לסד־הכל דקרבנות הנשיאים,,
זאת חנוכת המזבח וגו׳״י — ממשיך ומסיים וחותם בעניו שאין לו קשר ושייכות
(לכאורה)
לקרבנות הנשיאים —.
ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וגו",
אופן דיבורו של הקב״ה למשה מאוהל מועד?!
ב) ועוד ועיקר: המקום שבו הי׳ צריך לבאר אופן דיבורו של הקב״ה למשה מאוהל מועד
("ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו גו"),
הוא,
בפעם הראשונה שנזכר אודות דיבורו של הקב״ה למשה מאוהל מועדי — בהתחלת ספר ויקרא" 1 ,
"ויקרא 2 אל משה וידבר ה׳ אליו מאוהל מועד•",
התחלת הדיבור מאוהל
ב. ויובן בהקדם הביאור בכללות הענין דשני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם
(מהמדות שהתורה נדרשת בהם 4 ):
0ו5
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
לכאורה אינו מובן: למה נכתב הענין בתורה באופן שתחלה ישנם שני כתובים שמכחישים זה את זה,
"הכחשה" ע״פ תורת־אמת 15 ,
ואח״ב ניתוסף "כתוב השלישי״ שמכריע ביניהם — הרי התורה היתה יכולה לכתוב לכתחילה מסקנת הענין שבכתוב השלישי?!
וההסברה בזה — בפשטות — באופן המובן מעצמו לבן חמש למקרא:
סדר הלימוד הוא באופן שלומדים כל פסוק ופסוק בפ״ע",
אשר,
כל פסוק בפ״ע כולל ריבוי ענינים,
"עולם ומלואו",
ולכן,
צריכים לעיין ולדייק בכל פרטי הענינים דפסוק זה מבלי לערב ענינים שנאמרו בפסוק אחר",
עד שיודעים כל הענינים שבפסוק זה לאשורם ולבוריים,
ועד״ז בפסוק שלאח״ז,
וכן הלאה; ולאח״ז באים לדרגא נעלית יותר באופן הלימוד — ובמיוחד מצד החיוב דלימוד כל התורה כולה• 1 שמוצאים נקודה כללית בשני כתובים,
ובכו״ב כתובים,
עד לכל התורה כולה,
שהיא "תורה אחת",
"כל התורה עניו אחד"".
ג. ועד״ז בנדו״ד — בכתוב "ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו גו׳",
כתוב השלישי שמכריע בין שני הכתובים,
הכתוב "ודברתי אתך מעל הכפורת",
והכתוב "וידבר ה׳ אליו מאוהל מועד":
הכתוב הראשון,
"ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות״ — מדגיש גודל הפלאת מעלת הדיבור,
שמקומו בקדש הקדשים,
ש״פ נשא,
י״ד סיון מום א׳ ט״ו טיון
ו51
המקום הכי מקודש במשכן
(ומקדש),
אשר,
אפילו ביוהכ״פ,
הזמן הכי מקודש בשנה,
•אחת בשנה*׳ 2 ,
שבו דומין כל ישראל למלאכי השרת 22 ,
אסור לאף א׳ מישראל להכנס לשם,
ואפילו הכה״ג,
המקודש שבישראל
(שבכל השנה כולה גדלה מעלת קדושתו,
"ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים* 23 ,
ועאכו״ב ביוהכ״ם),
אינו נכנם לשם אלא לצורך עבודת היום בלבד; ובקדש הקדשים גופא — מקומו של הדיבור בהמקום שהוא סיבת הקדושה דקדש הקדשים — "מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות" 24 .
כלומר,
בכתוב זה מודגשת מעלת והפלאת התורה — דיבורו של הקב״ה — כפי שהיא בתכלית העילוי,
בקדש הקדשים,
"על הכפורת מבין שני הכרובים",
למעלה מהעולם
(כל סדר ההשתלשלות),
כמבואר בתו״א“ בדרוש הידוע מ״כי״ק אדמו״ר נ״ע" בענין הכרובים,
ש״כרוב אחד מקצה מזה הוא קצה אוא״ם שבז״א
(סוף עולמות הא״ס“)
וכרוב א׳ מקצה מזה הוא מקור בי״ע..
(ו) נעשים מקשה אחת מה־ כפורת שהיא בחי׳ כתר לשניהם וכו׳",
ועד שהכרובים "מעלים גם הכפורת והלוחות לאצי׳ כו׳".
ד. עפ״ז יש לבאר כוונת רש״י בפירושו על הפסוק "ובבוא משה",
"שני כתובים וכר״ — דלכאורה,
פסוק זה כשלעצמו מובן בפשטות ללא קושי,
וההכרעה שלמדים מפסוק זה בנוגע להכחשה דשני הכתובים שלפנ״ז,
מקומה כשמתעוררת השאלה דהכחשת
מ) ראה סהם'צ שם פ״א <םה,
אץ
2ו5
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
הכתובים,
ורש״י כבר ביאר זה בכתוב הראשון שבם׳ תרומה,
ולמה צריך להאריך ולכפול גם בפרשתנו?!
ויש לומר,
שכוונת רש״י להדגיש המעלה דכתוב השלישי
(שעפ״ז יובן גם הסדר ד״שני כתובים המכחישים כו׳ בא שלישי והכריע ביניהם״)
29 — שבסדר כזה דוקא מודגשים שני הקצוות בשלי־ מותם ובתקפם גם יחד,
"משה בא אל אוהל מועד,
ושם שומע את הקול הבא מהשמים,
מעל הכפורת מביו שני הכרובים,
הקול יוצא מן השמים לבין שני הכרובים,
ומשם יצא לאוהל מועד*.
ומוסיף רש״י לבאר ולהדגיש עוד יותר חיבור שני הקצוות שבכתוב השלישי — לא רק בכללות העניו ד״ובבוא משה אל אוהל מועד גו׳ וישמע את הקול גו׳ מעל הכפורת גו׳ מבין שני הכרובים",
אלא גם בשאר פרטי הכתוב,
"וישמע את הקול מדבר אליו גו׳ וידבר אליו",
הן בנוגע להדיבור,
והן בנוגע להקול:
בנוגע להדיבור — ״מדבר..
כבודו של מעלה לומר כן,
מדבר כינו לבין עצמו,
משה שומע מאליו",
שבזה מודגשת מעלת הדיבור — דיבורו של הקב״ה בינו לבין עצמו,
לפני שמחצמצם
(ועד ששמיעת משה היא באופן ש״שומע
ש״פ נשא,
י״ד סיון ויזם א׳ ט״ז סיון
ה. ויש לקשר הסדר שבו נכתב בתורה אופן דיבורו של הקב״ה למשה — שני כתובים המכחישים זה את זה וההכרעה שביניהם ע״י הכתוב השלישי — עם כללות הענין דמתן תורה:
מהענינים העיקריים שבתורה — שייכותה למספר שלשה,
כמארז״ל” "אוריאן תליתאי לעם תליתאי מ׳ בירחא תליתאי״ 34 .
ומהטעמים לזה 35 — שמספר שלשה מורה על חיבור שני ענינים,
כי,
מספר אחד הוא באופן שמלכתחילה יש רק אחד,
מספר שנים מורה על מצב של כ״א בפ״ע,
ומספר שלשה מורה על חיבור ואיחוד שני הענינים שהיו תחילה במצב של התחלקות.
ודוגמתו במ״ת — החיבור והאיחוד דעליונים ותחתונים,
ש״עליונים ירדו למטה ותחתונים יעלו למעלה* 34 .
ובפרטיות יותר — שבמ״ת גופא מודגשים שני הקצוות דעליונים ותחתונים: עליונים — "מן השמים דברתי עמכם" 37 ,
מהירידה ל)
תחתוגים,
"וירד ה׳ על הר סיני" 3 ד״מכיך מכל טוריא" 39 ,
וחיבור שניהם יחדיו
(ע״י הכתוב השלישי שמכריע ביניהם)
— "מן השמים השמיעך את קולו גו׳ ועל הארץ הראך את אשו הגדולה" 40 ,
"כבודו בשמים ואשו וגבורתו על הארץ" 4 ,
"מלמד שהרכין
ו. עפ״ז יש לבאר גם המשך הכתובים בסוף פרשתנו — שלאחרי כל פרטי העניניס דקרבנות הנשיאים לחנוכת
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
המזבח,
ממשיד ומסיים "ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו וגו׳",
היינו,
שמקומו של הכתוב שמכריע ומבאר שדיבורו של הקב״ה למשה הי׳ באופן שמאחד שני הקצוות
(שבשני כתובים)
הנ״ל,
הוא,
לאחרי קרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח,
השלימות גם למטה:
חנוכת המזבח ע״י קרבנות הנשיאים פעלה שלימות בכל עניני המשכן,
כי,
קרבנות הו״ע עיקרי בהמשכן 45
("בית לה׳ מוכן להיות מקריבים בו הקר־ בנות""),
ולכן,
ע״י הקרבנות נעשה ה״חינוד" בכל עניני המשכן,
כולל גם בהענין ד״ונועדתי לך שם ודברתי אתך" 5 ,
עיקר ענינו של המשכן
[כמ״ש הרמב׳ן" בביאור טעם הקדמת ציווי עשיית הארון והכפורת לשאר כלי המשכן,
ש״עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון,
כמו שאמר ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת כו׳"],
ובמילא,
יש צורך ב״חינוך" המשכן גם ביחס להענין ד"ונו־ עדתי לך שם ודברתי אתך",
אלא,
שגם החינוך בענין זה נעשה ע״י הקרבת הקרבנות 48 .
ובפרטיות יותר:
בציווי דעשיית המשכן נאמר 4 "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם",
והפירוש
ש״9 נשא,
י״ד סיון מום א׳ ט״ו סיון
5ו5
ש״העלה עליהם הכתוב כאילו כולם הקריבו ביום ראשון" 53 ,
אלא לאחרי שנשיא הי״ב הקריב את קרבנו בפועל,
ועד לאחרי גמר הסך־הכל שבפועל דקרבנות הנשיאים 54 ,
"זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו״ 55 — אזי נתגלה ונתפרש בתורה אופן דיבורו של הקב״ה למשה בתכלית השלימות — "ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול גו׳ מעל הכפורת גו׳" 56 .
ז. ויומתק יותר — שגם בקרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח
(שעל ידם נעשה המשכן בתכלית השלימות)
יש דוגמת חיבור ב׳ קצוות הנ״ל באופן דיבורו של הקב״ה למשה במשכן:
קרבנות הנשיאים לא באו ע״פ ציווי ה׳,
כי אם,
שהנשיאים עצמם "התנדבו
11
(1-11:1.
^,
€ 0.
(1'
(.
1X1014 £14.
0
(0
0111 1/181 1^/111..
0. ! ס1ס.
4!14£.
111^ 0)
4 '1).
114 '".
א04.
0 118.).
" '1).
0 1.
41) 1. 11 11)
144. 0) ׳""א0)
£140א0.
(1) 0 1.
41) 1. 11) ״א^ס א0..
4")
410 '10)..
0) 0 £1.
0 '1).!״.
0. ש א)
0
(.,.
411141 ס^מ״1 101□)
א41),
13 0א.
40!1 □11).
11) 0) 410 —)
1 11)
41 0)
£.
040 11^8.
1) £)
'89*^4111 ם^0ש/1 1161□ א4ז !16 4)
^1 01)))
118) 41. 1 11)
41041 ')).
114 ׳
(.
£4101!!:,
0 א))
^ 1^.
088 4108 118)
00 '1141 'א41),
0 04108 11^3 א41),
1. 0 11404111.))
0) 0) 404. £1)
'א41),
00 א)
0^4 8.
4. 1. 4108 '8)
4108.
128 4334 '001.
08,
0 4108 88)
00 884)
8) £)
410 4)
41. 00411 א4א '
(40) 841 0)
08 אגז '5 0)
44) 0 '88188 0841.
18 00810)
01א 4101£ 00411 84 *4 א41),
00 1)
440) 0א.
£1040 —)
1 8)
41 0)
£.
040 888)
04 0£48)
*84141041 8 04.
□8)
8) □041 '1).
0 4.
0 0)
44) 0 '.))
88) 8 081 101" 4)
4) * 804)")
(41. 49) 0. 8) 8414..)
0) 8£.
4
£40)!)
£0 '
(□.)
^1)
00410)
9,
״ג:1)
111 001 101"))
11א^ ״)]
£1א))
:1/401 א.
0 א£),
0 43200 — 1)
01141.0)
£14x0
(0 00X0
(0 <,
£.
1; £□ 0101 £10
(0' 135 1
(0
(0. 11
(40X1- 114£>0
(0-
*040,)).
0. א א44 ׳□0£20 □.
א -.
£1:0 £100:001 0400:10 א.
0 0£40)
41 0411£10<£ — 00א 1.
:£ □££0:!
"04,
3 0040£1"•
(£1:.
04X110 00X01.
3□
(£3 £1004,
3□ £100:1.
01 :££14□ 0001X0
׳״00100 0:100" — !14.
1) 0,
£14 11411411 1)
1111:4 =0״040.
2311 א,
4,
4 ״,
01 400:1.
0 □4,
0 ס4#ז״ — א114
(00011)
0. 0
(0 0,
4X110.
* 00:410 □£!40 0
(10 0
£1:0)
0 □.
א. £1:0 0)
:0400 0: '!״□£)
מ״0ג>0,
0 - 010.
ג>0 000
ש״פ נשא,
*"ד סיזן ויזם א׳ ט״ז סיזן
7ו5
נעלית עוד יותר בחמשה עשר בסיון בכל הקשור לעניני מ״ת,,
אוריאן תלי-תאי..
בירחא תליתאי".
ט. וביאור הענין:
אע״פ שהחיבור ועליונים ותחתונים נעשה במתן תורה,
ודוגמתו ב״זמן מתן תורתנו" בכל שנה ושנה כש,
הימים האלה נזכרים ונעשים״ 72 — הרי,
בזמן מ״ת מודגשת פעולת החיבור דעליונים ותחתונים מצד מעלת הזמו
(כפי שנברא ע״י הקב״ה”),
ובלשון חז״ל* 73 ,
האי יומא דקא גרים",
ולא
(כ״כ)
מאד פעולת האדם,
ועיקר החידוש דהחיבור עליונים ותחתונים מצד וע״י פעולת האדם,
הוא,
לאחרי זמן מ״ת,
שגם לאחרי זמן מ״ת מוסיף בהתמדה ושקידה בלימוד התורה,
ומחדש בתורה בו׳,
שעי״ז מודגש יותר חיבור הקצוות שבזמן מ״ת,
שהתחתון כמו שהוא במצב של תחתון מתחבר עם העליון.
ויש לומר,
שענין זה מרומז גם בפרשת נשא שקורין
(ברוב השנים)
בשבת שלאחרי זמן מ״ת:
, נשא את ראש״ — מורה על תנועה של רוממות והתנשאות גם בה,
ראש",
כלומר,
נוסף לכד שה,
ראש" מצ״ע הוא למעלה מכל שאר חלקי הגוף 75 ,
צ״ל
י. עפ״ז יש לבאר גם הקשר והשייכות שביו התחלת הפרשה — "נשא את
מציאות האדם —,
אתם קרויין אדם־,,
עם חכם ונבוך
(ורק בשביל ענין הבחירה נעשה כן גם אצל אוה־ע — ראה סה־מ תרנ״ו ס־ע שיט בשוה־ג).
8ו5
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
ראש״,
לסיום הפרשהיי —.
ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו גו":
וכהקדמה — שבעבודת כאו״א מישראל צ״ל וישגו לא רק העניז ד.
נשא את ראש",
אלא גם הענין ד״בבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו גו׳",
כמבואר בלקו״ת ריש פרשתגוי" ש״יש בחי׳ משכן בפרט בכל אחד ואחד,
ובל פרטי העני־ נים שבו,
הכל יש בנפש האדם,
דהנה כתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם,
וארז״ל בתוכו לא נאמר אלא בתוכם,
לפי שכאו״א מישראל צריך לעשות כחי׳ משכן בנפשו",
וממשיך לבאר פרטי הענינים דהמשכן וכליו בעבודת האדם,
ומזה מובן גם בנוגע לכל פרטי העני־ נים שבפרשתנו אודות חנוכת המשכן,.
ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וגו׳״ — שישנם גם בעבודת האדם,
ועד לסיום וחותם הפרשה —.
ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול גו׳ מעל הכפורת מבין שגי הכרובים",
שגם ענין זה ישנו בעבודת כאו״א מישראל — עי״ז שמגלה בחי׳ אוהל מועד,
כפורת וכרובים כו׳ שכלבו פנימה 1 .
ובפרט ע״פ הידוע" ש״כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחי׳ משרע״ה",
ושייך גם לעבודה בפועל,
כמ״ש" "ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה׳ אלקיך",
שיראה היא.
מילתא זוטרתי" אצל כאו״א מישראל,
ש״פ נשא,
י״ד סיזן ויזם א׳ ט״ז סיזן
9ו5
לאחרי זמן מ״ת,
כשעיקר ההדגשה היא על פעולת האדם בהיותו
(לא בתכלית הביטול,
אלא)
בתוקף המציאות דקדושה,
"נשא את ראש",
אזי מתגלה החיבור דעליון ותחתון לאמיתתו,
שהאדם התחתון,
כפי שהוא במעמד ומצב של תחתון מתחבר עם הקב״ה,
ע״י לימוד התורה.
וזהו גם התוכן ד״ובבוא משה אל אוהל מועד גו" בעבודת כאו״א מישראל — שלימוד התורה הוא באופן ד״ובבוא משה גו׳ וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת מבין שני הכרובים" 2 ,
״הקול שנדבר עמו בסיני״ — קול ששמעו כל בנ״י שבכל הדורות”
(שכולם היו במעמד הר סיני"),
"רק שלא יכלו לסבול,
כמארז״ל שעל כל דיבור פרחה נשמתן..
לכן מיד אמר להם לעשות לו משכן ובו קדשי קדשים..
ומשחרב בהמ״ק אין להקב״ה בעולמו משכו ומכון לשבתו..
אלא ארבע אמות של הלכה שהוא רצונו ית׳ וחכמתו המלובשים בהלכות הערוכות לפנינו כר 76 * 95 .
יא. ההוראה מכל האמור בנוגע לפועל:
בבואנו מזמן מ״ת,
ימי התשלומין,
שבת שלאחרי זמן מ״ת,
עד לט״ו סיון
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
נשיא דורנו בשנת פרז״ת 2 "׳,
שעי״ז ני־ תוסף ביתר שאת וביתר עוז בכללות העבודה דהפצת התורה והיהדות,
כולל ובמיוחד הפצת המעיינות חוצה,
גם בחצי כדור התחתון — שביום זה מודגש הציווי וההוראה,
ביחד עם נתיגת־כח לכאו״א מישראל,
להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל עניני העבודה דהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה,
ובהדגשה יתירה בשנה זו — שנת הארבעים 3 "׳,
ש״נתן ה׳ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע"*"׳.
ובלשון הכתוב בם׳ בהעלותך 3 "׳
(שיעור חומש דיום ט״ו סיון)—.
דבר אל אהרן""׳ גו׳ בהעלותך את הנרות 7 "׳ אל מול פני המנורה יאירו שבעת
הנרות"""׳,
להדליק נרות המנורה,
כללות נש״י״״י,
"נר ה׳ נשמח אדם""",
שיאירו ב״נר מצוה ותורה אור""׳,
ובאופן ד״בהעלותך את הנרות",
"שתהא שלהבת עולה מאלי׳" 3 ",
היינו,
שפעולת ההדלקה היא באופן שלאח״ז אין עוד צורך בפעולת המשפיע,
כיון שהמושפע נעשה באופן ד״עולה מאלי׳",
ועד שהוא בעצמו נעשה "נר להאיר" 3 ",
שמדליק עוד נרות ועוד נרות*",
כל נש״י,
עד שיהי׳ ניכר בפועל ובגלוי ש״מנורת זהב כולה" 3 " "עד ירכה עד פרחה מקשה היא" 6 ".
ויה״ר — והוא העיקר — שמעשינו ועבודחינו בכהנ״ל ימהרו ויזרזו עוד יותר את הגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו,
גאולה השלישית,
שתהי׳ תיכף ומיד,
כשקיימא סיהרא
בשביל הגאולה)
גם ט״ו סיון הו׳ן של גאולה
(ראה גם טה־מ — מלוקט ח־ג ע׳ קפח הערה 41).
וע״ד שמצינו בשעבוד מצרים,
שלאחרי השעבוד.
בחומר ובלבנים• כפשוטו בפעם הראשונה,
ה״ז נעשה בגלויות שלאח•! ע״י התורה,.
בחומר דא ק*ו ובלבנים דא ליבון הלבתא'
(ראה תו״א ר״פ שמות).
ש״ס נשא,
י״ד סיון ויזם א׳ ט״ו סיון
ד״חודש השלישי" באשלמותא,
ועל ידה תהי׳ השלימות ד״אוריאן תליתאי״ — "תורה חדשה מאתי תצא" 7 ",
בארצנו הקדושה,
בירושלים עיר הקודש,
ובבית המקדש השלישי — "ובבוא משה אל אוהל מועד גו׳ וישמע את הקול גו׳ מעל הכפורת מבין שני הכרובים גו׳",
ורואים
גם הדלקת המנורה ע״י אהרן כה״ג,
כי,
"משה ואהרן עמהם" 8 ׳ 8 ,
ובאופן ד״מראה באצבעו ואומר זה״ייי,
ותיכף ומיד ממש.
ד11)
ישזני׳ נא,
ד. ויק־ר פי׳ג,ג.
118> ראה יומא ה,
ב. תוד״ה אחד — פסחים קיד,
סע״ב.
119) ראה ושנית בסופה.
שמחר ספכ*ג.
פרש׳י בשלח טו,ב.
הפר השיחזת - ה׳תשמ״ט
א. נאך דעם וואס די תורה איז מסיים וועגן די מאורעות וועלכע האבן פאסירט בראש חודש ניסן
(בשנה השנית),
יום הקמת המשכן — אין סוף ם׳ פקודי,
און די פרשיות פון ספר ויקרא,
און דערנאך בתחלת ספר במדבר 1 ,
בם׳ נשא,
ובהמשך לזה 2 — בהתחלת פרשתנו,
פ׳ בהעלותך את הנרות 3
[און דערנאך — וועגן עבודת הלויים 4 ,
און פ׳ פסח שני 5 ]
— הויבט אן די תורה רעדן* וועגן דעם סדר המסעות פון אידו אין מדבר און די מאורעות וואס זיינען דאן פארגעקומען
[ובלשון ה
!) מלבד.
פרשה שבראש הספר
(ש)
לא נאמרה עד אייר..
שאין מוקדם ומאוחר בתורה•
(פרש״י פרשתנו ט,.א)
ב. וועט מען עם פארשטיין בהקדים הביאור אין דעם ענין פון "בהעלותך את הנרות",
וועלכער גיט ארויס דעם תוכן