א. שבת פרשת נח היא לעולם השבת הראשונה בחודש מרחשון - השבת הראשונה בחדשי השנה הפרטיים׳,
ולכן,
בשבת זו צריך לקבוע סדר העבודה על השבתות דבל השנה כולה.
ולכל לראש - בנוגע להנהגה דיום השבת שנתפרשה בתורה באופן ד״מעשה רב" 2 -"ויקהל נזשה״י:
איתא במדרש 4 "מתחלת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל אלא זאת בלבד,
אמר הקב״ה,
עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת,
כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבח ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה כו׳".
כלומר,
מזמנו של משה רבינו נקבע יום השבת להקהיל קהילות ולדרוש בתורה,
כפי שנהג משה רבינו עצמו - "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל",
האנשים והנשים והטף 5 ,
"ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה׳ גו׳" 8 ,
ציוויים כלליים
ועיקריים בתורה 7 ,
ומאז נקבע בכל המקומות ובכל הזמנים עד סוף כל הדורות,
שביום השבת מתקהלים בנ״י בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ועוסקים בתורה,
החל מענינים שהזמן גרמא,
כמו "הלכות שבת"",
פרשת השבוע,
עניני המועדים דשבוע זה,
וכיו״ב,
ובלשון רבינו הזקן בשולחנוי - "לקבוע מדרש להודיע לעם את חוקי האלקים ולדרוש בדברי אגדה להכניס יראת שמים בלבבם".
ולכן,
בעמדנו בשבת הראשונה דחדשי השנה הפרטיים,
ה״ז הזמן המתאים לעורר ולזרז
("אין מזרזין אלא למזורזין""׳)
בכל הקשור לקיום התקנה שנתתקנה ע״י משה רבינו,
שבכל מקום שבו נמצאים בנ״י בכל קצוי תבל,
ישתדלו וירבו בהקהלת קהילות בכל שבת ושבת לעסוק בתורה,
ולעורר ולחזק איש את אחיו בכל עניני יהדות,
תורה ומצוותי׳.
משה גוי ויאמר אליהם אלה הדברים,
פי׳ הקהלת העדה ודרשת התורה צוה ה׳ לעשות אותם.
ש״פ נח,
ערב ז׳ מרחשון
ב. ויש להוסיף בביאור השייכות ד־ "ויקהל משה" ליום השבת,
החל משבת פ׳ נח,
השבת הראשונה דחדשי השנה,
שממנה מתברכים כל ימי השבוע" הראשון השייך כולו לעבודה דחדשי השנה הפרטיים,
ובפרט בקביעות שנה זו ששבת פ׳ נח היא ערב שבעה במרחשון.
ובהקדמה:
שבעה במרחשון הוא היום שבו מתחילים לשאול גשמים - לאחרי שהגיע "אחרון שבישראל שעלה לרגל לביתו לנהר פרת שהוא מקום ישוב היותר רחוק מירושלים ולא יעצרנו הגשם"",
היינו,
שמגיע לביתו בששה במרחשון,
ומיד לאח״ז
(בליל שבעה במרחשון)
מתחילים לשאול גשמים.
כלומר: עד ששה במרחשון" נמשך עדיין המעמד ומצב דעלי׳ לרגל בחג הסוכות,
"דומה להם כאילו הם עדיין בארץ ישראל עסוקים בעניני הרגל""; ובשבעה במרחשון מתחיל עיקר העבודה בעניני העולם,
חרישה וזריעה כר,
החל משאלת גשמים,
שעי״ז תהי׳ צמיחת התבואה והאילנות.
ומזה מובן שביום השבת 5 ׳ שחל בששה
במרחשון,
ערב שבעה בו,
מודגש החיבור דמועדי חודש תשרי
(שהמשכם וסיומם בששה במרחשון)
עם העבודה דכל השנה
(שהתחלתה בשבעה במרחשון),
ולכן,
מודגש יותר גם קביעת סדר העבודה דיום השבת ופעולתו בכל ימי השבוע במשך כל השנה כולה.
ונקודת הענין - שמעיז ודוגמת החילוק הכללי שבין חודש תשרי לחודש מרחשון ושאר חדשי השנה,
ישנו גם בה־ חילוק שבין שבת לימי החול בכל שבוע,
ובהדגשה יתירה בשבת זו,
בששה במר־ חשון,
שהיא סיום ההמשך דעניני הרגל,
וממנה נכנסים להתחלת העבודה דימי החול במשך כל השנה,
כדלקמן.
ג. והביאור בזה:
החילוק שבין תשרי לשאר חדשי השנה,
הוא - שבחודש תשרי עיקר ההתעסקות היא בעניני קדושה,
להיותו "מרובה במועדות"",
שיש בהם ריבוי מצוות מיוחדות,
כמו: שופר,
סוכה ולולבי׳,
משא״כ בחודש מרחשון
(ועד״ז בשאר חדשי השנה* 7 )
שעיקר ההתעסקות היא בעניני העולם.
וזהו גם החילוק שבין יום השבת לימי החול - שיום השבת הוא "שבת לה׳"",
היינו,
שעבודתו של יהודי אינה אלא ב״מלאכת שמים",
בעניני קדושה,
תורה
ספר השיחות - ה׳תש״נ
ותפלה כר,
משא״ב בימי החול שעיקר העבודה היא בעניגי העולם,
עובדין דחול,
"ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך׳ 20 .
ובשניהם
(בכללות השנה,
ובכל שבוע)
צ״ל הפעולה וההשפעה והחיבור שבין העבודה בעניני קדושה לעבודה בעניני העולם,
היינו,
שחודש תשרי מהוה נתינת־ כח לעבודה דשאר חדשי השנה,
ויום השבת מהוה נתינת־כח לעבודה דכל ימי השבוע,
שהעבודה בעגיני העולם תהי׳ חדורה בעניני קדושה,
לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים.
ד. ומהענינים שבהם ניכרת ומודגשת נתינת־כח זו
(הן בנוגע לכללות השנה והן בנוגע לכל שבוע)
- ההתאספות וההתקהלות דכו״ב מישראל יחדיו:
הפיזור דבנ״י שנמצאים איש איש במקומו קשור עם עבודתם בעניני העולם -"איש תחת גפנו ותחת תאנתו"׳ 2 ,
בחלקו הפרטי בעולם: ואילו ההתאספות וההתקהלות דכו״כ מישראל יחדיו קשורה עם עבודתם בעניני קדושה,
תורה ומצוותי׳ -"תורה אחת",
שניתנה מ״ה׳ אחד׳,
ועל ידה נעשים "עם אחד" 22 .
ולכן,
כאשר מזמן לזמן מתאספים ומתקהלים כו״כ מישראל יחדיו,
ה״ז פועל שתומשך האחדות גם לאחרי שכאו״א חוזר למקומו,
היינו,
שבעבודתו בחלקו כעולם,
"תחת גפנו ותחת תאנתו",
יהי׳ ניכר בגלוי התכלית והמטרה המאחדת את כל בנ״י - להמשיך ולגלות אחדותו ית׳ בעולם.
וענין זה מודגש בחודש תשרי - בעלי׳ לרגל בחג הסוכות,
"בבוא כל ישראל לראות אח פני ה׳ אלקיך במקום אשר יבחר" 22 ,
ועד״ז בזמן הגלות,
כמ״ש רבינו הזקן בשו״עי ש״אף לאחר החורבן היו מתאספים ג״כ מכל הסביבות בירושלים לרגל כמו שעושים גס היום" 20 ,
ועד להתאספות וההתקהלות דבנ״י בכל מקומות מושבותיהם בבתי־כנסיות ובתי־מדרשות שנעשית במשך חודש תשרי ה״מרובה במועדות" יותר מבכל שאר חדשי השנה: וזוהי הנתעת־כח להמשיך ולפעול ענין האחדות במשך שאר חדשי השנה,
כשנמצאים איש איש במקומו 25 .
ש״פ נח,
ערב ז׳ מרחשון
ועפ״ז יש לבאר גם תוכן הענין ד־ ״ויקהל משה״ ביום השבת - שנוסף על העילוי דלימוד התורה ברבים,
יש בהענין ד״ויקהל" גם נתינת־כח בנוגע לפעולת האחדות בימי השבוע
(ע״ד וכדוגמת הנתינת־כח מחודש תשרי על העבודה דשאר חדשי השנה),
שעבודתו הפרטית דכאו״א מישראל בעובדין דחול שלו,
תהי׳ חדורה בהתוכן ד״ויקהל משה״“
(אחדותם של ישראל),
שיהי׳ ניכר בה התכלית והמטרה המאחדת את כל בנ״י -להמשיך ולגלות אחדותו ית׳ בעולמי 2 .
וענין זה הוא בהדגשה יתירה בשבת הראשונה בחודש מרחשון,
ובפרט בקבי־ עותה בששה במרחשון,
ערב שבעה בו -שההמשך והחיבור דמועדי חודש תשרי
(שהמשכם וסיומם בששה במרחשון)
עם העבודה דכל השנה
(שהתחלתה בשבעה במרחשון)
בא ביחד עם ההמשך והחיבור דיום השבת עם ימי השבוע 15 .
אחדותם של ישראל גס לאחרי ז׳ מרחשון,
שאף שההלכה היא שיש חילוק ביז בני חו״ל לבני א״י בשאלת גשמים,
מ״מ,
יש סברא חזקה שהונאה בשו־ע שבני חו-ל צריכים לנהוג כבני א",
ועד ש״יכול לסמיך על סברא זו* אם טעה כו׳
(ראה שיחת ליל ז׳ מרחשון תשמ״ו).
ה. ליתר ביאור ובעומק יותר:
אע״פ שמעלת הציבור
(הקהלה ואחדות)
גדולה יותר ממעלת היחיד בפ״ע,
מ״מ,
כיון שהעבודה דעשיית דירה לו ית׳ בתחתונים בפועל ממש נעשית ע״י העבודה של כל יחיד ויחיד בעובדיו דחול שבחלקו בעולם
(בימי החול שבמשך חדשי השנה),
יש בזה עילוי לגבי מצב ההקהלה והאחדות דכל הציבור.
ולכן,
גם ההתאחדות עם הציבור
(בחודש תשרי,
וכן בשבתות שבכל חדשי השנה/ כיון שתכליתה ומטרתה היא נתינררכח לעבודתו ושליחותו העיקרית בתור יחיד בחלקו בעולם,
ה״ה באופן שמודגש בה המעלה דבל יחיד ויחיד.
כלומר,
ההתאחדות עם הציבור אינה באופן שניכרת מעלת הציבור,
ואילו מציאותו של היחיד "נאבדת" בהכלל דהציבור,
אלא אדרבה - שההתאחדות עם הציבור מדגישה ומבליטה יותר את מעלתו של כל יחיד ויחיד,
שהוא גם חלק מהציבור כולו.
ולדוגמא: בתפלה בציבור - ישנה גם תפלתו של כל יחיד ויחיד בתור פרט,
שמבקש צרכיו הפרטיים והמסויימים -ובהמסויימים - ה״ז קיום מ־ע מה״ת -
חשון בימי השבוע היא באותם ימים שבהם חלים שמע*צ ושמח״ת,
כי,
שמע״צ ענינו הקליטה דכל המועדים,
ודוגמתו בששה במרחשון שעד אז עסוקין בעניני הרגל,
ואילו בשמח״ת מתחילה ככר ההדגשה על ההמשכה בעולם
(שקורין.
בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ•),
ודוגמתו בשבעה במרהשון שבו מתחילה העבודה בעגיגי העולם בפועל ממש.
ובשנה זו - שםע*צ וששה במרחשון ביום השבח
(עבודה בעניני קדושה),
ושמח׳ת ושבעה במרחשת כיום הראשון,
התחלת ימי המעשה בעובדין דחול,
אבל,
באופן ד,
יום אחד*,
שניכר בו ש״הקב״ה יחיד בעולמו•
(ראה לעיל ע׳ 50).
ספר השיחות - ה׳תש״נ
באיזה נוסח ובאיזה זמן שיהי׳י 2 ; אלא שניתוסף בזה מעלת וכח הציבור,
כיון שהיחיד אינו בפ״ע,
אלא גם חלק מהציבור כולו.
וכמרומז גם בהר״ת ד״יש־ ראל",
"יש ששים ריבוא אותיות לתורה""/ שכל בנ״י הם כמו ספר תורה אחת - שבזה מודגש תוקף המציאות דכל יחיד ויחיד,
שהוא כמו אות בס״ת שצריכה להכתב בפ״ע,
מוקפת גויל■ 5 ,
ועד שבשלימותה תלוי׳ כשרות הס״ת כולה.
ו. ויש לומר,
שהדגשת מעלת היחיד ע״י ההתאחדות עם הציבור קשורה עם בחי׳ ה״יחידה":
התאחדות אמיתית נעשית עי״ז שמתעלים לשרשם ומקורם האמיתי שבו שרים כולם ממש,
שזהו״ע בחי׳ היחידה -"יחידה לייחדך" 52 ,
שהיא אצל כל בנ״י בשוה,
ונמצא,
שההתאחדות עם הציבור לאמיתתה ובשלימותה מדגישה את מעלתו של כל יחיד,
מצד בחי׳ היחידה שבו.
וענין זה מודגש בחודש תשרי -ביוהכ״ם,
"אחת בשנה" 55 ,
שבו נעשה הגילוי דבחי׳ היחידה שבנפש,
ובפרט בתפלת נעילה,
תפלת החמישית,
כנגד דרגא החמישית מה״חמשה שמות
(ש)
נק־ ראו לה" 54 ,
בחי׳ היחידה,
וכידוע 25 הפירוש ד״נעילה" שנועלים את כל השערים
ונשארים רק ישראל והקב״ה לבדם 54 -שהכוונה בזה היא לא רק לכלל ישראל בתור ציבור,
אלא לכל יחיד ויחיד,
שנמצא הוא והקב״ה לבדח 5 .
ועד״ז בכל שבת,
שהוא מעין ודוגמת יוהכ״ם שנקרא "שבת שבתון"" 5 ,
ובפרט ביום השבת לאחר חצות,
"רעוא דרעוין" 3 - שאז נעשה העניו ד״ויקהל" 4 משהי 4 את בל עדת בני ישראל" במיוחד,
האחדות האמיתית דכלל ישראל,
ובאופן שמורגשת מעלתו של כל יחיד ויחיד,
מצד בחי׳ היחידה שבנפש 42 .
וכיון שהכוונה היא שגילוי בחי׳ היחידה ישפיע ויאיר בעבודתו של כל יחיד ויחיד בחלקו בעולם
(בימות החול במשך כל חדשי השנה),
היינו,
שבחי׳
ש״פ גח,
ערב ז' מרחשון
היחידה שבנפש תחדור ותאיר גם בגדרי העולם,
זמן ומקום״ - מובן,
שע״י עבודת היחיד במקומו הוא ניתוסף עילוי לגבי בחי׳ היחידה כפי שהיא במצב דהקהלה ואחדות עם הציבור* 4 .
ז. ע״פ האמור שההתאחדות עם הציבור
("ויקהל")
מדגישה את מעלת היחיד
(בחי׳ היחידה)
- יש לומר,
שענין זה שייך גם בזמן ומצב שיהודי נמצא יחידי
(מאיזו סיבה שתהי׳/ ואין לו אפשרות להיות יחד עם ציבור:
כיון שהכוונה בהקהלת קהילות היא כדי להדגיש המעלה דכל יחיד ויחיד,
לגלות בחי׳ היחידה שבו
(כנתינת־כח לעבודתו הפרטית בחלקו בעולם בתור יחיד)
- מובן,
שבהיותו יחידי במקום שאיו אפשרות להתאסף ולהתקהל עם ציבור,
צריך ויכול לפעול את תוכן המכוון ד״ויקהל"
(גילוי בחי׳ היחידה)
ביחיד,
עי״ז שמקהיל את הציבור שבנפשו פנימה,
עשר בחות הנפש 5 *,
ומגלה את הנקודה הפנימית והעיקרית שלמעלה מהם ומאחדת אותם - בחי׳ היחידה.
ואדרבה: מבחינה מסויימת יש מעלה במצב ד״יחידי״ - שנקל לגלות בחותיו ומעלותיו בתור יחיד,
עד לבחי׳ היחידה,
יותר מאשר בהיותו ביחד עם הציבור
(ועאכו״ב "ברוב עם"),
כיון שההמצאות של אנשים נוספים יכולה לבלבל אותו,
משא״ב בהיותו ביחידות; וכיון שההשגחה העליונה הביאה אותו למצב שנמצא יחידי,
בודאי שהכוונה בזה היא
(גם)
כדי לנצל עובדת היותו יחידי לגלות כחותיו ומעלותיו בתור יחיד
(משא״ב כשיש לו אפשרות להתקהל עם הציבור,
שאז הדרך לזה היא עי״ז שמתאחד עם הציבור).
ועפ״ז יש לבאר מארז״ל“ "לפיכך נברא אדם יחידי״ - שבזה נכלל לא רק השינוי מ״כל המינים 7 * שנבראו זכר ונקבה""*,
אלא גם השלילה דבריאת ריבוי נבראים עד אין־סוף - בדי להדגיש המעלה דכל יחיד בפ״ע,
עד לבחי׳ היחידה.
ח. ויש להוסיף ולקשר המבואר לעיל בתוכן דיום השבת שבכל חדשי השנה
("ויקהל משה",
"עשה לך קהילות גדולות",
ובאופן שמתגלה מעלת היחיד,
שזוהי הנתינת־כח לעבודתו הפרטית בימי השבוע),
החל מהשבת הראשונה שבחדשי השנה הפרטיים,
ובפרט כשקביעותה בששה במרחשון,
ערב שבעה בו - עם פרשת השבועי*,
פרשת נח,
והמשכה בם׳ לך לך" 5 שקורין במנחה:
״נח״ - "הוא נייחא דרוחא,
שהוא בחינת שביתה כאדם השובת ממלאכתו,
וכמ״ש׳ 5 וישבות ביום השביעי ותרגומו
ספר השיחות - ה׳תש״ג
ונח ביום שביעאה כר.
ומ״ש נח נח ב״פ,
הם נייחי דעילאי ונייחי דתתאי 52 ,
שהוא בחי׳ שבת תתאה ושבת עילאה שיהי׳ לעתיד שנק׳ יום 53 שכולו שבת בו׳״״ - שבזה מודגש הקשר והשייכות דם׳ נח עם ענין השבת.
זאת ועוד: בתיבת נח הי׳ מעמד ומצב ד״ויקהל"
(לא רק דבני־אדם,
אלא גם)
ביחס לכל הברואים שבעולם
(שנשארו מן המבול),
שנתאספו כולם במקום אחד.
ובפרט ע״פ המבואר בדרושי חסידות 55 ש״בתיבת נח הי׳ דוגמת ומעין לע״ל,
שהרי בתיבת נח היו כל החיות וכל הבהמות יחד,
ועכ״ז לא עשו רעה זל״ז כלל ולא השחיתו זל״ז,
שנמצא גם עכשיו בעוה״ז גר זאב עם כבש..
הכל יחד בתיבה..
מעין לע״ל שלא 56 ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי",
והרי השלימות דלעתיד לבוא קשורה עם גילוי בחי׳ היחידה הכללית,
נשמתו של משיח צדקנוי 5 ,
שעל ידה נעשה הגילוי ד״יחידו של עולם" בכל העולם כולו,
ויש לומר,
שמעין זה הי׳ גם בתיבת נח - שכל הברואים שבעולם• 5 היו יכולים להמצא במקום אחד,
מצד הגילוי ד״יחידו של עולם"• 5 .
אמנם,
המצב של "הקהלה" בתיבת נח הי׳ רק למשך זמן,
ובתור נתינרדכח לעיקר העבודה - "צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך כל החי׳ גו׳ היצא אתך גו׳ ופרו ורבו על הארץ""•,
"פרו ורבו ומלאו את הארץ"׳•,
עי״ז שכל יחיד ממלא תפקידו ושליחותו בחלקו בעולם בכל קצוי תבל 62 .
ובהמשך לזה באים לפ 42 לך לך
(שמת־ חילין לקרוא במנחה)
- שבה מודגשת המעלה דעבודת היחיד דוקא:
הציווי "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר או־אך" נאמר לאברם בלשון יחיד
(אף שהיו עמו שרי אשתו,
לוט בן אחיו,
והנפש אשר עשו בחרן)
3 • - וי״ל שזהו כדי להדגיש גודל מעלת היחיד שע״י הפעולה שלו בתור יחיד עושה מארץ כנען "ארץ ישראל",
כמסופר בהמשך הפרשה "קום התהלך בארץ גו׳"••,
שעי״ז קנה הארץ כולה 5 •
(אף
פ״ל,
ח) שנח,
עולם חדש ראה• קאי
(לא רק על ה,
עולם חדש* שלאחרי המבול,
אלא)
גם על מצב העולם בזמן המבול מעין ודוגמת לע*ל,,
עולם חדש״ לאמיתתו
(לא רק החידוש דהעולם שלפנ״זx מעין ודוגמת,
השמים החדשים והארץ החדשה" דלעתיד לבוא.
ש״פ נח,
ערב ז׳ מרחשון
שכיבוש הארץ כפועל ממש ה י׳ ע ״י רבים מישראל).
ודוגמתו בהציווי "לד לך מארצך ומ־ מולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך״ בעבודת כאו״א מישראל“ -שצריך לצאת מארצו ומולדתו ובית אביו שבה נמצא במצב של הקהלה עם כו״כ מישראל,
ולילך לעבודתו בתור יחיד בחלקו בעולם,
לגלות שם אחדותו של הקב״ה,
ע״ד פעולת אברהם אבינו 67 לגלות אלקות בעולם**.
ט. ויש לקשר האמור לעיל גם עם ענינו של שבעה במרחשון - שבו מתחילים לשאול גשמים בארץ ישראלי*:
עניו הגשמים קשור עם כללות עבודת האדם
(מלמטה למעלה)
- כידוע• 7 החילוק שבין גשם
(מטר)
לטל,
שטל הוא באופן של אתערותא דלעילא,
ואילו גשם הוא באופן של אתערותא דלתתא דוקא,
כמ״ש׳ 7 "כי לא המטיר גו׳ על הארץ" לפי
ש״אדם איו לעבוד את האדמה",
ו״כשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו",
ועד שירידת הגשמים בפועל היא עי״ז ש״אד יעלה מן הארץ" 72 דוקא.
[ולכן,
תפלת גשם היא בשמע״צ,
בסיומו של חודש תשרי,
שענינו עבודת הבעלי תשובה,
העלאה מלמטה למעלה: ואילו תפלת טל היא בחגה״פ,
בחודש ניסן,
שענינו עבודת הצדיקים,
המשכה מלמעלה למטה"].
ועוד וג״ז עיקר - שברכת הגשמים היא "גדולה שבברכות" לפי שפועלת הטבה ריבוי וברכה בכל עניני העולם* 7 .
ונמצא,
שבשאלת גשמים מודגשת בעלותם של ישראל על כל העולם,
שעל ידם נמשכת בעולם השפעת הגשמים.
ויש להוסיף,
שבעלותו של יהודי על העולם מודגשת גם בשם "שמיני עצרת"-כידוע 75 שא׳ הפירושים ד״עצרת" הוא מלשון מלוכה
(כמ״ש* 7 "זה יעצור בעמי"/ שרומז על מלכותו של הקב״ה על העולם כפי שמתבטאת גם בזה שכאו״א מישראל נעשה בעה״ב ומלך על העולם 77 .
ובענין זה יש חילוק בין שמע״צ לז׳ מרחשון,
שבשמע״צ מתחילים להזכיר גשמים• 7 ,
ואילו שאלת הגשמים
(שמיד לאח״ז באים הגשמים בפועל,
שלכן
סמי השיחות - ה׳תש״ג
מאחרים שאלת גשמים עד שיגיע אחרון שבישראל לביתו לנהר פרת ולא יעצרנו הגשם שבודאי ירד מיד אחר השאלה)
היא בז׳ מרחשון - כי,
עיקר עבודת האדם ופעולתו בעולם
(תוכן ענין הגשמים/ היא,
לא כשנמצא במצב של הקהלה עם כו״כ מישראל,
כבשמיני־עצרתיי,
אלא בהיותו במקומו בחלקו בעולם לעבוד עבודתו בתור יחיד,
החל מז׳ מרחשון,
ובו מתחילה בפועל ממש ברכת הגשמים,
"גדולה שבברכות""•.
כלומר,
הנתינת־כח לכל זה
(ע״י הזכרת גשמים׳•)
היא במצב של הקהלה ב־ שמע״צ׳•,
אבל העניו בפועל ממש נעשה בז׳ מרחשון,
כשמתחילה העבודה לגלות מלכותו של הקב״ה כעולם ע״י כל יחיד ויחיד כפי שהם נזפזזוין׳• בכל קצוי תבל,
שעי״ז דוקא נשלמת הכוונה לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים.
[ולהעיר,
שענין זה מתבטא גם בה־ חילוק שבין תפלת גשם בשמע״צ לשאלת גשמים בז׳ מרחשון - שתפלת גשם ב־ שמע״צ נאמרת בציבור דוקא",
עם פיוטים וניגונים מיוחדים כו׳,
ואילו שאלת טל ומטר בליל ז׳ מרחשון היא בתפלת היחיד,
וללא ענינים מיוחדים].
י. ההוראה מהאמור לעיל בפועל ממש - "המעשה הוא העיקר" 5 •:
בעמדנו בשבת הראשונה דחדשי השנה הפרטיים,
ובפרט שקביעותה בששה במר־ חשון,
ערב שבעה במרחשון,
התחלת העבודה דחדשי השנה הפרטיים בפועל ממש
(לאחרי גמר ההתעסקות בעניני הרגל/ יש לקבל החלטות טובות להוסיף בעניני העבודה דיום השבת בקשר ובשייכות להשפעתם על ימי השבוע,
ולכל לראש -"ויקהל משה",
"להקהיל קהילות בכל שבת ושבת..
ללמד ולהורות לישראל כו"׳.
ולכן,
יש לעורר ולפרסם בכל מקום ומקום שבו נמצאים בנ״י ע״ד ההשתדלות "להקהיל קהילות בכל שבת ושבח",
ו״ב־ רוב עם הדרת מלר״“,
לעסוק בלימוד התורה,
נגלה דתורה ופנימיות התורה,
שנת־
נעלית,
שלכן נאמרה בסיום כל הברכות,
לאחרי הברכות הפרטיות דכל שבט בפ״ע.
ולהעיר,
שברכה זו קורין בשמח״ת,
שבו מתחילה ההדגשה ע״ד ההמשכה בעולם
(משא״ב בשמע״צ שעיקרו הקליטה ברוחניות),
עד לעיקר העבודה בפועל ממש - בז׳ מרחשון
(שקביעותו באותו יום בשבוע שבו חל שמח״ת,
כנ״ל הערה 28).
ש״פ נח,
ערב ז׳ מרחשון
גלתה בתורת החסידות 7 ",
ובפרט בעניני התורה השייכים לזמן זה,
ולהתחזק בקבלת החלטות טובות בנוגע לשיעורי תורה במשך ימי השבוע,
וכן בנוגע לקיום המצוות בהידור,
בכל הענינים דתורה עבודה וגמ״ח,
והעיקר - לא להסתפק בהתעוררות ע״ד קבלת החלטות טובות,
אלא לבחון את קיומן של ההחלטות בפועל ממש במשך ימי השבוע.
ונקודה עיקרית בזה - שביחד עם הדגשת מעלת הציבור,
"להקהיל קהילות",
"ברוב עם הדרת מלך",
צ״ל הדגשה מיוחדת בנוגע לכל יחיד ויחיד מה״קהל",
האנשים והנשים והטף,
בכל הקשור לעבודתו הפרטית בתור יחיד*",
הן בנוגע לה״מקהיל"
("ויקהל משה"),
רב העיר וכיו״ב,
שנוסף על השתדלותו ב״צרכי ציבור"
("מפקחין על צרכי ציבור בשבת" 56 "),
מתעניין ומשתדל גם בטובתו הפרטית של כל יחיד,
והן
(ועאכו״ב)
בנוגע לה״מתקהלים",
שההתעוררות הכללית במעמד הציבור נמשכת ובאה בעני־ נים פרטיים בעבודתו הפרטית של כל יחיד בפ״ע.
ובכל זה ישנה גם ההוראה והנתינת־כח מפרשת השבוע,
פ׳ נח - שענין זה נעשה באופן של "נייחא",
"נייחא לעליונים ונייחא לתחתונים",
מנוחה ונחת ברוחניות ובגשמיות,
כולל גם בנוגע לההתעוררות על עניני העבודה
(״ויקהל משה״x שנעשית בדרכי נועם ודרכי שלום,
מתוך קירוב
הלבבות,
ובפרט ע״י התוועדות - "גדולה לגימה שמקרבת"" 57 ,
ובלשון הכתוב" "כטוב לב המלך
(מאן מלכי רבנן")
ביין",
שעי״ז ניתוסף עוד יותר בכל ענינים אלה ע״י השמחה שפורצת גדרי 58 .
והוראה ונתינת־כח נוספת מהפרשה שמתחיליז לקרוא במנחה,
פ׳ לך לך -שכל ענינים אלו צריכים להיות באופן של הליכה,
"הלוך ונסוע" 4 ,
כמ״ש* 60 "ילבו מחיל אל חיל".
ועוד והוא העיקר - שעי״ז באים תיכף ומיד למ״ש בסיום הכתוב" 61 "יראה אל אלקים בציון"* 62 ,
כיון שנעשה "לך לך גו׳ אל הארץ אשר אראך" 7 ,
ארץ ישראל בשלימותה,
כמ״ש בהמשך הפרשה אודות הבטחת הקב״ה לאברם "לזרעך נתתי את הארץ הזאת"" 64 ,
"עשר אומות יש כאן",
כולל גם "קיני קניזי וקדמוני
(ש)
עתידים להיות ירושה לעתיד" 65 ,
ובארץ ישראל עצמה - לירושלים עיר הקודש ולבית המקדש ולקדש הקדשים,
ושם "יראה אל אלקים בציון""" 66 ,
ותיכף ומיד ממש.
ספר השיחות - ה׳תש״ג