משיחת ב׳ אייר בלילה, אור לב׳ פ׳ אמור ה׳תשמ״ט

א. נמצאים אנו בסיום יום ב׳ אייר,

"תפארת שבתפארת",

יום הולדת אדמו״ר מהר״ש,

בעל ההוראה ד״לכת־ חילה אריבער",

ודובר בארוכה אתמול ביום השבת בנוגע ליום זה.

והמעשה הוא העיקר — שצריכים להמשיך הענין ד״לכתחילה אריבעד" במעשה בפועל בכל עניני טוב וקדושה.

היינו שהגישה

(צוגאנג)

לכל דבר טוב צ״ל — שלא מסתפקים עם הנהגה באופן בינוני,

ואפילו לא באופן ד״עידית",

אלא באופן "ארבער",

למעלה גם מ״עידית".

ובפרט שאזלינן מחג הפסח

(ועומדים אנו באמצע ימי הספירה שהתחילו ״ממחרת השבת״ — יום ב דחגה״פ),

שענינו הוא — דילוג וקפיצה

("מדלג גו׳ מקפץ גו׳״)

— לכתחילה אריבער.

ובפרט לפי ביאור כ״ק מו״ח אדמו״ר בזה שאדה״ז לא קבע אמירת "חסל סידור פסח" בסוף ההגדה,

לפי שפסח נמשך תמיד ואין בזה "חסל",

כ״א אדרבא — הוספה על גבי הוספה

(בתור הכנה לחגה״ם הבא),

עד הוספה שבאין ערוך,

לכתחילה אריבער.

ב. ויש להוסיף בכל זה — ע״ד הרמז:

ע״פ הכלל שהתחלת כל דבר היא בתורה,

״אסתכל באורייתא כר״ — יש לומר שגם הענין ד״לכתחילה אריבער" נרמז בהתחלת התורה,

ובכל חלקי התורה — תושב״ב,

תושבע״פ,

שולחן ערוך וספר התניא

(תושב״ב דתורת

חסידות חב״ד)

; וכמו״ב בסיומם

(כי "נעוץ סופן בתחלתן").

ג. חורה שבכתב:

תחלת הבריאה

(התוכן דהתחלת התורה)

היא באופן שמ״לכתחילה אריבער",

היינו שמלכתחילה נברא העולם באופן של ״אריבער״ — בתכלית השלימות,

דנוסף על זה שעצם הבריאה מאין ליש

(כתורת הבעש״ט)

הוא בכח העצמות דוקא

(שרק "הוא לבדו

(עצמו״ה)

בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש כו׳" כמ״ש אדה״ז

(אגה״ק ם״כ)),

הנה גם מאמר הראשון ובריאה הראשונה בגדר הבריאה עצמה

(לאחרי שכבר נברא גדר הזמן והמקום)

— הוא "ויאמר אלקים יהי אור",

שאור הוא תכלית השלימות דכל הבריאה כולה

(ראה גם לקו״ש ח״י ע׳ 9.

ועוד)

— "לכתחילה אריבער".

ובפרט לפי תורת הרב המגיד

(או״ת סקפ״ג.

לקו״א סקט״ו)

עה״פ "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור",

שמאמר "יהי אור" הוא דרגא נעלית ביותר בענין האור,

למעלה מדרגא "ויהי אור"

(האור שנתהווה בפועל)

שנאמר אח״כ

(וראה גם או״ת ס״ד).

ובפרט ע״ם משאחז״ל,

שאור שנברא בפועל ביום הראשון הי׳ אדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו

(וכפירוש בחסידות

(ראה ס׳ הערכים־ חב״ד ח״ג ע׳ תקלט ואילך)

שמ״ש "מסוף העולם"

(ולא מתחילה)

מורה על הראי׳ מסוף עלמא דאתכסייא עד סוף עלמא דאתגליא).

ב׳ אייר

(בלילה)

א 432

ולהוסיף,

שגם בהתחלת תושב״כ ממש

(עוד לפני מאמר ״יהי אור״)

— תיבת "בראשית"

(ש״בראשית נמי מאמר הוא"),!)

מתחילה התיבה באות "בי״ת",

ואמחז״ל שהוא ר״ת ברכה — היינו שהתחלת התורה היא "לכתחילה ארי־ בער",

דאף שברכה שייר להיות לכאורה,

דוקא לאחרי שיש דבר שבמציאות,

ועל זה חל וממשיכים הברכה,

מ״מ,

התחלת התורה היא,

שמיד בתחילת הבריאה,

קודם לכל דבר יש ״ברכה״ — לכתחילה אריבער; 2)

ב׳ ראשית

(כפליים לחושי׳,

כדלקמן).

ולהוסיף,

שמיד לאחרי "בראשית"

(עוד לפני בריאת האור)

כתיב "ורוח אלקים מרחפת על פני המים",

ואיתא במדרש

(ב״ר פ״ב,.

ד) זה רוחו של משיח כו׳ כעוף הזה שהוא מרפרף בכנפיו,

וכנפיו נוגעות ואינן נוגעות".

שגם זה מורה על הענין ד״לכתחילה אריבער": א)

התורה מתחילה מיד ע״ד משיח — תכלית השלימות של בריאת עוה״ז — סוף מעשה במחשבה תחלה.

ובזה גופא — ב)

"מרחפת על פני המים",

אפילו מעל מים העליונים

[אף שזה הי׳ קודם ההבדלה בין מים עליונים ותחתונים,

הרי מובן שגברו אז מים העליזנים].

וכמו״כ בסיום תושב״ב,

שמסיים עם "לכל האותות והמופתים גו׳ ולכל היד החוקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה",

וכל זה הי׳ "לעיני כל ישראל".

ד. תורה שבעל־פה:

התחלת תושבע״פ הוא "מאימתי קורין את שמע בו׳",

וידוע הפירוש בזה מר״א המלאד

(כשלמד עם אדה״ז),

ש״מאימתי" הוא מלשון "אימה ויראה".

וכדאיתא גם בהקדמת הש״ם בשם ר׳ ישעי׳ מסראגי

— שהתחלת הש״ס ב״מאימתי קורין את שמע" הוא ע״ד מ״ש "ראשית הבמה יראת ה׳",

היינו שה״ראשית" הוא עם.

יראה",

ולא סתם "יראה" אלא "יראת הוי"",

יראה עילאה

(שלמעלה משם אלקים השייד לעולם)

— לכתחילה ארי־ בער!

וכמו״ב בסיום תושבע״ס,

שמסיים עם "ה' יביד את עמו בשלום",

שכולל ב׳ בחי׳ שלום

(כמדובר ענינו בהתוועדות ביום השבת).

ה. שולחן ערוך:

1) תיבה הא׳: יתגבר.

2) התחלת הגהות הרמ״א

(שנק׳ "מפת הרמ״א" על ה״שולחן ערוד"),

היא עם "שויתי הוי׳ לנגדי תמיד".

ועד״ז הוא בהתחלת מהדורא בתרא דשולחז ערוד אדה״ז.(ס״ה)

ספר התניא:

התחלתו היא עם מאחז״ל.

משביעים אותו כו׳",

ופי׳ הצ״צ ש״משביעים" הוא מלשון שובע — לא סתם אכילה כדי צרכו,

אלא.

השלימות באכילה,

שביעה

(כמו בקרבן פסח שנאכל על השובע,

נוסף על זה שפסח עצמו הוא.

לכתחילה אריבער",

כנ״ל).

וכמו״כ בסיום חלק ראשון שבתניא

(לקוטי אמרים)

— שמסיים עם "יתביד ויתעלה",

היינו שנוסף על "יתברך"

(ברכה אחת)

גם ״יתעלה״ — "כפליים לחושי׳",

ובמדובר כמ״פ שזה כולל לא רק ב׳ פעמים,

אלא עד א״ס.

ו. ועד״ז הוא בעבודת האדם,

במבואר בסידור: מיד כר בזריזות.

ובמיוחד בקשר לתורת החסידות — שתפקיד העבודה הוא — "יפוצו מעינו־ תיך חוצה",

שגם זה צ״ל באופן ד״לכת־

ספר השיחות - ה׳תשמ״ט

חילה אריבער"

(ע״ם ההוראה ונתינת כח דב׳ אייר),

ובמודגש בלשון "יפוצו מעינותיך חוצה" גופא:

"יפוצו": תיכף בההתחלה

("לכתחילה•)

נאמר הענין ד״יפוצו"

("אריבער")

ולא בסדר דלאט לאט,

שתחלה נמצא מקום המים ומקום היבשה,

ומביאים המים ליבשה לאט לאט,

אלא שלכתחילה צ״ל "אריבער",

שמביאים המים באופו ד״יפוצו".

ובמים גופא — "מעינותיך" שהוא למעלה שלא־בערך מכל הדרגות במים — מים סתם,

ואפילו מי מקוה או באר מים חיים.

והפצת המעיינות הוא לכתחילה — "חוצה": לא נאמר שתחילה מפיצים המעיינות בפנים,

ואח״כ לחוצה קצת,

אלא תיכף צ״ל הפצת המעיינות חוצה.

ומכיון שנאמר "חוצה" סתם בלי שום הגבלה בדבר,

מובן שההפצה חודרת

(נעמט דורר)

ה״חוצה" שאין חוץ ולמטה ממנו

(עד באופן שאין ספק או ספק־ ספיקא בזה).

ז. ויה״ר שכאו״א יוסיף בזה במעשה בפועל כהנה וכהנה באופן ד״לכתחילה אריבער",

שבודאי יזרז ה״סוף מעשה" — ימות המשיח

(שדוקא אז תהי׳ המעשה גדול),

ונזכה ללמוד תורתו של משיח באופן ראי' — לימוד באופן ד״מלכתחילה אריבער",

דאף שיומשך בהבנה והשגה דכאו״א לפי ערכו,

מ״מ יהי׳ באופן של בלי גבול,

"אריבער"

(שפירושו הוא

(לא רק במקום הכי גדול,

אלא)

למעלה מכל עליות,

"אריבער"),

באופן שיש הפסק גדול ביניהם עד שלגבי שאר כל עליות,

ה״ז דבר חדש ממש.

ולהעיר,

שנוסף ל״מלכתחילה ארי־ בער" שנראה בספירת תפארת שבתפארת

(כמדובר בשבח,

שזהו לא רק "תפארת" אלא "תפארת שבתפארת"),

ניתוסף בזה מצד ספיה״ע של לילה זה — נצח שבתפארת,

הקשור עם "נצח ישראל לא ישקר",

וכמבואר ענינו בהמשך ההילולא,

שבעיקבתא דמשיחא נתגלה כח הנצחון של כאו״א

(אנשים נשים וטף)

שעי״ז מהפכים שקר העולם,

לקרש המשכן,

וזה נעשה הכנה קרובה ממש ל״מקדש אד׳ כוננו ידיך",

שעומד עכשיו בנוי למעלה

(לכתחילה ארי־ בער),

ויורד למטה.

ח. כרגיל מסיימים עם נתינת הצדקה.

ואף שנותנים סכום מוגבל,

הרי כל א׳ בודאי יוסיף בזה מדילי׳,

באופן דהולך ומוסיף ואור.

ויה״ר שכל אחד וועט נעמען הצדקה באופן ד״לכתחילה אריבער",

ומתוך שמחה וטוב לבב.

ועיקר — שהצדקה בודאי תקדים ותזרז הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש,

ולא עיכבן אפילו כהרף עין — הגילוי בפועל ד״רוח אלקים — רוחו של משיח — מרחפת על פני המים",

ואמרו חז״ל

(סנהדרין צב,

ב) הקב״ה עושה להם

(לצדיקים,

ועמך כולם צדיקים)

כנפים כו׳ ושמין על פני המים,

ובפרט שעומדים אנו בפרשת אמור,

שהוא מלשון שבח

(כמאחז״ל ע״פ "האמרת גו׳ האמירך").

וכ״ז — מתוך שמחה וטוב לבב.

[כ״ק אדמו״ר שליט״א חילק שטר של דולר לכאו״א,

על מנת לתת אותו

(או חילופו)

לצדקה].

ספר משיחות - ה׳תשמ״ט