחק,
שעפ״ז יתפרש "ואלה מוסיף על הראשונים" בהוספה למאורעות דיצחק
(ולא בהוספה ל״בני ישמעאל"/כנ״ל.
ד. ויש לומר הביאור בזה:
הכרחו של רש״י לפרש ש״תולדות יצחק" הם "יעקב ועשו האמורים בפרשה",
היינו,
ש״תולדות" פירושו בנים ולא מאורעות,
הוא - מתיבת "ואלה" 14 ,
כי,
"ואלה מוסיף על הראשונים",
הוספה לענין שלפניו,
וכיון שלפניו
("הראשונים")
מדובר אודות בנים
("תולדות ישמעאל גו׳ בני ישמעאל גו׳"),
צריך לומר שגם "תולדות יצחק" שבאים בהוספה לענין שלפניו
("ואלה מוסיף על הראשונים")
הם בנים
(ולא מאורעות),
"יעקב ועשו האמורים בפרשה" 5 ׳.
והשייכות שביניהם
("ואלה מוסיף על הראשונים")
היא
(לא ש״תולדות יצחק" הם כמו ״תולדות ישמעאל״,
אלא)
- ביחס לאברהם,
"ואלה תולדות יצחק בן אב־ רהס"",
כמו "אלה תולדות ישמעאל בן אברהם":
למדנו כבר שלאחרי לידת ישמעאל אמר הקב״ה לאברם "ולא יקרא עוד את שמך אברם והי׳ שמך אברהם כי אב המון גויס נתתיך והפריתי אותך במאד מאד ונתתיך לגוים גו׳״יי,
ובהמשך לזה נאמר לו אודות לידת יצחק,
"שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק" 7 ",
ו״ביצחק
(דוקא,
ולא בישמעאל)
יקרא לך זרע""׳,
היינו,
שההבטחה ד״אב המון גוים נתתיך׳
(שנאמרה בקשר ובשייכות ללידת יצחק)
תתקיים
[לא ע״י ישמעאל,
אף ש״הפריתי אותו גו׳ שנים עשר נשיאים יוליד גו׳""/ אלא]
ע״י יצחק דוקא.
וכפי שמפרש רש״י<־ ״ונתתיך לגוים - ישראל ואדום
(שיצאו מיצחק),
שהרי ישמעאל כבר הי׳ לו,
ולא הי׳ מבשרו עליו".
ספר השיחות - ה׳תש״ג
ולכו,
לאחרי סיום דברי ימי חיי אב־ רהס“,
ממשיך הכתוב בסיפור התולדות של בני אברהם
(ישמעאל ויצחק)
- "ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם גו׳ ואלה שמות בגי ישמעאל גו׳ שנים עשר נשיאים לאומותם" 22 ,
שבזה נתקיימה הבטחת הקב״ה לאברהם "ולישמעאל שמעתיך גו׳ שנים עשר נשיאים יוליד",
ובהמשך לזה,
"ואלה תולדות יצחק בן אברהם,
יעקב ועשו האמורים בפרשה",
שבזה נתקיימה הבטחת הקב״ה לאברהם "אב המון גוים נתתיך גו׳ ונתתיך לגוים"
(לא מישמעאל אלא מיצחק)
- "ישראל ואדום"
(יעקב ועשו).
ועפ״ז יש לפרש "ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק״ -שב״תולדות יצחק",
"יעקב ועשו",
נשלם הענין ד״אברהם הוליד את יצחק",
כיון שעי״ז נתקיימה ההבטחה ד״אב המון גוים נתתיך גו׳ ונתתיך לגוים",
"ישראל ואדום".
ה. ויש להוסיף בביאור פירוש רש״י "ואלה תולדות יצחק,
יעקב ועשו האמורים בפרשה״ ע״פ יינה של תורה* 2 -באופן המתאים גם עם פירוש המדרש 2 • "ואלה מוסיף על הראשונים,
על מה שכתוב למעלה הימנו בני ישמעאל":
באור התורה 25 מביא הצמח־צדק הפירוש" ד״ואלה״,
בוא״ו המוסיף - "שמוסיף ומרחיב גבול הקדושה ע״י הוצאות ובירור הניצוצות הקדושות מן הקליפה ומעלה אותן להכלל בקדושה",
וממשיך,
"וזהו מה שפירש״י ואלה תולדות כו׳ יעקב
ועשו האמורים בפרשה,
דהיינו ע״י יעקב הוא מברר גם אח בחי׳ עשו ומעלה ממנו ניצוצי הקדושה".
ולכן מקדים רש״י יעקב לעשו
("יעקב ועשו האמורים בפרשה״ - אף שבאמירתם בפרשה עשו קודם ליעקב 12 )
- כי,
ההוספה בגבול הקדושה
("ואלה")
היא עי״ז ש״יעקב מברר גם את בחי׳ עשו",
עד שמעלה אותו לשרשו ומקורו,
כמרומז גם בדיוק הלשון "האמורים בפרשה"
(ולא ״האמורים למטה״ 28 )
- כפי שעשו הוא בתורה,
היינו,
בשרשו ומקורו בקדושה" 2 .
ומזה מובן גם הקשר והשייכות לפירוש המדרש,
"ואלה מוסיף על הראשונים,
על מה שכתוב למעלה הימנו בני ישמעאל״ - שקשור גם עם הבירזר ד־ ישמעאל,
ע״ד וכדוגמת הבירור דעשו שב״תולדות יצחק"".
ו. עפ״ז יש לתווך ב׳ הפירושים ד־ ״תולדות יצחק״ - הפירוש ש״תולדות יצחק" הם "יעקב ועשו",
והפירוש ש״תול־ דות יצחק" הם "ילדי ימיו וקורותיו",
דברי
מ! נוסף לכר שגם בסיפור לידתם בהמשך הפרשה
(פסוק כו)
מפרש רש״י שיעקב הוא.
ראשון ליצירה".
ש״פ תולדות,
ד׳ כסלו
ימי חייו של יצחק - שעיקר ושלימות עבודתו של יצחק
(— מאורעות וקורות דברי ימי חייו)
מתחילה בפרשת תולדות 1 / ב״תולדות יצחק",
לידת בניו 31 ,
"יעקב ועשו האמורים בפרשה".
ובהקדמה:
סיפור תולדותיו
(מאורעות דברי ימי חייו)
של יצחק בפרשת תולדות מתחיל מגיל ארבעים - "ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה גו׳" 33 ,
ובא כהקדמה לעיקר הסיפור אודות לידת הבנים
("תולדות יצחק,
יעקב ועשו")
עשרים שנה לאח״ז - "ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם" 34 .
ופשוט,
שבמשך ארבעים שנות חייו לפני הנישואין
(וכן במשך עשרים שנה שלאח״ז,
לפני לידת יעקב ועשו/ היו בחיי יצחק ריבוי עניני עבודה,
מעשים טובים וכו׳,
ריבוי בכמות וגם ריבוי באיכות,
עניני עבודה נעלים ועיקריים,
עד להענין הכי עיקרי - עקידת יצחק,
ועד״ו ג׳ השנים שבין העקידה לנישואין
(מל״ז עד מ׳ שנה)
שאז הי׳ בגן עדן 35 .
ואעפ״ב,
עיקר ושלימות עבודתו של יצחק מתחילה בפ 20 תולדות - כי:
תכלית המונה בשלימותה אינה מסירת נפש
(ענין העקידה/ או העלי׳ לגן עדן,
אלא העבודה דבירור העולם דוקא,
וב־
לשון הידוע: לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים 34 .
וענין זה מתחיל
(כעיקר)
ב״תולדות יצחק״ 37 - "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה״״ 3 ,
ובפרטיות יותר - "יעקב ועשו",
שמורה על ב׳ אופני העבודה ד־ "עשה טוב"
(יעקב)
ו״סור מרע"
(עשו),
כולל ובמיוחד - עבודתו של יעקב לברר את עשוי 3 ,
כמסופר בסיום הפרשה שיצחק שלח את יעקב לפדן ארם• 4 ,
ובפרשה שלאח״ז
(שקורין במנחה)
- "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" 41 ,
שיצא מבית יצחק אביו,
ד׳ אמות של קדושה,
ל״חרן",
"חרון אף של עולם" 41 ,
כדי לעסוק בעבודת הבירורים בצאן לבן 43 ,
וכשסיים עבודתו בבית לבן,
אזי "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו״ 44 - לפעול גם הבירור דעשו" 4 ,
גמר ושלימות כל העבודה,
כמ״ש 44 "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה׳ המלוכה".
ספר השיחות - ה׳תש״נ
ויש להוסיף,
שאע״פ שגם להפירוש ש״תולדות יצחק" הם יעקב ועשו נבללו ב״תולדות יצחק" גם המאורעות דיצחק,
מ״מ,
ההוספה ד״ואלה
(תולדות יצחק)
מוסיף על הראשונים" היא רק ביחם ל״תול־ דות ישמעאל"
(בירור הלעו״ז/ ולא ביחס למאורעות דיצחק בפרשיות שלפנ״ז - כי,
המאורעות שבפ 32 תולדות שהם עיקר ושלימות עבודתו של יצחק,
גדלה מעלתם על המאורעות בפרשיות שלפנ״ז,
ואין לומר שהמאורעות שבפרשת תולדות הם בהוספה
("ואלה מוסיף על הראשונים")
על המאורעות שלפנ״ז,
אלא אדרבה,
"פסל את הראשונים״ - כיון שתכלית הכוונה היא העבודה בבירור העולם דוקא,
לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים.
ז. עפ״ז יש לבאר גם שההתחלה ד־ "תולדות יצחק" היא ב״ויהי יצחק בן ארבעים שנה גו׳ ויצחק בן ששים שגה בלדת אותם":
בפירוש הכתוב "ויהי יצחק בן ארבעים שנה״ - כותב הצ״צ באוה״ת 33 "להעיר מבן ארבעים לבינה" 4 ,
ומעניו לא קאים איניש אדעתי׳ דרבי׳ עד ארבעין שגיזי 4 ,
וכד־ פרש״י ם״פ כי תבוא",
ומוסיף,
"בלידתו בן ששים - יש להעיר מענין מ״ם וסמ״ך ששניהם בבינה..
ולהיות ההולדה נמשך דוקא מכח היותר עליון..
ע״כ הוליד כשהי׳בן סמ״ך".
וכיון שהעילוי דארבעים שנה הו״ע נעלה לגבי המעמד ומצב שלפנ״ז,
ובלשון הכתוב" 5 "ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה״ - מובן,
שעיקר ושלימות עבודתו
של יצחק התחילה בהיותו "בן ארבעים שגה" 51 ,
"ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה",
הנישואין,
אשר,
הנישואין הם בשביל להעמיד תולדות 52 ,
כפי שנעשה בפועל בהיותו בן ששים שנה,
"ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם".
ויש להוסיף בהרמז דמ״ם וסמ״ך
(בן ארבעים ובן ששים)
- ע״פ מארז״ל 55 "מ״ם וסמ״ך שבלוחות בנס היו עומדין",
וענינו בעבודה,
שבזמן דארבעים שנה וכן בזמן דששים שגה גיתוסף עילוי בעבודה באופן של נס
(הרמה,
כמו גס על ההרים 54 / היינו,
שמתחיל סדר חדש בעבודה נעלה ביותר לגבי העבודה שלפנ״ז,
כמודגש ביצחק,
"ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה גו׳ ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם״ - שאז התחיל עיקר עבודתו בבירור העולם 55 ,
שזהו״ע "ואלה תולדות יצחק",
"ואלה מוסיף על הראשונים",
ההוספה שע״י בירור הלעו״ז* 5 ,
שעי״ז
ש״פ תולדות,
ד׳ כסא
57ו
נעשה שלימות הענין ד״תולדות יצחק״ -הצחוק והתענוג שנעשה ע״י העבודה דאתהפכא חשוכא לנהורא 57 ,
שיתגלה
(באופן ד״ואלה״ - מראה באצבעו ואומר אלה)
לעתיד לבוא" 5 ,
כשיהי׳ הנס העיקרי דגאולה האמיתית והשלימה 45 ,
בזכותו של יצחק,
כדאיתא בגמרא•* שלעתיד לבוא יאמרו ליצחק דוקא "כיי* אתה אבינו"־*.
#
ח. האמור לעיל בפירוש "ואלה תולדות יצחק,
יעקב ועשו האמורים בפרשה",
שיעקב מברר את עשו,
שבזה נכלל הבירור דכל העולם כולו,
שבעים אומות
מוסיף ממש",
עם הענין ד,
יוסף הי לי בן אחר•
(לעשות פ״אחר" "□ו"/ וכן עם פ״ש
(ביעודי הגאולה).
יוסיף אד׳ שנית ידו"
(ישעי׳ יא,
יא/ שזהו״ע תוספת וריבוי האור כו׳,
ופסיים,.
ולכן פשית נא ג״כ פפה שמתברר מבתי־ מואב ע׳י רות המואבי".
העולם,
שנכללים ב״עשו""
(שהרי החלוקה הכללית דישראל ואוה״ע נרמזת ב־ "יעקב ועשו")
- שייך ביותר לדורנו זה:
כיון שדורנו זה הוא דור האחרון של הגלות ודור הראשון של הגאולה,
יש בו הדגשה מיוחדת על עבודתם של ישראל להשפיע על אוה״ע בכל עניני טוב,
צדק ויושר,
ע״י קיום שבע מצוות בני נח**,
כהכנה קרובה לקיום היעוד 5 * "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו׳ לעבדו שכם אחד",
ועד ש״לא יהי׳ עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד..
שנאמר** כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים" 7 *
(כמ״ש הרמב״ם בסיום וחותם ספרו•*).
וענין זה מודגש במיוחד בעבודתו של נשיא הדור
("הנשיא הוא הבל״י^ יצחק שבדורנו,
כ״ק מו״ח אדמו״ר,
ששמו השני
סעד השיחות - ה׳תש״ג
"יצחק"" 7 - שהחידוש המיוחד שבעבודתו הוא בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה בכל העולם כולו,
החל מהפעולה בחצי בדור התחתון,
עד לפעולה בכל העולם ע״י תלמידיו ושלוחיו,
כולל גם הפעולה על אזה״ע,
כפי שמתבטאת במיוחד ע״י תרגום עניני התורה,
עד לפנימיות התורה שנתגלתה בתורת החסי־ דותיי,
בשבעים לשון דאוה״ע,
בשביל אלה מבנ״י שלעת־עתה אינם מבינים לשון הקודש,
ואולי י״ל גם בשביל אוה״ע,
שגם הם ילמדו עניני אמונה בה׳,
השגחה פרטית,
וכיו״ב.
ובכל זה ניתוסף עילוי מיוחד בשנה זו,
שנת הארבעים
(שמרומז בפסוק "ויהי יצחק בן ארבעים שנד." 72 )
- שכיון שבשנת הארבעים "קאי איניש אדעתי׳ דרבי׳",
צריכה להיות הוספה ביתר שאת וביתר עוז בכל עניני העבודה ד״תולדות יצחק",
נעלה ביותר לגבי העבודה שלפנ״ז,
עד שלא ייאמר שהעבודה שלאחרי ארבעים
שנה היא הוספה על העבודה שלפנ״ז
("ואלה מוסיף על הראשונים"),
להיותה באופןשל״נס״״
(כנ״לם״ו־ז).
ט. ויש לקשר זה עם כינוס השלוחים העולמי דשנח הארבעים שהתקיים בהשגחה פרטית בימים השייכים לסדר "ואלה תולדות יצחק 74 גו׳ ויהי יצחק בן ארבעים שנה" 75 :
השלוחים שמתכנסים מכל המדינות שברחבי העולם כולו
(כינוס עולמי),
איש איש מהמדינה שבה ממלא שליחותו,
הם באי-כח שמייצגים את כל המדינות שבעולם,
די״ל גם אוה״ע.
ובפרטיות יותר:
לאמיתו של דבר כולם שלוחים של הקב״ה,
הן בנ״י,
שכאו״א מהם הוא שלוחו של הקב״ה לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים ע״י קיום תרי״ג מצוות התורה,
והן אוה״ע,
שע״י שבע מצוות בני נח ממלאים שליחותו של הקב״ה בהענין ד״לשבת יצרה" 74
[ועד שגם לשאר הנבראים שבעולם,
חי צומח ודומם,
יש שליחות לעשות בכבודו
ש״ס תולדות,
׳ד׳ כסלו
של הקב״ה,
כמארז״ל 77 "כל מה שברא הקב״ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו"];
אלא,
ששליחות זו
(אזיל כל בני האדם וכל הנבראים שבעולם)
יכולה להיות בהעלם קצת עכ״פ,
ותפקידם של ה״שלו-חים״ - אלה שנתמנו להיות שלוחים בפועל - לגלות אצל כאו״א,
הן בנ״י והן אוה״ע
[ועד לכל הנבראים שבעולם],
שהם שלוחים של הקב״ה,
ולעוררם ולפעול עליהם למלא תפקידם ושליחותם בפועל ממש.
ותוכן ״כינום השלוחים העולמי״ -שהשלוחים
(לשון רבים)
שבכל העולם כולו,
באי־כח דכל העולם כולו,
עם כל הריבוי ופרטי התחלקות ושינויי הנבראים שבעולם,
מתאספים ומתכנסים יחדיו,
כינוס לשון יחיד,
לשם מטרה ותכלית אחת - שיתוסף עוד יותר
(עד להוספה שבאין־ ערוך)
במילוי שליחותו של הקב״ה בכל העולם כולו להיות לו ית׳ דירה בתחתונים
(כמשנת״ל בארוכה").
וזהו הקשר והשייכות לפ 54 תולדות,
״ואלה תולדות יצחק״,
״יעקב ועשו״ -עבודתו של יעקב
(בג״י)
בבירור העולם כולו
(עשו/ שזוהי תוכן ונקודת עבודתם של השלוחים המודגשת ב״כינום השלוחים העולמי",
אשר,
עי״ז ממהרים ומזרזים עוד יותר הענין ד״ואלה תולדות יצחק" בתכלית השלימות,
הצחוק והתענוג שיתגלה לעתיד לבוא
(כנ״ל ס״ז).
ובודאי יוסיפו עוד יותר בעבודת השליחות,
ובפרט מצד הנתיגת־כח שבסיום פרשתגוי 7 : "וישלח יצחק את יעקב"
(והמשך הדברים בם׳ ויצא שמתחילין לקרוא במנחה,
כנ״ל ס״ו/ כולל גם שיתו־
סף בעריכת כינוסים איזוריים,
על מנת להמשיך את פעולת הכינוס העולמי בכל איזור ואיזור לסי ענינו,
וגם מהכינוסים האיזוריים ידפיסו קובץ למזכרת־נצח
(כמדובר לעיל" בנוגע לכינוס העולמי),
"זה ספר תולדות הכינוס" של "תולדות יצחק".
י. ויש להוסיף,
שההדגשה דבירור העולם בתקופתנו זה כהכנה לימות המשיח,
היא
(לא רק באופן ד״אמורים בפרשה",
בתורה,
אלא גם)
באופן הנראה בגלוי במצב העולם כולו" בימינו אלה.
ובהקדמה:
ישנם התמהים על המדובר בתקופה האחרונה שעומדים אגו בסוף זמן הגלות,
עקבתא דמשיחא,
ושואלים: היכן רואים זאתי הרי עולם כמנהגו מידי שנה בשנה כרגיל נוהג? - ולפלא הכי גדול שאינם מתבוננים בהמאורעות שמתרחשים בעולם,
מאורעות הגלויים ומפורסמים!
בתקופה האחרונה
(החל משנים הכי אחרונות,
ומוסיף והולך מזמן לזמן)
מתרחשים ברחבי העולם מהפיכות קיצוניות,
מן הקצה אל הקצה,
ובחסדי ה׳,
מתרחשים מהפיכות אלה בשקט,
כלומר,
ללא מלחמות ושסיכות־דמים,
רחמנא ליצלן,
עד כדי כך,
שחיי היום־יום
(בעגיני המסחר וכיו״ב)
ממשיכים להתנהל ע״ד הרגיל,
באילו עולם כמנהגו נוהג,
למרות שמתרחשת מהפיכה קיצונית בהנהגת המדינה כולה,
אלא שהיא מהפיכה פנימית,
בדרכי פוליטיקא מדינית:
60ו
ספר השיחות - ה׳תש״ג
לכל לראש ומתחיל ממדינת רוסיא
(המדינה שממנה בא כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו יחד עם תלמידיו ושלוחיו),
אשר,
לאחרי תקופה של שבעים שנות משטר תקיף ואימתני שהפיל חיתתו על כל תושבי המדינה,
עד שאפילו עבור התבטאות של ביקורת על המשטר היו עונשים להשלח לארץ גזירה
(סיביר וכיו״ב)
- נעשה לפתע,
בפרק זמן קצר ביותר,
שינוי קיצוני
(ע״י העומדים בראש הנהגת המדינה)
במשטר המדינה,
ומתפשט גם כשאר מדינות דוגמתן.
ועד״ז במדינת סין - שבתקופה האחרונה מתרחשת מהפיכה בהנהגת המדינה בפנים וגם בנוגע לקשר ויחס עם שאר מדינות העולם,
וכיו״ב,
וכן במדינת הודו - שבפרק זמן קצר יחסית הוחלפו ראשי השלטון ששלט במשך תקופה ארוכה,
ועד״ז מהפיכות קיצוניות בעוד כמה מדינות ברחבי העולם,
ועד ל״איי הים",
אשר,
אין צורך לפרט ולהאריך,
כיון שהדברים ידועים ומפורסמים.
והמדובר אודות מהפיכות במדינות כאלו שיש בהם ריבוי עצום של בני־אדם,
בלומר,
מהפיכות בממשלות ומשטרים שמנהיגים בליוני אנשים בכל רחבי העולם,
ועד לרוב האנשים שבכל העולם!
וה״נס" שבדבר - ולפלא הכי גדול שלא שמים לב לכל זה,
"אין בעל הנס מכיר בנסר" 8 - שמהפכות קיצוניות,
שיש להם השפעה ישירה על רוב העולם,
מתרחשות בשקט ובמנוחה,
דבר שאיו לו אח ורע בתולדות האנושיות כולה:
מהפיכות במשטר ושלטון של מדינות היו מלווים תמיד במלחמות עקובות דם שהתנהלו במשך תקופה ארוכה,
שיבשו את מהלך החיים,
הביאו הרם וחורבן ר״ל.
ואין צורך להרחיק לכת ולחפש בדברי ימי העולם בדורות שלפנ״ז,
כיון שראינו בדורנו זה את החורבן הנורא במלחמת העולם השני׳,
לא תקום פעמיים צרה.
ואילו בימינו אלה,
מתרחשים מהפכות קיצוניות גדולות יותר,
ברוב העולם,
ובחסדי ה׳,
ה״ז ללא מלחמות,
ללא שפיכות דמים,
ח״ו,
אלא מתוך שקט ומנוחה.
ויש להוסיף,
שמהפכות בעולם בימינו אלה רואים
(לא רק ביחס להנהגת בני-אדם,
אלא)
גם ביחס לשאר הנבראים שבעולם,
חי צומח ודומם - רעידות אדמה שאירעו בתקופה האחרונה,
בפרק זמן קצר,
ונמשכות גם עתה במקומות שונים בעולם
(גס במדינה זו),
ובחסדי ה׳,
הקר־ בנות היו במספר קטן,
ובפרט ביחס למקרים דומים שאירעו בתקופות שלפנ״ז.
יא. וביאור השייכות דכהנ״ל לבנ״י -
(דלכאורה,
מאורעות שמתרחשים במהלכי הפוליטיקא ברחבי העולם
(ללא קשר ישיר לבנ״י")
אינם מענינם של בנ״י,
שתפקידם לעסוק בלימוד התורה וקיום המצוות)
-בכמה פרטים:
א) הכרת גדלות הא־ל ונתינת שבח והודי׳ על גודל חסדיו - שכן,
נוסף לגדלות הא־ל שנראית בהנהגת הטבע,
כמ״ש "השמים מספרים כבוד א־ל גו׳" 88 ,
"כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת" 85 ,
מודגשת יותר גדלות הא־ל בהנהגה נסית,
כבנדו״ד,
שמ־ הפיכות קיצוניות ברחבי העולם מתרחשות בשקט ומנוחה,
נם גדול שאינו אלא בבחו של הקב״ה ה״כל יכול"! ועל כך יש להודות להקב״ה על גודל החסד שבדבר,
ש״פ תולדות,
ד׳ כסלו
ו6ו
במכ״ש וק״ו מנתינת שבח והודי׳ על הנהגת הטבע מידי יום ביומו 84 .
ב) הוספה באמונה בביאת המשיח והצפי׳ לביאתו,
"אחכה לו בכל יום שיבוא" - שכן,
מהפכות בעולם הם מהסימנים שהובאו במדרשי חז״ל על התקופה דעקבתא דמשיחאי•,
וכשרואים מהפכות גדולות בימינו אלה,
ה״ז סימן נוסף שנמצאים אנו ברגעים האחרונים דעקבתא דמשיחא,
ותיכח ומיד ממש בא משיח צדקנו.
יב. ועוד ענין עיקרי - הנוגע גם ובעיקר מכאן ולהבא:
כל המאורעות שבעולם משתלשלים מהנהגת בנ״י - שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב 8 • "יצב גבולות עמים למספר בגי ישראל"••,
היינו,
שכל המאורעות שב־ "גבולות עמים",
שבעים אומות העולם,
קשורים ביציבות ותוקף עם "בני ישראל".
ולכן,
כאשר בנ״י מוסיפים בעבודתם
בלימוד התורה וקיום מצוותי׳
[הן העבודה דקיום התומ״צ,
והן העבודה דבירור העולם,
כולל ההשפעה על אוה״ע לקיים שבע מצוות בני נח^ ה״ז פועל בדרך ממילא
(ללא צורף בהתעסקות מיוחדה,
אפילו לא במחשבה בלבד)
קיום ועמידת העולם כולו,
בכל שבעים אומות העולם,
"יצב גבולות עמים".
ויש לומר,
שהשינויים שנעשו בעולם בתקופה האחרונה,
המדגישים שזוהי התקופה דעקבתא דמשיחא - הם כתוצאה מעבודתם של ישראל בתקופה האחרונה,
ובלשון הכתוב בפרשת השבוע - "תולדות יצחק,
יעקב ועשו האמורים בפרשה",
ובפרט בקשר ובשייכות עם שנת הארבעים,
"ויהי יצחק בן ארבעים שנה",
כנ״ל בארוכה.
וענין זה מודגש בכינוס השלוחים העולמי דשנת הארבעים - כאמור לעיל שהשלוחים שהתכנסו מכל המדינות שברחבי העולם הם באי־כח דכל המדינות שבעולם,
ולכן,
ה״ז פועל בדרך ממילא על ההנהגה דכל המדינות שבעולם.
ויה״ר - והוא העיקר - שיתוסף עוד יותר בעבודתם של ישראל,
ובמילא,
יתוסף עוד יותר בהטבת מצב העולם כולו,
בחסד וברחמים,
בטוב הנראה והנגלה,
ע״י חיזוק והתייצבות המשטר האמיתי של הקב״ה,
בורא העולם ומנהיגו,
ועד לקיום היעוד "והיתה לה׳ המלוכה",
גילוי מלכותו של הקב״ה ככל העולם,
ו״אז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו׳ לעבדו שכם אחד",
ועד שהארץ עצמה תהי׳ באופן ש״מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים".
ספר השיחות - ה׳תש״ג
משיתות ש״פ ויצא,
י״א כסלו ה׳תש״ג
א. אין אונזער סדרה - ויצא יעקב -הויבט זיך אן דער עיקר סיפור אין תורה וועגן דעם לעבן פון יעקב אבינוי,
און דאס ווערט נמשך אין די קומענדיקע סדרות
(וישלח יעקב,
וישב יעקב וכו׳ 2 )
ביז סוף ספר בראשית
(פ׳ ויחי/ וואו עם רעדט זיך וועגן סוף ימי חייו - "ויחי יעקב בארץ מצרים",
ביז וועגן ברכות יעקב לבניו והסתלקות יעקב.
בכללות שטעלן זיך אויס חיי יעקב אין דריי תקופות - בהתאם צו די דריי ער־ טער וואו ער האט געלעבט,
נוסף אויף דער צייט ווען ער איז געווען אין וועג: א)
אין ארץ ישראל,
״בית אני״ - וואו ער איז געבארן געווארן,
אוו האט געלעבט צוזאמען מיט יצחק ורבקה׳ן במשך ם״ג שנה; און דערנאך - ווי ער האט זיך דארט אומגעקערט
(נאד זייענדיק בא לבן)
און דארט געלעבט
("וישב יעקב בארץ מ-גורי אביו")
נאד כו״כ
(ל״א) שנים*: ב)
אין
חרן בא לבן הארמי במשך עשרים שנה 5 ; ג)
אין ארץ מצרים - די לעצטע שבע עשרה שנה* פון זיין לעבן.
חז״ל זאגף אז "כל מה שאירע לאבות סימן לבנים",
"מעשה אבות סימן לבנים"
[וכמדובר כמ״ם• דער פירוש בזה,
אז די מעשה אבות איז ניט א סימן בעלמא
(א דבר צדדי וועלכער איז מברר און ווייזט אן אויף דעם דבר הנסמן/ נאר ווי א סימן וואם ווירקט אין דער זארי,
די "מעשה אבות" זיינען גורם און טוען אויף אז אזוי זאל זיין בא די בנים].
וואס דערפון איז מובן,
אז די דריי עניגים אין חיי יעקב,
זיינען א "סימן"
(הגורם)
אז אזוי וועט זיין בא די בנים - ביי יעדער איד און ביי אלע אידן.
ב. וועט מען עם פארשטיין בהקדים א חידוש וואם מ׳געפינט בא יעקב לגבי אברהם ויצחק
(וואם פון דעם קומט אויר ארויס אן אויפטו אין "מעשה אבות
(וועל־ כע איז)
סימן לבנים" פון יעקב לגבי "מעשה אבות" פון אברהם ויצחק,
כדלקמן):
חז״ל זאגן״< "אברהם יצא ממנו ישמעאל,
יצחק יצא ממנו עשו",
משא״כ בא
ש״פ זיזגא,
י״א כסלז
יעקב איז גןווןן "מטתו שלימה,
כל בניו צדיקים".
דארף מען פארשטיין: ווי קען מען זאגן אויף די אבות אברהם ויצחק - וועל־ כע זיינען געווען צדיקים גמורים,
און ״האבות הן הן המרכבה״״ - אז בא זיי איז גיט אלץ געווען בשלימות,
ווארום "יצא ממנו כו׳"?!
וי״ל דער כיאור אין דעם,
אז אדרבה: דאם גופא איז א חלק פון שלימות אברהם ויצחק,
אז בשעת בא זיי איז געווען א קינד ווי ישמעאל ועשו,
וועלכע זיינען דערנאך ארוים לתרבות רעה,
איז ישמעאל "יצא" ונפרד 2 ׳ פון אברהם,
און עשו.
יצא" ונפרד 12 פון יצחק,
זיי זיינען אינגאנצן נדחה געווארן,
אזוי אז ס׳איז ניט פאר־ בליבן קיין שייכות צווישן אברהם ויצחק מיט אז ענין פון היפך הטוב,
און דעריבער שטערט עם ניט די עבודה
(דקדושה)
פון אברהם ויצחק.
ובעבודת האדם: אין דער עבודה בקו החסד
(ענינו של אברהם/ עשה טוב,
דארף זיין די הגבלה און באווארעניש אז דער חסד זאל ניט נמשך ווערן אין א מקום אינו ראוי,
מ׳דארף אינגאנצן דוחה זיין - באופן פון ״יצא״ ונפרד - יעדער ענין בלתי רצוי
(חסד דלעו״ז,
ישמעאל)
וואס קען דערפון ארויסקומען.
אזרי אויר אין דער עבודה בקו הגבורה
(פחד יצחק 65 / "סור מרע״ - דארף מען אינגאנצן דוחה זיין
("יצא" ונפרד)
אן עניו פון גבורה דלעו״ז
(עשו).
לויט דעם ווערט די שאלה לאידך גיסא בנוגע צו יעקב: וויבאלד אז בא יעקב
איז געווען "מטתו שלימה"
(כל בניו צדיקים),
ער האט ניט געהאט קיין שייכות מיט א פארקערטן ענין
(וואס עד זאל דארפן דוחה זיין),
ועאכו״כ אז יעקב אליי! - כל ימי חייו
(במכ״ש פון "מטתו" שמחוץ ממנו)
- איז געווען בחכלית ה־ שלימות״ - וואלט דאך לכאורה מער גע-פאסט אז עיקר עבודתו של יעקב זאל זיין נאר במקום הקדושה,
אין ארץ ישראל
[במכ״ש פון דעם וואם יצחק
(וואס "יצא ממנו עשו")
איז קיינמאל ניט ארויס פון ארץ ישראל,
ווייל "אתה 5 ׳ עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לך""].
ווי איז שלימות יעקב
(אז ער האט קיין שייכות ניט געהאט מיט א דבר וואם "יצא" ונפרד)
מתאים דערמיט וואס יעקב האט געלעבט א ריבוי שנים אין חוץ לארץ,
אין חרן
(חרון אף של מקום")
בא לבן הארמי,
און נאך נידעריקער - די שבע עשרה שנה אין ארץ מצרים,
"ערות הארץ"•׳,
וואס מעשיהם של מצרים מקולקלים מכל האומות"?!
און נאכמער: עיקר עבודתו של יעקב
64 ו
ספר השיחות - ה׳תש״נ
(וועגן וועלכע עם ווערט דערציילט אין תורה שבכתב)
איז געווען
(ניט אין ארץ ישראל״ 2 ,
נאר)
אין חרן - דוקא דארטן האט ער אויפגעשטעלט ביתו
(רובם ככולם פון די שבטים),
ובאופן פון "מטתו שלימה׳/ וואם דאס איז דער יסוד פון עם ישראל: און אין מצרים - וואם דוקא דארטן זיינען געווען "ממזר שנותיו" פון יעקב׳ 2
("ויחי" יעקב בארץ מצרים שבע עשרה - בגימטריא טו״ב - שנה") 22 .
ביז אז דוקא אין מצרים איז געווען דער סיום וסר־הכל פון עבודת יעקב -בשעת הסתלקות יעקב 23 ,
וואם דעמולט ווערט נתגלה "כל עמל האדם אשר עמלה נפשו בחייו״״ 2 - במשך כל ימי חיי יעקב,
כולל ווען יעקב איז געווען אין ארץ ישראל - און דאם איז "פועל ישועות בקרב הארץ"" 2 ,
און וואו איז געווען דער גילוי נעלה פון כל עבודת יעקב - דוקא אין מצרים,
"ערות הארץ",
וואו יעקב
(ובניו)
איז געווען אין גלות בא פרעה׳ן און האט געדארפט צו אים אנקומען
(ביז אז■ ער האט אים געבענטשט דערפאר).
ועד כדי כך איז געווען די ירידה,
אז: 1)
יעקב האט געדארפט משביע זיין יוסף׳ן "אל נא תקברני במצרים"
("שלא יעשוני מצרים עבודת אלילים״)
2, 25 )
די מצריים האבן
זיך פארנומען מיט אים
(לאחר מותו),
ביז "ויחנטו הרופאים את ישראל"" 2 ,
ובמשך ארבעים יום
("כי כן ימלאו ימי החנוטים" 27 ),
און ערשט נאך שבעים יום 27 האט מען אים גענומען און געבראכט אין ארץ ישראל!!
ג. וועט מען עס פארשטיין בהקדים דעם ביאור פארוואם מ׳זאגט אז בא יעקב איז געווען "מטתו שלימה" אע״פ וואם קלקל ראובן בנו
(שבלבל יצועי אביו)
• 2 .
הגם די גמרא זאגט" 2 אז "כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה",
איז דאס אבער נאר בנוגע צו דעם חטא פון "מעשה בלהה"" 3 ,
אבער "חטא בבלבול יצועי אביו" 31 ,
ביז אז ער איז דערפאר נענש גע־ ווארן 32 .
ויש לומר דער ביאור אין דעם,
ע״פ דברי המדרש 33 אז ראובן איז "בכור לתשובה",
"אמר לו הקב״ה
(לראובן)
מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה",
די״ל הפירוש בזה,
אז ראובן האט פותח געווען דעם דרך צו תשובה אמיתית" 3 .
עפ״ז איז מובן,
אז די שלימות פון "מטתו שלימה" של יעקב איז
(ניט נאר באופן אז ״כל בניו צדיקים״ - צדיקים מלכתחילה,
און מ׳האט קיין שייכות ניט צו אן עניו הפכי,
נאר זי איז)
כולל די שלימות וואס קומט צו דורך דעם וואס
ש״פ ויצא,
י״א כסלו
65ו
ס׳איז דא א נתינת מקום וקס״ד אז "
(האומר)
ראובן חטא",
און מ׳באווארנט אז "אינו אלא טועה",
ואדרבה: דורך דעם קומט צו די שלימות פון עבודת התשובה
(וואם ווישט אינגאנצן אפ דעם חטא)
5 ',
ביז אז ראובן איז דער וואט איז פותח דעם דרך אויף תשובה אמיתית פון כל הדורות.
ואדרבה: דורך תשובה
(של ראובן)
קומט צו נאך א טיפערע און גרעסערע שלימות
(אין "מטתו שלימה")
ווי די שלימות פון עבודת הצדיקים - כמאחז״ל*׳ במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים עומדים שם,
ביז אז "אין יכולים לעמוד שם״”
(ס׳איז גאר ניט אין זייער יכולתי כמבואר בכ״מ• 5 אז א בעל תשובה האט א טיפערן פארבונד און דביקות,
און א שטארקערע אהבה,
צו דעם אויבערשטן,
ווי א צדיק,
וואם דערפון איז אויר מובן,
אז דורך תשובת ראובן - איז געווארן נאד א שטארקערע שלימות אין "מטתו שלימה" פון יעקב.
עפ״ז איז פארשטאנדיק די מעלה פון "מטתו שלימה" דיעקב לגבי אברהם ויצחק
(וואם בא זיי איז געווען "יצא ממנו כו׳״)
י 86 :
הגם אז אברהם ויצחק זיינען
(אליין)
געווען כשלימות דורך דעם וואם זיי
האבן דוחה געווען כל ענין של היפך הטוב
(באופן של יציאה ופירוד - יצא ממנו ישמעאל,
יצא ממנו עשו),
באווייזט דאם גופא אז דער היפך הטוב אליין שטייט
(במקומו)
בתוקף און ווערט ניט נתברר ונתהפך,
ווארום די קדושה פון אברהם ויצחק האט ניט דערגרייכט צו ישמעאל ועשו,
זיי זאלן תשובה טאן
(כשלימות)
און נהפך ווערן לטוב.
ועד כדי כך,
אז הגם וואס ישמעאל איז געווען בנו בכורו של אברהם,
ביז אז אברהם האט געזאגט דעם אויבערשטן
(ווען ער האט געהערט די בשורה אויף לידת יצחק)
"לו ישמעאל יחי׳ לפניך" 40
(און ער האט דערפאר געוואלט מוותר זיין אויף כמה ענינים)
- איז בפועל סו״ס געווארן "יצא
(ונפרד)
ממנו ישמעאל",
"כי ביצחק יקרא לך זרע״׳ 4 ; ועד״ז עשו -הגם ער איז געווען בנו בכורו של יצחק,
און "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" 42
[יצחק האט געזען ווי עשו איז בשרשו,
און צוליב דעם האט ער אים ליב געהאט אויך ווי עשו איז למטה],
און ער האט אים געוואלט בענטשן מיט גאר גרויסע ברכות - ער האט געוואלט דורך דעם מברר זיין אים און מגלה זיין די הויכע ניצוצות וואם געפינען זיך אין אים
(״ציד בפיו״א 4 - איז בפועל געווארן "יצא
(ונפרד)
ממנו עשו".
משא״ב יעקב - "מטתו שלימה",
ווייל זיין עבודה האט געהאט דעם כח צו אוים־ טאן אז אלע זיינע בנים זאלן זיין "צדיקים",
כולל אויך דעם כח אויף עבודת התשובה
(ווי דאם איז געווען בא ראובן בנו)
- צו מברר ומהפך זיין רע לקדושה
66 ו
ספר השיחות - ה׳תש״ג
(ניט נאר בדרך דחי׳/ ביז אז זדונות נעשו לו כזכיות".
ביז אויר אויפטאן דעם בירור פון עשו
(וואם ביחס ליצחק איז געוועו "יצא ממנו עשו״)
- כמבואר איז חסידות׳■/ אז דער בירור פון עשו,
ווי ער שטייט אלם עשו במקומו הוא,
דארף אויפגעטאן ווערן
(ניט דורך ברכות יצחק אליין,
נאר)
דוקא דורך יעקב 5 ׳,
בחי׳ מ״ה דתיקון,
וועלכער האט דעם כח צו מברר זיין ב״ן
(עשו)
יי,
ביז מברר ומהפך זיין לעו״ז,
און דורך דעם מגלה זיין די גאר הויכע ניצוצות וואם זיינען דא בא עשו׳ן,
ווי נשמת אונ־ קלוס הגר,
רבי מאיר וכו׳ 7 ׳,
ביז - מגלה זיין די אורות גדולים דתהו אין די כלים גדולים דתיקון,
[וי״ל ביז אז אויר עשו עצמו
(ווי ער שטייט למטה)
האט דאס מרגיש געוועו
(מצד שרשו למעלה/ און דערפאר האט ער געבעטן יעקב׳ן"׳: הלעיטני נא מן האדום האדום הזה.
דוקא דורך יעקב ווערט דער בירור פון אדום
(עשו)
4
ד. כשם ווי "מטתו שלימה" איז כולל סיי די שלימות פון עבודת הצדיקים און סיי די שלימות פון עבודת התשובה
(ראובן/ אזוי איז אויך
(וי״ל אז דאס נעמט זיך פון דעם וואם אזוי איז געווען)
די שלימות העבודה פון יעקב עצמו:
נוסף אויף דעם וואם בא יעקב׳ן איז געווען די עבודה אין ארץ ישראל,
"ארץ"
ע״ש שרצתה לעשות רצון קונהי׳,
"ישראל" מלשון שרית עם אלקים ואנשים ותוכל 50 - וואם דאם באדייט עבודת הצדיקים,
די עבודה אין מקום הקדושה -איז ביי אים אויך געווען די עבודה אין חוץ לארץ,
חוץ פון "רצתה לעשות רצון קונה",
וואס בכללות באדייט עם עבודת התשובה.
עפ״ז איז פארשטאנדיק ווי עבודתו של יעקב אין חוץ לארץ - אין חרן און אין מצרים - איז א חלק פון שלימות
(ימי)
יעקב,
ווייל דורך דעם קומט צו די שלימות
(בא יעקב)
פון עבודת התשובה: דער בירור והפיכה פון חוץ לארץ
(חוץ פון רצתה לעשות רצון קונה/ אין חרן,
חרון אף של מקום,
און אין מצרים מלשון מיצרים וגבולים,
ביז "ערות הארץ".
ואדרבה: דוקא דורך דער עבודה אין חוץ לארץ קומט די אמח׳ע שלימות
(מער נאך ווי דורך דער עבודה אין ארץ ישראל אליין)
פון תשובה
(וואס במקום שבע״ת עומדין צד״ג איו יכולים לעמוד בו)
- און דעריבער איז עיקר עבודתו
(בבנין ביתו)
געווען אין חרן און "מבחר שנותיו" ביז שלימות עבודתו
(בעת הסתלקותו)
איז געווען אין מצרים׳ 5 - ווייל שלימות אמיתית באשטייט אין דעם אז מ׳זאל ניט זיין אפגעטראגן פון דער מלחמה מצד די העלמות והסתרים אין עולם הזה
(מלשון העלם והסתר/ גאר אדרבה - מ׳זאל זיך דארטן געפינען,
און ניט קוקנדיק אויף די אלע נסיונות אין "חרן" און אין "מצרים",
זאל מען זיך מתגבר זיין און שטיין שטארק,
ביז אז מ׳איז
(ניט גאר דוחה,
נאר)
מברר ומהפך די עניני העולם לטוב ולקדושה - אתהפכא חשוכא לנהורא,
דורך
ש״ס ויצא,
י״א כסלו
עבודת התשובה.
אזוי אז מ׳איז מבטל די אפשריות אפילו וקס״ד אויף א נסיון און אויף היפך הטוב.
ווי דאס איז געווען בא יעקב אבינו,
אז זייענדיק א צדיק גמור,
האט ער אויר געהאט די מעלה" פון תשובה"
[בדוגמא צו לאתבאיי צדיקיא בתיובתא דלע״ל]
55 דורך זיין עבודה איו בירור והפיכת צאן לבו בחרן,
ביז דער בירור והפיכה פון לבן עצמו"
[און דערנאך מברר געווען עשו׳ף? או דערנאך אויך - דער בירור פון מצרים,
ביז אז אויר אין דעם ארט וואו ס׳איז געווען א קס״ד אז "יעשוני מצרים עבודת אלילים",
האט יעקב גע׳פועל׳ט
(אויך לאחרי מותו)
אז מ׳זאל אים פון דארט מעלה זיין אין ארץ ישראל.
ה. ע״פ הג״ל דארף מען פארשטיין ל־
אידך גיסא: וויבאלד אז דורך דער עבודה אין מצרים איז געקומען די שלימות פון עבודת התשובה,
פארוואס איז רוב ימי חיי יעקב געווען אין ארץ ישראל
(ניט איו חח לארץ)
ז אויר: וואט איז דער ביאור וואט בא יעקב,
אין חח לארץ עצמה,
איז געווען טיי די עבודה אין חרן און סיי די עבודה אין מצרים?
וי״ל דעם כיאור אין דעם: שלימות עבודת יעקב
("מטתו שלימה")
איז כולל אלע דרגות ושלימות אין עבודה
(כדלקמן ס״ו),
וואט בכללות שטעלן זיי זיך אוים אין דריי - צדיק,
בינוני און רשע
(וב־ מ״ש• 5 "בראת צדיקים בראת רשעים")
-וכמבואר בארוכה אין ספר התניא”.
ויש בזה מה שאין בזה:
די מעלה פון א צדיק - אדם ישר הולד,
באשטייט אין דעם - וואט אין בעולמו אלא טוב,
ער איז מלכתחילה פאר־ בונדן נאר מיט קדושה,
און ס׳איז איג־ גאנצן ניטא קח ארט פאר היפר הטוב
(ער איז שונא רע בתכלית השנאה).
די מעלה פון א בינוני״* - וואט "היא מדת כל אדם ואחרי׳ כל אדם ימשוך׳ 1 ״ -באשטייט אין דעם - וואט ביי אים איז דא א שטענדיקע מלחמה צווישן דעם יצר טוב און יצר הרע,
און דויד זיין
(דעם בינוניים)
עבודה איז דער יצר טוב מנצח אין דער מלחמה,
אזוי אז "לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם" 1 ",
ביז אז זיין מחשבה דיבור ומעשה זיינען נאר אין טוב,
עם איז נאר וואט ביי אים קען אריינפאלן
68 ו
ספר השיחזת - ה׳תש״ג
א הרהור עבירה,
אבער ער איז דאס גלייך דוחה בשחי ידים ומסיח דעתו מיד שנזכר שהוא הרהור רע 99 ,
די מעלה וואם קומט דורך דער ירידה פון א רשע
(וועלכע האט עובר געוועז אויף אן עבירה),
איז - עבודת התשובה,
וואס איז מהפך זדונות לזכיות,
און דורך דעם דערגרייכט ער במקום שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם.
ויש לומר,
אז דער כח אויף טאן אין די דריי אופני עבודה באקומט מען פון יעקב,
וואט ביי אים זיינען געווען מעין פון די דריי ענינים - זיין עבודה אין ארץ ישראל,
אין חרן און אין מצרים:
די עבודה אין ארץ ישראל איז מרמז אויף עבודת הצדיק - אין קדושה,
ארץ ע״ש שרצתה לעשות רצון קונה.
די עבודה אין חוץ לארץ
(חוץ פון רצתה לעשות רצון קונה),
אין חרן,
חרון אף של מקום
(בירור צאן לבן)
איז ע״ד עבודת הבינוני 64 - וועלכע האט די נסיונות פון עולם הזה,
און איז זיך אויף זיי מתגבר ביז אז ער טוט אויף דעם בירור המקום כו׳.
מצרים,
״ערות הארץ״,
ומקולקלין שבאומות - איז בדוגמת עבודת הבעל תשובה,
וואס גע־ פינט זיך אין א מקום וואט איז ניט נאר "חוץ" פון "רצתה לעשות רצון קונה",
נאר עם קען דארט זיין א קס״ד אויף נוצן א דבר של קדושה אויף היפך אמונה בה׳
(עבודת אלילים)
: און אויר דאם איז ער מברר ומהפך,
און מעלה אין קדושה
(ארץ ישראל).
ו. מ׳דארף אבער האבן הסברה: ווי קומט עם אז בא יעקב - אייו מענטש -זאל זיין אלע דריי אופני עבודה,
וועלכע
זיינען לכאורה גאר באזונדערע עבודות,
מן הקצה אל הקצה?
וי״ל דעם ביאור אין דעם: ע״פ הנ״ל קומט לכאורה אויס,
אז אין שלימות עבודת יעקב זיינען פאראן דריי באןונדערע תקופות ודרגות: די עבודה אין קדושה -אין ארץ ישראל,
די עבודה אין בירור העולם - אין חוץ לארץ,
ובזה גופא - צוויי דרגות: אין חרן און אין מצרים; פון דעם לשון "מטתו שלימה" איז אבער פאר־ שטאנדיק,
אז בא יעקב
(אז איין און איינ־ ציקער מענטש)
איז געווען איין שלימות,
וועלכע באשטייט און שטעלט זיר אוים אין פרטים
(עכודת הצדיק,
בינוני און תשובה).
ועד״ז די שלימות בא יעקב אליין - איז אן איין און איינציקע שלימות.
ולכאורה: ווי קען מען זאגן,
אז עבודת הצדיקים,
עבודת הבינוני און עבודת התשובה איז איין שלימות?
ויש לומר דעם ביאור איו דעם:
די אמת׳ע שלימות איו עבודה איז ניט,
אז עם זיינען דא באזונדערע קוים אין זיין עבודה
(ווי דאס איז בתחלת העבודה),
נאר אן איין און איינציקע שלימות,
וועלכע דריקט זיך אוים אין דעם,
אז ער איז כולל אלע מעלות צוזאמען,
אזוי אז ניט קוקנ־ דיק אויף זיין מעמד ומצב
(צי ער איז אין ארץ ישראל אד ער אין חוץ לארץ,
אין חרן אדער אין מצרים)
שטייט ער בתכלית השליטות 65 : אין ארץ ישראל - די שלימות העבודה פון קדושה,
און אין חוץ ל־
ש״פ ותנא,
י״א כסלו
ארץ - די שלימות העבודה פון בירור התחתון,
אין הרן - די שלימות פון עבודת הבינוני,
און אין מצרים - די שלימות פון עבודת התשובה.
דאם הייסט,
אז דאם וואם בא יעקב איז געווען פארשידענע תקופות בחייו
(במקום עבודתו/ מן הקצה אל הקצה
(ארץ ישראל,
ביז..
מצרים/ דריקט אויס זיין אמת׳ע שלימות,
וועלכע איז העכער פאר - און דערפאר איז דאס כולל - אלע קוי העבודה,
סיי עבודת הצדיק,
סיי עבודת הבינוני,
סיי עבודת התשובה.
און די עבודה פון אלע דריי שטעלן צוזאמען איין שלימות
(איין "צבור",
ר״ת צדיקים בינו־ נים ורשעים**).
ווי ס׳איז מרומז אויך אין דעם וואם בשעת יעקב האט זיר אומגעקערט צוריק פון חוץ לארץ אין ארץ ישראל איז "ויפגעו בו מלאכי אלקים ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלקים זה ויקרא שם המקום ההוא מחניים",
"על שם שתי מחנות של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן ושל ארץ ישראל שבאו לקראתו" 7 * - דער חיבור פון עבודת הצדיקים
(ארץ ישראל)
און עבודת הבירורים,
כולל עבודת התשובה
(חח לארץ/ אזוי אז זיי ווערן איין זאד מיט איין נאמען - "מחניים",
וועלכע איז כולל אלע "מחנות"
(פון אידן/ ע״ד "המאסף לכל המחנות""*,
אלע דרגות אין עבודת ה׳.
חו״א ותו״ח ר*פ תולדות.
לקו״ת ואחתנן ה,
א־ב.
לקו״ש חט״ו ע׳ 197).
וכן י״ל בנוגע לעבודת יעקב בבירור הרע ד־ מערים,
שאינה באופן שנתפס שם
(נמו שהוא בבעל תשונה,
שעבודת התשובה שלו יש לה עיור כו׳,
ובמילא הרי הוא נתפס בזה נו׳),
אלא מעד שלימות עבודתו,
שבבל מקום ודה בתנלית השליטות.
ז. ע״פ הנ״ל איז פארשטאנדיק,
אז כשם ווי אין די "מעשה אבות" פון יעקב איז פאראן א חידוש לגבי די "מעשה אבות" פון אברהם ויצחק,
אזוי איז דאס אויר בנוגע צו דעם "סימן לבנים" וואס קומט דערפוןי*: פון אברהם ויצחק האט מען א "סימן לבנים" בנוגע צו א חלק פון דער עבודה פון א אידן,
בעיקר - אין דער חלק הקדושה,
און ווי צו דוחה זיין רע
(יצא ממנו):
משא״ב פון שלימות עבודת יעקב
(אין ארץ ישראל,
חרן און מצרים/ האט מען דעם "סימן" און כח אויף אלע חלקים און דרגות אין עבודה פון אידן,
בכל מעמד ומצב שיהי׳,
ובכל הפרטים פון יעדער איד און אלע אידן,
וועלכע שטאמען אלע פון "מטתו שלימה"
(בני יעקב/ וכמבואר אין אגה״ק" אז נשמת יעקב איז כלולה פון כל נשמות ישראל.
און נאכמער: נוסף לזה וואס פון יעקב ווערט נמשך דער כה אויף אלע דרגות אין עבודת ה׳,
באקומט מען פון אים אויד דעם כח אז בא יעדער איד זאל זיין שלימות העבודה אין אלע קוים,
איין שלימות וועלכע ווערט נמשך און דריקט זיר אויס אין אלע פרטים ופרטי פרטים:
נוסף אויף דעם וואס אידן טיילן זיך בכלל אויף די דריי דרגות,
צדיק בינוני ובעל תשובה - איז בא יעדערן בפרט פאראן אלע דריי דרגות,
און אין אלע דרגות באקומט ער כח פון יעקב צו אוים־ טאן דאס בשלימות:
אנהויבנדיק ווי דאס איז בכללות הנשמה: ״נשמה שנתת בי טהורה היא״ 71 -
70ו
ספר השיחזח - ה׳תש״נ
בדרגת צדיק
(טהורה בשרשה בעולם ה־ אצילות^ אוז דערנאך איז זי יורד למטה - "אתה בראת אתה יצרת אתה נפחת בי"",
ביז אין עוה״ז התחתון וואו זי דארף אנקומען צו שמירה"
(צוליב די ענינים איו וועלט)
- "ואתה משמרה בקרבי"",
ובזה גופא - ניט נאר אין "חרן",
חרון אף של מקום,
נאר נאך נידעריקער - אין תחתון שאין תחתון למטה ממנו,
אין די
(מצרים מלשון)
מיצרים וגבולים פון וועלט,
וואו עם דארף זיין א שמירה אפילו פון ענינים פון עבודה זרה,
שזרה לו לגמרי.
עד״ז אויך אין דער עבודה פרטית פון א אידן למטה: בא יעדער איד,
אנשים נשים וטף,
זיינען דא עניני קדושה וואם ער וויל אליין האבן
(מצד זיין טבע ד־ קדושה),
ביז אז ער לויפט נאכדעם נאך באופן פון ״רצתה לעשות רצון קונה״ -דרגת הצדיק
(ארץ ישראל)
; עם זיינען דא אנדערע ענינים וואס אין זיי דארף ער האבן א מלחמה נגד זיין יצר,
אבער ער שטארקט זיך און איז מנצח
(חרן)
- דרגת הבינוני,
מדת כל אדם: און אנדערע ענ־ ינים וואס אין זיי איז דער נסיון גאר שטארק
(אן עניו פון עבודה זרה וכיו״ב),
ביז אז ער קען אמאל דורכפאלן ר״ל,
אבער דערנאך טוט ער תשובה
(מצרים).
לדוגמא - ביי א קליין קיגד: בא יע־ דער קינד איז דא א מצב וואם ער וויל האבן גוטע זאכן; אמאל פארוועלט זיך
אים האבן א דבר המזיק
(ווייל אים ווייזט אויס אז דאס איז שיין און געשמאק/ און ער דארף אנקומען אז זיינע עלטערן און מחנכים זאלן אים אפהאלטן פון דאם טאן: אמאל קען ער דורכפאלן ר״ל,
און אויך דעולט האט מען דעם לימוד אז מ׳טאר זיך ניט ח״ו מייאש זיין פון אים,
נאר מ׳דארף טאן כל התלוי צו אים מגדיל זיין לתורה ולחופה ולמעשים טובים.
ובפרט בנוגע צו כמה קינדער בדורנו זה וועלכע זיינען תינוקות שנשבו בין העכו״ם - דארף זיין א השתדלות מיוחדת,
מתוך מסירת נפש בתוך מסירת נפש,
צו זיי מחנך זיין בדרך התורה והמצוות,
ווי גערעדט מערערע מאל.
ובפרטיות יותר יש לומר,
אז בכדי עם זאל זיין שלימות העבודה דארף בא יע־ דערן פון די דריי
(צדיק,
בינוני ובעל תשובה)
בדקות זיין מעין פון אלע דריי דרגות:
א בעל תשובה ווערט ניט בכלל מיט איין שפרונג א צדיק גמור און העכער דערפון,
נאר ער גייט מן הקל אל הכבד: לאחרי התשובה שלו,
ווערט ער פריער ווי א בינוני,
וואס האט נאך א מלחמה אבער לויט זיין איצטיקן מצב" איז "לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם",
און דערנאך ווערט ער ווי א צדיק און דער־ נאך ווי א צדיק גמור,
אז ער "הרג׳ט" דעם יצה״ר
(בתענית וכיו״ב)",
און האט מער־ ניט דעם נסיון,
ביז אז ער איז מהפך דעם יצר הרע",
און איז אינגאנצן מבטל די אפשריות וקס״ד אויף א חטא.
ווי דער רמב״ם פסק׳נט" אז דורך תשובה איז
ש״פ ויצא,
י״א כסלו
"יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם"" 7 .
א בינוני האט ענינים אין וועלכע ער האט זיר אויסגעארבעט אז בא זיי זאל מלכתחילה זיין נאר א רצון לטוב וקדושה
(מצד זיין נפש האלקית),
און אין דעם דארף ער שויו ניט האבן קיין מלחמהי 7 ,
בדוגמא ווי א צדיק; און די ענינים וואו ער האט יע א מלחמה - זיינען דא אזוינע ענינים אין וועלכע די מלחמה איז גאר א שטארקע,
ביז אז מ׳רופט אים אן "כ־ רשע""",
און דאם ווערט נכלל אין "בראת רשעים" 1 ",
"ולא שיהיו רשעים באמת ח״ו אלא שיגיע אליהם כמעשה הרשעים במחשבתם והרהורם לבד והם יהיו נלחמים תמיד להסיח דעתם מהם כו׳" 2 ".
ביי א צדיק איז - "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" 3 ",
אפילו בא א צדיק גמור - זיינען בדקות פאראן די דריי דרגות,
מצד די נסיונות המקום וואו
ער געפינט זיף.
נוסף אויר* דעם אז אויר א צדיק גמור דארף האבן דעם ענין התשובה
(והרוח תשוב אל האלקים""),
צדיקיא בתיובתא,
וואט אין דעם איז בפרטיות אויר דא ע״ד דרגת הבינוני - אן עבודה ויגיעה צוצוקומען צו דער דרגא פון "הרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה".
ח. עד״ז אייר אין חיי יום יום פון א אידן זיינען פאראן דריי דרגות: בשעת ער געפינט זיר אין ביהכנ״ם וביהמ״ד און איז זיר עוסק אין לימוד התורה וקיום המצוות,
וואם דארטן איז ער אינגאנצן אין דברי קדושה; בשעת ער פארנעמט זיר מיט דברי רשות - עסק הפרנסה וכיו״ב,
וואם דערביי זיינען פאראן פארשידענע נסיונות: אין דעם גופא - קענען די נסיונות אמאל זיין גאר שטארקע,
ביז אז עס קען זיין אז צוליב זיין עסק דארף ער זיין פארבונדן מיט ניט־אידן,
וביניהם -עובדי ע״ז
(צוליב מנהג אבותיהם"",
אדער אפילו אדוקים בזה"/ ביז אז עס קען גע־ מאלט זיין אז די געלט וואם דער איד פארדינט פון דעם ניט־אידן,
איז אזוינע געלט וואס דער ניט־איד טראכט אז ער האט דאס באקומען דורר מתפלל זיין צו זיין ע״ז!
ועד״ז בכללות יותר - אין כללות עבודת ישראל במשד הדורות זיינען פאראן די דריי דרגות: ווען אידן זיינען געווען אין ארץ ישראל,
בזמן שביהמ״ק הי׳ קיים
[ובפרטיות אויר בשעת מ׳איז אין חו״ל -דורר דער עבודה פון "מאד דא ארץ ישראל" 7 "]
: די עבודה אין זמן הגלות אין חוץ
ספר השיחות - ה׳תש״ג
לארץ,
ובפרט בגלות זה האחרון וואט רוב אידן געפינען זיך אין חוץ לארץ,
ובזה גופא - זיינען אידן דורך ביידע אופני נסיונות: בדוגמת בית לבן אין חרן,
און בדוגמת מצרים,
"ערות הארץ".
און אין די אלע דרגות ואופני העבודה באקומט מען דעם כח פון יעקב אבינו -מעשה אבות סימן לבנים - אז מ׳זאל זיי אויפטאן בתכלית השלימות,
ביז אין אן אופן,
אז די אלע דרגות זיינען ניט באזונ־ דערע קוי העבודה,
נאר אלע א חלק פון איין עבודה,
איין שלימות,
אזוי אז וואו דער איד געפינט זיך,
און אין וועלכן מעמד ומצב,
פירט ער זיר בתכלית השליטות אין דער דרגא: שלימות אין זיין עבודה בעניני קדושה,
בקיום התומ״צ,
שלימות אין זיין מלחמה מיטן יצר,
און שלימות אין ביישטיין ביז די שווערסטע נסיו־ נות,
ביז צו מברר ומהפך זיין די דברים הכי תחתונים,
כולל אויך - אז ניט קוקנדיק אויף דעם וואס מ׳געפינט זיך אין גלות,
צווישן שבעים אומות,
ובפרט אין גלות זה האחרון - גלות אדום
(עשו),
און מ׳האט מיט זיי צוטאן,
ביז אז מ׳דארף צו זיי אנקומען,
אין עניני מסחר וכיו״ב,
כולל כאמור - אזוינע גויים וואט האבן א שייכות מיט ע״ז - באקומט מען דעם כח פון יעקב אבינו
[וואם "ויצא יעקב מבאר שבע וילך" איז מרמז אויף כללות ענין הגלות••,
און די יציאה משם לארץ ישראל איז מרמז אויף דער גאולה^ ניט נאר וואט מ׳ווערט דערפון ניט נתפעל און מ׳שטייט ביי אלע נסיונות,
איז מען נאך משפיע אויף די אומות,
אז זיי זאלן האבן אמונה בה׳,
און מקיים זיין די ז׳ מצוות בני נחי•,
און דורך דעם אויפטאן דער בירור פון אדום און פון אלע אומות.
ובפרט בדורות הכי האחרונים,
ווען ס׳איז געווארן נאך לייכטער צו משפיע זיין אויף אוה״ע בנוגע צו זייערע ז׳ מצוות,
און עם ווערט לייכטער צו זיי מברר זיין.
ובפרט לאחרונה ממש - דורך די מהפכות גדולות לטוב וואט קומען פאר בכל רחבי תבל,
מתוך מנוחה ושלום
(ווי גערעדט פריער בארוכה״י),
וי״ל פון די טעמים בזה,
ווייל לאחרי ריבוי העבודה במשך כל הדורות,
איז שוין "עשו"
(אדום)
ושאר האומות כמעט נתברר געווארן,
און מ׳דארף נאר פארענדיקן די פכים קטנים ממש פון דער עשיית דירה בתחתונים.
ווי כ״ק מו״ח אדמו״ר האט מעיד גע־ ווען שוין פון כו״כ שנים,
אז אלץ איז מן המוכן,
עט דארף נאר זיין "עמדו הכן כולכם"׳*,
נאר פארענדיקן "צופוצן די קנעפלעך"",
קומט דעמולט גלייך די גאולה.
ט. אין דעם אלעם קומט צו נאכמער מצד דעם וואט די פרשיות בתורה,
אנ־ הויבנדיק פון פ׳ ויצא,
לייענט מען אלע־ מאל בחודש כסלו,
דער חודש הגאולה,
ובסמיכות צו יו״ד כסלו,
דער חג הגאולה פון דעם מיטעלן רבי׳ן
(ובשנה זו - איז יו״ד כסלו געווען ערב שבת,
וואט דער "יאכל בשבת" זו איז פון דעם "טרח בערב שבת״ 9 ):
די גאולה פון דעם מיטעלן רבי׳ן -וועלכע איז געווען א גאולה פון גאנץ
ש״פ ויצא,
י״א כסלו
73ו
ענין החסידות - באשטייט בפשטות דער־ פון,
אז ניט קוקנדיק אויף ועם וראם ער איז פריער געווען אין א מאסר ביי אוה״ע,
גלות בתוך גלות,
האבן זיי
(די גויים)
דערנאך אליין אנערקענט אז מ׳דארף אים באפרייען און אים בפועל באפרייט.
וואס די גאולה - אזוי ווי די אנדערע גאולות פון רבותינו נשיאינו,
אנהויבנדיק פון דעם אלמן רבי׳ן,
און דערנאך פון דעם צ״צ ביז פון כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו בי״ב־ י״ג תמוז - איז נאכמער מוסיף אין בירור האומות,
ביז אז זיי אליין אנערקענען די אמת׳קייט פון תורה און פון אלקות.
ועד כדי כך,
אז בא דער גאולה פון דעם צ״צ,
איז לא מיבעי וואם די ממשלה ההיא האט אים באפרייט פון דעם מאסר
(צוליב זיין עסקנות ציבורית בפרט בקשר מיט חינוך בני ובנות ישראל),
נאר מ׳האט אים אויך געגעבן דעם טיטול "אזרח נכבד לדורותיו"*•? באופן אז דאם ווערט נמשך בכל בני משפחתו עד עולם!
ומעשה אבות החסידות סימן לבנים -דערפון באקומט יעדער איד דעם כח אז ביי אים זאל זיין א "גאולה" אין אלע זיינע ענינים,
וועלכע שטעלן זיך בכללות אוים אין די דריי ענינים הנ״ל: א גאולה אין זיין עבודה דקדושה בלימוד התורה וקיום המצוות - ער זאל אויסגעלייזט ווערן פון אלע הגבלות אין דעם,
און מוסיף זיין בזה באופן פון ילכו מחיל אל חיל,
ביז באופן שלא בערך,
אזוי אז בערך צו דעם ווערט זיין פריערדיקע עבודה פאררעכנט ווי א "מאסר"
(הגבלה).
עאכו״ב א גאולה אין עבודת המלחמה שלו בעוה״ז; און א גאולה פון די שווערערע נסיונות פון "מצרים".
דעריבער איז כדאי פארבינדן דעם חג הגאולה פון יו״ד כסלו,
מיט א הוספה -ביז שלא בערך - אין לימוד התורה וקיום המצוות,
ובפרט דורך - מאכן בכל מקום א התוועדות,
וואו מ׳נעמט אן החלטות טובות אין אלע עניני העבודה,
כולל ובמיוחד - די ענינים פון דעם בעל הגאולה - הפצת התורה והיהדות,
והפצת המעינות חוצה.
און - אז מ׳זאל דאם ממשיך זיין אויך אין די קומענדיקע טעג פון חודש כסלו
(וואם פון דעם שבת מתברכין כולהו יומין פון שבוע הבא”),
ובפרט בי״ד ובט״ו כסלו - קיימא סיהרא באשלמותא״י פון כל עניני כסלו.
ובמיוחד - אין די הכנות מתאימות צו פראווען דעם חג הגאולה פון דעם אלטן רבי׳ן בי״ט כסלו,
און דערנאך -בימי החנוכה.
און וויבאלד אז אלע גאולות זיינען פארבונדן זב״זייי,
זאלן די החלטות טובות בכל ענינים אלה - גלייך ברענגען די גאולה העיקרית - גאולה האמיתית והשלימה,
תיכף ומיד ממש,
און דעמולט באקומט מען דעם ענט־ פער פון "עשו" אויף דעם "וישלח יעקב מלאכים אל עשו אחיו""*,
וואס בשעתו האט יעקב געטראכט אז עשו איז שוין נתברר געווארן
(און אזוי איז טאקע גע־ ווען מצד דרגת יעקב)
” - ווארום לאחרי ריבוי העבודה במשך כל הדורות זינט
174 ספר השיחות - ה׳תש״נ
זיעמולט,
כולל אין משפיע זיין אויף אוה״ע אז זיי זאלן מקיים זיין זייערע ז׳ מצוות,
זיינען די אוה״ע בסיום הבירור ביז שוין נתברר געווארן - און דעריבער באקומט מען דעם ענטפער פון עשו,
אז אויך ער,
מצד דרגתו הוא,
איז גרייט גיין צו דער גאולה,
און עם ווערט מקויים דער יעוד
"והיתה לה׳ המלוכה"""׳,
"אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה׳ לעבדו שכם אחד"׳"׳.
אמן,
כן יהי רצון.
ש״פ וישלח,
ערב י״ט כסלו
75ו